מגנוס השלישי, מלך נורווגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מגנוס השלישי
Magnús Óláfsson (בנורדית עתיקה)
Magnus Olavsson (בנורווגית)
מטבע מתקופתו של מגנוס השלישי
מטבע מתקופתו של מגנוס השלישי
לידה 1073
נורווגיה
פטירה 24 באוגוסט 1103 (בגיל 30 בערך)
ליד נהר קווילי, צפון אירלנד
שם מלא מגנוס אולפסון
מדינה נורווגיהנורווגיה נורווגיה
מקום קבורה ליד כנסיית פטריק הקדוש, דאון פטריק, צפון אירלנד
בת זוג מרגרטה משוודיה
שושלת הרדרדה
כינוי "היחף"
אב אולף השלישי
אם תורה
צאצאים אייסטיין
זיגורד
אולף
רגנהילד
תורה
האראלד (טוען)
זיגורד סלמבה (טוען)
מגנוס ראודה (טוען)
מלך נורווגיה
ספטמבר 1093 – אוגוסט 1103
(כ־9 שנים ו־47 שבועות)

מגנוס אולפסוןנורדית עתיקה: Magnús Óláfsson, בנורווגית: Magnus Olavsson; נודע יותר בכינוי מגנוס "היחף" – בנורדית עתיקה: Magnús berfœttr, בנורווגית: Magnus Berrføtt;‏ 107324 באוגוסט 1103) היה מלך נורווגיה תחת השם מגנוס השלישי מ-1093 ועד מותו. תקופת מלכותו עמדה בסימן של מערכות צבאיות תקיפות וכיבושים, במיוחד בשטחים בשליטה נורדית שבאיים הבריטיים והוא הרחיב את תחום שלטונו לממלכת האיים ולממלכת דבלין.

כבנו היחיד של אולף השלישי, הוכרז מגנוס כמלך על דרום-מזרח נורווגיה, זמן קצר לאחר מותו של אביו ב-1093. בצפון הממלכה עמדה טענתו למלוכה מול בן דודו, הוקון מגנוססון (בנו של מגנוס השני), והשניים מלכו במשותף תוך חשדות הדדיים עד למותו של הוקון ב-1095. אנשי אצולה ממורמרים סירבו להכיר בשלטונו של מגנוס לאחר מותו של הוקון, אך מרידה זו הייתה קצרת ימים. לאחר שהבטיח את מעמדו מבית, יצא מגנוס למערכה ברחבי הים האירי, שנמשכה בשנים 10981099. הוא פשט על איי אורקני ועל האיים ההברידיים, על האי מאן והבטיח את שליטתה של נורווגיה שם באמצעות חתימת ברית עם מלך סקוטלנד. בקבעו את האי מאן כבסיסו בעת מסעו זה, בנה מגנוס מספר מבצרים ובתים באי וככל הנראה השיג את הריבונות על אזור גאלווי. הוא הפליג לוויילס בשלב המאוחר של מסעו וזכה בשליטה על אנגלסי וככל הנראה גם נכנעה לו ממלכת גוויניד' לאחר שהדף משטחי האי את הכוחות הנורמנים הפולשים.

לאחר שובו לנורווגיה, הוביל מגנוס מערכות במחוזות דלסלנד ווסטרייטלנד שבשוודיה, בטענה לקיומו של גבול עתיק עם ממלכה זו. לאחר שתי פלישות כושלות ומספר התנגשויות, יזם אריק הראשון, מלך דנמרק שיחות שלום בהשתתפות שלושת המלכים הסקנדינבים, מתוך חשש שהסכסוך יצא מכלל שליטה. מגנוס הגיע להסכמה על שלום עם השוודים ב-1101 כאשר הסכים לשאת לאישה את מרגרטה, בתו של המלך השוודי, אינגה הזקן. בשובו לממלכתו, הייתה באמתחתו של מגנוס דלסלנד כחלק מהנדוניה של אשתו. הוא יצא למערכה האחרונה שלו ב-1102, וככל הנראה הוא שאף לכבוש את אירלנד. מגנוס כרת ברית עם המלך האירי, מוריכרטך או בראין ממנסטר, שהכיר בשלטונו של מגנוס בדבלין. מגנוס נהרג בנסיבות בלתי ברורות, בעודו מכין אספקת מזון למסעו בחזרה למולדתו, כאשר הוא נתקל במארב שטמנו לו שבטי האולייד וכל ההישגים הטריטוריאליים שהושגו בתקופת מלכותו, אבדו עם מותו.

