מבצר נגויה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מבצר נגויה
名古屋城
מבצר נגויה
שתי המצודות העיקריות של מבצר נגויה, על רקע פריחת עצי דובדבן
מידע על המבנה
סוג מבצר
עיר נגויה
מדינה יפן
התחלת הבנייה 1610 (קֶייצ'וֹ 14),
נבנה על ידי טוֹקוּגַאווָה איאיאֶסוּ
סיום הבנייה 1619
נבנה מחדש בין השנים 1957-ימינו אלה.
עבודות השחזור צפויות להסתיים ב-2018
חומרי בנייה אבן גרניט; עפר, אדמה, בוץ; עץ
סגנון אדריכלי אלמנטים ארכיטקטוניים:
שתי מצודות (ראשית ומשנית) המקושרות ביניהן, שלושה מגדלי שמירה, שלושה שערים, גנים, חומת אבן, חפיר
אתרי מורשת תרבותיים חשובים, המוכרים על ידי ממשלת יפן:
שלושה מגדלי שמירה, שלושה שערים
בעלים 1780-1620
(משפחת טוֹקוּגַאווָה, שושלת אוֹוַארי)
1893-1872 (הממשלה היפנית)
1930-1893
(משפחת טוֹקוּגַאווָה הקיסרית)
1930-ימינו אלה (העיר נגויה)
חיל מצב מטעם: שושלת אוֹוַארי
שימוש 1780-1620, 1945-1872.
המבצר חרב ב-14.5.1945 לאחר הפגזות אוויריות
קואורדינטות 35°11′08″N 136°53′55″E / 35.185555555556°N 136.89861111111°E / 35.185555555556; 136.89861111111 
http://www.nagoyajo.city.nagoya.jp/13_english
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
שני קרפיוני הזהב, בשני צדיה של המצודה הראשית

מבצר נַגוֹיָהיפנית: 名古屋城, נַגוֹיָה-ג'וֹ) הוא מבצר יפני בעיר נַגוֹיָה, הנמצאת במרכז יפן.[1]
שם נוסף ביפנית המשמש לתיאור המבצר הוא הכינוי "מֵיי-ג'וֹ"[א]. שם זה משמש עבור רבים ממוסדות העיר, כגון פארק מֵיי-ג'וֹ[ב], הרכבת התחתית של מֵיי-ג'וֹ[ג], ואוניברסיטת מֵיי-ג'וֹ[ד]. השימוש בשם זה עבור רבים ממוסדות העיר נגויה משקף את השפעתו התרבותית של מבנה היסטורי זה על כל העיר[2].

במהלך תקופת אֶדוֹ, המבצר היווה את הלב של אחת מערי הטירות החשובות ביותר ביפן, נגויה ג'וּקוּ[ה]. עיר זו שימשה סניף דואר אזורי, הממוקם על כביש מינוֹג'י[ו], המחבר שניים מתוך חמשת נתיבי המסחר החשובים באזור (אנ'): טוֹקאידוֹ[ז] (נתיב הים המזרחי) ונאקאסֶנדוֹ[ח] (נתיב ההר המרכזי).

תוכן עניינים

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טוֹקוּגַאווָה איאיאֶסוּ הורה על בניית המבצר
מבט אווירי של מבצר נגויה
אנדרטה ב"ני-נוֹ-מארוּ" לזכר אסון אאוֹמאטסוּבָּה, אשר התרחש בינואר 1868

כדי לתקוע יתד בפרובינציית אוֹוַארי, החל המושל הצבאי של פרובינציית סוּרוּגָה[ט], אימאגאווה אוּג'יצ'יקָה[י] בבניית מבצר "יאנאגי-נוֹ-מארוּ"[י"א] עבור בנו, אימאגאווָה אוּג'יטוֹיוֹ[י"ב]. בניית המבצר נמשכה בעידן תַאיאֵיי[י"ג], הבנייה החלה ב-1521 ותמה ב-1528.

מיקומו של מבצר זה היה בסמוך לאתר בו נבנתה מאוחר יותר "אחוזת ני-נוֹ-מארוּ". אוֹדָה נוֹבּוּהידֶה[י"ד] העביר מבצר זה לבעלותו במרץ 1532 (קיוֹרוֹקוּ 5[ט"ו]), השתכן בו, ואף שינה את שמו למבצר נגויה. יש המשערים כי בנו, אוֹדה נוֹבֻּוּנאגָה[ט"ז], נולד שם בשנת 1534 (טֵנבּוּן[י"ז] 3), אך נושא זה לוט בערפל. לאחר שהכניע את אוֹדָה נוֹבּוּטוֹמוֹ[י"ח] במבצר קיוֹסוּ[י"ט] בחודש אפריל 1555 (קוֹג'י[כ] 1), השתכן שם אוֹדָה נוֹבּוּהידֶה באופן סופי.

בשנת 1582 לערך (טֶנשוֹ 10[כ"א]) המבצר בנגויה ננטש. לאחר הפיכות שונות ביפן, ניצח לבסוף טוֹקוּגאווָה איאיאֶסוּ[כ"ב], והחליט בנובמבר 1609 (קֶייצ'וֹ[כ"ג] 14) לבנות מחדש את המבצר בנגויה.

עד רסטורציית מייג'י[כ"ד], מבצר נגויה שגשג, בשל היותו מבצר השייך לשושלת אוֹוַארי, החשוב ביותר מבין שלושה אילנות יוחסין השליטים באזור. טכנולוגיית הבנייה של המבצר התפתחה בקצב מרשים, ונתקבעה לבסוף לאופייה הסופי, החל מבנייתו של מבצר אַזוּצ'י[כ"ה] ב-1576 בידי אודָה נוֹבּוּנאגָה[כ"ו], שחי בין השנים 1534–1582. אחד האדריכלים הראשיים אשר תכנן וניהל את בניית מבצר אַזוּצ'י היה נאקאי מאסאקיוֹ[כ"ז], נגר במקצועו, אשר מוקדם יותר בחייו היה מעורב בבניית הטירות: טירת ניג'וֹ[כ"ח], טירת פוּשימי-מוֹמוֹיאמָה[כ"ט] וטירת אֶדוֹ[ל] וטירת סוּנפּוּ[ל"א]. הוא הוסיף טכנולוגיות וטכניקות ביצורים שונות למבצר הקיים, ולבסוף יצר את התקנים עבור מבצרי השוֹגוּן של טוֹקוּגאווָה, כפי שמשתקף במבצר נגויה.

בינואר 1610 (קֶייצ'וֹ 15), האתר היה סגור והעבודות לצורך הרחבת המבצר החלו. טוֹקוּגַאווָה איאיאֶסו מינה מספר דַאימיוֹ-ים, על מנת לסייע בבנייתו של מה שעתיד היה להוות את עיר הבירה החדשה של פרובינציית אוֹוַארי. קאטוֹ קיוֹמאסָה[ל"ב], פוּקוּשימָה מאסאנוֹרי[ל"ג] ומַאֵדָה טוֹשימיטסוּ[ל"ד] היו בין 20 הפיאודלים[ל"ה] מהאזורים הצפוניים והמערביים של יפן, שמונו לסייע בקידום הפרויקט. את רישומי הסניורים והווסאלים שלהם, חצובים על גבי אבנים אשר וסאלים אלו נשאו, ניתן עדיין לראות כיום. באוגוסט 1610, נחנכה אבן הפינה של המצודה הראשית[ל"ו], ובחודש דצמבר באותה שנה, בניית חומות האבן עבור מתחמי ההוֹן-מארוּ[ל"ז] (המצודה הפנימית), ני-נוֹ-מארוּ[ל"ח] (המצודה החיצונית), נישי-נוֹ-מארוּ[ל"ט] (המצודה המערבית) ואוֹ-פוּקאי-מארוּ[מ] ("המצודה הנכבדת") - הושלמו כמעט לחלוטין. ביוני 1611 (קֶייצ'וֹ 16) נבנתה תעלה, אשר כיום הפכה לנהר הוֹרי[מ"א].

רוב חומרי הבניין, אשר שימשו לבניית המבצר החדש, נלקחו מטירת קיוֹסוּ, הקטנה יותר בממדיה, וממצודתה הראשית. טירה זו, לאחר שכולתה באופן מוחלט בעקבות השימוש במרכיביה, נבנתה מחדש, במודל הדומה לצריח הצפון-מערבי בטירה- במתכונתה החדשה. באמצע שנת 1612 (קֶייצ'וֹ 17), בניית ארמון הוֹן-מארוּ החלה, ובניית המצודה הראשית הושלמה בחודש דצמבר של אותה שנה. אמנים שונים, ביניהם קאנוֹ סאדאנוֹבּוּ[מ"ב], צבעו את הקירות, התקרות, ודלתות ההזזה של ארמון הוֹן-מארוּ בשנת 1614 (קֶייצ'וֹ 19). בניית השערים והחפיר הושלמה ביולי, ובחודש נובמבר של אותה שנה, הגיע השוֹגוּן טוֹקוּגאווה הידֵטאדָה[מ"ג] כדי לבחון את הארמון. בניית הארמון הסתיימה בפברואר 1615 (קֶייצ'וֹ 20), ובניית ארמון ני-נוֹ-מארוּ ב-1617 (גֶנָה[מ"ד] 3).

לסאן-נוֹ-מארוּ[מ"ה] (המצודה השלישית) נבנתה חומה נוספת, אשר היוותה מעטפת מיגון נוספת לחומה אשר כבר הייתה בנויה בו. מקדש טוֹשוֹ-גוּ של העיר נגויה[מ"ו] הוקם בתוך המובלעת של שתי חומות אלו, בשנת 1619 (גֶנָה 5), ובניית הצריח הצפון-מערבי, אשר לפני כן שימש כמגדל קיוֹסוּ של האוֹ-פוּקאי-מארוּ, הושלמה. בשנת 1620 (גֶנָה 6), טוֹקוּגאווָה יוֹשינַאוֹ[מ"ז]‏ (1650-1601) עבר להתגורר בארמון ני-נוֹ-מארוּ. בשנת 1627 (קַאן-אֵיי[מ"ח] 4) נבנה במקום גם היכל קודש.

שיפוץ כללי ורחב הקף החל בארמון הוֹן-מארוּ במאי 1633 (קַאן-אֵיי 10), כהכנה לביקורו המתקרב של השוֹגוּן טוֹקוּגאווה איאֵמיטסוֻּ[מ"ט] בדרכו לבירת הקיסרות, קיוֹטוֹ. חדרים נוספים כגון: חדרי אמבטיה ואולמות, כגון ג'וֹראקוּדֶן[נ][4] ו"אוֹ-יוּדוֹנוֹ-שוֹיין"[נ"א][5] נבנו אף הם. קאנוֹ טאניוּ[נ"ג] ואמנים נוספים קישטו בציורים את הקירות, התקרות, דלתות ההזזה בשיפוצים והרחבות נוספות לארמון, בשנת 1634 (קַאן-אֵיי 11). השיפוצים הושלמו ביוני, בדיוק בעיתוי המתאים של ביקורו המתוכנן של השוֹגוּן במקום, בחודש יולי של אותה שנה.

במשך מאת השנים שבאו לאחר מכן, התבצעה תחזוקה שוטפת ושיפוץ של מבנים קיימים במבצר. בשנת 1669 (קאנבּוּן[נ"ד] 9), בוצעו תיקונים עבור הקירות והגגות של המצודה הראשית. בנובמבר 1685 (ג'וֹקיוֹ 2[נ"ה]) שוב בוצעו תיקונים עבור הגג של המצודה הראשית; במרץ 1709 (הוֹאֵאי[נ"ו] 6) בוצעו תיקונים עבור הקומה הראשונה והשנייה של המצודה הראשית; באוגוסט 1720 (קיוֹהוֹ[נ"ז] 5) עברו שיפוץ גם גגות הצִ'ידוֹריהאפוּ[נ"ח] המשולשים, ברמה השלישית והרביעית של המצודה הראשית; לבסוף, בדצמבר 1726 (קיוֹהוֹ 11) בוצע שיפוץ גם עבור גגות קאראהאפוּ[נ"ט] המשולשים, אשר נמצאים ברמה השלישית, עבור הגגות המשולשים ברמה הרביעית ועבור אריחי הנחושת, השייכים לגגות ברמה החמישית של המצודה הראשית. תיקונים בוצעו גם לדולפיני הזהב של המצודה הראשית, אשר ליבת העץ ממנו היו בנויים - הוחלפה.

באוגוסט 1728 (קיוֹהוֹ 13) שופץ גג הרעפים של ארמון הוֹן-מארוּ, והפך קל משקל. תיקונים בוצעו גם לגגות אשר היו בנויים מעליו: הגג ברמות: השנייה, השלישית והרביעית של המצודה הראשית. בנובמבר 1730 (קיוֹהוֹ 15), דולפיני הזהב נבנו מחדש בפעם הראשונה, ונכרכו ברשת תיל.

בשנת 1752 (הוֹרֶקי[ס]), במהלך "רסטורציית הוֹרֶקי" רחבת ההיקף, חזרה על כנה נטייתה המקורית של המצודה, אשר נגרמה בעטייה של שקיעה במידה שאינה שווה - של כל אחת מצדיהן השונות של חומות האבן אשר תמכו בה- אל תוך הקרקע, עליה נבנתה המצודה. כמו כן, כל גגות המצודה, החל מהקומה השנייה ומעלה - כוסו ברעפי נחושת. ב-1788 (טֵנמֵיי[ס"א] 8), החוב הכספי של שושלת אוֹוַארי[ס"ב], מאז שנת 1767 (מֵייווָה[ס"ג] 4) - הגיע לכדי 215,000 ריוֹ[ס"ד]. כתוצאה מכך, דולפיני הזהב הומסו עד תום, על מנת לחפות על גרעונות כספיים אלו. דולפיני הזהב נבנו מחדש עם שימוש בפחות זהב בתהליך בנייתם, בשנת 1827 (בּוּנסֵיי[ס"ה] 10). רשת תיל עדינה נכרכה סביב הדולפינים כדי להסתיר את העובדה שהם נבנו בצנעה יחסית, תוך שימוש בפחות זהב.

בשנת 1846 (קוֹקָה[ס"ו] 3), הם שוב הומסו עד תום, ונבנו מחדש בפעם השלישית.

המאות ה-19 וה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי מצודות המבצר, הראשית והמשנית, וסביבותיהם של מבני ארמון הוֹן-מארוּ, בצילום משנת 1880
הצריח הדרום-מערבי, והחומות המקשרות בין שתי המצודות, לפני רעידת האדמה "נוֹבּי", אשר התרחשה בשנת 1891
הפצצה של מטוסי חיל האוויר האמריקאי במלחמת העולם השנייה, הרסה את מבצר נגויה ב-1945
ארמון ההוֹן-מארוּ בעת בנייתו מחדש, והמצודה הראשית של המבצר

החוק והסדר הפכו בטלים כאשר שוגונות טוֹקוּגַאווָה הגיעה לסיומה. בינואר 1868 (קֶיוֹ[ס"ז] 4) התרחש בארמון ני-נוֹ-מארוּ אסון אאוֹמאטסוּבָּה[ס"ח], ואבן הנצחה לזכר אירוע זה הוקמה בסביבות שנת 1920. לאחר תום תקופת שוגונות טוֹקוּגַאווָה, החליטה שושלת אוֹוַארי למסור את הארמון לידי הקיסר.

בשנת 1870 (מֵייג'י[ס"ט] 3), טוֹקוּגאווה יוֹשיקאטסוּ[ע] החריב את המבצר, ותרם את דולפיני הזהב למחלקת משק הבית הקיסרי. הם הוצאו מהמצודה הראשית באפריל 1871 (מֵייג'י 4) והובלו באמצעות אוניית קיטור מנמל אצוּטָה[ע"א]- לטוקיו. נוסף על כך, שימשו הדולפינים כמקור הכנסה תיירותי, כתערוכה נודדת, ובהתאם לכך- הובלו לאינספור יעדים ביפן. פסל נקבת הדולפין הוצג בתערוכה העולמית של וינה (1873).

במאי 1872, הדיוויזיה (אוגדה) השלישית של חיל המצב בטוקיו הוצבה במבצר. חיל המצב המבודד של נגויה התגורר בקסרקטינים שנבנו על אדמות המבצר. המבצר נהרס כליל, לאחר שהשר הגרמני לענייני יפן, מקס פון בראנט, הטיף נגדו. בדצמבר 1879 (מֵייג'י 12), שר המלחמה המלכותי, יאמאגאטה אָריטוֹמוֹ[ע"ב], החליט לכבוש את המבצר, זאת בעצת הקולונל נאקאמוּרה שיגֶטוֹ[ע"ג].

