מגנוס הרביעי, מלך שוודיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מגנוס הרביעי (בשוודיה)
מגנוס השביעי (בנורווגיה)
Magnus Eriksson
Magnus Eriksson (cropped).jpg
דמותו של מגנוס בעמוד השער של ספר החוקים שלו
לידה מאי 1316
נורווגיה
פטירה 1 בדצמבר 1374 (בגיל 58)
בולמפיורד, נורווגיה
שם מלא מגנוס אריקסון
מדינה שוודיהשוודיה  שוודיה
נורווגיהנורווגיה  נורווגיה
מקום קבורה מנזר ורנהם, וסטרייטלנד, שוודיה
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
דת נצרות עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג בלאנש מנאמור
שושלת ביילבו
כינוי "המלטף"
אב אריק, דוכס סדרמנלנד
אם אינגבורג מנורווגיה
צאצאים אריק
הוקון
מלך שוודיה
תקופת כהונה 8 ביולי 1319פברואר 1364 (כ־44 שנים)
הקודם בירגר
הבא אלברכט
מלך נורווגיה
תקופת כהונה אוגוסט 131915 באוגוסט 1343 (כ־24 שנים)
הקודם הוקון החמישי
הבא הוקון השישי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מגנוס אריקסוןשוודית: Magnus Eriksson; אפריל או מאי 13161 בדצמבר 1374) היה מלך שוודיה (כולל פינלנד) מ-1319 ועד 1364 תחת השם מגנוס הרביעי, מלך נורווגיה (כולל איסלנד וגרינלנד) מ-1319 ועד 1343 תחת השם מגנוס השביעי ושליט סקונה מ-1332 ועד 1360. בפי יריביו הוא כונה "מגנוס המלטף" (בשוודית: Magnus Smek).

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגנוס נולד בנורווגיה כבנם של אריק, דוכס סדרמנלנד, בנו של מגנוס השלישי, מלך שוודיה ושל אינגבורג, בתו של הוקון החמישי, מלך נורווגיה. מגנוס נבחר להיות מלך שוודיה ב-8 באוגוסט 1319 והוכרז כמלך נורווגיה באסיפת האצילים שהתקיימה בטונסברג באוגוסט אותה שנה. כשסבתו, הלוויג מהולשטיין, ואמו, אינגבורג, משמשות כעוצרות, נמשלו שתי הממלכות על ידי קנוט יונסון וארלינג וידקונסון. מגנוס הוכרז כבגיר ב-1331. מהלך זה עורר התנגדות בנורווגיה, שם על פי חוק משנת 1302 הוגדר גיל הבגרות של המלך כגיל 20 ובעקבות כך פרצה התקוממות של ארלינג וידקונסון ושל אצילים אחרים. ב-1332 נשבעו המורדים אמונים למגנוס.

ב-1332 מת כריסטופר השני, מלך דנמרק, שכונה "המלך ללא ארץ" לאחר שהוא ואחיו הבכור שמלך לפניו משכנו את חלקיה של דנמרק בזה אחר זה. מגנוס ניצל את מצוקתו של שכנו, פדה את המשכון על המחוזות המזרחיים של דנמרק תמורת סכום עצום של כסף וכך היה לשליט של סקונהלנד.

ב-21 ביולי 1336 הוכתר מגנוס בסטוקהולם כמלך נורווגיה וכמלך שוודיה. אירוע זה גרם לתרעומת נוספת בנורווגיה, שם חפצו האצילים שיתקיים טקס הכתרה נפרד. ב-1338 פרץ מרד נוסף של חברי חוג האצולה הנורווגים.

ב-1335 נשא מגנוס לאישה את בלאנש, בתם של ז'אן הראשון, רוזן נאמור ושל מרי ארטואה, צאצאית של לואי השמיני, מלך צרפת. טקס הנישואים התקיים באוקטובר או בראשית נובמבר 1335, ככל הנראה בטירת בוהוס. כמתנת חתונה קיבלה בלאנש את מחוז טונסברג בנורווגיה ואת העיר לודוס שבשוודיה. לזוג נולדו שני בנים, אריק והוקון ולפחות שלוש בנות שמתו בינקותן.

ההתנגדות לשלטונו של מגנוס בנורווגיה הובילה להסדר בין המלך לבין האצולה הנורווגית שעליו הוסכם בורברג ב-15 באוגוסט 1343. תוך הפרה של חוקי הירושה הנורווגיים, הוכרז בנו הצעיר של מגנוס, הוקון, כמלך נורווגיה, כשמגנוס עצמו משמש כעוצר עד הגיעו לבגרות. מאוחר יותר באותה שנה הוכרז שבנו הבכור של מגנוס, אריק יהיה מלך שוודיה לאחר מות אביו. כך פורק האיחוד בין שתי הממלכות. הסכם זה מומש כאשר הוקון הגיע לבגרות ב-1355.

בשל העלאת המסים שהוצרכה למימון רכישתה של סקונה, כמה אצילים שוודים ניסו להדיח את מגנוס מכסאו בתמיכת הכנסייה ולהמליך את אריק, אך זה האחרון מת ב-1359, ככל הנראה מדבר, יחד עם אשתו, ביאטריס מבוואריה ושני בניהם.