בעת החדשה באה מורשתו לידי ביטוי בצורה מודגשת יותר באירלנד ובסקוטלנד בהשוואה למולדתו נורווגיה. בין שאר החידושים המעטים שיושמו בתחום מדיניות הפנים בתקופת מלכותו, התפתח בנורווגיה שלטון מרכזי יותר של הארגון הכנסייתי שהפך להיות דומה יותר למודל האירופאי. כמי שבאופן עממי הצטייר יותר כלוחם ויקינגי מאשר כמלך ימי ביניימי, היה מגנוס המלך הנורווגי האחרון שנפל בקרב מחוץ לגבולות ממלכתו ובכמה מובנים הוא נחשב כמלך הוויקינגי האחרון.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המידע אודות מגנוס מלוקט מהסאגות ומהכרוניקות הנורדיות שהחלו להופיע במהלך המאה ה-12. המקורות החשובים ביותר שעדיין זמינים הן הכרוניקות הנורווגיות "ההיסטוריה של המלכים הנורווגים הקדומים" (בלטינית: Historia de Antiquitate Regum Norwagiensium) מאת תאודוריק הנזיר והחיבור האנונימי "ההיסטוריה של מלכי נורווגיה על פי אגריפ" משנות השמונים של המאה ה-12 ואוספי הסאגות האיסלנדיות מחזור העולם מאת סנורי סטורלוסון, "הקלף העבש" (Morkinskinna) ו"מגילת הקלף" (Fagrskinna) משנות העשרים של המאה ה-13. למרות שהסאגות המאוחרות הן מפורטות יותר, הן נחשבות למקורות ברמת אמינות נמוכה. מידע נוסף על מגנוס, במיוחד אודות מערכותיו הצבאיות, נמצא במקורות מהאיים הבריטיים, שכוללים תיאורים מהתקופה.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגנוס נולד בסוף שנת 1073 לערך כבנו היחיד של אולף השלישי, מלך נורווגיה. זהותה של אמו לא ברורה. היא מזוהה ב"קלף העבש" וב"מגילת הקלף" בשם תורה, בתו של ארנה לגה, כתורה בתו של יוהאן במחזור העולם, ב"כתבי היד החבויים – הקלף המקומט" (Hulda-Hrokkinskinna) וב"עמוד השדרה" (Hryggjarstykki) וכבתו עלומת השם של הרוזן רגנולד מגודוי שבמחוז סונמור ברשימות גנאלוגיות נורווגיות. קיים קונצנזוס בקרב החוקרים על העדפת הזיהוי הראשון מבין השלושה, אך קיימים סימוכין לזיהויים האחרים.

מגנוס גדל בקרב אנשי הפמליה המלכותית של אביו בנידארוס (טרונדהיים), הבירה דה-פקטו של נורווגיה באותה תקופה. בן דודו של אביו, ראש השבט תור אינגרידסון, היה אביו המאמץ של מגנוס. בנעוריו הוא דמה ככל הנראה לסבו איש המלחמה, האראלד השלישי, יותר מאשר לאביו שכינויו היה "השלו" (Kyrre). על פי מחזור העולם, נחשב מגנוס כנער יפה תואר ומחונן. למרות שקומתו הייתה נמוכה יותר בהשוואה לסבו, דווח שהוא כונה "מגנוס הגבוה". את כינויו הידוע יותר, "היחף", קנה מגנוס, על פי מחזור העולם, הודות למנהגו לאמץ את הלבוש הסקוטי והאירי, טוניקה קצרה שהותירה את חלקן התחתון של הרגליים חשופות. גרסה אחרת למקור לכינוי זה מוסברת על ידי ההיסטוריון הדני, סקסו גרמטיקוס, ועל פיה הוא נמלט מפני התקפה שוודית כשרגליו יחפות וגרסה שלישית מסבירה שהוא נהג לרכב על סוס כשרגליו יחפות כמנהג האירים. הודות למזגו התוקפני ובזכות מסעות המלחמה שלו מעבר לים, הוא גם זכה בכינוי "מגנוס הלוחם", או "מגנוס אוהב המלחמה" (styrjaldar-Magnús).

מלכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסוס מעמדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך תקופת מלכותו של אביו של מגנוס, אולף השלישי, חוותה נורווגיה תקופה ארוכה בה שרר שלום בממלכה. ככל הנראה עמד מגנוס ליד מיטת אביו כאשר זה מת ב-1093 וככל הנראה הוא הוכרז כמלך על ידי אספת האצילים האזורית מאוחר יותר באותו חודש. כאשר עלה מגנוס לכס המלוכה, הייתה כבר לצדו רשת של תומכים בקרב האצולה הנורווגית. למרות שקיימת אי בהירות בנגוע לשנת מלכותו הראשונה, מסתבר שעיקר תשומת לבו של מגנוס הופנתה למערב, לכוון האיים הבריטיים. מאחר ששרר תהו ובהו בחלקים שבשליטה נורדית באיים הבריטיים מאז מותו של תורפין, רוזן אורקני, הייתה זו הזדמנות עבור מגנוס להתערב במאבקי הכוח המקומיים. על פי כמה דיווחים, קיים מגנוס את מסעו הראשון מערבה בשנים 10931094 (או 10911092), כשהוא סייע לדונלד השלישי, מלך סקוטלנד לכבוש את אדינבורו ולעלות לכס המלוכה הסקוטי. בתמורה קיבל מגנוס ככל הנראה את השליטה על האיים הדרומיים (Suðreyjar). לא ברור אם מסע זה התקיים כלל וכלל, מאחר שלא קיימים סימוכין ישירים במקורות קדומים אמינים או בסאגות.