בחודש אוקטובר של שנת 1891 (מֵייג'י 24) התרחשה רעידת אדמה חזקה, אשר פגעה בפרובינציות מינוֹ ואוֹוַארי, הממוקמות במישור נוֹבּי[ע"ד]. רעידת אדמה זו פגעה קשות בצריח הדרום-מערבי, בצריח הטאמוֹן[ע"ה] ובמבנים אחרים במבצר נגויה. בנייה מחדש ותיקונים שלו באו לאחר רעידת אדמה זו, אך לא הכל שוקם. ב-1893 (מֵייג'י 26), המבצר הועבר לידי המשרד הממשלתי למחלקת משק הבית הקיסרי. בחודש יוני של אותה שנה, שונה שמו של המבצר ל"ארמון המבודד של נגויה", או בשמו השני: "הוילה המלכותית של נגויה"[ע"ו], והוא יועד למגורים מלכותיים רשמיים. במאי 20, שנת 1906 (מֵייג'י 39), המבצר נפתח ליום אחד עבור הקהל הרחב, לכבוד חגיגות בנייתם של 5000 מיילים של מסילת הרכבת הלאומית. במרץ 1910 (מֵייג'י 43), דולפיני ברונזה שהובאו מטירת אֶדוֹ - נוספו לגגות המצודה המשנית ולצריחי הפינה. בפברואר 1911 (מֵייג'י 44), השער הקודם של מבצר אֶדוֹ- שער האסוּאיקֶה[ע"ז] - הועבר למבצר נגויה והותקן שם, על חורבות שער נישי-נוֹ-מארוּ-אֶנוֹקי, אשר כיום משמש כשער הכניסה הראשי למבצר עבור מבקרים ותיירים. ב-1923 (טַאישוֹ[ע"ח] 12), תוקן הצריח הדרום-מערבי.

ב-11 בדצמבר 1930 (שוֹוָה[ע"ט] 5), הבעלות על הטירה הועברה מהמשרד הממשלתי למחלקת משק הבית הקיסרי לעיר נגויה, בבטלה במעשה זה את היות המבצר וילה מלכותית. באותו חודש, 24 מבנים בשטח המבצר הפכו ראויים להיכלל ברשימת האוצרות הלאומיים. ב-11 בפברואר, שנת 1931 (שוֹוָה 6), נפתחה הטירה לביקורים תיירותיים לציבור הרחב. במהלך העשור שלאחר מכן, חווה המבצר פעילויות שימור והפך למושא לחקר ולחפירות ארכאולוגיות. כמו כן, תועד המבצר ונחקר באופן מדעי. במאי 1932 (שוֹוָה 7), בוצעו בשטח הטירה סקירה, בחינה ומדידה. ביולי אותה שנה, עץ אגוז המוסקט היפני[פ] בארמון נישי-נוֹ-מארוּ קובע כמונומנט לאומי. בחודש דצמבר של אותה שנה, המבצר ביסס את מעמדו כאתר היסטורי. בשנת 1936 (שוֹוָה 11), בית התה של סארוּמֶן[פ"א] הוכר כאוצר לאומי. בחודש יוני של שנת 1942 (שוֹוָה 17), חלק מציורי ארמון הוֹן-מארוּ הוכרו כאוצרות לאומיים. רוב דלתות ההזזה והציורים של הארמון אוחסנו במקום נסתר, כיוון שבמלחמת העולם השנייה, אדמות יפן היו תחת איום מתמיד.

במהלך מלחמת העולם השנייה שימש המבצר כמקום מושבה של מפקדת הצבא היפני במחוז טוֹקַאי[פ"ב], וכמשרד מנהלי של מחנה השבויים בנגויה. ההפגזות האוויריות על נגויה, אשר בוצעו על ידי חיל האוויר של צבא ארצות הברית כחלק מכלל ההפצצות על יפן, גרמו את ההרס הרב ביותר למבצר אי פעם, לאורך כל שנות קיומו. בינואר 1945 (שוֹוָה 20), חרב בית התה של סארוּמֶן כתוצאה מההפגזות האוויריות. ב-14 במאי של אותה שנה, המצודה הראשית, המצודה המשנית, דולפיני הזהב, ארמון הוֹן-מארוּ, הצריח הצפון-מזרחי ומבנים אחרים במבצר נהרסו לחלוטין כתוצאה מההפגזות האוויריות. בחודש יוני של אותה שנה, כמה מן הציורים בארמון הוֹן-מארוּ, אשר שרדו את ההפגזות - הועברו למשמרת במקדש הַאי-הוֹ[פ"ג], הנמצא בעיר טוֹיוֹטָה[פ"ד] הם הוחזרו למבצר נגויה רק לאחר תום המלחמה, במאי 1946 (שוֹוָה 21).

שאריות המבצר ששרדו את המלחמה, אשר הוגדרו לפני תחילתה כ"אוצרות לאומיים", בכללם הצריחים: הדרום-מערבי, הדרום-מזרחי, והצפון-מערבי; שער אוֹמוֹטֶה-ני-נוֹ-מוֹן; כמה מציורי ארמון הוֹן-מארוּ - כל אלו הוגדרו מחדש כנכסי צאן ברזל תרבותיים בידי הממשלה הלאומית היפנית. בשנת 1953, פורק הצריח הדרום-מזרחי לצורך תיקונו. גן הני-נוֹ-מארוּ הוכר כגן נוי. ביוני 1955 (שוֹוָה 30), רוב ציורי ארמון הוֹן-מארוּ הוכרו כנכסי צאן ברזל תרבותיים לאומיים, ושנה לאחר מכן- גם ציורי התקרה של הארמון. בשנת 1957 (שוֹוָה 32), החלה בנייה מחדש של מצודות המבצר. דולפיני הזהב של "הדור השני" ניצקו במִטבעת אוֹסַקָה והובלו למבצר. ב-3 באוקטובר 1959, בנייתם המחודשת של שתי מצודות המבצר - הראשית והמשנית - הושלמה, והמבנים נפתחו לקהל הרחב. בעשורים שלאחר מכן, ידע המבצר עבודות שיפוץ ותיקון נוספות. בחודש מרץ של שנת 1964 (שוֹוָה 39), הצריח הצפון-מערבי פורק לצורך תיקונים. בשנת 1967 (שוֹוָה 42) הני-נוֹ-מוֹן של שער הברזל המערבי פורק לצורך תיקונים. בשנת 1972 (שוֹוָה 47), חומות האבן בצד המערבי של שער הברזל המזרחי, השייכות לארמון "ני-נוֹ-מארוּ" - פורקו. הני-נוֹ-מוֹן, העשוי עץ, פורק, ומאוחר יותר נבנה מחדש בחלק של שער הני-נוֹ-מוֹן המזרחי של ארמון הוֹן-מארוּ.

המאה ה-21 ותוכניות עתידיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהכנה עבור תערוכת 2005 Expo, נתווספו לוחות בשפה האנגלית עבור מרבית המיצגים, וסרט תלת-ממד המציג את ציורי ארמון הוֹן-מארוּ נוצר עבור המבקרים הרבים, אשר היו צפויים, על פי התחזיות, לבקר במקום. בנייה מחדש של ארמון הוֹן-מארוֻּ ההרוס החלה בשנת 2009, והיא צפויה להסתיים ב-2018. ראש העיר נגויה, טאקאשי קאווַמוּרָה[פ"ה], הכריז בשנת 2009, שעבודות השחזור תהוונה העתק מקורי ומדויק לחלוטין של מבנה המצודות הראשיות, אשר נהרסו במהלך מלחמת העולם השנייה, ומצודות אלו תבנינה מעץ, אשר ממנו היו בנויות לפני המלחמה. תקציב עבודות השחזור של המצודות הוערך במיליארדי יֶנים.

פריסה גאוגרפית של המבצר ואלמנטים ארכיטקטוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצר יפני
נקודות ציון במבצר נגויה:

מספור בצבע אדום- חלקי המבצר הראשיים:

1. מתחם הני-נוֹ-מארוּ.
2. קאראמֵטֶה-אוּמָה-דאשי[פ"ו].
3. אוֹ-פוּקאי-מארוּ.
4. מתחם ההוֹן-מארוּ.
5. מתחם הנישי-נוֹ-מארוּ.
6. אוֹטֶה אוּמָה-דאשי.
7. מתחם הסאן-נוֹ-מארוּ.

מספור בצבע כחול- אתרים ראויים לציון:

1. שער "מַאסוּגַאטָה" המזרחי, השייך למתחם הני-נוֹ-מארוּ[פ"ז].
2. השער השני הגדול של הני-נוֹ-מארוּ.
3. השער המזרחי השני של מתחם ההוֹן-מארוּ.[פ"ח]

הערה: המספור היה צריך להיכתב על יד הכניסה למתחם ההוֹן-מארוּ (מספר 2 אדום), אך הורחק ממנו מעט, בשל חוסר מקום בתרשים.

4. המצודות הראשית והמשנית של המבצר, המקושרות ביניהן באמצעות "גדר החרבות".
5. השער הקדמי השני[פ"ט].
6א. חורבות ושרידי שער ההוֹן-מארוּ הקדמי[צ].
6ב. חורבות ושרידי ארמון ההוֹן-מארוּ ההרוס (לפני שחזורו)[צ"א].

שטחים ואזורים צבעוניים:

השטח הכתום:
"מיזוּ-הוֹרי"[צ"ב]- חפירי מים, כלומר המבצר מבודד באמצעות שטח מימי הצמוד לגבולותיו.

השטח הכחול:
"קאראבּוֹרי"[צ"ג]- חפיר יבש[6].

הריבועים הסגולים הקטנים:
צריחים (מגדלי שמירה):

1. בתוך מתחם ההוֹנמארוּ:

1א. בצד ימין למטה (כיוון דרום-מזרח):
צריח הטוֹנאן (הצריח הדרום-מזרחי).
אנא ראה הערה מספר 7, סעיף ו'.

1ב. בצד שמאל למטה (כיוון דרום-מערב):
הצריח הדרום מערבי.
אנא ראה הערה מספר 7, סעיף ו'.

2. בתוך מתחם האוֹ-פוּקַאי-מארוּ:

בצד שמאל למעלה (כיוון צפון-מערב):
הצריח הפינתי, הצפון מערבי, של מתחם ה"אוֹ-פוּקַאי-מארוּ".
אנא ראה הערה מספר 7, סעיף ו'.

מכלול מבני המבצר מורכב מחמש חומות הקפיות, אשר נחצות על ידי חפיר חיצוני[צ"ד] ופנימי[צ"ה]. כל חומה הקפית כזו מוגנת באמצעות קירות שבראשם צריחים, הממוקמים באופן אסטרטגי בכל אחת מארבע פינות המבצר. אופן הגישה והמעבר מחומה הקפית אחת למשנתה - נשלטו באמצעות שערים ממוגנים, אשר הגישה אליהם התאפשרה באמצעות גשרים. המבצר ואופן בנייתו הם דוגמה טובה ומובהקת לסוג זה של מבנים, הבנויים על קרקע שטוחה.

החומה ההקפית של ארמון הוֹן-מארוּ נמצאת במרכזו של המתחם, המכיל את המצודות הראשית והמשנית, נוסף על הארמון. החומה ההקפית של המצודה החיצונית פונה לכיוון מזרח, המצודה המערבית פונה לכיוון מערב, "המצודה הנכבדת" פונה לכיוון צפון-מערב, והמצודה השלישית - לכיוונים הכלליים של מזרח ודרום. פארק מֵיי-ג'וֹ של ימינו אלה, נחשב במקורו חלק מאדמות המבצר, ולא יחידה נפרדת ממנו, והוא פנה לכיוון צפון; במקורו נבנה כגן נוי, והכיל אגם גדול.

החומה ההקפית החיצונית יותר של הסאן-נוֹ-מארוּ נחצתה על ידי שני חפירים, והקיפה את החומות ההקפיות של המבצר הפנימי ממזרח ומדרום. מקדשים שונים ווילות, נוסף על מבנים מנהליים, נבנו בשטחו של הסאן-נוֹ-מארוּ: בצדו המזרחי, תשתיות האבן הנרחבות של שערו המזרחי- עודן נראות לעין; בחלקה הפנימי של החומה ההקפית נבנו שני מקדשי שינטוֹ: מקדש טוֹשוֹ-גוּ ומקדש טֶנוֹשָה[צ"ו], שבו שכנה, על פי אמונתה של דת זו, ה"אלוהות השומרת" של המבצר. לשני מקדשים אלו היה תפקיד משמעותי בקיום מצוות דת השינטוֹ. טקסים ופסטיבלים נערכו לכבודן של ה"רוחות הקדושות".

שני המקדשים הועתקו ממקומם בסוף המאה ה-19, במהלך תקופת מֵייג'י. אף לא אחד נוסף ממבני העץ המקוריים של הסאן-נוֹ-מארוּ, מלבד שני מקדשים אלו, שרד. למרות זאת, האזור עודנו משמש כמרכז המנהלי של העיר נגויה ומחוז אַייצ'י[צ"ז], וכולל את בניין עיריית נגויה, המשרד הממשלתי של מחוז אַייצ'י[צ"ח] ומבנים ומשרדים מנהלתיים נוספים הממוקמים שם. כבישים כגון סוֹטוֹבּוֹרי-דוֹרי[צ"ט] (כביש החפיר החיצוני) ואזור מארוּ-נוֹ-אוּצ'י[ק]- תחילתם במבצר[ק"א].

מבצר נגויה כולל מספר לא מבוטל של אלמנטים ארכיטקטוניים, המשותפים לכלל המבצרים בכל רחבי יפן[7].

נישי-נוֹ-מארוּ - המצודה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער נישי-נוֹ-מארוּ-אֶנוֹקידָה. כיום משמש כשער הכניסה הראשי למבצר

השער הראשי: שער נישי-נוֹ-מארוּ-אֶנוֹקידָה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער נישי-נוֹ-מארוּ-אֶנוֹקידָה[ק"ב] משמש כיום ככניסה הראשית למבצר נגויה. השער המקורי חרב בעטיין של ההפגזות על המבצר במהלך מלחמת העולם השנייה, ושוחזר יחד עם המצודה הראשית, ב-1959.

עץ אגוז המוסקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עץ אגוז המוסקט העתיק, המקדים את המבצר

עץ אגוז מוסקט עתיק[ק"ג] מתנשא סמוך לשער נישי-נוֹ-מארוּ-אֵנוֹקידָה, ונוטה לכיוון צפון. גובהו עומד על כששה-עשר מטרים, כאשר שורשיו הם בעלי אחיזה איתנה בקרקע, ועומקם מגיע לכשמונה מטרים. עץ עתיק זה קיים כבר למעלה משש מאות שנים, כאשר ישנן עדויות על כך, עת המבצר המקורי נבנה. עץ זה מהווה מונומנט טבעי יחיד בנגויה, המוכר על ידי ממשלת יפן. העץ הצליח להשתקם, אף על פי שניזוק, יחד עם כל המבצר, בעקבות הפגזות אוויריות שהומטרו עליו בשנת 1945. ישנה אגדה אורבנית, לפיה טוֹקוּגַאווה יוֹשינָאוֹ[ק"ד], הפיאודל הראשון בפרובינציית אוֹוַארי, עיטר את מגש ארוחת הצהריים שלו עם אגוזי מוסקט אשר לוקטו מהעץ, לפני לכתו לקרב באוסקה, וכן במועד מאוחר יותר, בחגיגות השנה החדשה.

השער הקדמי הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

השער הקדמי הראשון

השער הקדמי הראשון חרב במהלך מלחמת העולם השנייה. ככלל, השער הקדמי הראשון, יחד עם השער הקדמי השני, יצרו תבנית חומות ריבועית, וכללו גם שער צדדי קטן יותר, אשר גגו היה משולש ומכוסה רעפים. קטע החומה הנמצא מתחת לחלקו הקדמי של השער, צופה רעפי עץ, והשער עצמו צופה ברזל. המבצר נבנה כך, שבמקרה של מתקפה עליו, סלעים יכלו להיזרק מהקומה השנייה שלו, באמצעות מכונה להשלכת סלעים אשר הייתה מוצבת שם. הדלת הניצבת בקדמת השער הקטן יותר- בוצרה באמצעות סורגים שהורכבו עליה.

חפיר אוֹטֶה אוּמָה-דאשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמון ההוֹן-מארוּ - מבט מבפנים

חפיר אוֹטֶה-אוּמָה-דאשי[ק"ה] (חפיר השער הקדמי של המבצר) שימש בעברו חומת הגנה, המקדימה את השער הקדמי השני, בחלקה הקדמי של חומת המבצר. חפיר זה שימש בעבר כאמצעי הגנה על השער הקדמי השני, ועל הנישי-נוֹ-מארוּ. בעקבות ההחלטה להכיר במבצר כנכס צאן ברזל מלכותי, מולא החפיר ונסתם, בין השנים 1893 ו-1930, זאת, כיוון שהחפיר שיבש את התנועה במקום. כיום, עם הפיכתו של מבצר נגויה ליעד תיירותי, החפיר מרוקן וניתן לצעוד בו.

ארמון הוֹן-מארוּ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצריח הדרום מערבי

החומה ההקפית המרכזית סובבת את ארמון הוֹן-מארוּ[ק"ו]. ארמון זה היווה את מקום מגורם הראשי של קיסרי שושלת אוֹוַארי. במהלך ההפגזות האוויריות על יפן במהלך מלחמת העולם השנייה, חרב המבצר. כיום, הארמון נתון לעבודות שיקום ובנייה מחדש, תוך הקפדה מתמדת על שימוש בטכניקות ובחומרי הבנייה המקוריים, באמצעותם נבנה הארמון לפני שחרב. עלות עבודות השיקום הכללית עומדת על כ-15 מיליארדי ינים (כחצי מיליארד שקל), והן צפויות להסתיים בשנת 2018 (הֶייסֶיי 30[ק"ז]), אז ייפתח הארמון המחודש למבקרים.