שלום נטבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 באוגוסט 1323 סיכם מגנוס את ההסכם הראשון בין שוודיה לבין רפובליקת נובגורוד, שיוצגה על ידי הנסיך יורי ממוסקבה. הסכם זה נחתם במבצר שליסלבורג (בשוודית: נטבורג) שעל האי אורחוביי אשר בימת לדוגה, בקרבת מוצאו של הנהר נייבה. ההסכם התווה את תחומי ההשפעה בין הפינים לבין הקרלים והיה אמור להיות "שלום נצחי", אך יחסיו של מגנוס עם רוסיה לא היו כה שלווים. ב-1337, גרם סכסוך על רקע דתי בין הקרלים האורתודוקסים לבין השוודים למתקפה שוודית על הערים קורלה וויבורג, שבה נטבחו סוחרים נובגורודים ולדוגים. בפיקודו של קצין שוודי בשם סטן נכבש מבצר שליסלבורג. המשא ומתן עם פדור, ראש העיר של נובגורוד לא הגיע לידי סיכום והשוודים תקפו את הקרלים סביב לימת לדוגה וימת אונגה, עד אשר הושג ב-1339 שלום על פי התנאים המקוריים של ההסכם משנת 1323. במסגרת הסכם זה טענו השוודים שסטן ואחרים פעלו על דעת עצמם ללא הסכמת המלך.

מסע הצלב נגד נובגורוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים בין שוודיה לבין נובגורוד התנהלו על מי מנוחות עד 1348, כאשר הוביל מגנוס מסע צלב נגד נובגורוד, כשהוא צועד במעל נהר הנייבה, כופה בכוח על השבטים לאורך הנהר להמיר את דתם לנצרות ולזמן קצר הוא כבש את מבצר שליסלבורג בפעם השנייה. ב-1349 כבשו הנובגורודים מחדש את המבצר לאחר מצור שארך שבעה חודשים ומגנוס נסוג, בין השאר עקב מגפת המוות השחור שהשתוללה ממערב. אף על פי שהוא בילה את רוב שנת 1351 בניסיון לגייס תמיכה בקרב הערים הגרמניות באזור הבלטי למסע צלב נוסף, הוא מעולם לא שב לתקוף את נובגורוד.

גרינלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1355 שלח מגנוס ספינה (או ספינות) לגרינלנד כדי לפקח על היישובים במזרח ובמערב האי. הימאים מצאו את היישובים מאוכלסים בתושבים נורדים ונוצרים בלבד. הספינה המשיכה לבצע את הפיקוח לסירוגין עד 1369, כאשר היא טבעה ולא הוחלפה באחרת.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1360 כבש ולדמר הרביעי, מלך דנמרק את סקונה. ב-1361 הוא המשיך וכבש את גוטלנד. ב-27 ביולי 1361 התקיים הקרב האחרון מחוץ לעיר ויסבי, בירת גוטלנד. הקרב הסתיים בניצחון מוחלט של ולדמר. מגנוס הזהיר את תושבי ויסבי במכתב והחל לקבץ כוחות כדי לכבוש מחדש את סקונה. ולדמר חזר לדנמרק באוגוסט ולקח איתו שלל רב. בסוף 1361 או בראשית 1362, התקוממו תושבי ויסבי כנגד הכוח המצומצם שהשאיר שם ולדמר והרגו אותם.

ב-1363 הגיעו חברי מועצת האצולה השוודית, בהנהגת בו יונסון, אל החצר במקלנבורג. הם גורשו משוודיה לאחר המרד כנגד מגנוס. על פי בקשת האצילים, שיגר אלברכט ממקלנבורג פלישה לשוודיה שנתמכה על ידי כמה דוכסים ורוזנים גרמנים. כמה מהערים ההנזאיות ודוכסים מצפון גרמניה הביעו תמיכה במלך החדש. סטוקהולם וקאלמאר, עם אוכלוסייה הנזאית גדולה, קידמו גם הן את הפלישה בברכה. אלברכט הוכרז כמלך שוודיה וב-18 בפברואר 1364 הוא הוכתר. מגנוס מצא מקלט אצל בנו הצעיר בנורווגיה, שם הוא טבע בספינה ששטה בבולמפיורד ב-1374. הוא החזיק בריבונותו על איסלנד עד למותו.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות פעילויות ההתרחבות הרבות שלו, נחשבת תקופת מלכותו כתקופת שקיעה למלוכה השוודית בפרט ולשוודיה בכלל. מדינות זרות כמו דנמרק (לאחר התאוששותה ב-1340) ומקלנברוג, התערבו בנעשה בשוודיה ולא נראה שמגנוס היה מסוגל לעמוד מול ההתנגדות מבית שהתעוררה. הוא נחשב מלך חלש וזכה לביקורת על כך שהעניק למקורביו כוח רב מדי.

איש החצר הצעיר המועדף עליו היה בנגט אלגוטסון, שאותו הוא העלה לדרכת דוכס פינלנד והלנד, וכן לתפקיד המשנה למלך בסקונה. מאחר שהומוסקסואליות הייתה אז פשע שעונש מוות בצדו ותופעה שזכתה לבוז מוחלט, השמועות על יחסי האהבה לכאורה של המלך עם אלגוטסון ועל הרפתקאות ארוטיות אחרות, הופצו על ידי אויביו של מגנוס, במיוחד על ידי כמה מאנשי האצולה שהתייחסו לחזיונות מיסטיים של בריגיטה הקדושה משוודיה. החשדות לכאורה הקנו למגנוס את הכינוי "מגנוס המלטף" וגרמו לו נזק רב, אך לא קיים כל בסיס עובדתי להאשמות אלו במקורות ההיסטוריים.

הרוסים חיבור דיווחים אוטוביוגרפיים לכאורה שהיו ידועים בשם "העדות של מגנוס" שהפכו להיות חלק מ"הכרוניקה הראשונה של סופיה" שחוברה בנובגורוד. על פי הכרוניקה הזאת מגנוס לא באמת טבע בים, אלא הכיר בשגיאות שעשה והמיר את אמונתו לנצרות האורתודוקסית והפך להיות נזיר במנזר נובגורודי בקרליה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]