מגפי ולינגטון

מגפי ולינגטון המכונים לעיתים בקיצור וֶלִי,^[1] וידועים גם כמגפי גומי, מגפי גשם או מגפיים אטומים למים^[2]^[3] הם סוג של מגפיים אטומים למים העשויים מגומי. במקור היו אלה מגפי עור לרכיבה שהותאמו ממגפי הֶסיאן, סגנון של נעליים צבאיות, והפכו פופולריים בזכות ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון. הם הפכו לפריט נעליים מעשי בקרב האצולה והמעמד הבינוני הבריטי בתחילת המאה ה-19. מאוחר יותר, השם "מגפי ולינגטון" הורחב לכלול מגפי גומי אטומים למים, המשמשים כיום באופן נרחב במגוון פעילויות חקלאיות ובחיק הטבע.

המונח "מגפי ולינגטון" מקורו בארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, שביקש מסנדלריו לעצב מחדש את מגפי הֶסיאן.^[1]

היסטוריה

מקורות

הדוכס מוולינגטון בקרב ווטרלו. ציור מאת ג'יימס לונסדייל, 1815. כאן הוא מוצג לובש מגפי הסיאן עם ציצית

הדוכס מוולינגטון ביקש מהסנדלר שלו, הובי מרחוב סנט ג'יימס בלונדון, לשנות את עיצוב מגפי הסיאן מהמאה ה-18. המגף החדש יוצר מעור עגל רך, ללא קישוטים, ונחתך כך שיתאים בצמוד לרגל. העקבים היו נמוכים, בגובה של כסנטימטר אחד (2.5 ס"מ), והמגף הגיע עד אמצע השוק. הוא היה עמיד מספיק לרכיבה אך גם אלגנטי דיו לאירועים לא רשמיים. המגף כונה "ולינגטון", ושמו נותר בשימוש באנגלית עד היום. בדיוקן משנת 1815 מאת ג'יימס לונסדייל ניתן לראות את הדוכס לובש מגפי הסיאן רשמיים יותר, המעוטרים בציצית.^[4]

המגפיים הפשוטים והשימושיים של ולינגטון זכו במהירות לפופולריות בקרב ג'נטלמנים בריטים פטריוטיים ששאפו לחקות את גיבור המלחמה שלהם.^[5] הם נחשבו לאופנתיים ואף מעט ראוותניים בחוגים המובחרים ונלבשו על ידי דנדים כמו בו ברומל. הם נותרו פריט אופנה מרכזי לגברים עד שנות ה-40 של המאה ה-19. בשנות ה-50 הפכו המגפיים לגרסה קצרה יותר עד השוק, ובשנות ה-60 הוחלפו על ידי מגפי קרסול, למעט לרכיבה.

מלחמת העולם הראשונה

ייצור מגפי הוולינגטון זכה לתנופה משמעותית עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עקב הצורך בנעליים מתאימות לתנאי השוחות המוצפות והבוציות באירופה. חברת "נורת' בריטיש ראבר" התבקשה על ידי משרד המלחמה הבריטי לייצר מגף שיתאים לתנאים אלה. המפעלים פעלו יומם ולילה כדי לעמוד בביקוש, ובסך הכול יוצרו 1,185,036 זוגות עבור צבא בריטניה.

מלחמת העולם השנייה

במלחמת העולם השנייה, חברת האנטר בוט נתבקשה שוב לספק כמויות גדולות של מגפי ולינגטון ומגפיים גבוהים עד הירך. כ-80% מהייצור הוקדש לחומרי מלחמה, כולל יריעות גומי, חגורות הצלה ומסכות גז. בהולנד, הכוחות הבריטים פעלו בתנאים מוצפים, מה שהגביר את הביקוש למגפיים אלה.

לאחר המלחמה

לאחר המלחמה ב-1945, מגפי הוולינגטון הפכו פופולריים בקרב גברים, נשים וילדים ללבישה במזג אוויר גשום. המגף התפתח והפך מרווח יותר, עם סוליה עבה וקצה מעוגל. בתקופת הקיצוב, פועלים החלו להשתמש בהם לעבודה יום-יומית.