הארמון המקורי נבנה בשנת 1615, דרומית למצודה הראשית, בסגנון ארכיטקטוני הקרוי "שוֹיין-זוּקוּרי"[ק"ח]. זהו סגנון ארכיטקטוני יפני, המיועד עבור מבני מגורים, אשר לפיו עוצבו ונבנו אחוזות צבאיות (קסרטקטינים), אולמות המיועדים לאורחים במקדשים ומשכנות עבור ראשי מנזרי זֶן, בתקופות של אַזּוצ'י-מוֹמוֹיאמָה (1600-1568) ואֶדוֹ (1868-1600). סגנון זה הוא הבסיס של בית יפני, הבנוי בסגנון מסורתי, עד ימינו אלה.

מאפייניו של סגנון זה כוללים בנייה של חדרים ריבועיים, ועיצוב פני החדר נעשה אף הוא על פי תבניות ריבועיות. כמו כן, רצפת החדר מרופדת לחלוטין במחצלות "טַאטַמי". סגנון בנייה זה שואב את שמו מהמונח "שוֹיין"[8].

הצריח הדרום מערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השער הקדמי השני
הצריח הדרום-מזרחי

הצריח הדרום-מערבי נקרא גם "צריח היטסוּג'י-סארוּ" ("צריח הכבשה והקוף")[ק"ט]. הסיבה למתן שם זה נעוצה בכך, ששתי חיות אלו סימלו את הכיוון הדרום-מערבי, בהתאם לכיוון דרום-מערב במצפן - בגלגל המזלות הסיני. צריח זה הוא בעל שלושה מפלסים (קומות), ובקצהו שתי רמות, אחת מעל השנייה, של גגות. מתחת לצדדיו המערבי והדרומי של הגג התחתי, מותקנות דלתות סתרים, אשר נועדו לתת גישה ללוחמים זורקי אבנים על אויבים, תוך מתן מענה הגנתי למתקפה על המבצר. את סמל פרח החרצית, אשר מהווה את החותם הקיסרי של יפן, ניתן לראות מפוסל בקצה העליון של גג הרעפים המשולש השני (העליון). צריח זה חרב, יחד עם חומת האבן אשר תמכה בו, במהלך רעידת האדמה "נוֹבּי"[ק"י] בשנת 1891, והוא שוקם חלקית בשנת 1923, בעקבות הנחיות של המשרד הממשלתי של משק הבית המלכותי. הצריח הוכר כאתר מורשת תרבותי ממעלה ראשונה.

השער הקדמי השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

השער הקדמי השני[קי"א], אשר נקרא בעבר "השער הדרומי השני"[קי"ב], מוליך אל תוך החומה ההקפית של ארמון ההוֹן-מארוּ. צדי השער בנויים מקורות עץ עבות וכבדות, ומשקוף השער - מאריחי ברזל חזקים ועבים במיוחד. שני צדי השער מהווים דוגמאות נדירות של קירות גבס חסיני אש. מאחר שזהו שער ששמר על מבנהו המקורי (ולא שופץ), הוא נחשב אתר מורשת תרבותי ממעלה ראשונה.

הצריח הדרום-מזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השער המזרחי הראשון

הצריח הדרום-מזרחי מכונה "טַאטסוּמי"[קי"ג]. למראית עין, נדמה כי יש לו שני מפלסים בלבד, אף על פי שבפועל הוא בעל שלושה מפלסים. קירות הצריח בנויים מטיט, וציפוי הטיח הלבן המרוח עליהם - הופך אותם לעמידים בפני מים ולחסיני אש. מבחינה ארכיטקטונית, צריח זה זהה בצורתו ובאופן בנייתו לצריח הדרום-מערבי של המבצר. עיצוב צורתם של שני צריחים אלו, ואופי בנייתם, מסמלים מבחינה היסטורית את השפעתה הניכרת של שושלת טוֹקוּגַאווָה עליהם. נוסף על כך, ניתן לראות את סמל פרח החוטמית, המאפיין את משפחת טוֹקוּגַאווָה, מפוסל בקצה העליון של גג הרעפים המשולש, העליון. צריח זה, כמו עמיתו - הצריח הדרום-מערבי, הוכר כאתר מורשת תרבותי ממעלה ראשונה.

השער המזרחי הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

השער המזרחי הראשון היה שער איתן, אשר יצר, יחד עם השער החיצוני, מעטפת ריבועית, שסבבה את ארמון ההוֹן-מארוּ. לשער זה היה גג רעפים משולש, ובצדו הימני נלווה אליו שער קטן יותר, אשר חיבר בינו ובין השער הראשי של המצודה הראשית - שער מגדל הטירה ("דוֹנג'וֹן")[קי"ד]. שער זה הוא שחזור מדויק של השער המקורי, אשר חרב במהלך מלחמת העולם השנייה.

אבן קיוֹמאסָה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן קיוֹמאסָה

צורת חלק ניכר מחומות האבן הסובבות את מבצר נגויה ומגנות עליו - היא ריבועית. חומות אלו כוללות מספר אבנים גדולות, אשר נועדו לשקף את יכולותיו ההגנתיות של המבצר.

על פי האגדה, קאטוֹ קיוֹמאסָה, אשר היה גנרל נודע ומהנדס מבצרים, הוביל אחת מאבנים אלו אל המבצר, התקין אותה באחת מחומותיו - וזו נקראה מאוחר יותר על שמו, "אבן קיוֹמאסָה"[קט"ו]. עם זאת, יש הסוברים שהאחראי להתקנת האבן הוא דווקא קוּרוֹדָה נאגאמאסָה[קט"ז], שהיה לוחם ודַאימיוֹ, החל מתקופת "אזוּצ'י - מוֹמוֹיאמָה"[קי"ז], ועד תקופת אֶדוֹ המוקדמת. בתקופה זו בעבר, כל פיאודל אשר היה אחראי על אבן מסוימת, חרט את שמו או סימן האופייני לו בלבד - על גביה, זאת על מנת להבדילה מאבנים אשר היו שייכות לפיאודלים אחרים. מכאן, יש הסוברים כי סימני החריטה שנמצאו על אבן זו - מעידים על היות פיאודל זה האחראי להובלת האבן אל המבצר והתקנתה בחומה, במיקום בו היא נמצאת עד ימינו אלה.

מצודות (דוֹנג'וֹנים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומת האבן, הבנויה בשיטת "שיפוע המאוורר", התומכת במצודה הראשית, ומקשה את הטיפוס עליה
"גדר החרבות" - הגשר המקשר בין שתי המצודות - הראשית והמשנית

שתי המצודות (דוֹנג'וֹנים) העיקריות של מבצר נגויה שוכנות בתוך מתחם ההוֹן-מארוּ, אשר חומה ריבועית מקיפה אותו. מאפיין מובהק של מבצר נגויה הוא סגנון בנייתו הייחודי, המקשר בין שתי מצודות אלו.

המצודה הראשית היא בעלת חמש קומות, והמצודה המשנית, הקטנה יותר - בעלת שתי קומות. שתי המצודות מקושרות זו לזו באמצעות גשר, אשר מעבר לתפקידו הראשי - אמצעי מעבר בין שתי המצודות, גם מווסת ומפחית את העומס הפועל על המצודות (אשר גורם להחלשותן). כלומר, גשר זה מאפשר לפזר את הלחץ הצדי הפועל עליהן - גם על שטח פניו (לעומת לחץ רב יותר הפועל על המצודות לבדן, אילולא היה קיים גשר זה)[9].

בנוסף לשתי מצודות אלו, קיימת ראייה לכך, שמצודה קטנת ממדים נוספת תוכננה להיבנות בצמוד למצודה הראשית, אך מערבית לה, על פני שטחה העליון של החומה, הסובבת את מתחם ההוֹן-מארוּ. ראייה זו מתבטאת בדמות שרידים של כניסה נוספת, לכאורה, למבנה שבנייתו ננטשה טרם התחלתה, ואשר נמצאת, כאמור, במקום זה. ניתן להסיק, על פי ממצאי כניסה זו, שמצודה זו נועדה להשקיף לכיוון מערב, אל מחוץ למתחם ההוֹן-מארוּ, ולספק מענה הגנתי נוסף ומידע על המתרחש מחוץ למתחם - בעת מתקפה אפשרית על המבצר. כמו כן, הכניסה למצודה המשנית תוכננה אף היא לכיוון מערב, מאותם שיקולים ביטחוניים - בעת מתקפה אפשרית על המבצר. מיקום הכניסה למצודה המשנית שונה במהלך תקופת בניית המצודה, וכיום הכניסה אליה אינה פונה עוד לכיוון מערב. עם זאת, שרידי הכניסה המערבית, המקורית, נשארו חקוקות בחומת האבן של המצודה, עד ימינו אלה.

מספר סוגים של כלי נשק אוחסנו בקומה הראשונה של מצודת המבצר הראשית. חומרים דליקים, כגון אבק שרפה, אוחסנו במיכלים מחוץ לגבולות המבצר.

במהלך מלחמת העולם השנייה, חרבו שתי מצודות המבצר - הראשית והמשנית, ונבנו מחדש בשנת 1959, תוך שימוש בחומרים מודרניים לאורך תהליך שיקומם, אשר כללו, בין היתר, קורות פלדה ובטון. עם זאת, ישנם תכנונים המתעתדים לבנות מחדש את מצודות המבצר בשלמותן, אך תוך שימוש בחומרי הבנייה המקוריים, מהן היו בנויות המצודות טרם חורבנן, כאשר חומר הבנייה העיקרי היה עץ. התקציב המשוער להוצאה לפועל של תוכנית זו הוערך בכמה מיליארדי ינים.

נטל עבודות הבנייה של חומות המבצר חולק בין עשרים פיאודלים, ביניהם היה גם הדַאימיוֹ והלוחם קאטוֹ קיוֹמאסָה, אשר חי החל מתקופת אַזוּצ'י-מוֹמוֹיאמָה, ועד תחילת תקופת אֶדוֹ.

קאטוֹ קיוֹמאסָה הותיר את חותמו במבצר, בשל המוניטין הרב שרכש לעצמו כארכיטקט מצטיין, אשר התמחה בבניית טכניקות הגנה וביצורים עבור מבצרים. חומות המצודה הראשית נבנו על ידי משפחת קאטוֹ, ובאבני הפינה שלה טבועים בסלע רישומיהם של בני המשפחה, אשר לקחו חלק בתהליך הבנייה. רישומיהם של קאטוֹ קיוֹמאסָה ומשרתיו נטבעו באבן הפינה הצפון-מזרחית של חומת המצודה.

בחומת המצודה הראשית חקוקים סימנים רבים, כגון צורות (משולשים ומעגלים) וחפצים שונים (מניפות מתקפלות, מניפות מלחמה[10][קי"ח] ועוד). טביעות סימנים אלו בסלע קרויות "קוֹקוּמוֹן"[קי"ט], והן מייצגות את סימניהם של הדַאימיוֹ-ים השונים והוסאלים שלהם, אשר להם היה חלק בתהליך בניית חומת המצודה הראשית. טביעות הסימנים נחקקו באבנים, על מנת להבהיר באופן חד משמעי מיהו הפיאודל האחראי להובלת אבנים מסוימות אל המבצר, להתקנתן בחומת המצודה הראשית ולעיצובן. כך נמנעו מחלוקות בנוגע ל"זהות" האבנים בקרב הפיאודלים, בוני חומת המצודה.

חלק מאבני הפינה של חומת המצודה הראשית הוצאו ממנה, והובלו למדשאה בחלקו הצפוני של המבצר, במהלך השיפוצים שנערכו בו ב-1959. זאת, בעקבות הנזק הנרחב אשר נגרם להן - כתוצאה מהחום העז אשר הכה בהן, בעקבות ההפגזות האוויריות על המבצר במהלך מלחמת העולם השנייה. החום הרב גרם, לבסוף, לקריסת המצודה כולה.

המצודה המשנית, מבט מתוך "גדר החרבות"

החומה התומכת במצודה הראשית נבנתה בטכניקת בנייה מיוחדת, הקרויה "שיפוע של מאוורר", או ליתר דיוק - "שיפוע של כנף מאוורר"[ק"כ]. הסיבה למתן שם זה נעוצה בשיטת הבנייה הייחודית בה נבנתה חומה זו: החומה מתעקלת ומתפתלת בצורה חדה, כלפי חוץ, יותר ויותר, ככל שפני החומה קרבים לקרקע (במורד החומה). טכניקת בנייה זו נקראת גם "חומת אבן בצורת חצי סהר", וגם בשם המאדיר את ממציאה ומפתחה - "סגנון קיוֹמאסָה"- על שם קאטוֹ קיוֹמאסָה. שיטת בנייה זו מעניקה יכולות הגנתיות גבוהות למצודה, מקשה על הטיפוס עליה (בהשוואה לטיפוס על חומה בעלת שיפוע קבוע), ומוסיפה "חלקלקוּת" למדרון החומה. נוסף על כך, מעניקה שיטת בנייה זו תמיכה מאוזנת יותר עבור תשתית המצודה, הנתונה ללחצי אדמת הקרקע והחול, אשר מהם היא בנויה מבפנים, וכן מצד לחץ הקרקע עליה היא בנויה. כך מונעת שיטה זו "התנפחות" של המצודה מבפנים כלפי חוץ. סגנון בנייה זה נוסך חן ואלגנטיות במצודה, ומייפה את מראה המבנה כולו.

גשר חסר גג מקשר בין המצודה הראשית והמשנית. גשר זה מכונה: "גדר החרבות"[קכ"א]. חומרי הבניין המרכיבים גשר זה הם עפר ואבן. בצדו החיצוני המערבי של הגשר, מתחת למרזבים הנמצאים בראש הגשר, מותקנים אינספור ראשי חץ, כולם באורך של כשלושים סנטימטרים, וייעודם היה סיכול טיפוס כוחות אויב על מרזבים אלו. גשר זהה באופן בנייתו ובמרכיביו נמצא בשער פוּמֵיי[קכ"ב], הפונה לצד המזרחי של המצודה הראשית, ונמצא אף הוא במתחם ההוֹן-מארוּ[קכ"ג] (המצודה הפנימית).

קרפיוני הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קין - שאצ'י" - אחד משני קרפיוני הזהב, המותקנים בשני קצותיה של המצודה הראשית

על גג המצודה הראשית, בשני קצותיו, בנויים שני פסלוני זהב, המתארים חיה אגדתית. חצייה האחורי הוא זנב דג, הפונה תמיד כלפי השמיים, ואילו חצייה הקדמי הוא בעל פני נמר. כמו כן, לחיה זו ישנם ארבעה סנפירים חדים - שניים מכל צד של החיה. חיה אגדתית זו קרויה ביפנית "קין-שאצ'י" או "קין-שאצ'י-הוֹקוֹ"[קכ"ד] (דולפין זהב)[קכ"ה]. למרות התרגומים השונים מיפנית, הסנפיר האחורי של חיה זו דומה למדי לסנפיר של קרפיון, ופחות לסנפיר של דולפין או לוויתן, ומכאן המקור לשמו העברי. חיה זו נחשבת עבור היפנים כ"אל שומר", המבטיח שבעת שריפה של המבנה עליו מותקנות חיות אלו - הן תכבינה את האש ותגרומנה לירידת גשם, אשר יסייע גם הוא בכיבוי האש האוחזת בבניין זה.

ראשיתם של קרפיוני הזהב מוערכת בתקופת מוּרוֹמאצ'י[קכ"ו], בין השנים 1334–1400, ככלי שרת בידו של השליט הנוכחי להטביע את חותמו במקום.

קרפיוני הזהב המקוריים עוצבו בשיטה של סיתות גס של בולי עץ. לאחר הסיתות, כוסו בולי העץ המגולפים בציפויי עופרת. ציפויים אלו צופו בשכבה נוספת, העשויה נחושת. לבסוף, צופו הקרפיונים בשכבה עליונה חיצונית של זהב, שיוצרה באמצעות ריסוק מטבעות זהב, עד הגיעם למצב שאפשר להפכם לציפויים דקים. מחירו הכולל המוערך של הזהב, אשר נועד לצורך ציפוי הקרפיונים, נאמד בכ-18,000 ריוֹ (נכון לערך מטבעות הזהב בתקופת קֶייצ'וֹ[קכ"ז]).

ליבת קרפיוני הזהב סותתה במקורה מעץ ברוש מסוג "סַווארָה"[קכ"ח]. כיום, הליבה עשויה מעץ ברוש מסוג "הינוֹקי"[קכ"ט].

קרפיוני הזהב הומסו ונבנו מחדש שלוש פעמים במהלך תקופת אֶדוֹ, בעקבות קשיים כלכליים כבדים מהם סבלה שושלת אוֹוַארי. כאשר קרפיוני הזהב נבנו מחדש בתקופת בֻּוּנסֶיי[ק"ל] 10 (1827), אחוז הזהב הטהור, אשר ציפה את השכבה החיצונית של קרפיוני הזהב במתכונתם החדשה - היה נמוך באופן משמעותי מאחוז הזהב אשר ציפה את הפסלונים הראשונים, אשר הומסו, כאמור. בהתאם לאחוז המופחת של הזהב הטהור פחת גם כן הברק של הפסלונים.