מתנגדיו של מגנוס היו בן דודו, הוקון מגנוססון, בן אחיו של אולף השלישי ובנו של המלך השותף מגנוס האראלדסון שמת בצעירותו וטען לשלטון במחצית הממלכה. הוקון הוכרז כמלך באזורי הרמות של נורווגיה. על פי ההיסטוריונית רנדי הלן פורסונד, לקח הוקון לעצמו את השליטה על כל השטחים בנורווגיה שהיו קודם לכן בשליטתו של אביו. הוקון הבטיח לעצמו תמיכה על ידי שחרור איכרים מתשלום מיסים ומעבודות חובה, בעוד שמגנוס יישם צעדי מדיניות תובעניים ודרש מנתיניו שירות צבאי ארוך. לאחר שהתמקם מגנוס באחוזה המלכותית החדשה נידארוס בחורף 10941095, יצא הוקון גם הוא אל העיר וקבע את האחוזה המלכותית הישנה כמקום מגוריו. בהדרגה נעשתה מערכת היחסים בין השניים מתוחה, והמתח הגיע לשיאו כאשר הוקון ראה בים את ספינותיו של מגנוס מצוידות באופן מלא. בתגובה זימן הוקון את אספת האצילים וגרם למגנוס להפליג דרומה. הוקון ניסה לעכב את מגנוס על ידי הגעה דרומה בדרך היבשה, אך הוא מת באופן בלתי צפוי בעת מסע ציד שערך בפברואר 1095.

האיש החזק שנתן גיבוי להוקון היה אביו המאמץ תור תורדסון, שסירב להכיר במגנוס כמלך לאחר מותו של הוקון. יחד עם אגיל אסלקסון ועם אנשי אצולה אחרים, הוא תבע את זכותו של סוון האראלדסון כטוען לכתר. למרות שסאגות מאוחרות יותר מציינות שסוון היה דני, כמה היסטוריונים מודרניים מעלים השערה שהוא היה בנו של האראלד השלישי. בסיס המרד היה באזורי הרמות, אך הוא זכה לתמיכתם של אצילים בכל רחבי נורווגיה. לאחר כמה שבועות לחימה, שבה מגנוס את תור תורדסון ואת תומכיו והוציא אותם להורג בתלייה באי ומברהולם שצפון נורווגיה. על פי המדווח מגנוס זעם, שכן הוא לא יכול היה להעניק חנינה לאגיל, שהיה יכול להועיל לו והיה אציל צעיר ובעל תושייה. כמלך, הוא יכול היה להרשות לעצמו לחנון אותו רק אם האצילים האחרים היו מתחננים על חייו, ודבר זה לא התרחש.

הסכסוך הפנימי האחרון של מגנוס היה עם האציל סווינקה סטינרסון, שסירב להכיר בו כמלך. למרות שסווינקה הוריד את היקפי השוד הימי בוויקן, הוא אולץ לצאת לגלות של שלוש שנים בעקבות משא ומתן עם אנשיו של מגנוס. מאחר שהשוד הימי חזר לפרוח לאחר יציאתו של סווינקה לגלות (וככל הנראה בעידודו), פגש אותו מגנוס בפרובינציה הדנית הלנד כדי לבקש ממנו לשוב לנורווגיה. השניים התפייסו וסווינקה הפך להיות תומך נאמן של מגנוס, שכעת היה המלך ללא עוררין של נורווגיה.

רפורמות דתיות וכלכליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שהמקורות הנורדיים (כולל שירת החצר שהייתה המקור העיקרי לסאגות) מתארים בעיקר נושאים הקשורים למלחמות, ידוע מעט יותר על אירועים אחרים שאירעו במהלך תקופות מלכויותיהם של מלכי נורווגיה הקדומים. סנורי סטורלוסון, לדוגמה, כתב 15 דפים על מגנוס ורק שני דפים על אביו שבתקופתו שרר שלום (למרות שתקופת מלכותו של אולף הייתה ארוכה פי שלושה מזו של מגנוס). היסטוריונים מודרניים ציינו שכך ככל הנראה נוצרה תדמיתם של מלכים כמו מגנוס באופן חד-צדדי (במקרה של מגנוס תדמיתו הוטתה על פי מעשיו כלוחם).

תקופת מלכותו של מגנוס עמדה בעיקר בסימן של הפיכתה של נורווגיה כממלכה דומה לאלו האירופאיות. המשטר המלוכני התבסס ומגנוס ביסס את עוצמתו באמצעות יצירת רשת של אנשי אצולה חזקים (חלקם קרובי משפחתו) והמבנה הארגוני של הכנסייה התפתח גם הוא. הבישופים הנורדים השתייכו לארכיבישופות של המבורג-ברמן עד לאחר שמלאה שנה למותו של מגנוס ואז נוצרה הארכיבישופות של לונד. הכמרים והבישופים היו ברובם זרים מאנגליה ומגרמניה. בכל אופן, במציאות שלט מגנוס על הכנסייה של נורווגיה.