ייצור

בתחילה יוצרו מגפי ולינגטון מעור, אך ב-1852 פגש היראם האצ'ינסון את צ'ארלס גודייר, שפיתח את תהליך הגיפור של גומי טבעי. האצ'ינסון רכש את הפטנט לייצור נעליים ועבר לצרפת, שם הקים את חברת "אָה לֵייגל" ("ליד הנשר") ב-1853, כמחווה למולדתו. כיום החברה נקראת אייגל. במדינה שבה 95% מהאוכלוסייה עבדו בשדות עם סנדלי עץ, המגף האטום למים הפך להצלחה מיידית, ואפשר לחקלאים לחזור הביתה עם רגליים נקיות ויבשות.

עיצוב

מגפי ולינגטון בימינו הם אטומים למים ונעשים לרוב מגומי או מפוליוויניל כלוריד (PVC), שהוא פולימר הלוגני. הם נלבשים בדרך כלל בהליכה על קרקע רטובה או בוצית, או להגנה מפני גשם כבד ושלוליות. בדרך כלל הם מגיעים עד מתחת לברך, אם כי קיימות גרסאות קצרות יותר.

שימוש

לפני כניסתה לתחום הטלפונים הניידים, מגפי גומי היו בין המוצרים הידועים ביותר של נוקיה.^[6]^[7] הכוחות ההגנה של פינלנד והכוחות המזוינים של שוודיה מספקים מגפי גומי לכל החיילים לשימוש בתנאים רטובים ובחורף.^[8]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מגפי ולינגטון בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ ¹ ² "Wellington Boots". The Fashiongton Post. 2022-09-03. נבדק ב-2024-07-01.
^ Tuft, Karen (2022-03-30). "What Do Americans Call Wellies? (Inc Wellies History)". Wonderful Wellies. נבדק ב-2024-07-01.
^ University, Yeshiva. "A Brief History of the Rain Boot". Treehugger. נבדק ב-2024-07-01.
^ "James Lonsdale's portrait of Wellington". Gac.culture.gov.uk. 2019-01-25. נבדק ב-2019-07-17.
^ Christopher Breward, “Men in Heels: From Power to Perversity,” in Shoes: Pleasure and Pain, ed. Helen Persson (London: V&A Publishing, 2015), 137; Matthew McCormack, “Boots, Material Culture and Georgian Masculinities,” Social History 42, no. 4 (2017): 475–478
^ "London Telegraph". The Telegraph. Telegraph.co.uk. 16 בפברואר 2016. אורכב מ-המקור ב-11 בספטמבר 2007. נבדק ב-2019-07-17. {{cite news}}: (עזרה)
^ "Finnish Footwear Sale". New York Times. 1989-11-28. נבדק ב-2019-07-17.
^ "Gummistövlar M/90 /K". Dokument.forsvarsmakten.se. נבדק ב-2019-07-17.

[:02-1] ¹ ² "Wellington Boots". The Fashiongton Post. 2022-09-03. נבדק ב-2024-07-01.

[:12-2] Tuft, Karen (2022-03-30). "What Do Americans Call Wellies? (Inc Wellies History)". Wonderful Wellies. נבדק ב-2024-07-01.

[:22-3] University, Yeshiva. "A Brief History of the Rain Boot". Treehugger. נבדק ב-2024-07-01.

[4] "James Lonsdale's portrait of Wellington". Gac.culture.gov.uk. 2019-01-25. נבדק ב-2019-07-17.

[5] Christopher Breward, “Men in Heels: From Power to Perversity,” in Shoes: Pleasure and Pain, ed. Helen Persson (London: V&A Publishing, 2015), 137; Matthew McCormack, “Boots, Material Culture and Georgian Masculinities,” Social History 42, no. 4 (2017): 475–478

[6] "London Telegraph". The Telegraph. Telegraph.co.uk. 16 בפברואר 2016. אורכב מ-המקור ב-11 בספטמבר 2007. נבדק ב-2019-07-17. {{cite news}}: (עזרה)

[7] "Finnish Footwear Sale". New York Times. 1989-11-28. נבדק ב-2019-07-17.

[8] "Gummistövlar M/90 /K". Dokument.forsvarsmakten.se. נבדק ב-2019-07-17.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]