במטרה להסוות את הברק המופחת, המוקרן מקרפיוני הזהב, נכרכה וננעצה סביב כל אחד מהם רשת תיל בעלת חרכים קטנים, במהלך תקופת קיוֹהוֹ[קל"א], בין השנים 1715–1735. מעבר למטרתן העיקרית כאמצעי הסוואה עבור הפסלונים, שימשו הרשתות גם אמצעי הגנה נגד חדירת ציפורים, והפחתת הסיכוי לגניבתם. רשת זו לא עמדה, עם זאת, במבחן המציאות, כאשר בדיעבד, גניבות אלו אכן התרחשו מספר פעמים.

הפסלונים הכרוכים ברשתות התיל עמדו על כנם במתכונת זו, עד הפגזת מכלול מבני המבצר על ידי בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, במהלכה חרבו.

לאחר רסטורציית מֵייג'י, התעצמה הנטייה לזנוח את שיטות הבנייה היפניות המסורתיות ולעבור לשיטות בנייה מודרניות. כחלק מתהליך מודרניזציה זה, גברה הנטייה לפרק את מצודות המבצר, ונוצרו תכנונים ארכיטקטוניים להוצאה לפועל של פרויקט זה. במהלך תקופה זו, קרפיוני הזהב נתרמו מטעם שושלת אוֹוַארי לממשל היפני הקיסרי. בתקופת מֵייג'י 4, בשנת 1871, הוסרו הפסלונים מגג המצודה הראשית, והובלו לטוקיו באוניות שהפליגו מנמל אַטסוּטָה[קל"ב], אשר שימש כנמלה של העיר נגויה בתקופת מֵייג'י, קודם הקמתו של נמל נגויה המודרני.

ככלל, נהוג לבנות את קרפיוני הזהב בזוגות. כלומר, הקרפיון הזכרי ייבנה בצדו השמאלי של גג מבנה כלשהו, ואילו הקרפיון הנקבי ייבנה בצדו הימני.

במבצר נגויה, הקרפיון הזכרי פונה לכיוון צפון, בעל גובה של 2.621 מטרים, משקלו הכללי הוא 1.272 טונות, מעוטר ב-112 קשקשי זהב, ומשקלו הנקי של הזהב בו עומד על 44.69 קילוגרמים; הקרפיון הנקבי פונה לכיוון דרום, בעל גובה של 2.579 מטרים, משקלו הכללי הוא 1.215 טונות, מעוטר ב-126 קשקשי זהב, ומשקלו הנקי של הזהב בו עומד על 43.39 קילוגרמים. איכות הזהב המצפה את שני הקרפיונים עומדת על 18 קאראט, ועובי הציפוי הוא 0.15 מילימטרים.

הדפס של שוֹסאיי איקֶיי[קל"ג], המתאר את אחד מקרפיוני הזהב של מבצר נגויה מוצג בתערוכת "מוֹטוֹ שוֹהֵייזאקָה"[קל"ד], אשר נערכה בטוקיו בשנת 1872. בהדפס ניתן לראות מאמינים הנופלים ביראת כבוד, אל מול הפסל

בחודש מרץ, שנת 1872 (מֵייג'י 5), הקרפיון הזכרי הוסר מגג המצודה הראשית, לצורך הצגתו בתערוכה הראשונה בתולדות יפן, אשר נערכה ביוּשימָה. מאוחר יותר, הוצג קרפיון זה בתערוכות אזוריות שונות, אשר נערכו באישיקאווָה[קל"ה], אוֹיטָה[קל"ו], אֵהִימֶה[קל"ז] ונגויה. הקרפיון הנקבי הוסר אף הוא מגג המצודה הראשית, לצורך הצגתו בתערוכה הבינלאומית בווינה, אשר נערכה בשנת 1873.

מאוחר יותר, כאשר נפלה ההחלטה לשמר את המצודה הראשית, נוסדה תנועה שחרתה על דגלה להחזיר את שני קרפיוני הזהב לגג המבנה. בשנת 1878 (מֵייג'י 11), קרפיוני הזהב הוחזרו לנגויה, ובפברואר 1879 הותקנו מחדש במקומם המקורי.

בשנת 1937 (מֵייג'י 9), במהלך ביקורת שנערכה במבצר על ידי "ועדת הנצחה של אתרי מורשת תרבותיים והיסטוריים, המתבצעת באמצעות מענקי מימון לשם כך מטעם הקיסר", התגלה גנב שטיפס על המצודה הראשית, עד הגיעו לגג המבנה, והצליח לגנוב כמה מקשקשיו המוזהבים של אחד הקרפיונים. על פי העדויות, התפתח אחריו מרדף, בסופו נתפס האיש בעיר אוסקה. מאוחר יותר, בשלבי החקירה של האירוע, הופנו מרבית חיצי הביקורת כלפי הוועד הפועל של העיר. מאז תקופת מֵייג'י, קרפיוני הזהב נגנבו שלוש פעמים.

בזמן מלחמת העולם השנייה, במהלך ההפגזות הכבדות של בעלות הברית על יפן בכלל ועל נגויה בפרט, חרבו קרפיוני הזהב, יחד עם רוב מבני המבצר. לאחר תום המלחמה, הם נבנו מחדש במִטבעת אוסקה, והובלו אל המבצר במרץ 1959 (שוֹוָה 39). מאוחר יותר, בשנת 1984 (שוֹוָה 59), הוסרו הקרפיונים זמנית מגג המצודה הראשית, והוצבו על הקרקע, זאת לשם הצגתם בתערוכת מבצר נגויה. לאחר התערוכה הותקנו הקרפיונים מחדש בגג המצודה. הליך זהה של הורדת הקרפיונים מגג המצודה הראשית, בוצע שנית בשנת 2005 (הֵייסֵיי 17), החל מה-19 במרץ ועד ה-19 ביוני, לשם הצגתם בתערוכת 2005 Expo. הם הוחזרו לגג המצודה לאחר תום התערוכה, ב-9 ביולי של אותה שנה.

עץ הקמליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עץ הקמליה, 2011

על פי העדויות הידועות לנו, עץ קַמֵליה ננטע במקום כלשהו, בגן המצוי דרומית לארמון ההוֹן-מארוּ. מאז תקופת אֶדוֹ, עץ זה נחשב אוצר סודי בידי שושלת אוֹוַארי. על פי המסופר, עץ זה לבלב כל שנה באביב, בהצמיחו פרחים לבנים גדולים. לאחר אחת ההפגזות של בעלות הברית על המבצר בשנת 1945, רווחה הדעה כי עץ זה מת. למרבה הפלא, החל העץ להנץ ניצנים חדשים מהגדם המפוחם. ניצנים אלו נקטפו מגדם העץ המקורי, נשתלו מחדש באדמה בשנת 1955, והעץ הנוכחי ממשיך לצמוח מניצנים אלו, עד ימינו אלה.

שער פוּמֵיי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער פוּמֵיי, 2011

שער פוּמֵיי[קל"ח] ממוקם בתוך החומה התומכת בצריח הטאמוֹן. שער זה מוביל למתחם ההוֹן-מארוּ. מאז ומתמיד שער זה היה נעול היטב ולפיכך נודע גם בשם "השער שמעולם לא נפתח". חומה זו, כמו עמיתתה המחברת בין המצודה הראשית והמשנית, מכונה גם היא "גדר החרבות", וכוללת אינספור ראשי חץ מתחת למרזבים הנמצאים בראש הגשר, למטרת סיכול טיפוס כוחות אויב על מרזבים אלו. גשר זה חרב ב-14 במאי 1945, בעקבות ההפגזות על המבצר, ונבנה מחדש, על פי צורתו המקורית, במרץ 1978.

ני-נוֹ-מארוּ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועד השלמת בנייתו של ארמון הני-נוֹ-מארוּ מוטל בספק עד ימינו. יש המתארכים את מועד זה לשנת 1617.

טוֹקוּגאווָה יוֹשינאוֹ[קל"ט], הפיאודל הראשון של שושלת אוֹוַארי, העתיק את מגוריו מארמון ההוֹן-מארוּ לארמון זה, בשנת 1620. לצד שימושו העיקרי של ארמון הני-נוֹ-מארוּ כמשכן עבור פיאודל זה, הוא שימש גם כמרכז האדמיניסטרטיבי של הממשל הפיאודלי. ארמונות מסוג זה נבנו כפטריות אחר הגשם בשנים מאוחרות יותר.

בשנת 1868 הוצאו להורג בארמון הני-נוֹ-מארוּ שלושה משרתים ראשיים. אירוע זה ידוע בשם: "אסון אַאוֹמאטסוּבָּה". בתחילת עידן שוֹוָה, בסביבות שנת 1926, נבנה מונומנט במקום ההוצאה להורג, למטרת הנצחת האירוע, אולם זהו מיקום שרירותי, מאחר שמיקומו המדויק של אתר ההוצאה להורג נותר עלום. יש המשערים, כי מיקומו האמיתי היה כמאה מטרים דרומית למיקום המונומנט כיום.

המונומנט המקורי נעלם, ובאותו מקום נבנה מחדש העתק, שנותר במקומו עד ימינו אלה.

מתחם הני-נוֹ-מארוּ התקיים עד עידן קַה-אֵיי[ק"מ], שנפרש לאורך שש שנים (1848–1854). במתחם מוקמו ציוד המשמש לניהול ענייני השליט, קוֹמֵיי טֵנוֹ[קמ"א], אשר שלט במקום בשנים אלו, כמו גם מגורי משרתים, גנים ואורוות ("מוּקאייאשיקי")[קמ"ב]. במקורם, הכילו הגנים עצים, עששיות אבן יפניות[קמ"ג] ובקתת תה בסגנון יפני מסורתי. עם זאת, לאחר רסטורציית מֵייג'י, הוחלפה תכולת המתחם ונבנו בו קסרקטינים צבאיים. לאחר תום מלחמת העולם השנייה שוחזרה תכולת המתחם, הושבה למראה המקורי, והמתחם הוכרז כנקודת תצפית רשמית.

נהוג לחלק את מתחם הני-נוֹ-מארוּ לשתי חלקות: המערבית, הכוללת שני שלישים משטח המתחם, והמזרחית, הכוללת שליש אחד משטח זה. המתחם המערבי נודע גם בכינוי: "אוֹ-שירוֹ"[קמ"ד] (הטירה) ; המתחם המזרחי נודע גם בכינוי: "ני-נוֹ-מארוּ-גוֹטֶן"[קמ"ה] (ארמון הני-נוֹ-מארוּ).

תיאטרון ה-"נוֹ" של העיר נגויה. מיקומו במתחם הני-נוֹ-מארוּ במבצר נגויה

ארמון הני-נוֹ-מארוּ כלל שתי במות עבור הצגות, במסגרת תיאטרון ה"נוֹ": הראשון הוא "אוֹמוֹטֶה-בּוּטאי"[קמ"ו] (הבמה הקדמית) והשני הוא "אוֹקוּ-בּוּטאי"[קמ"ז] (הבמה האחורית). הצגות במסגרת תיאטרון ה"נוֹ" נערכו במתחם הני-נוֹ-מארוּ, כדי להנציח את המאורע של מתן ירושה ותרומתו של פיאודל כלשהו לאחוזה הפיאודלית במתחם זה - בה התגורר עד יום מותו, ובהמשך לכך, חגיגות לכבוד הולדת יורש.

שליטי משפחת טוֹקוּגַאווָה לדורותיה, היו פטרונים ונותני חסות ומימון כלכלי עבור שחקני "נוֹ" רבים, ותיאטרון ה"נו" המודרני של העיר נגויה[קמ"ח], אשר נפתח באפריל 1997, ממוקם כיום במתחם הסאן-נוֹ-מארוּ.

שחזור חלקי של החדרים המיועדים לקבלת אורחים נכבדים ("שיקידַאי")[קמ"ט] בארמון הני-נוֹ-מארוּ מצוי במוזיאון טוֹקוּגַאווָה לאמנות. דוגמאות לחדרי קבלה אלו הן: "קוּסארי-נוֹ-מַה"[ק"נ][קנ"א] ו-"הירוֹ-מַה"[קנ"ב][קנ"ג], הכוללים מוצגים בתוך גומחות, מדפים אופקיים המקובעים לקירות ושידות מעוצבות, מרוהטות באופן אותנטי, המיועדות לכתיבה (כתחליף מהודר לשולחן עבודה). כמו כן, ניתן לראות במוזיאון זה שחזור של אחת מבימות תיאטרון ה"נוֹ", אשר הייתה שייכת לארמון הני-נוֹ-מארוּ.

השער השני הגדול של הני-נוֹ-מארוּ[עריכת קוד מקור | עריכה]

שערי ברזל נבנו במזרח ובמערב מתחם הני-נוֹ-מארוּ, ושניהם היוו כניסות למתחם הסאן-נוֹ-מארוּ[קנ"ד].

השער המזרחי השני, העתיק, של מתחם הני-נוֹ-מארוּ

השער השני הגדול של הני-נוֹ-מארוּ[קנ"ה][קנ"ו][קנ"ז], יחד עם השער הראשון[קנ"ח], אשר פורק, נודעו כ"שער נישי-קוּרוֹגאנֶה" ("שער הברזל המערבי")[קנ"ט], והיוו את הכניסה הראשית לחומה ההקפית, העוטפת את מתחם הני-נוֹ-מארוּ.

השער המזרחי השני של הני-נוֹ-מארוּ[עריכת קוד מקור | עריכה]

השער המזרחי השני, של מתחם הני-נוֹ-מארוּ, מכונה גם "שער הברזל המזרחי"[ק"ס]. הוא נחצב בתוך החומה ההקפית, הסובבת את מתחם הני-נוֹ-מארוּ, ושימש ככניסתו החיצונית מכיוון מזרח. בשער הותקנו שתי דלתות, אשר יכלו להיפתח כלפי פנים המתחם, או החוצה ממנו, מתוך הכרה בחשיבות הצורך בכניסה ויציאה מהירות ונוחות בשעת מתקפה על המתחם, תוך אספקת תחמושת ומזון ללוחמים המסתגרים בתוכו.

שרידים של "שער אוּזוּמי" החרב
הגימנסיוּם המחוזי של מחוז אַייצ'י, כיום

בשנת 1963 פורק השער, ואוחסן באופן זמני; זאת, על מנת לפלס דרך לפועלים, שייעודם היה בניית הגימנסיוּם המחוזי של מחוז אַייצ'י[קס"א]. בשנת 1972, הותקן השער מחדש, כשער המזרחי של מתחם ההוֹן-מארוּ הישן, שם הוא ניצב עד ימינו אלה.

שער אוּזוּמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער אוּזוּמי[קס"ב] הוביל לעבר תעלה שנפרשה תחת חומות המבצר. תעלה זו היוותה נתיב בריחה חשאי עבור שליט המבצר- במקרי חירום. לצורך הגעה מהירה של השליט לתעלה, נבנו מדרגות תלולות, שענו על צורך זה. לאחר הגיעו לתעלה, אשר היוותה למעשה סכר, היה יכול השליט לחצותה באמצעות סירה, זאת- על מנת להגיע בבטחה לגן האוֹ-פוּקאי-מארוּ, אשר ממוקם בצדו השני של המבצר. לאחר הגיעו למקום זה, היה יכול השליט להיכנס לנתיב מילוט חשאי, ולהגיע בבטחה לאתרים בטוחים יותר, כגון "דרך קיסוֹ"[קס"ג][11]. כדי להגיע לדרך זו, על השליט היה לעבור מספר אתרים המובילים אליה, כגון: דוֹישיטָה[קס"ד], קַאצ'יגַאווָה[קס"ה] ומקדש ג'וֹקוֹג'י[קס"ו]. שרידי השער שחרב נותרו גלויים עד ימינו אלה, וניתן למצאם בחלק הצפון-מערבי של גן הני-נוֹ-מארוּ.

חלקה המזרחי של חומת נאמבּאן

חומת נאמבּאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

את שרידיה של חומת נאנבּאן[קס"ז] ("החומה האירופאית"), הנפרשת ממזרח מתחם הני-נוֹ-מארוּ- למערבו, ניתן לראות מצפון לגן הני-נוֹ-מארוּ. חומה איתנה זו נבנתה בהשראתה של שיטת בנייה האופיינית למבנים אירופאיים, ועיקרה- טיח מצופה באריחים. נוסף על כך, נחצבו בגוף החומה אינספור חרכי ירי עגולים. כיום, חומה זו נחשבת מאפיין ייחודי, המאפיין את מבצר נגויה, והוכרה כאתר מורשת תרבותי חשוב.

גן הני-נוֹ-מארוּ[עריכת קוד מקור | עריכה]

גן הני-נוֹ-מארוּ[קס"ח], הכולל גם חלק נוסף הקרוי בימינו "הגן המזרחי של מתחם הני-נוֹ-מארוּ", נכללו בעבר כיחידה אחת של מכלול אדמות ארמון הני-נוֹ-מארוּ, ומועד בנייתם המשוער מתוארך בין השנים 1615–1623. המקדש בצדו הצפוני של הארמון היווה את מרכזו של הגן. הגן המקורי הוסב ל"גן נוי יפני יבש" ב-1716.