על פי ממצאים נומיסמטיים, ידוע שרפורמה בהטבעת מטבעות החלה בתקופת מלכותו של מגנוס. במסגרת רפורמה זו הוחזרה תכולת הכסף במטבעות ל-90%, הרמה שהייתה נהוגה לפני הרפורמה של האראלד השלישי ב-1055 שבמסגרתה הורדה תכולת הכסף במטבעות לכ-30% (שאר תכולת המטבע הייתה עשויה מנחושת. משקל המטבעות בתקופתו של מגנוס הופחת ל-45 גרם, מחצית ממשקל המטבעות הקודמים. למרות שערכו של הכסף במטבע נותר כמעט זהה, לא היה צורך בנחושת להטבעת המטבעות.

המסע הראשון לים האירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגנוס שאף לבסס מחדש את ההשפעה הנורווגית בים האירי. ב-1097 הוא ניסה להציב את המלך הואסל אינגמונד באיים הדרומיים, אך מאוחר יותר נהרג זה האחרון במהלך מרד. לא ברור מה היו שאיפותיו הברורות של מגנוס ומשמעות המסע שלו הומעטה על ידי היסטוריונים אנגלים מודרניים. הכרוניקן האנגלי, ויליאם ממלמסברי האמין שמגנוס שאף לקחת לעצמו את הכתר האנגלי מידיו של ויליאם השני (בדומה לשאיפותיו של סבו, האראלד השלישי). ההיסטוריונים הטילו ספק אם הוא רצה להקים אימפריה שתכלול את סקוטלנד ואת אירלנד, למרות שרוב ההיסטוריונים הנורווגים והסקוטים המודרניים מאמינים שמטרתו העיקרית הייתה בפשטות לשלוט על הקהילות הנורדיות ברחבי הים האירי. גם אם הוא הושפע מהרצח של אינגמונד, בסאגה של אורקני נטען שמגנוס שוכנע על ידי הוקון פאולסון, רוזן אורקני, שרצה את תואר הרוזנות לעצמו. ייתכן גם שמגנוס שאף להקים ממלכה מחוץ לגבולות נורווגיה עבור בנו בן השמונה, זיגורד, שהתלווה אליו במסעו זה. מגנוס הפליג אל הים המערבי ב-1098 והגיע לאורקני עם צי גדול. על פי הטענה בכרוניקות של מלכי האי מאן, מנה צי זה 160 ספינות, אך הכרוניקן האנגלי, אורדריקוס ויטליס, ציין שהצי של מגנוס מנה 60 ספינות. בהתבסס על כך, מציע פטר אנדריאס מונק לקבל את המספר של 160 ספינות, שמתוכן 100 גויסו באופן מיוחד ושבו לנורווגיה זמן קצר לאחר ההגעה ליעד. הצי שליווה את מגנוס בדרכו דרומה אכן מנה 60 כלי שיט שהיו ספינות מלכותיות או ספינות שהשתייכו לאצילים. על פי רנדי הלן פורסונד, משמעות ההערכה הנמוכה של צוות של 120 איש לספינה, היא שכלל הכוח בספינות המלכותיות והספינות של האצולה מנה 8,000 איש והספינות המגויסות נשאו 12,000 איש. בכל אופן, היסטוריונים רבים מאמינים שהמספרים שצוינו בדיווחים העתיקים מוגזמים.

לאחר הגעתו, החל מגנוס לנהל משא ומתן עם המלכים הסקוטים והאירים על השליטה בסקוטלנד ובאירלנד ובאיים הסובבים. עם הגעתו לאורקני, שלח מגנוס את הרוזנים פול וארלנד תורפינסון לנורווגיה כשבויים, לקח את בניהם כבני ערובה ומינה את בנו זיגורד כרוזן אורקני. לאחר מכן פשט מגנוס על סקוטלנד, על האיים הדרומיים ועל האי לואיס. מאחר שהוא לא נתקל בשום התנגדות, הוא המשיך לבזוז את האיים ההברידיים של אויסט צפוני, אויסט דרומי(אנ'), סקאי, טירי, מאל ואיילה ואת חצי האי קינטייר. הוא ביקר באי איונה, אך לא בזז אותו. מתועד גם שמגנוס לחם באי סנדיי, למרות שמיקומו של אי זה לא ברור (קיימים שלושה איים בשם זה באזור). כאשר הוא נכנס אל הים האירי, הוא איבד שלוש ספינות ו-120 איש באלסטר. לאחר מכן הוא המשיך אל האי מאן, שם נהרג הרוזן אוטר בקרב קשה. הוא גם רדף אחר לגמן גודרדסון מלך האיים (או לכד אותו). האי מאן עבר לשליטה נורווגית ומגנוס ואנשיו נשארו בינתיים על האי. במהלך שהותם שם, הוא ארגן תנועת הגירה נורווגית אל האי ובנה מספר מבצרים ובתים, תוך שהוא עושה שימוש בעצים שהובאו מאזור גאלווי שבסקולנד. מכאן ניתן ללמוד שהוא גם כבש את האזור הזה ושיעבד את ראשי השבטים המקומיים.

