מגנוס השישי, מלך נורווגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מגנוס השישי
Magnus Håkonsson
Magnus Haakonsson (Stavanger cathedral).jpg
פסל ראש של מגנוס השישי, קתדרלת סטוונגר, שנות השבעים או השמונים של המאה ה-13.
לידה 1 במאי 1238
טונסברג, נורווגיה
פטירה 9 במאי 1280 (בגיל 42)
ברגן, נורווגיה
שם מלא מגנוס הוקונסון
מדינה נורווגיהנורווגיה  נורווגיה
מקום קבורה קתדרלת ברגן, ברגן, נורווגיה
דת נצרות עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג אינגבורג מדנמרק
שושלת סבר
כינוי "המחוקק"
אב הוקון הרביעי
אם מרגרטה סקולדוטר
צאצאים אריק
הוקון
מלך נורווגיה
תקופת כהונה 16 בנובמבר 12639 במאי 1280 (16 שנים)
הקודם הוקון הרביעי
הבא אריק השני
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
דף מתוך ספר החוקים של מגנוס השישי

מגנוס הוקונסוןנורדית עתיקה: Magnús Hákonarson, בנורווגית: Magnus Håkonsson;‏ 1 במאי 12389 במאי 1280) היה מלך נורווגיה החל ממותו של אביו ב-1263 ועד מותו, תחת השם מגנוס השישי. לפני כן, מ-1257 ועד למותו של אביו הוא כיהן כמלך-שותף. אחד מהישגיו הגדולים ביותר היה תהליך המודרניזציה וההאחדה של ספר החוקים הנורווגי, תהליך שבזכותו הוא כונה "מגנוס המחוקק" (בנורדית עתיקה: Magnús lagabœtir, בנורווגית: Magnus Lagabøte). מגנוס השישי היה ראשון מלכי נורווגיה שידוע שהוא השתמש במספר סידורי לשמו מלכותי, למרות שבמקור הוא השתמש במספר "הרביעי".

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגננוס היה צעיר בניהם של הוקון הרביעי ושל רעייתו, מרגרטה סקולדוטר. הוא נולד בטונסברג והוטבל במאי 1238. הוא בילה את רוב תקופת ילדותו בברגן. ב-1257 מת אחיו הבוגר הוקון הצעיר, בהותירו את מגנוס כיורש העצר. באותה שנה העניק לו אביו את התואר מלך. ב-11 בספטמבר 1261 הוא נשא לאישה את אינגבורג, בתו של אריק הרביעי, מלך דנמרק המנוח, לאחר שלמעשה היא נחטפה מהמנזר בו היא חיה על ידי אנשיו של המלך הוקון. המאבק על קבלת ירושתה של אינגבורג מאביו שנרצחה, גרמה מאוחר יותר לנורווגיה להיות מעורבת בעימותים עם דנמרק שנמשכו לסירוגין בעשורים הבאים. מגנוס ואינגבורג הוכתרו מיד לאחר נישואיהם ולמגנוס ניתן התפקיד השליט הישיר של מחוז רייפילקה. ב-16 בדצמבר 1263 מת הוקון הרביעי כאשר היה בעיצומה של מלחמה כנגד סקוטלנד על השליטה על האיים ההברידיים ומגנוס היה למלך נורווגיה.

מלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות החוץ של מגנוס הייתה שונה בהשוואה לזו של אביו שהייתה תקיפה במידה מסוימת. ב-1266 הוא וויתר לסקוטלנד על השליטה באיים ההברידיים ועל האי מאן, בתמורה לתשלום שנתי גדול במטבעות כסף, על פי הסכם פרת', שבמסגרתו הכירו הסקוטים בשלטונה של נורווגיה על איי שטלנד ועל אורקני. ב-1269 התבססו היחסים הטובים עם הנרי השלישי, מלך אנגליה במסגרת הסכם וינצ'סטר. נראה היה גם שלמגנוס היו יחסים טובים עם ולדמאר, מלך שוודיה ובשנות השישים של המאה ה-13 הוגדר לראשונה הגבול בין שתי הממלכות באופן רשמי. כאשר הודח ולדמאר על ידי שני אחיו ונמלט לנורווגיה ב-1275, גייס מגנוס עקב כך צי מלחמתי בפעם הראשונה והיחידה במשך תקופת מלכותו. כשהוא עומד בראש צי גדול, הוא נפגש עם המלך השוודי החדש, מגנוס הראשון, כדי להגיע להסדר בין שני האחים, אך ללא הצלחה. מגנוס השוודי לא נכנע ללחצים ומגנוס הנורווגי נסוג מבלי להיכנס לעימות אלים.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדיניות הפנים שלו ביצע מגנוס מאמצים גדולים להכניס חידושים בספר החוקים. שינויים אלו אומצו באספות האצילים שהתכנסו ב-1274 וב-1276. ב-1274 הוא חוקק ספר חוקים לאומי אחיד שיושם בכל חלקי נורווגיה, כולל באיי פארו ובאיי שטלנד. ספר חוקים זה החליף את החוקים האזוריים השונים שהיו קיימים קודם לכן. מהלך זה הושלם על ידיט חקיקתו של חוק מוניציפלי חדש שחוקק ב-1276 ובמקביל בוצע מהלך דומה באיסלנד. ספר חוקים אחיד לכל הארץ היה נוהג חדש יחסית באותה תקופה, שעד אז היה מקובל רק בממלכת סיציליה ובממלכת קסטיליה. ספר החוקים של מגנוס יצר את התפיסה שמעשי פשע הם פגיעה במדינה ולאו דווקא נגד אדם מסוים, וכך צמצם את האפשרויות של מעשי נקם אישיים. ספר החוקים הרחיב את סמכותו הפורמלית של המלך והפך את כס המלכות כמקור של צדק. החוק המוניציפלי העניק לערים חרות מורחבת. פרק מיוחד בספר החוקים קבע את סדר הירושה לכתר, בהתאם להסדרים שהבסיס להם הונח על ידי הוקון הרביעי ב-1260.