גן הנוי היבש, גן הני-נוֹ-מארוּ
דוגמה לחדר עם מחצלות "טאטאמי" בבית יפני טיפוסי
בית התה המודרני, גן הני-נוֹ-מארוּ

הגן עוצב מחדש פעמים רבות, במיוחד בשנת 1818 ובין השנים 1829–1830. אף על פי ששטחו קטן, הוא כולל בתוכו גבעות תלולות, יערות, עמקים עמוקים וסלעים גדולים רבים. היערות, אשר צמחו בעיקרם בראש הגבעות, היו עבותים, והיוו כלי שרת בידי השליט למטרת הגנה מפני אויבים, בספקם אינספור מקומות מסתור ודרך מילוט סודית.

מאפיינים אלו של הגן דעכו עם השנים, אף על פי שצורתו המקורית נותרה כשהייתה- גם בימינו אלה. הגן הורחב, וצורתו המקורית שוחזרה ברבות השנים.

גן הנוי היבש נפרש על פני 5,137 מטר מרובע, והוא מחולק לאזור צפוני ולאזור דרומי. חציו הצפוני של הגן נוטה לשמר כיום את צורת הגן המקורי. אגם הנמצא בחלק זה, מוקף על ידי חמישה הרים מלאכותיים, כולל בתוכו גם מספר איים. קיימים מספר שבילים ומסלולי הליכה ברחבי הגן, ביניהם גשר אבן, מסלול הררי ושביל המתפתל לאורכו של קו החוף של האגם. האגם הוא למעשה נקיק הכולל סלעים עגולים רבים.

בגן קיימים מיני עצים רבים, אשר הובאו מכל רחבי יפן ובו הם נשתלו. כמה מהם, בכללם גם עצי אורן, ניחנים בסגולות מרפא. בגן ישנו בית תה מודרני, הבנוי מעץ ברוש מסוג "הינוֹקי", שמקורו במחוז קיסוֹ. בתוכו בנויים שני חדרים: חדר ובו מזרני "טאטאמי"[קס"ט] וחדר רחצה.

הגן המזרחי של מתחם הני-נוֹ-מארוּ, כולל האגם הדרומי

הגן המזרחי של מתחם הני-נוֹ-מארוּ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהשראת ציור היסטורי של הגן המזרחי, ששמו היפני הוא: "אוֹ-שירוֹ אוֹ-ניווָה אֶזוּ"[ק"ע], נשתל מחדש גן מודרני משוחזר של ארמון הני-נוֹ-מארוּ. על פי הציור, אדמותיו של גן זה היו שייכות למבצר המקורי של מתחם הני-נוֹ-מארוּ, וכן מתוארים בו גבולותיו. הגן גובל בהר גוֹנגֶן בצדו הצפוני, בהר סַאזַאֶה בצדו המערבי, בבריכה גדולה בצדו הדרומי, וכן בשישה בתי תה, אשר נבנו במיקומים שונים בכל רחבי הגן.

במהלך ביכוריה של תקופת מֵייג'י, הוקם קסרקטין צבאי בחלקו המזרחי של הגן. פסגתו של הר גוֹנגֶן[קע"א] שוטחה, והאגם מולא במים. ב-1975, חלקים מסוימים בגן נחפרו ועוצבו, בהתאם לשרטוטים ארכאיים, המתארים את מבנהו המקורי של הגן. בעיקרו, הגן שוחזר בארבעה אתרים מרכזיים השוכנים בו, שנחפרו לצורך השחזור: האגם הצפוני והדרומי, בית התה "סוֹקֵטסוּ-תֵיי"[קע"ב] ומבנה המכונה "התעלה הצפונית". ארבעת המבנים הללו עיצבו, על פי השרטוטים העתיקים, את מאפייניו העיקריים של הגן, ששטחו מוערך כיום בכ- 14,000 מטרים ריבועיים (מ"ר). ליד הגן נשתלו ערוגות פרחי אדמוניות ופרחים נוספים. הגן נפתח לציבור בחודש אפריל, 1978.

התעלה הצפונית

התעלה הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידיה של תעלת ניקוז, הממוקמת מחוץ לגן, אשר מתוארת בציור "אוֹ-שירוֹ אוֹ-ניווָה אֶזוּ"- נמצאו במהלך חיפושים אחר ממצאים ארכאולוגיים במקום. לכשנמצאו- הם שוחזרו באופן נאמן לתיאור מבנה התעלה המקורי, המופיע בציור. יש הסוברים, כי שרידיה הנוכחיים של תעלת הניקוז- מהווים חלק ממכלול שלם של תעלת אבן, אשר שימשה להובלה וויסות מי גשמים, כמתואר במסמך "קינְג'וֹ אוֹנקוֹרוֹקוּ"[קע"ג]. אפילו כיום, מי גשמים מובלים לחפיר החיצוני של המבצר- באמצעותה של תעלה זו. אבני התעלה מכילים גרניט בחלקן העליון, ואבן חול קשיחה- בצדדיהן. על פי הציור, נשתלה אף ערוגת פרחים בקרבת מקום.

האתר הארכאולוגי, בו מצויים שרידיו של בית התה "סוֹקֵטסוּ-תֵיי"

שרידי בית התה "סוֹקֵטסוּ-תֵיי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוילה המלכותית של קַאטסוּרָה, הנמצאת בעיר קיוֹטוֹ, אשר מהווה דוגמה לסגנון ה-"סוּקייָה-זוּקוּרי"

ששה בתי תה נבנו במקור בשטח גן הני-נוֹ-מארוּ העתיק, בכללם: "טאשוּן-אֶן"[קע"ד], "יאמאשיטָה אוֹ-סֶקי"[קע"ה], "יוֹהוֹ-תֵיי"[קע"ו] ו-"פוּשין-תֵיי"[קע"ז]. שחזור של בית התה "סארוּמֶן" מצוי במוזיאון טוֹקוּגַאווָה. בית התה הגדול מכולם- "סוֹקֵטסוּ-תֵיי", נבנה בסגנון ה-"סוּקייָה-זוּקוּרי"[קע"ח][12]. במהלך חיפושים אחר ממצאים ארכאולוגיים במקום, נתגלה אתר התואם כמעט במלואו ל-"סוֹקֵטסוּ-תֵיי", בהסתמך על הציור "אוֹ-שירוֹ אוֹ-ניווָה אֶזוּ". כיום, חלוקי נחל מרצפים את האזור הזה, בסמנם את השטח, בו כנראה הונחו מחצלות "טאטאמי", שברי אבנים וטיח בו ניצב המסדרון המוביל אל בית התה, ואבני חצץ אשר מרצפים את האזורים הנותרים- על מנת לאפשר למבקרים במקום להבין על נקלה- כיצד היה בנוי בית התה המקורי.

האגם הדרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בציור "אוֹ-שירוֹ אוֹ-ניווָה אֶזוּ" מתואר אגם יבש, הכולל אבן גדולה הדומה בצורתה לסירה. על פי הציור, האבן הייתה ממוקמת בגדה הצפונית של האגם. במרכזו תואר אי, אשר בו סלעים רבים. במהלך חיפושים אחר ממצאים ארכאולוגיים במקום, לא נמצאו עקבותיה של האבן בצורת הסירה. לעומתה, יש הטוענים, כי אכן האי המתואר בציור עודנו קיים, והוא מוסתר על ידי שלושה סלעים הנמצאים בו עד ימינו אלה.[דרוש מקור] דעה מקובלת גורסת, כי האגם המקורי היה עמוק, וכי היה מוקף בסלעים כבדי משקל, אשר נערמו זה על זה; סלעים אלו, על פי דעה זו, היו גדולים הרבה יותר בפועל, מאשר ממדיהם הקטנים יותר- המתוארים בציור.[דרוש מקור]

דוגמה לכלי חרס, המשמש כצנצנת מים, המעוצב בסגנון הקדרות היפני "סֶטוֹ". הכלי מתוארך למאה ה-17 לספירה

אוֹ-פוּקאי-מארוּ[עריכת קוד מקור | עריכה]

תותח יפני מהמאה ה-16, הנקרא "אֹוזוּטסוּ" ("קנה גדול")

האוֹ-פוּקאי-מארוּ שוחזר באמצעות עצי אורן וסוגים רבים נוספים של עצים, אשר שימשו לבניית המבצר. האוֹ-פוּקאי-מארוּ כלל בזמנים עברו בִּיצה, אשר הייתה ממוקמת בקצה הדרומי של רמת נגויה.

כלי נשק ותחמושת, החיוניים להגנה על המבצר, נוסף על אלו שהיו בשימושם האישי של משרתיו האישיים של הפיאודל שליט המבצר- אוכסנו בהתקני אכסנה אשר יועדו למטרה זו, ושמותיהם היפניים היו: "אוֹזוּטסוּ-גוּרָה"[קע"ט], "טֵזוּטסוּ-גוּרָה"[ק"פ], "מיגאקוֹ-גוּרָה"[קפ"א] ו-"אַנָה-גוּרָה"[קפ"ב]. מחסן מלח, ששמו היפני היה: "שיאוֹ-גוּרָה"[קפ"ג] ניצב בקצהו המזרחי של האוֹ-פוּקאי-מארוּ. כבשן נבנה באזור, בסביבות שנת 1670 ואילך. הכבשן שימש את "בית הקדרות אוֹ-פוּקאי"[קפ"ד], אשר בו יוצרו יצירות אמנות, השייכות לסגנון הקדרות היפנית הקרוי "סֶטוֹ"[קפ"ה]. כמעט כל המחסנים בימינו אלה נעלמו כלא היו; את מקומם ממלאים כיום מספר בתי תה, אשר נבנו לאחר מלחמת העולם השנייה.

מחסן "נוֹגי"

מחסן "נוֹגי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכלול החומות ההקפיות של הסאן-נוֹ-מארוּ הוחזק בידי חיל מצב של הצבא הקיסרי, לאחר פריסתו במקום ב-1872. השליטה על מכלול חומות זה הושלמה בשנת 1874. מחסן "נוֹגי"[קפ"ו] נבנה ככל הנראה בשנת 1880 (מֵייג'י 13), ושימש מחסן תחמושת עבור הכוח הצבאי במקום. שמו של המחסן נקרא על שמו של הגנרל נוֹגי מארֵסוּקֶה[קפ"ז], אשר נשלח מתוקף תפקידו הצבאי- לפקח על הנעשה במקום- במהלך תקופת מֵייג'י המוקדמת (1912-1868). מחסן זה הוא היחיד מבין מכלול מחסני האוֹ-פוּקאי-מארוּ, ששרד את הפגזות בעלות הברית על המבצר, במהלך מלחמת העולם השנייה.

דוגמה למבנה בעל גג "אירימוֹיָה" - ארכיטקטורת בנייה יפנית מסורתית, שמקורה בסין

למחסן קומה אחת בלבד. הוא בנוי מלבנים, וקירותיו מטויחים. בצדיו ישנם ארבעה חלונות קטנים, וגגו, הבנוי בסגנון יפני, עשוי רעפים. המבנה משתרע על פני 89.25 מטרים ריבועיים (מ"ר): אורכו, המשתרע ממזרח למערב- עומד על 12.28 מטרים; רוחבו, המשתרע מצפון לדרום- עומד על 8.6 מטרים; גובהו 7.68 מטרים. גודל מיכל אבק השרפה הנמצא במבנה עומד על 13.12 מטרים ריבועיים. מאפייניו המובהקים של המבנה הם כניסתו הקשתית, אזור נסתר הבנוי תחת רצפתו וטיח לבן בקצוותיו. דלתות המבנה מצופות יריעות נחושת.

אף על פי שמבצר נגויה חרב במהלך מלחמת העולם השנייה, ציורי תקרתו וחלונותיו של ארמון ההוֹן-מארוּ נותרו ללא פגע, בזכות אכסונם במחסן זה.

הצריח הצפון-מערבי
המצודה הראשית על רקע חפיר "צוואר הקורמורן"

הצריח הצפון-מערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצריח הצפון-מערבי, הנקרא גם צריח "אינוּאי"[קפ"ח], הוא מבנה בעל שלוש קומות, כאשר גג מכסה כל אחת משלוש הקומות. הגג העליון של המבנה, המעוצב בסגנון "אירימוֹיָה"[קפ"ט], מכוסה רעפים. לצורך בניית הצריח, נלקחו חומרי בנייה רבים ממבנים, שהיו שייכים במקורם לטירת קיוֹסוּ; על כן, הוא נקרא גם בשם "צריח קיוֹסוּ"[ק"צ]. הצריח הוכר כאתר מורשת תרבותי ממעלה ראשונה.

חפיר "צוואר הקורמורן", המפריד בין מתחם האוֹ-פוּקַאי-מארוּ (צד ימין) ובין מתחם ארמונות הנישי-נוֹ-מארוּ (צד שמאל)

בצדם החיצוני של קירות הצריח, הפונים צפונה ומערבה, והשייכים לקומתו הראשונה- מצויות דלתות סתרים, אשר מהן יכלו לוחמי המבצר ליידות אבנים על כוחות האויב, התוקפים את המבצר. דלתות אלו מוסוות באמצעות גגות משולשים. בניגוד לצריחים פינתיים אחרים שעודם קיימים[13], הצריח הצפון-מערבי כולל גגות משולשים גם בצדיו המזרחי והדרומי, אשר פונים כלפי פנים המבצר. עובדה זו מעניקה לצריח איזון ויציבות.

חפירי "צוואר הקורמורן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלקים מסוימים במבצר, כגון מתחם ה"אוֹ-פוּקאי-מארוּ" ומתחם ארמונות ה"נישי-נוֹ-מארוּ", החפיר עובר בסמיכות רבה לחומת המבצר. זאת, על מנת להעניק יכולת מגננה אופטימלית על המבצר, במקרה של מתקפה עליו. מאפיין עיצובי זה של החפיר נקרא "צוואר הקורמורן"[קצ"א], כיוון שהוא כה ארוך וצר, בדומה לצוואר קורמורן. סביב אזור המבצר עודם קיימים חמישה חפירים, המעוצבים בסגנון זה.

איילים רועים בכר דשא, באחד החפירים היבשים

צמחים ובעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחם גני הני-נוֹ-מארוּ ואזורים אחרים במבצר כגון מתחם האוֹ-פוּקאי-מארוּ עשירים במגוון רחב של צמחייה. באביב, דובדבן יפני (המכונה "סַאקוּרָה"[קצ"ב]), וִיסטֵריָה[קצ"ג], קַמֵליָה[קצ"ד] ואדמונית- מלבלבים. בקיץ מגיע תורם של האירוס, שיח ההדס[קצ"ה], ההוֹסטָה[קצ"ו] (סוג של שושן) וההידרַנגֶ'אָה לפרוח; בסתיו פורחים ההיביסקוס[קצ"ז], עץ חבוש יפני[קצ"ח] ושיח ההדס, ובחורף- שיח אגוז לוז יפני[קצ"ט], עץ חבוש יפני, חימוֹנַנת'וֹס[14] ומשמש יפני[ר].

במהלך הקיץ, ניתן לצפות באיילי סיקָה[ר"א] שרועים במתחמי החפירים, אשר בעונה זו הם יבשים ומכוסים בכרי דשא. מספר ציפורים, כגון ברווזים וזמירים, מאמצים ומאכלסים את אדמות המבצר כמקום מקלטן, במרכזה של העיר נגויה ההומה.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמון ההוֹן-מארוּ כיום- מבט מבפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה לציור מסוג "הר-מים"
דוגמה לציור מסוג "ציפור ופרח"
שרטוט של גג "צ'ידוֹריהאפוּ"
שרטוטים של גגות "קאראהאפוּ"

כל חדר בארמון ההוֹן-מארוּ מאופיין בעיצוב (דקורציה) שונה. הדבר בולט במיוחד בציורים על דלתות הזזה ועל מסכים, בכל חדר וחדר, הייחודיים לו[15].

לכל אחד מציורים אלו ישנה משמעות: נמרים מייצגים את הרוח הלוחמנית של פטרוני האמנות- משפחת "אוֹוַארי-טוֹקוּגַאווָה", שהיא ענף בשושלת היוחסין של שוגונות טוֹקוּגַאווָה; עצי אורן מייצגים אריכות ימים ואיתנות. חדר ה"אוֹמוֹטֶה-שוֹיין", שהוא האולם הראשי של הארמון, הוא הגדול והמעוצב ביותר בארמון, הכולל תקרה המהודרת בעיטוריה. הוא כולל בתוכו את החדרים הראשון (והראשי), השני והשלישי.

חדר ה"ג'וֹדאן-נוֹ-מַה", אשר נועד עבור המושל הפיאודלי של המבצר (השוֹגוּן), הוא המפואר ביותר מבין חדרי הארמון, והוא נבנה לשם יראת כבוד והענקת רושם עבור אורחיו. חדר זה כלל גם את כס המלכות (כס הכבוד), עליו ישב השוֹגוּן בעת קבלת אורחים. כס המלכות המוגבה מדגיש את מעמדו החברתי הנעלה של השוֹגוּן, ומעניק רשמיות למעמד קבלת האורחים.