ייתכן שמגנוס אכן פלש לאחר מכן לאירלנד, רק כדי להבין שזו גדולה מדי עבורו. ייתכן שנוצר קשר בינו לבין גרפיד אפ קנאן, מלך גוויניד', שאולץ להימלט לאירלנד על ידי הרוזנים הנורמנים, יו ממונטגומרי ויו ד'אברנש. כשהוא עומד בראש כוח של שש ספינות (על פי אורדריקוס ויטליס), ניווט מגנוס לכוון אנגלסי שבממלכת גוויניד'. הוא נחת על החוף ליד האי פופין והתפרץ לחגיגת הניצחון של הנורמנים לאחר שהביסו את מלך גוויניד'. מבחינת הוולשים יוחס העיתוי של הגעתו של מגנוס להשגחה העליונה, למרות שלמגנוס לא הייתה בהכרח כוונה לתמוך בהם. בקרב שהתחולל לאחר מכן, קרב מיצר אנגלסי, הרג מגנוס את יו ממונטגומרי באמצעות פגיעת חץ בעינו והביס את הכוחות הנורמנים. המקורות מציינים שמגנוס התחרט על הריגתו של מונטגומרי והביע את רצונו לכרות ברית עם הנורמנים. הוא שב מידית לאי מאן עם אנשיו והותיר את הצבא הנורמני חלש ומיואש. לאחר קרב זה נחשב אנגלסי כגבולה הדרומי של נורווגיה. גרפיד אפ קנאן שב עד מהרה אל האי והעניק למגנוס מנחות וכבוד. הרחבת תחומי ממלכתו של מגנוס החלה להטריד את מנוחתם של האנגלים, שזכרו עדיין את פלישת סבו של מגנוס, האראלד השלישי, ב-1066, את המלחמה עם סוון השני, מלך דנמרק ב-10691070 ואת איום הפלישה מצדו של קנוט הרביעי, מלך דנמרק ב-1085.

המלחמות הפנימיות בסקוטלנד עדיין נמשכו בין מלכים יריבים, למרות שאדגר, מלך סקוטלנד זכה ביתרון קל. אולי בשל חששו להיתקל במגנוס בשדה הקרב, הודיע אדגר, על פי הסאגות, שהוא יוותר על כל התביעות הסקוטיות על האיים שממערב לסקוטלנד בתמורה להשכנת שלום. מגנוס קיבל את ההצעה, שבעקבותיה הוא הצליח להשתלט על כל האיים שספינותיו יכלו להגיע אליהם. הוא קיבל הכרה בשלטונו באיים הדרומיים, כולל קינטייר. ההיסטוריון הסקוטי ריצ'רד אורם טען שהסימוכין להסכם הרשמי עם המלך הסקוטי היו "רקיחה שלאחר מלחמת האזרחים הנורווגית" (1240-1130) שנוצרה בדיעבד לצורך לגיטימיזציה לצרכיו של הוקון הרביעי. רוזמרי פאוור מקבלת את המקורות הנורדיים שהסכם רשמי עם הסקוטים נחתם ככל הנראה ושון דאפי מציין שאדגר "ויתר בשמחה" על האיים לטובתו של מגנוס מאחר "שבכל מקרה הייתה לו שליטה מועטת, אם בכלל, על האיים". מגנוס בילה את החורף בהברידיים והמשיך לבצר אותם, בעוד רבים מאנשיו שבו לנורווגיה. נאמר שבאותה תקופה הוא נשא לאישה את מטילדה, בתו של מלקולם השלישי, מלך סקוטלנד, אך אין כל מידע אמין על קיומם של נישואים אלו. מגנוס שב לנורווגיה שנה לאחר מכן בקיץ 1099, למרות שרבים מהאיים שהוא כבש (כמו אנגלסי), נותרו בשליטה נורווגית רק להלכה.