סוגיית סדר הירושה הייתה חשובה ורגישה, שכן היא הייתה אחד הגורמים העיקריים להתנהלותה של מלחמת האזרחים הנורווגית, שלמעשה הייתה סדרה של מלחמות שהתנהלו משנת 1130 ועד שנת 1240. ב-1273 העניק מגנוס לבנו הבכור, אריק, שהיה אז בן חמש, את התואר מלך ולאחיו הצעיר, הוקון, את התואר דוכס, וכך הוא הבהיר באופן חד משמעי מה יהיה סדר הירושה.

למרות שעל פי כל הדיווחים היה מגנוס מבחינה אישית מלך אדוק מאוד באמונתו הדתית, עבודת החקיקה שלו הביאה אותו לעימות עם הארכיבישוף של נורווגיה, שהתנגד לשליטה החילונית על הכנסייה ושאף לשמר את ההשפעה של הכנסייה על הממלכה. הסכם טונסברג, שנחתם ב-1277 בין מגנוס לבין יון ראודה, הארכיבישוף של נידארוס (טרונדהיים), אישר זכויות מסוימות לכמורה, את החירות לבחירות חופשיות למשרות הכנסייתיות ועניינים דומים. הכנסייה שמרה על עצמאות משמעותית בעניינים שיפוטיים, אך ויתרה על הטענה העתיקה שעל פיה ממלכת נורווגיה הייתה פייף הכפוף לסמכות המלאה של הכנסייה הקתולית.

בתחום התרבותי, המשיך מגנוס את מדיניותו של אביו להנהיג בנורווגיה את תרבות חצרות המלכות האירופאית. ב-1277 הוא החליף את תוארי האצולה הנורדים העתיקים בתארים אירופאים כמו ברון ואביר (riddar), ובאותה עת גם הרחיב את הזכויות של נושאי תארים אלו והעניק להם את הזכות להיקרא בתואר לורד (herra). מגנוס היה ככל הנראה המלך הנורווגי הראשון שעשה שימוש במספר סידורי בשמו המלכותי. הוא קרא לעצמו "מגנוס הרביעי", כשהוא לא כולל ברשימת המלכים את מגנוס השני ואת מגנוס הרביעי. מיד לאחר מותו של אביו הוא הטיל על הסופר האיסלנדי, סטורלה תורדארסון, לכתוב את הסאגה על אביו. ב-1278 הוא הטיל עליו את המשימה לכתוב את הסאגה אודותיו. "הסאגה על מגנוס המחוקק" (Magnúss saga lagabœtis) הייתה לפיכך האחרונה בסאגות שנכתבו על מלכי נורווגיה בימי הביניים ולרוע המזל רק קטע קטן ממנה שרד.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

החותם של מגנוס השישי

באביב 1280 נפל מגנוס השישי למשכב ומת בברגן ב-9 במאי אותה שנה. עוד קודם לכן הוא תכנן להכתיר באותו קיץ את בנו אריק כמלך-שותף. תחת זאת עלה אריק לכס המלכות כמלך יחיד בהיותו בן 12. השליטה המעשית על הממלכה נפלה על כתפיו של מעגל יועצים, שהבולטת מביניהם הייתה המלכה אינגבורג. מגנוס ייזכר כשליט נאור, שמלך בכוח החוק ולא בכוח החרב. כמה היסטוריונים מודרניים רואים בו כמלך חלש, עקב העובדה שהוא ויתר על השליטה באיים ההברידיים ועל כניעתו לדרישות הכנסייה, אך אחרים רואים בצעדים אלה מדיניות נבונה, שחסכה מנורווגיה מלחמות מיותרות וחסרות תועלת ושמרה על יציבות מבית. מגנוס נקבר בכנסייה של המנזר הפרנציסקני בברגן, שמאז המאה ה-16 היה לקתדרלה של ברגן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]