חדרים נוספים בארמון כוללים את חדר הקבלה- "גֶנקאן", שעל קירותיו מצוירים נמרים; אולם ה"טַאימֵנג'וֹ"[ר"ב][16] ; חדר ההמתנה, "טַאמארי-נוֹ-מַה"[ר"ג]; "המסדרון הגדול" המכונה "סַאגי-נוֹ-רוֹקָה"[ר"ד][17]; "אוּמֶה-נוֹ-מַה"[ר"ה][18] ; חדר אשר קרוי "קוּרוֹקי-שוֹיין"[ר"ו][19] ; חדר אחסנה אשר מכונה "נאנדוֹ-מַה"[ר"ז]; וחדר המכונה "חדר עץ אורן"[ר"ח]. ארמון ההוֹן-מארוֻּ כולל אם כן, על פי הפירוט לעיל, ששה חדרים בסך הכל (חדר כס המלכות, החדרים הראשון, השני והשלישי, חדר האחסנה וחדר עץ האורן). יצוין כי עקב עבודות השיפוץ והשחזור של הארמון - לא כל החדרים נפתחו עדיין. החל מתאריך 1.6.2016 נפתחו לקהל הרחב אולם הטַאימֵנג'וֹ, מסדרון האנפה וחדר השזיפים. חדרים נוספים עדיין סגורים לקהל הרחב עקב שיפוצים, והם עתידים להיפתח ב-2018. חדרים אלו כוללים את ה"ג'וֹראקוּדֵן", חדר הרחצה ("אוֹ-יוּדוֹנוֹ-שוֹיין") וחדר ה"קוּרוֹקי-שוֹיין". ארמון ההוֹן-מארוּ שונה בטכניקת בנייתו מארמונות רבים אחרים, אשר נבנו בתקופת קֶייצ'וֹ. לחדר כס המלכות ולשלושת החדרים, מלבד דלתות ההזזה והמסכים שהוזכרו לעיל- התווסף אלמנט ארכיטקטוני יפני, הקרוי "נאגֶשי"[ר"ט][20]. כמו כן, ציורי הר-מים[21], כמו גם של פרחים וציפורים[22]- צוירו על תקרתו המפוארת של ארמון ההוֹן-מארוּ, באמצעות טכניקות של צביעה בגוונים בהירים ושימוש בדיו.

הציור "ארמון ג'וֹראקוּ" (שוֹגוּנוּת)[רי"א] הושלם בעידן "קַאן-אֵיי", שנת 1634. ארמון ג'וֹראקוּ הוא למעשה ארמון ההוֹן-מארוּ של ימינו. ציור זה הושלם סמוך למועד ביקורו של השוגון במקום. הארמון נבנה כמקום מגורים של השוגון במהלך ביקורו במקום, על כן הוא נקרא "הבית המלכותי". הציורים על דלתותיו וחלונותיו של ארמון ג'וֹראקוּ הם רכוש רשמי של שושלת אוֹוַארי. סברה מקובלת אפשרית באשר לזהות הצייר אשר צייר תמונה זו, היא העדות של טכניקת ציור ייחודית, הכוללת שימוש במכחול, וציור על שני צדי הדף. טכניקת ציור ייחודית זו אופיינית לצייר קאנוֹ טאניוּ (1674-1602), אשר היה אחד הציירים היפניים החשובים ביותר של בית הספר "קאנוֹ"[רי"ב]. באופן כללי, השתתף בעבודות הציור של ציורי ארמון ההוֹן-מארוּ גם הצייר קאנוֹ סאדאנוֹבּוּ (1597-1623)[רי"ג], שאף הוא היה שייך לבית הספר "קאנוֹ".

"גֶנקאן" בבית יפני טיפוסי
דוגמה לטרנסוֹם יפני (ראה הערות שוליים מס' 2 ו-3). הטרנסוֹם הוא הקורה האופקית, החוצצת בין הדלת- ובין החלון הנמצא מעליה, והמעוטר בגילופי עץ
דוגמה למוּליוֹן (ראה הערת שוליים מס' 2), אשר במקרה זה הוא הקורה האנכית, החוצצת בין שני חלקי החלון

תמונות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מבצר נגויה בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ביפנית: 名城 - Meijō
  2. ^ ביפנית: 名城公園 - Meijō kōen
  3. ^ ביפנית: 名城線 - Meijō-sen
  4. ^ ביפנית: 名城大学 - Meijō daigaku
  5. ^ ביפנית: 名古屋宿 - Nagoya-juku
  6. ^ ביפנית: 美濃路 - Mino-ji - Mino Road
  7. ^ ביפנית: 東海道 - Tōkaidō
  8. ^ ביפנית: 中山道 - Nakasendō
  9. ^ ביפנית: 駿河国 - Suruga no kuni
  10. ^ ביפנית: 今川 氏親 - Imagawa ujichika
  11. ^ בתרגום מיפנית: 柳之丸 - "מצודת יאנאגי".
    בתרגום חופשי מיפנית: "מצודת הערבה".
  12. ^ ביפנית: 今川 氏豊 - Imagawa ujitoyo
  13. ^ ביפנית: 大-永 - Tai Ei
  14. ^ ביפנית: 織田 信秀 - Oda Nobuhide
  15. ^ ביפנית: 享禄 - kyōroku
  16. ^ ביפנית: 織田 信長 - Oda Nobunaga
  17. ^ ביפנית: 天文 - tenbun
  18. ^ ביפנית: 織田 信友 - Oda Nobutomo
  19. ^ ביפנית: 清洲城 - Kiyosu-jō
  20. ^ ביפנית: 弘治 - Kōji
  21. ^ ביפנית: 天正 - Tenshō
  22. ^ ביפנית: 徳川 家康 - Tokugawa Ieyasu
  23. ^ ביפנית: 慶長 - Keichō
  24. ^ ביפנית: 明治 維新 - Meiji ishin
  25. ^ ביפנית: 安土城 - Azuchi-jō
  26. ^ ביפנית: 織田 信長 - Oda Nobunaga
  27. ^ ביפנית: 中井 正清 - Nakai masakiyo
  28. ^ ביפנית: 二条城 - Nijō-jō
  29. ^ ביפנית: 伏見 桃山 城 - Fushimi Momoyama jō
  30. ^ ביפנית: 江戸城 - Edo jō . טירה זו ידועה גם בשם "טירת צ'יוֹדָה".
    (ביפנית: 千代田城 - Chiyoda-jō).
  31. ^ ביפנית: 駿府城 - Sunpu-jō
  32. ^ ביפנית: 加藤 清正 - Katō Kiyomasa
  33. ^ ביפנית: 福島 正則 - Fukushima masanori
  34. ^ ביפנית: 前田 利光 - Maeda Toshimitsu,
    מאוחר יותר בחייו שמו השתנה ל- מַאֵדָה טוֹשיטסוּנֶה.
    ביפנית: 前田 利常 - Maeda Toshitsune
  35. ^ ביפנית: 藩主 - Hanshu - Feudal lord
  36. ^ ביפנית: מגדל הטירה - 天守閣 - Tenshukaku ;
    מכונה גם "דוֹנג'וֹן- Donjon"
  37. ^ ביפנית: 本丸 - Hon Maru
  38. ^ ביפנית: 二之丸 - Ni no Maru
  39. ^ ביפנית: 西之丸 - Nishi no Maru
  40. ^ ביפנית: 御深い丸 - O Fukai Maru
  41. ^ ביפנית: 堀川 - Hori-kawa
  42. ^ ביפנית: 狩野 貞信 - Kanō Sadanobu
  43. ^ ביפנית: 徳川 秀忠 - Tokugawa hidetada
  44. ^ ביפנית: 元和 - gen'na
  45. ^ ביפנית: 三之丸 - San no maru
  46. ^ ביפנית: 名古屋 東照宮 - Nagoya tōshō-gū
  47. ^ ביפנית: 徳川 義直 - Tokugawa Yoshinao
  48. ^ ביפנית: 寛永 - Kan'ei
  49. ^ ביפנית: 徳川 家光 - Tokugawa Iemitsu
  50. ^ ביפנית: 上洛殿 - jōrakuden
  51. ^ ביפנית: 御湯殿書院 - O yudono shoin
  52. ^ ביפנית: 釜舎 - Kamaya .
    פירושו ביפנית "סיר מברזל" - 釜 - kama ;
    פירושו ביפנית "צריף" או "בקתה" - 舎 - ya .
    כלומר, הפירוש המילולי של הביטוי כולו הוא "בקתה ובה סיר (גדול) מברזל".
  53. ^ ביפנית: 狩野 探幽 - Kanō tan'yū
  54. ^ ביפנית: 漢文 - Kanbun
  55. ^ ביפנית: 貞享 - Jōkyō
  56. ^ ביפנית: 宝永 - Hōei
  57. ^ ביפנית: 享保 - Kyōho
  58. ^ ביפנית: 千鳥破風 - Chidorihafū
    באנגלית: A plover bargeboard
    וכן: A dormer gable or a dormer bargeboard, or both combined
  59. ^ בתרגום מיפנית: גג גלי (מעוקל) שמקורו בסין - 唐破風 - Karahafu
    באנגלית: Chinese cusped gable או An undulating bargeboard.
  60. ^ ביפנית: 宝暦 - Hōreki
    בתרגום מיפנית: "לוח השנה המכובד" - Honorific calendar
  61. ^ ביפנית: 天明 - Tenmei
  62. ^ ביפנית: 尾張藩 - Owari-han
  63. ^ ביפנית: 明和 - Meiwa
  64. ^ ביפנית: 両 - Ryō
  65. ^ ביפנית: 文政 - Bunsei
  66. ^ ביפנית: 弘化 - Kōka
  67. ^ ביפנית: 慶応 - Keiō
  68. ^ ביפנית: 青松葉 事件 - Aomatsuba jiken
  69. ^ ביפנית: 明治時代 - Meiji-jidai - Meiji period
  70. ^ ביפנית: 徳川 慶勝- Tokugawa yoshikatsu
  71. ^ ביפנית: 熱田区 - Atsuta-ku
  72. ^ ביפנית: 山縣 有朋 - Yamagata Aritomo
  73. ^ ביפנית: 中村重遠 - Nakamura Shigetō
  74. ^ ביפנית: 濃尾平野 - Nōbiheiya - Nōbi Plain
  75. ^ ביפנית: 多聞櫓 - Tamon yagura - Tamon turret
  76. ^ ביפנית: 名古屋離宮 - Nagoya Rikyū
  77. ^ ביפנית: 蓮池御門 - Hasuike o mon
  78. ^ ביפנית: 大正時代 - Taishō jidai
  79. ^ ביפנית: 昭和時代 - Shōwa jidai
  80. ^ ביפנית: 榧の木 - Kayanoki
  81. ^ בתרגום חופשי מיפנית: "ראש קוף" - 猿面 - Sarumen
  82. ^ ביפנית: 東海地方 - Tōkai chihō
  83. ^ ביפנית: 灰宝 神社 - Haihō jinja
  84. ^ ביפנית: 豊田市 - Toyota-shi
  85. ^ ביפנית: 河村 たかし - Kawamura Takashi
  86. ^ ביפנית: 搦手 馬出 - Karamete Umadashi
  87. ^ ביפנית: 二之丸 東 門 枡形 - Ni no maru higashi mon masugata
  88. ^ 本丸 東 二 之 門 - Honmaru Higashi ni no mon
  89. ^ ביפנית: 本丸 表 二之門 - Honmaru omote ni no mon
  90. ^ ביפנית: 本丸 表御門 跡 - Honmaru omote go-mon ato
  91. ^ ביפנית: 本丸御殿跡 - Honmaru goten ato
  92. ^ ביפנית: 水堀 - Mizuhori ; כאשר: מים - 水 - Mizu, חפיר - 堀 - Hori .
  93. ^ ביפנית: 空堀 - Karabori .
  94. ^ ביפנית: 外堀 - Sotobori
  95. ^ ביפנית: 内堀 - Uchibori
  96. ^ ביפנית: 天王社 神社 - Ten'nō-sha jinja
  97. ^ ביפנית: 愛知 県 名古屋 市 - Aichi ken Nagoya-shi
    תרגום לאנגלית: Aichi Prefecture, Nagoya City
  98. ^ ביפנית: 愛知 県庁 - Aichi kenchō
  99. ^ ביפנית: 外堀ー どり - Sotobori ̄ dori
  100. ^ ביפנית: 名古屋市 中区 丸の内
    תעתיק אנגלי: Nagoya-shi Naka-ku Maru-no-uchi
  101. ^ ביפנית: מרכז המחוז (אַייצ'י) - 中区 - Naka-ku
  102. ^ ביפנית: 西之丸-榎多-御門 - Nishinomaru-Enokida-o mon
  103. ^ שם לטיני: Torreya nucifera
  104. ^ ביפנית: 徳川 義直 - Tokugawa Yoshinao
  105. ^ ביפנית: 大手-馬出し-堀 - Ōte Umadashi Hori;
    בתרגום חופשי מיפנית: חפיר "מלאי משק הסוסים".
  106. ^ ביפנית: 本丸御殿 - Honmaru Goten
  107. ^ ביפנית: 平成 - Heisei
  108. ^ ביפנית: 書院造 - Shoin - zukuri
  109. ^ ביפנית: 羊猿櫓 - Hitsuji saru yagura,
    או בנוסח מקובל יותר: 未申櫓 - Hitsujisaru yagura
  110. ^ ביפנית: 濃尾地震 - Nōbi jishin
  111. ^ ביפנית: 表二之門 - Omote ni no mon
  112. ^ ביפנית: מינאמי-ני-נוֹ-מוֹן - 南二之門 - Minami ni no mon
  113. ^ ביפנית: 辰 - Tatsu - Dragon, 巳 - Mi - Snake
    辰巳隅櫓 - Tatsumi Sumi Yagura - Tatsumi Corner Turret
    הדרקון והנחש מסמלים שניים משנים-עשר המזלות - בגלגל המזלות הסיני.
    בתרגום חופשי, מכונה מבנה זה, אם כן: "הצריח הצדי של הדרקון והנחש".
  114. ^ ביפנית: 天守閣の門 - Tenshukaku no mon
  115. ^ ביפנית: 清正-石 - Kiyomasa-Ishi
  116. ^ ביפנית: 黒田 長政 - Kuroda Nagamasa
  117. ^ ביפנית: 安土 桃山 時代 - Azuchi Momoyama jidai
  118. ^ ביפנית: 軍扇 - Gunsen - War fan
  119. ^ ביפנית: 刻紋 - Kokumon - חריטה ; 刻印 - Kokuin - טביעה
  120. ^ ביפנית: אוֹגי-נוֹ-קוֹבּאי ; 扇の勾配 - Ōgi no kōbai - Slope of a fan
  121. ^ ביפנית: 剣塀 - Tsurugibei. 剣 - Ken - חרב ; 塀 - Hei - גדר
  122. ^ ביפנית: 不明 門 - Fumei-Mon
  123. ^ ביפנית: 本丸 - Honmaru
  124. ^ ביפנית: 金鯱 - Kin shachihoko
  125. ^ ביפנית: זהב - 金 - kin ;
    תרגום מיפנית:
    דולפין או לוויתן קטלן (אוֹרקָה) - 鯱 / 鯱鉾 - shachi / shachihoko
  126. ^ ביפנית: 室町 時代 - Muromachi jidai - Muromachi Period
  127. ^ ביפנית: 慶長 - Keichō
  128. ^ ביפנית: 椹糸杉 - Sawara itosugi - Sawara cypress
  129. ^ ביפנית: 檜糸杉 - Hinoki itosugi - Hinoki cypress
  130. ^ ביפנית: 文政 - Bunsei
  131. ^ ביפנית: 享保 - Kyōhō
  132. ^ ביפנית: 熱田港 - Atsuta-kō
  133. ^ באנגלית: Shosai Ikei
  134. ^ באנגלית: Moto Shōheizaka
  135. ^ ביפנית: 石川県 - Ishikawa ken - Ishikawa Prefecture
  136. ^ ביפנית: 大分県 - Ōita ken - Oita Prefecture
  137. ^ ביפנית: 愛媛県 - Ehime ken - Ehime Prefecture
  138. ^ ביפנית: "השער הלא ידוע", 不明 御 門 - Fumei o mon
  139. ^ ביפנית: 徳川 義直 - Tokugawa Yoshinao
  140. ^ ביפנית: 嘉永 - Kaei
  141. ^ ביפנית: 孝明 天皇 - Kōmei ten'nō
  142. ^ ביפנית: 向屋敷 - Mukaiyashiki
  143. ^ ביפנית: 灯籠, 灯篭, 灯楼 - tōrō ; בתרגום לעברית: "מגדל תאורה".
  144. ^ 御城 - O shiro
  145. ^ ביפנית: 二之丸御殿 - Ni-no-Maru goten
  146. ^ ביפנית: 表舞台 - Omote butai
  147. ^ ביפנית: 奥舞台 - Okubutai
  148. ^ ביפנית: 名古屋 能 楽堂 - Nagoya nō Gakudō
  149. ^ ביפנית: 式台 - Shikidai
  150. ^ ביפנית: 鎖 の 間 - Kusari no ma
  151. ^ פירוש השם: "בין שלשלאות".
  152. ^ ביפנית: 広間 - Hiroma
  153. ^ תרגום המילה "הירוֹמַה" מיפנית: "אולם (Hall)".
  154. ^ ביפנית: 西 と 東 に 鉄 御門 - Nishi to azuma ni kurogane go mon
    בתרגום לעברית: "שערי הברזל, המערבי והמזרחי"
  155. ^ ביפנית: 二之丸 大手 二之門
    תעתיק אנגלי: ni no Maru ōte ni no mon
    מכונה גם: 二之丸 西 鉄 門 二之門
    תעתיק אנגלי: Ni no maru nishi tetsu mon ni no mon
    בתרגום לעברית: "השער השני, העשוי ברזל, במתחם הני-נוֹ-מארוּ".
  156. ^ בתרגום חופשי מיפנית שער זה נקרא גם:
    "השער השני הקדמי של מתחם הני-נוֹ-מארוּ",
    כיוון ש: "שער מבצר קדמי" - 大手 - Ōte
  157. ^ ביפנית: ברזל - 鉄 - Tetsu/Kurogane
  158. ^ ביפנית: 一之門 - Ichi no mon
  159. ^ ביפנית: 西 鉄 御門 - Nishi kurogane go Mon
  160. ^ ביפנית: 旧二之丸東二之門 - Kyū ni no maru higashi ni no mon
  161. ^ ביפנית: 愛知 県 体育館 - aichi ken taiikukan
  162. ^ ביפנית: 埋門 - Uzumi mon; הירגנה: うずみもん - Uzumi mon
  163. ^ ביפנית: 木曽路 - Kizoji
  164. ^ ביפנית: 土居下 - Doi shita
  165. ^ ביפנית: 勝川 - Kachigawa
  166. ^ ביפנית: 定光寺寺院 - Jōkōji jiin
  167. ^ ביפנית: 南蛮たたき - Nanban-tataki
  168. ^ ביפנית: 二之丸庭園 - Ni no maru teien
  169. ^ ביפנית: 畳 - Tatami ; הירגנה: たたみ
  170. ^ ביפנית: 御城御庭絵図 - O shiro O niwa Ezu
    בתרגום מיפנית: Castle garden drawing
  171. ^ ביפנית: 権現山 - Gongen yama
  172. ^ ביפנית: 茶席の霜傑亭跡 - Chaseki no Sōketsu-tei ato
    תרגום לאנגלית: Traces of Sōketsu tea arbor
  173. ^ ביפנית: 金城温古録 - Kinjō onkoroku ;
    הירגנה:きんじょうおんころく
  174. ^ ביפנית: 多俊園茶室- Tashun-en chashitsu
    תרגום לאנגלית: Tashun-en tea arbor
  175. ^ ביפנית: 山下御席 - Yamashita O Seki
  176. ^ ביפנית, ככל הנראה: 養蜂な茶亭 - Yōhō na chatei
  177. ^ ביפנית: 不審な茶亭 - Fushin na chatei
  178. ^ ביפנית: 数寄屋造り - Sukiya-zukuri
  179. ^ ביפנית: 大筒蔵 - Ōzutsu gura
  180. ^ ביפנית: 手筒蔵 - Tezutsu gura
  181. ^ ביפנית: 磨蔵 - Migaku gura
  182. ^ ביפנית: 穴蔵 - Ana gura
  183. ^ ביפנית: 塩蔵 - Shio gura
  184. ^ ביפנית: 御深井焼 - O Fukai yaki
  185. ^ ביפנית: 瀬戸焼 - Seto yaki
  186. ^ ביפנית: 乃木倉庫 - Nogi sōko
  187. ^ ביפנית: 乃木 希典 - Nogi Maresuke
  188. ^ ביפנית: 乾櫓 - Inui yagura
  189. ^ ביפנית: 入母屋造 - irimoya-zukuri
  190. ^ ביפנית: 清洲櫓 - Kiyosu yagura
  191. ^ ביפנית: 鵜の首 - U no kubi - Cormorant's neck
  192. ^ ביפנית: 桜 - Sakura .
  193. ^ שם אנגלי: Wisteria ; שם יפני: 藤属 - Fuji zoku .
  194. ^ שם אנגלי: Camellia ; שם יפני: 椿 - Tsubaki .
  195. ^ שם אנגלי: Crepe myrtle
  196. ^ שם אנגלי: Hosta או Plantain lily ; שם יפני: 擬宝珠 - Giboshi .
  197. ^ שם אנגלי: Hibiscus mutabilis,
    הידוע גם בכינויו: Confederate rose.
  198. ^ שם יפני: 木瓜属 - Boke zoku
    שם אנגלי: Chaenomeles או Japanese quince.
  199. ^ שם אנגלי: Japanese witch hazel.
  200. ^ שם אנגלי: Prunus mume ; שם יפני: 梅 - Ume - "שזיף" ביפנית.
    למרות התרגום למילה "שזיף", עץ זה קרוי "עץ משמש יפני" או "עץ שזיף סיני".
    לפרטים נוספים, אנא ראה הערת שוליים מספר 22.
  201. ^ שם יפני: 日本鹿 - Nihon shika .
  202. ^ 対面所 - Taimenjo - Reception Hall
  203. ^ ביפנית: 溜の間 - Tamari no ma
  204. ^ ביפנית: 鷺之廊下 - Sagi no rōka ; בתרגום לאנגלית: Heron's corridor ;
    בעברית: "מסדרון האנפה".
  205. ^ ביפנית: 梅之間 - Ume no ma ; בתרגום לעברית: "חדר השזיפים".
  206. ^ ביפנית: 黒木書院 - Kuroki shoin
  207. ^ ביפנית: 納戸間 - Nando-ma
  208. ^ ביפנית: 松之間 - Matsu no ma
  209. ^ ביפנית: 長押 - Nageshi
  210. ^ ביפנית: 新版画 - Shin Hanga ;
    תרגום לעברית: הדפסים חדשים על גבי בלוקי עץ חתוכים.
  211. ^ ביפנית: (上洛殿(書院) - jōrakuden (shoin
  212. ^ ביפנית: 狩野派 - Kanō-ha
  213. ^ ביפנית: 狩野 貞信 - Kanō Sadanobu
  214. ^ באנגלית: Japanese apricot או Chinese plum;
    שם מדעי (לטיני): Prunus mume;
    ביפנית: 梅 - Ume
  215. ^ באנגלית: Three Friends of Winter
  216. ^ ביפנית: 松竹梅 - Shōchikubai - Pine, bamboo, plum
  217. ^ באנגלית: Four Gentlemen
  218. ^ באנגלית: Flowers of the Four Seasons
  219. ^ ביפנית: 狩野 長信 - Kanō Naganobu .
  220. ^ ביפנית: 上段 - Jōdan .
  221. ^ ביפנית: 玄関 - Genkan
  222. ^ ביפנית: 一之間 - Ichi no ma
  223. ^ ביפנית: 二之間 - Ni no ma
  224. ^ ביפנית: 三之間 - San no ma
  225. ^ ביפנית: 表書院 - Omote shoin
  226. ^ ביפנית (קטקנה): スートラ - Sūtora ; בסנסקריט: सूत्र - sūtra
  227. ^ ביפנית: 上段之間 - Jōdan no ma
  228. ^ ביפנית: 次之間 - Tsugi no ma
  229. ^ בסינית (כולל פּינין): 邊文進 - Biān wénjìn .