המערכה בשוודיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שובו לנורווגיה פנה מגנוס מזרחה. על סמך טענה עתיקה על מיקומו של הגבול בין נורווגיה לבין שוודיה, הוא שם פעמיו בסוף שנת 1099 למחוזות השוודיים דלסלנד ווסטרייטלנד. מבחינתו של מגנוס, הגבול עם שוודיה היה אמור לעבור מזרחה יותר, לאורך נהר גוטה אלב, דרך אגם ונרן וצפונה למחוז ורמלנד. הוא תבע את ריבונותו על כל השטחים ממערב לאגם ורנן (בעיקר דלסלנד). מלך שוודיה, אינגה הזקן, סירב להכיר בתביעה זו ובתגובה פתח מגנוס במערכה צבאית. הוא פלש דרך הכפרים שבאזורים המיוערים ובמקביל החל אינגה לקבץ צבא. כאשר יעצו לו יועציו לסגת, נעשה מגנוס תוקפני יותר. הוא האמין שוב שאין לסגת ממערכה צבאית משעה שנפתחה. בהתקפת לילית הוא הפתיע את הכוחות השוודיים ממזרח לנהר גוטה אלב בפוקסרנה. לאחר שהביס שם את השוודים הוא כבש חלק מוסטרייטלנד. על פי שירת החצר שלו כבש מגנוס "15 מאיות (מאית מחוז) מהגותים". הוא בנה מבצר הבנוי עץ מוקף בחפיר, על האי קלנדסו שבחלקו השני של אגם ורנן. לפני שובו לנורווגיה השאיר מגנוס 300 איש על האי שיעבירו שם את החורף.

על פי רנדי הלן פורסונד, הנורווגים שנותרו באי קלנדסו בלטו ביהירותם והם התגרו במלך השוודי על הזמן הרב שעבר עד להגיעו לשם. לאחר ששכבת קרח חדשה קישרה את האי עם היבשה, הגיע אינגה בראש כוח של 3,000 אנשים. למרות שהוא הציע מספר פעמים לנורווגים לשוב לארצם בשלום (יחד עם השלל שלהם), נדחו הצעותיו על הסף. בסופו של דבר תקפו השוודים ושרפו את המבצר. הנורווגים נפוצו לכל עבר והותר להם לשוב למולדתם, לאח שהם הוכו במקלות והם נאלצו להשאיר מאחוריהם את כל השלל שהם אספו ואת רכושם. מתוך כעס על התבוסה המשפילה, תכנן מגנוס לנקום. בשנה שלאחר מכן הוא נכנס שוב לשוודיה וכבש מחדש את אותם אזורים. במהלך המערכה החפוזה הזאת, ארבו הוא ואנשיו לכוחות השוודים ואילצו אותם לשוב לספינותיהם, כשהם סובלים אבדות כבדות. המלחמה נמשכה עד 1100 או 1101.

אריק הראשון, מלך דנמרק, מתוך חשש שהעימות יסלים, החל ליזום שיחות שלום בין שני המלכים. היחסים בין נורווגיה לבין דנמרק החלו להיות מתוחים לאחר פשיטותיו של מגנוס להלנד ב-1096 ואריק חשש שהעימות עלול לגלוש לתחומי ממלכתו. בסופו של דבר הסכימו שלושת המלכים הסקנדינבים לפתוח בשיחות שלום על הגבול ליד נהר גוטה אלב. לאחר שהתקיימה פגישה מוצלחת, הם הסכימו לשמור על הגבולות הקדומים. על ידי כך שנשא לאישה את מרגרטה, בתו של אינגה (שזכתה בכינוי Fredkulla – "נערת השלום"), השיג מגנוס את השליטה על האדמות בזכות אבות. מאחר שהנישואים לא הניבו צאצאים, לא הפך דלסלנד מעולם להיות מחוז נורווגי והוא הושב לשוודיה לאחר מותו של מגנוס.

המסע השני לים האירי ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1101 או 1102 שם מגנוס שוב את פעמיו לאירלנד, הפעם ככל הנראה עם כוח גדול יותר בהשוואה למסע הראשון. אחד האתגרים הגדולים ביותר שלו הייתה הברית שכרתו מלכי המשנה באיים. המקורות האיריים מציינים שמגנוס הגיע כדי "לקחת את אירלנד", "לפלוש לאירלנד", או "לצור על אירלנד". הוא קיבל תגבורות מאורקני בדרכו לאי מאן, שם הוא הקים בסיס כדי לבדוק את המצב. בין מגנוס לבין מוירכרטך או בריאין, מלך מנסטר והמלך העליון של אירלנד, שנאבק כנגד יריבו, דומנאל או לוכליין התגלעו מתחים. ב-1101 התנסה מגנוס ככל הנראה במצב זה, כאשר פלשו מלחים עלומי שם לאי סקטרי. לאחר הגעתו לאי מאן, מספרים המקורות האירים, שמגנוס הסכים ל"שנת שלום" עם האירים. על פי מקורות נוספים הייתה ברית נישואים בין זיגורד, בנו של מגנוס, לבין בימוניו, בתו של מוירכרטאך, כחלק מהברית שנחתמה בין השניים. ביום החתונה, מינה מגנוס את זיגורד כמלך-שותף והפקיד בידיו את האחריות על האדמות במערב. מוירכרטאך הכיר גם הוא בשלטונו של מגנוס על ממלכת דבלין ועל פינגל.

בערך באותה תקופה, נשא מוירכרטאך לאישה את בתו של ארנולף ממונטגומרי, אחיו של יו ממונטגומרי, שנהרג ב-1098 על ידי מגנוס. הדיווחים במקור הקרוי "הקלף העבש" (Morkinskinna) הנוגעים ל"אביר זר" הקרוי גיפרור, שהופיע בחצרו של מגנוס לפני תחילת המערכה בשוודיה, מובאים, על פי רוזמרי פאוור, כהוכחה לכך שמגנוס קשר קשר עם ולטר גיפרד, רוזן בקינגהאם הראשון (או עם בן משפחתו), במסגרת המרד נגד הנרי הראשון, מלך אנגליה. על פי אורדריקוס ויטליס, השאיר מגנוס בידיו של אזרח עמיד של העיר לינקולן, אוצר שהוחרם על ידי המלך הנרי לאחר מותו של מגנוס. ייתכן שאוצר זה שולם למגנוס על ידי הרוזנים הנורמנים בתמורה לתמיכתו בהם וככל הנראה הוסדר עניין זה על ידי אותו גיפרור שעל פי הסאגות ביקר בחצרו של מגנוס. תשלום זה יכול היה לממן למגנוס את העלות הגבוהה של מסעותיו במערב, שלא זכו לאהדה רבה באותה עת בנורווגיה.

מוירכרטאך היה דיפלומט מיומן, והמשא ומתן על הנדוניות של בנותיו היה חלק ממהלך פוליטי זה. בעוד שלא הייתה בכוונתו לכבד את ההסכמים שלו עם מגנוס (או עם אחרים), הוא היה זקוק לתמיכתו של מגנוס כדי למחוץ את דומנאל. מגנוס ומוירכרטאך חברו יחדיו למשלחות פשיטה משותפות לאחר הסכם השלום, שהופסקו רק במהלך חורף 11021103. על פי הסאגות העביר מגנוס את החורף בקונכט, אך מאחר שבאופן שגוי תבע מוירכרטאך את קונכט כחלק מממלכתו, תיקנו ההיסטוריונים המודרניים את תיאור המקום בו העביר מגנוס את חורף זה לקינקורה שבמנסטר. לפי רוזמרי פאוור נראה סביר יותר שמגנוס השאיר את הצי שלו ליד דבלין (ב-1102 מוירכרטאך ויתר על השליטה בממלכת דבלין — שאותה כבש ב-1194 ובה המליך את בנו את אחיינו — לטובתו של מגנוס). ככל הנראה כרת מגנוס ברית עם מוירכרטאך במהלך המערכות שלו כנגד דומנל ב-1103, אך בניגוד למקורות הנורדיים, המקורות האיריים לא מתארים את המערכות הללו כמוצלחות. ב-5 באוגוסט 1103, ניסה מוירכרטאך ללא הצלחה להכניע את דומנל בקרב מג קובה. מגנוס לא לקח חלק בקרב זה, אך נתיניו בממלכת דבלין לחמו לצדו של מוירכרטאך. מאחר שמגנוס היה קרוב לתפיסת כס המלכות האירי, מוירכרטאך שאף ככל הנראה לסלק אותו מדרכו. על פי "הקלף העבש" ועל פי מחזור העולם, הסכימו השניים שמוריכרטך יספק למגנוס ולאנשיו את המספוא לבהמותיהם למסע חזרה לנורווגיה. כאשר הוא התמהמה לקיים את התנאי הזה, החל מגנוס לחשוד בכך שהאירים מתכננים התקפה. הוא קיבץ את אנשיו ביום ברתולומאוס הקדוש, 24 באוגוסט 1103, ופלש לארץ. ייתכן שמגנוס ואנשיו ביצעו נחיתה בלתי זהירה כדי לשדוד את הבקר, או ששבטי האולייד שגו לחשוב שבכוונתם לעשות כן. לחלופין, ניתן לחשוב שמוריכרטך הורה לאולייד לספק ציידה לדרך למגנוס, ותחת זאת אלה ארבו לנורווגים.

המקורות הנורדיים מתארים כוח גדול שארב מתוך מקומות מחבוא. הכוחות הנורווגיים הופתעו והם לא היו במערך קרבי. מגנוס ניסה להשליט סדר בצבאו שנקלע לאנדרלמוסיה, הורה לחלק מהכוח לתפוס עמדה בטוחה ולהמטיר חיצים כדי להאט את התקדמותם של האירים. בהתכתשות שהתפתחה, נפגע מגנוס מרומח שחדר דרך שתי ירכיו מעל הברכיים, אך הוא המשיך להילחם, בנסותו להוביל את אנשיו לחניון במקום מישורי. לוחם אירי נושא גרזן תקף אותו והכה אותו במכה קטלנית מתחת לצווארו. כאשר נהגו אנשיו לומר לו שהוא נהג בחוסר זהירות במסעות המלחמה שלו, דווח שהוא הגיב: "מלכים נועדו לכבוד, לא לחיים ארוכים". מגנוס השלישי היה אחרון מלכי נורווגיה שנהרג בקרב מחוץ לגבולות ארצו.