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמות נוספים עבור מבצר זה הם:
    א. ביפנית: 金鯱城 - Kin shachihoko-jō - בזכות שני קרפיוני הזהב, המקובעים לשני צדדיו של גג המצודה הראשית של מבצר נגויה (יוסבר בהרחבה בהמשך).
    ב. ביפנית: 金城 - Kin-jō - בתרגום מיפנית: "מבצר הזהב". שם חליפי, הרומז על קרפיוני הזהב.
    ג. ביפנית: 柳城 - Yanagi-jō - שמו הראשון והמקורי של מבצר נגויה. שם זה נקבע על ידי המושל הצבאי של פרובינציית סוּרוּגָה, אימאגאווה אוּג'יצ'יקָה.
    ד. ביפנית: 亀屋城 - Kameya-jō .
    הסבר למקור השם:
    ד1. "צב ים" ביפנית מכונה "קאמֶה".
    (קנג'י: 亀 - Kame, הירגנה: かめ - Kame, קטקנה: アカウミ ガメ - Akaumi-game).
    בתרגום לאנגלית: Loggerhead sea turtle.
    העיר נגויה היא עיר נמל, הבנויה לחופו של האוקיינוס השקט, בקרבת חצי האי "אַטסוּמי"
    (ביפנית ובאנגלית: 渥美 半島 - Atsumi Hantō - Atsumi Peninsula).
    חופו של חצי אי זה ידוע כאזור השרצה של צבי הים.
    ד2. "בית" ביפנית מכונה "יָה" (קנג'י: 屋 - Ya) .
    ד3. מצירוף שתי המילים יחדיו, נקבל את המילה "קאמֵיָה", שפירושה מיפנית, בתרגום חופשי לעברית, הוא - "בית (הגידול/ההתיישבות/ההזדווגות/ההשרצה) של צבי הים".
    ד4. בזכות צבי הים, ירש מבצר נגויה שם חליפי זה- "מבצר קאמֵיָה".
    להתבוננות בתמונות העוסקות במיקומו של חצי האי "אַטסוּמי" ובחוף הים שלו- אנא פנה לפסקה: "גלריית התמונות, תמונות נוספות".
    ה. ביפנית: 蓬左城 - Hōsa-jō . מקור שם זה נעוץ ב"ספריית הוֹסָה"
    (ביפנית: 蓬左 文庫 - Hōsa bunko), הממוקמת במתחם "אוֹזוֹנֶה-אוֹשיטַאייַאשִיקי"
    (ביפנית: 大曽根 御下屋敷 - Ōzone oshitayashiki), ברובע המזרחי של נגויה
    (ביפנית: 東区 - Higashi-ku). מתחם זה היווה את מקום משכנם הראשון של בני שושלת אוֹוַארי, השייכת למשפחת טוֹקוּגַאווָה. היא הוקמה בידי טוֹקוּגַאווָה יוֹשינַאוֹ, הפיאודל הראשון של שושלת אוֹוַארי, כארכיון רשמי וכאוסף של ספריהם הראשונים של בני משפחת טוֹקוּגַאווָה ושושלת אוֹוַארי. בעלות על הספרייה הועברה ב-1950 ממשפחת טוֹקוּגַאווָה- לעיר נגויה.
    כיום נמצאים בספריה כ- 110,000 ספרים, כולל ספרות קלאסית ברמת חשיבות גבוהה, הכתובים הן בשפה היפנית, והן בשפה הסינית, כמו גם למעלה מ-2000 ציורים, השייכים למשפחת טוֹקוּגַאווָה ולשושלת אוֹוַארי.
    ב-1978 הוכרזה הספרייה, על ידי העיר נגויה, כמוזיאון העירוני של משפחת טוֹקוּגַאווָה.
    הספרייה נמצאת בסמיכות למוזיאון טוֹקוּגַאווָה לאמנות
    (ביפנית: 徳川 美術館 - Tokugawa Bijutsukan) ולגן טוֹקוּגַאווָה
    (ביפנית: 徳川 園 - Tokugawa-en).
    שלושת המוסדות הללו משתפים פעולה זה עם זה, באופן הדוק.
    יצוין כי השם "הוֹסָה" היה שם נוסף עבור העיר נגויה, במהלך תקופת אֶדוֹ (1868-1603).
  2. ^ שמות מקובלים ביפנית לתיאור מבצר או טירה הנם:
    "שירוֹ" (ביפנית: 城 - Shiro), "ג'וֹ" (ביפנית: 城 - Jō) ו"ג'וֹקאקוּ" (ביפנית: 城郭 - Jōkaku).
  3. ^ "טרנסוֹם" (באנגלית: Transom ; ביפנית: 欄間 - ranma) הוא מושג בתחום הארכיטקטורה היפנית. הטרנסוֹם הוא קורה או מוט, הבנוי בכיוון אופקי, אשר נועדה לחצוץ בין שני אלמנטים ארכיטקטוניים. למשל: קורה אופקית החוצצת בין דלת- ובין החלון אשר מותקן מעליה (ראה תמונה בגלריית התמונות). לצורך עיצוב מדויק של הגילופים בטרנסוֹם היפני (ראה תמונה לדוגמה), נעשה שימוש בטכניקות הכאה שונות ומגוונות, על כלי עבודה מתכתיים- המיועדים למטרה זו.
    זאת, בניגוד למוּליוֹן (באנגלית: mullion), שהוא קורה או מוט, הבנוי דווקא בכיוון אנכי, וייעודו זהה- חציצה בין שני אלמנטים ארכיטקטוניים. למשל: הקורה החוצצת בין שתי דלתות סמוכות זו לזו (למשל במלונות מסוימים, אשר בהם קיימים צמד חדרים אשר ניתן לעבור מחדר אחד למשנהו באמצעות דלת מקשרת) (ראה תמונה בגלריית התמונות).
    ביפן, הטרנסוֹם ממוקם לעיתים קרובות מעל דלתות, בבתים יפניים מסורתיים או במבנים אחרים, והוא כולל לעיתים קרובות גילופי עץ משוכללים.
  4. ^ "ג'וֹראקוּדֶן" הוא שם המשמש לתיאור חדר ההארחה של השוֹגוּן. חדר זה הוא המפואר ביותר מבין כל חדרי ארמון ההוֹן-מארוּ, ומתאפיין בעיטורים עשירים על הקירות ועל התקרה, וכן בטרנסוֹם[3], הניחן בגילופים מסובכים ובציורים עוצרי נשימה. חלק זה של הארמון הורחב, נוסף על ייעודו המקורי כחדר מגורים- גם לחדר לינה עבור השוֹגוּן, במסעו לעבר עיר הבירה. שם נוסף לחדר זה הוא "אוֹנַארי שוֹיין" (Onari Shoin).
  5. ^ "אוֹ-יוּדוֹנוֹ-שוֹיין" פירושו, בהקשר של מבצר נגויה- "חדר רחצה". חדר רחצה זה כלל גם חדר סאונה הבנוי בסגנון הקרוי "קאמאיָה"[נ"ב] ודוד חימום.
  6. ^ בעתות קרב, חיילי האויב אשר נפלו אל תוך החפיר היבש, נהרגו או נפצעו לעיתים קרובות, בעוד שבנפלם לתוך חפיר מים- הם יכלו לשחות לעבר מקום מבטחים. היתרון בחפיר היבש, בהשוואה לחפיר המים, הוא שהאויב לא היה יכול להיעזר בסירות, על מנת להגיע לחומות המבצר. ככלל, חפירי "קאראבּוֹרי" מזוהים עם מבצרים מימי הביניים, ונבנו בקנה מידה רחב.
  7. ^ למבצרים בכל רחבי יפן, אף כי פריסתם הגאוגרפית, צורת המבנים, מיקומם הגאוגרפי והטכניקות האדריכליות שונות וייחודיות לכל מבצר באשר הוא- כולם כאחד שומרים על מספר מאפיינים ארכיטקטוניים קבועים, המשותפים לכולם. בדומה לרובם המוחלט של המבצרים והטירות בכל רחבי יפן, מבצר נגויה כולל חלק נרחב מכלל האלמנטים הארכיטקטוניים, בהם נקטו מתכנני ובוני המבצרים השונים. להלן רשימה של חלק נרחב מאלמנטים ארכיטקטוניים אלו:
    א. "קוּרוּוָה" (ביפנית: (曲輪(そうぐるわ)- Kuruwa (sō guruwa) - אזור המוקף חפיר, חומת עפר או חומת אבן, וסביב המבצר נבנו מספר חפירים וחומות כאלו. בתקופת אֶדוֹ, המונח "קוּרוּוָה" הוחלף במונח "מארוּ". הקורווה המשמעותית ביותר, דהיינו האזור החשוב ביותר, עליו הגנו החומות והחפירים, הוא מתחם ה"הוֹן-מארוּ" (ביפנית: המצודה הפנימית - 本丸 - Honmaru), או בשמו השני: "הוֹן-קוּרוּוָה" (ביפנית: המתחם הפנימי - 本 曲輪 - Hon Kuruwa). אזורים נוספים שנבנו, ברוב המבצרים, הם מתחמי ה"ני-נוֹ-מארוּ" וה"סאן-נוֹ-מארוּ".
    ב. "סוֹטוֹ-גוּרוּוָה" (ביפנית: 外郭 - Sotoguruwa - outer wall) - החומה החיצונית שהקיפה את המבצר, ונועדה לספק הגנה הן עבור המבצר, והן עבור הוסאלים הכפופים לפיאודל- שליט המבצר. מכלול חיצוני זה מכונה גם "גַאיקאקוּ" (ביפנית: 外郭 - Gaikaku) . מכלול האמצעים המספקים מענה הגנתי למבצר מכונה "סוֹגָה-מָאֶה" (ביפנית: 総構 - Sōgamae - Total structure).
    ג. חפירים, חומות עפר וחומות אבן:
    חפירים: במבצר נגויה קיימים שני סוגי חפירים:
    ג1. חפיר ימי (המבצר מוקף במעטפת ימית טבעתית, אשר מקשה על ההגעה של כוחות אויב אליו.
    ג2. חפיר יבש, המכונה "קאראבּוֹרי" (ביפנית: 空堀 - Karabori - dry moat) - תעלה יבשה, הסובבת את מכלול מבני המבצר, ומספקת לו שכבת הגנה נוספת.
    חומות: בנוסף לחפירים, נבנו חומות עפר ובוץ דחוס וחומות אבן בכל רחבי המבצר ומחוצה לו. חומות העפר הדחוס מכונות "דוֹי" (ביפנית: 土居 - Doi - earthen wall).
    חומות הבוץ מכונות "דוֹבֶּיי" (ביפנית: 土塀 - Dobei). דוגמה אופיינית לשימוש בחומת בוץ במבצר נגויה, היא החומה ההקפית הסובבת את מתחם הני-נוֹ-מארוּ.
    גדרות: בראש החומה, בחלקים ממבצר נגויה, נבנו גדרות בראש החומות, אשר הקשו עוד יותר את הכניסה אליו. גדרות כאלו מצויים, למשל, ב"גדר החרבות", שהיא כינוי לגשר המקשר בין המצודות הראשית והמשנית של המבצר. גדרות אלו הם למעשה ראשי חניתות, אשר נבנו על מרזבי החומות, ונטו כלפי מטה. ביפנית הם מכונים "טסוּרוּגיבֶּיי" (剣塀 - Tsurugibei).
    ד. הכניסה הראשית למבצר מכונה "קוֹגוּצ'י" (ביפנית: 虎口 - Koguchi). שער ראשי, המכונה "אוֹטֶה-מוֹן" (ביפנית: 大手 門 - Ōtemon), או בשמו השני: "אוֹטֶה-גוּצ'י"
    (ביפנית: 大手 口(おおてぐち) - Ōte guchi)נבנה בקדמת הכניסה הראשית, בעוד ששער "קאראמֵטֶה-אוּמָה-דאשי" (ביפנית: 搦手 馬出 - Karamete Umadashi) נבנה בצדה האחורי של הכניסה הראשית למבצר. "קאראמֵטֶה-אוּמָה-דאשי" מורכב משתי מילים נפרדות:
    ד1. קאראמֵטֶה, או ליתר דיוק "שער קאראמֵטֶה"
    (ביפנית: 搦手門(からめてもん) - Karamete mon).
    ד2. אוּמָה-דאשי (ביפנית: 馬出(うまだし)- umadashi): סוג של מחסום הגנתי, אשר נבנה בכניסה למבצר.
    ה. במצודה הראשית, אשר מכונה "טֵנשוּ", או בשמה המלא "טֵנשוּקאקוּ"
    (ביפנית: 天守閣 - Tenshukaku - castle tower) נראים סימנים של חרכי ירי נסתרים, המכונים "קאקוּשיזאמָה" (ביפנית: 隠狭間 - Kakushizama).
    חרכי ירי נסתרים אלו הוסתרו על ידי דלת או סגר כלשהו ("פקק"), שהוסוואו כראוי, בהתאם לפני השטח של חומת המצודה הראשית. זאת, על מנת למנוע את איתורם או מעקב אפשרי אחריהם, כדי למצאם. בעת מתקפה על המבצר, חרכים אלו נפתחו ובאו לידי שימוש בידי חיל המצב שהגן על המבצר, באמצעים שונים.
    ו. צריחים ומגדלי שמירה: מכונים "יאגוּרָה" (ביפנית: 櫓 - Yagura). זהו הלחם של שתי מילים יפניות: "מחסן" (ביפנית: 倉 - Kura) ו- "חץ/חצים" (矢 - Ya). משמעות שם המבנה היא, אם כן, "מחסן חצים".
    במבצר נגויה קיים צריח פינתי, בצדה הפנימי, הצפון-מערבי, של החומה ההקפית של המבצר, והוא בנוי במתחם ה"אוֹ-פוּקַאי-מארוּ". צריח פינתי זה מכונה "אוֹ-פוּקַאי-מארוּ-סֵייהוֹקוּ-סוּמי-יאגוּרָה", ומכונה גם בשם "צריח קיוֹסוּ".