בנוסף לבגידה האפשרות במגנוס מצידו של מוירכרטאך, ייתכן שגם אנשיו שלו בגדו בו, במיוחד חיל המשלוח של האציל תורגרים סינלוב, שנמלט לספינותיו בעיצומו של הקרב. ייתכן שתורגרים ואנשיו קיבלו פקודה מאנשים בעלי השפעה בנורווגיה שחפצו בהרחקתו של מגנוס מכס המלכות. על פי סנורי סטורלוסון, מספרם של האירים שנהרגו בקרב עלה על זה של הנורווגים, וגורלו של מגנוס היה שונה אם תורגרים ואנשיו היו נלחמים כפי שהורו להם. בנו של מגנוס, זיגורד, שב לנורווגיה ללא ארוסתו לאחר תבוסת אביו והשליטה הנורווגית הישירה באזור באה לקיצה. למרות שההשפעה הנורווגית שם המשיכה, לא היה שום מלך נורווגי ששב לשם במשך יותר מ-150 שנים.

קבורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגנוס נהרג ככל הנראה בקרבת נהר קווילי. על פי "הכרוניקות של מלכי האי מאן והאיים", נקבר מגנוס "ליד כנסיית פטריק הקדוש, במחוז דאון". כ-1.5 ק"מ מדרום לקתדרלה שבאי הסוס, ניצב תל שהיה ידוע כקברו של מגנוס, לאחר זיהויו במפה משנת 1859, שיוחסה לארכאולוג הדני ינס יקוב אסמוסן וורסאה (אנ'). תיאורו של סנורי סטורלוסון את הקרקע הביצתית והקשה שבו הותקפו מגנוס ואנשיו, מתאים למראה הסביבה של אי הסוס, וכך סביר להניח שזהו מקום הקבורה הנכון. על פי פינבר מקורמיק, אלה שארבו למגנוס לא רצו שהוא ואנשיו יקברו בקבורה נוצרית, ותחת זאת הם קברו אותם בקרבת מקום הריגתם. במרץ 2003 הוקמה במקום אנדרטה לציון 900 שנים למותו של מגנוס.

ירושתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

את כסאו של מגנוס ירשו בדרכי שלום שלושת בניו: זיגורד, אייסטיין ואולף. לקראת סוף תקופת מלכותו של זיגורד (הוא האריך ימים אחרי אחיו), במהלך סוף שנות העשרים של המאה ה-12, הגיע לנורווגיה ממערב האראלד גילה וטען להיותו בנו של מגנוס השלישי ויורש הממלכה החוקי. זיגורד הכיר בו כאחיו וכיורשו, לאחר שהאראלד צעד ללא פגע על תשעה להבי מחרשה לוהטים (משפט האל) ולאחר מותו של זיגורד ב-1130, הוא הוכרז כמלך לצדו של בנו של זיגורד, מגנוס הרביעי. בהמשך עלו היחסים בין השניים על שירטון וכמה שנים מאוחר יותר הוטל מום במגנוס הרביעי והוא הודח מכס המלכות (מכאן כינויו "העיוור"). זמן קצר לאחר מכן, נרצח האראלד הרביעי על ידי טוען לכתר אחר, זיגורד סלמבה, שגם הוא טען להיותו בנו של מגנוס השלישי וטענתו נדחתה על ידי האראלד הרביעי. לאחר מותו של האראלד, כרת זיגורד סלמבה ברית עם מגנוס העיוור, אך הם הובסו על ידי ראשי השבטים שהיו נאמנים למשפחתו של האראלד בקרב הולמנגרה. מגנוס נהרג בקרב וזיגורד נשבה, עונה והוצא להורג. קרב זה היה תחילתה של תקופה של יותר ממאה שנים שקרויה מלחמת האזרחים הנורווגית.

משפחתו וצאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגנוס השלישי נשא לאישה את מרגרטה פרדקולה, בתו של אינגה הזקן, מלך שוודיה, כחלק מתנאי הסכם השלום שנחתם ב-1101. מנישואים אלו לא נולדו שום צאצאים. שלשת בניו, שירשו אותו על כס המלכות, נולדו לנשים אחרות והיו לו שתי בנות ידועות שנולדו לנשים עלומות שם:

שנים לאחר מותו של מגנוס הופיעו אנשים נוספים שטענו שהם בניו. יחד עם זאת, לא ניתן לוודא את נכונותן של טענות אלו:

  • האראלד הרביעי, מלך נורווגיה (נולד ב-1103 באירלנד), טענתו הוכרה על ידי בנו של מגנוס, זיגורד.
  • זיגורד סלמבה – טענתו לא הוכרה על ידי האראלד הרביעי.
  • מגנוס ראודה – מוזכר רק ב"מגילת הקלף" (Fagrskinna).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]