    (ביפנית: 御深井 丸 西北 隅 櫓 (角櫓)、清洲 櫓 -
    O Fukai Maru seihoku sumi yagura, Kiyosu yagura).
    כמו כן, במתחם ההוֹן-מארוּ, קיימים שני צריחים פינתיים נוספים:
    הצריח הראשון, בצדו הדרום-מזרחי, מכונה "צריח טאטסוּמי"
    (ביפנית: 辰巳 隅 櫓 - Tatsumi sumi yagura - Tatsumi corner turret).
    בניסוח פורמלי יותר, צריח זה מכונה "צריח טוֹנאן" (ביפנית: 東南 隅 櫓 - Tōnan sumi yagura).
    הצריח השני בנוי בצדו הדרום-מערבי של מתחם ההוֹן-מארוּ
    (ביפנית: 西南 隅 櫓 - Seinan sumi yagura).
    בנוסף לצריחים אלו, נבנה במבצר נגויה "צריח טסוּקימי" (ביפנית: 月見 櫓 - Tsukimi yagura), שחובר ישירות למצודה הראשית של המבצר. נוסף על היותו מגדל שמירה נוסף, צריח זה היווה גם נקודת תצפית על הירח, זאת, כיוון ש"ירח" ביפנית היא המילה "טסוּקי" (ביפנית: 月 - Tsuki). "מסיבות תצפית על הירח" נערכו באופן מסורתי ב-15 באוגוסט, וב-13 בספטמבר- זאת, על פי לוח השנה השמשי היפני העתיק, גם אם בתאריכים אלו לא היה ניתן לראותו, בשל תנאי מזג אוויר (עננות, גשם).
    צריח נוסף שנבנה, וממוקם במרכז המתחם הדרומי של הני-נוֹ-מארוּ, מכונה "צריח התוף".
    (ביפנית: 太鼓 櫓(たいこやぐら)- Taiko yagura - drum turret).
    מקורו של שם זה נעוץ בתוף, אשר היה ממוקם בתוך הצריח, ומטרתו הייתה ליידע את אנשי המקום אודות השעה (הזמן).
  8. ^ לקבלת הסבר אודות מונח זה, אנא ראה הערת שוליים מספר 11.
  9. ^ למידע נוסף בנושא פילוג עומסים על מבנה, אנא הקש על קישור זה.
  10. ^ מניפת מלחמה היא מניפה המיועדת לשימוש בלוחמה ואמנויות לחימה. מניפות אלו משמשות למטרות הגנה והתקפה באמנויות לחימה סיניות, יפניות וקוריאניות.
  11. ^ "דרך קיסוֹ" היא שם רווח לדרכים הרריות, אשר קישרו את קיוֹטוֹ ואֶדוֹ, הנמצאות בהתאמה בין מחוז "מינוֹ" ובין מחוז "שינַאוֹ".
  12. ^ סגנון זה הוא סוג אחד של סגנון ארכיטקטוני יפני, עבור מבנים המיועדים למגורים.
    "סוּקי" (数寄 - Suki) ביפנית פירושו "טעם משובח"; כלומר המבנה בנוי בטוב טעם, תוך הקפדה על אלגנטיות ומתן עונג מרבי לשוכנים בו. במקורו, שימש סגנון זה לציון מבנים, בהם נערכו טקסי תה (ידועים בשמם היפני: "צַ'שיטסוּ"- בתרגום חופשי לעברית: "חדר תה" - 茶室 - chashitsu).
    כיום, בהמשך למסורת העבר, נבנים גם מוסדות ציבוריים (נוסף על בתים פרטיים)- המבוססים על האסתטיקה של בתי התה. נוסף על כל אלו, מאופיין סגנון ארכיטקטוני זה בשימוש בחומרים טבעיים לצורך בניית המבנים.
  13. ^ במבצרים אחרים ביפן, לא במבצר נגויה.
  14. ^ מקור השם הוא יווני. שם הפרח ביוונית הוא: χειμωνανθός - cheimonanthós . שם זה מורכב מהלחם של שתי מילים יווניות: Χειμώνα - Cheimóna - חורף, ו- ανθός - anthós - פרח. מכאן ניתן לכתוב: χειμώνα ανθός - cheimóna anthós, ולבסוף את שם הפרח המלא: χειμωνανθός - cheimonanthós, שפירושו בעברית: "פרח חורף".
  15. ^ ציורים על דלתות הזזה ומסכים מכונים ביפנית "שוֹהֶקִי-גָה": 障壁画 - Shōheki-ga
  16. ^ ה"טַאימֵנג'וֹ" שימש כאולם הקבלה עבור אורחים פרטיים בעלי משרות רמות דרג. לשם השריית אווירה נעימה ומרגיעה בחדר זה, קושטו קירותיו בציורים המתארים את חייהם של פשוטי העם.
  17. ^ מסדרון זה קישר בין אולם הקבלה ("טַאימֵנג'וֹ")- ובין חדר משכנו של השוֹגוּן ("ג'וֹראקוּדֶן"), ולמעשה נבנה בנשימה אחת יחד עם הג'וֹראקוּדֶן, בשנת 1634.
  18. ^ חדר זה מקושט בציורים של עצי שזיף, מכאן מקור שמו של חדר זה. חדר זה נבנה ב-1634 כחדר המתנה בתוך חדר הג'וֹראקוּדֵן, עבור אורחים נכבדים, בעלי מעמד רשמי גבוה.
  19. ^ חדר זה נבנה מעץ אורן איכותי, שהובא לארמון מאזורים השוכנים בסביבת טירת קיוֹסוּ.
  20. ^ "נאגֶשי" הוא אלמנט ארכיטקטוני יפני, אשר מטרתו היא חיבור עמודים אנכיים (שניים או אף יותר) הצמודים לקירות חדר- באמצעות קורות אופקיות, המוצמדות אף הן לקיר. שימוש נוסף באלמנט זה הוא כיסוי חלקם העליון של משקופים, המחברים בין שני עמודיה האנכיים של דלת. על כל פנים, מטרתו של ה"נאגֶשי" היא מעבר בין עמודים וחיבור ביניהם.
  21. ^ ציור "הר-מים"
    (בסינית, כולל תעתיק הכולל פּינין: 山水 - shān shuǐ ;
    באנגלית (תרגום מסינית): mountain-water" painting").
    הוא סגנון ציור סיני מסורתי, המערב או מציג נופים טבעיים, תוך שימוש במברשת ובדיו באופן נרחב יותר מאשר רוב סגנונות הציור האחרים. אלמנטים בולטים המופיעים בציורים אלו הם: הרים, נחלים ולעיתים קרובות גם מפלים.
  22. ^ ציור "ציפור ופרח" הוא סוג ציור שמקורו בסין, ונקרא כך בעקבות אלמנטים אלו, המופיעים בציורים מסוג זה. על פי המסורת הסינית, ציורי "ציפור ופרח" מכילים לעיתים קרובות את האלמנטים הבאים:
    פרחים או צמחים, ציפורים, דגים, חרקים, חיות מחמד (כלבים, חתולים) וכדומה
    (בסינית מסורתית: 花,鳥,魚,蟲, בסינית מפושטת: 花,鸟,鱼,虫 ;
    הגיית פּינין: huā, niǎo, yú, chóng ;
    בעברית: פרחים, ציפורים, דגים וחרקים).
    ציורים מסוג זה עוסקים, אם כך, במגוון רחב של נושאים, המערבים אלמנטי טבע בתוכם.
    מוטיב ה"ציפור ופרח" החל להופיע באמנות היפנית בסביבות תקופת מוּרוֹמאצ'י, במאה ה-14, והתפתח כסגנון ציור בעל מוטיבים הייחודיים לו. סגנון ציור זה כלל גם הדפסים על בלוקי עץ, הנקראים "אוּקיוֹ-אֶה" (ביפנית: 浮世絵, באנגלית: ukiyo-e), ונודע גם בשם "קַאצ'וֹ-אֶה"
    (ביפנית: 花鳥絵, באנגלית: kachō-e). תנועת "שין-האנגָה"[ר"י], אשר פעלה ביפן בשנותיה הראשונות של המאה ה-20, יצרה מגוון עבודות הכוללות מוטיב זה, עם תחילת תקופת מייג'י.
  23. ^ "עץ משמש יפני", או בשמו החליפי "עץ שזיף סיני"[רי"ד] מלבלב בעונת החורף הקרה.
    כיוון שכך, הוא נחשב לאחד מ"שלושת חברי החורף"[רט"ו], יחד עם עץ האורן ועץ הבמבוק[רט"ז].
    כמו כן, עץ המשמש היפני נכלל ברשימת "ארבעת הג'נטלמנים"[רי"ז], שהם ארבעה פרחים "ג'נטלמניים" באמנות הסינית. נוסף על עץ המשמש היפני, נכללים ברשימה גם הפרחים:
    סחלב (Orchid), חרצית (Chrysanthemum) ועץ הבמבוק (Bamboo).
    לבסוף, נכלל עץ המשמש היפני גם ברשימת "פרחי ארבע העונות"[רי"ח], הכוללים את הסחלב (המלבלב באביב), הלוטוס (המלבלב בקיץ), החרצית (המלבלבת בסתיו) ועץ המשמש היפני (המלבלב בחורף).
    כל הקבוצות הללו הן מוטיבים, אשר חוזרים על עצמם שוב ושוב באמנות הסינית האסתטית, בציור, בכתיבה וכמודל לעיצוב גנים.
    הסיבה לשם "שלושת חברי החורף" נעוצה בעובדה, ששלושת הצמחים: עץ המשמש היפני, עץ האורן ועץ הבמבוק- אינם קמלים, גם בקפאון העמוק של החורף, בניגוד לאינספור צמחים אחרים.
    כמכלול, שלושה צמחים אלו מייצגים עמידה איתנה, התמדה וחוסן.
    באסכולת הקוֹנפוּציאַניזְם לצמחים אלו מוענקת חשיבות רבה, וכך הם מייצגים נאמנה את אידאל "הג'נטלמן המלומד".
  24. ^ הפסיון הירוק הוא הציפור הלאומית של יפן.
    באנגלית: green pheasant או Japanese green pheasant;
    שם מדעי (לטיני): Phasianus versicolor.
  25. ^ תמונה זו אינה חלק מהגלריה של ארמון ההוֹן-מארוּ. היא רק נועדה להמחיש כיצד נראה כס המלכות, עליו ישב השוֹגוּן, בציור המקורי, אשר תלוי בארמון ההוֹן-מארוּ.
  26. ^ "גֶנקאן" הוא שם כולל לכניסה מסורתית, בסגנון יפני- לבית, לדירה או למבנה. מטרתו העיקרית של הגֶנקאן היא חליצת הנעליים לפני כניסה לבית או למבנה. בהקשר של ארמון ההוֹן-מארוּ, זהו אולם הכניסה לארמון, וחדר הקבלה עבור אורחים.
  27. ^ "אוֹמוֹטֶה-שוֹיין" הוא האולם הראשי של ארמון ההוֹן-מארוּ, והוא נפתח למבקרים ב-2013.
    "אוֹמוֹטֶה-שוֹיין" הוא מונח הקשור לסגנון ארכיטקטוני יפני.
    המונח מורכב משתי מילים:
    א. "שוֹיין" (ביפנית: 書院 - Shoin) : מונח זה, במקורו (וגם בתרגומו המדוייק לעברית) שימש חדר לימוד ומקום להרצאות אודות כתבי הסוּטרָה[רכ"ו] במקדש, אך מאוחר יותר תפקידו השתנה, והוא שימש רק חדר לימוד וחדר ציור. בתפקידו החדש, רופד חדר זה במחצלות "טאטאמי".
    ב. "אוֹמוֹטֶה" (ביפנית: 表 - Omote).
    בתרגום חופשי מיפנית: קידמה של חפץ מסויים; החלק החיצוני של חפץ או מקום כלשהו; משטח.
    למונח זה ישנם מספר מובנים:
    ב1. השטח המהווה קדמה של כניסה לחומה היקפית מבוצרת, כלומר המתחם הסגור המקיף מבצר כלשהו. "אוֹמוֹטֶה" כלול במושגים כגון: "אוֹמוֹטֶה-מוֹן"
    (ביפנית: 表門 - omote-mon ; בתרגום חופשי לעברית: "שער קדמי").
    ב2. בתקופות "מוֹמוֹיַאמָה" ו"אֶדוֹ", בבתי מעמד הלוחמים, החל מהדרגה הגבוהה ביותר (שוֹגוּן)- ועד ללוחמים בעלי דרגה בינונית, ה"אוֹמוֹטֶה" היווה את האזור הפורמלי של הבית, ושימש לטקסים, ענייני מנהל (אדמיניסטרציה) ממשלתית ומקום לקבלת אורחים. לרוב ה"אוֹמוֹטֶה" הייתה מרפסת כניסה, הקרויה "גֵנקַאן" (ביפנית: 玄関 - genkan), ואחד או יותר "שוֹיין" (ביפנית: 書院 - Shoin), אשר היוו חדרי קבלה עבור אורחים. ככלל, במגורי השוֹגוּן, הדַאימיוֹ (ביפנית: 大名 - Daimyō) ווסאלים בכירים, נאסר על נשים להיכנס לחדר ה"אוֹמוֹטֶה", והן הוגבלו לשטח ה"אוֹקוּ" (ביפנית: 奥 - Oku), שהוא המתחם הפנימי הפרטי עבור נשים, במגורים בעלי שטח גדול, השייכים ללוחמים בתקופת "אֶדוֹ". במגורים בעלי שטח גדול, ה"אוֹמוֹטֶה" וה"אוֹקוּ" הכילו, כל אחד בפני עצמו, יחידות מגורים שקושרו באמצעות מסדרונות.