מגפת השפעת (1889–1890)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מגפת השפעת האסיאתית
Everyone has Influenza - The Round of Doctors and Druggists.jpg
TOUT LE MONDE L'A (ter) L'IFLUENZA - "לכל העולם יש שפעת" (בצרפתית). קריקטורה בעיתון הצרפתי הסאטירי "לה גרלו", המתארת חולה בשפעת מובל בידי רופאים, רוקחים ורקדניות המייצגות את שלל התרופות, שאינן יעילות, כשברקע שלדים.
תאריך התחלה מאי 1889 עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד התפרצות בוכרה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקרי מוות 1,000,000 עריכת הנתון בוויקינתונים
Report on the influenza epidemic of 1889-90 Wellcome L0032790.jpg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מגפת השפעת של 1889–1890 הידועה יותר בכינויים השפעת האסיאתית או השפעת הרוסית הייתה מגפת שפעת, שקטלה למעלה ממיליון אנשים ברחבי העולם החל מחורף 1889/1890, ועד שנת 1894.

מגפה זו הייתה המגפה הגדולה האחרונה של המאה ה-19, ואין לבלבל בינה ובין המגפה של 19771978 שנגרמה על ידי נגיף השפעת H1N1, והתפרצותה כונתה אף היא בשם "השפעת הרוסית".

זהות זן הנגיף שהיה אחראי למגפה זו שנויה במחלוקת בין החוקרים. במשך זמן הונח כי הזן האחראי הוא וירוס שפעת A H2N2 (אנ'), אך בהמשך התקבלה הסברה, שהזן האחראי היה וירוס שפעת A אחר, H3N8 (אנ').‏[1]

התפרצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרים הראשונים של המגפה, התפרסמו לאחר שהמחלה הגיעה לסנקט פטרבורג באוקטובר 1889, שם חלק ניכר מהאוכלוסייה חלה תוך פרק זמן קצר. המחלה הייתה לרוב קצרה אך קשה עם חום, כאבי ראש, כאבים בגפיים, בחילות והקאות, אך לעיתים הייתה ממושכת יותר עם סיבוכים כמו דלקת ריאות. תקופת המחלה עד ההחלמה או עד מות החולה, נמשכה לעיתים קרובות כשלושה ימים[2].

הרופא הגרמני יוהאן הייפלדר סבר כי מקור המגפה באמירות בוכרה (כיום באוזבקיסטן), וכי היא התפשטה משם למערב דרך הרכבת הטרנס-סיבירית שהעבודה עליה הושלמה זמן קצר קודם. על פי דעות אחרות, מקור המחלה היה במערב סיביר, משם התפשטה מערבה דרך קירגיזסטן וקזחסטן. באמצע ספטמבר הגיעה המגפה לצ'ליאבינסק ברכבת הטרנס-סיבירית שעדיין הייתה בבנייה באותה עת, חצתה את הרי אורל בתחילת אוקטובר והגיעה לסנט פטרסבורג באמצע אוקטובר. הודות לקישורי הרכבת עם אירופה והיעדר מודעות, היא התפשטה במהירות לבירות אירופה, שם הופיעו התפרצויות בנובמבר ובדצמבר בערים ברלין, וינה ופריז.

בתחילת 1890 המחלה הגיעה לבריטניה. בלונדון לבדה חלו מעל 400,000 איש, שהיו כ־15 אחוזים מהאוכלוסייה. מעל 4,000 תושבים מתו מהמחלה, בעיקר ילדים וזקנים. למעלה מרבע מיליון, 250,000 איש, מתו באירופה תוך זמן קצר. מוערך כי מספר ההרוגים ברחבי העולם גדול פי שלושה, וכי לא נערך אומדן מדויק של המתים. המגפה התפשטה ברחבי העולם תוך ארבעה חודשים. השפעת הגיעה לבוסטון וניו יורק באמצע דצמבר, למונטריאול, ךצפון אפריקה ולדרום אפריקה בינואר, להודו וסין בפברואר, ולמזרח אפריקה, אוסטרליה, ניו זילנד ובורנאו בחודש מרץ.

המחלה התפרצה בארבעה גלים נפרדים, עם הפוגות ביניהם, שארכו בסך הכל כארבע שנים, עד 1894. לפי הדיווחים מבריטניה בלבד, בגל הראשון מתו 27,000 איש, בגל השני 58,000 איש, ובסך הכל 100,000 בריטים מתו מהשפעת עד 1894. בהמשך תועדו התפרצויות פרטניות של המחלה עד שנת 1899. באותה תקופה לא הייתה מודעות לביצוע מחקרים אפידמיולוגיים לבדיקת אופן התפרצות המחלה והפצתה. יותר מכך, בשנים הראשונות לפרוץ המחלה, במקרים רבים אף לא הוזכרה ההגדרה "שפעת" כגורם המוות, ובמקום זאת הוזכרו כאבחנה דלקת ריאות או מחלות נשימה לא ספציפיות.

מְחוֹלֵל המחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעקה, 1893, מאת הצייר אדוורד מונק. כיום נחשבת כיצירת מופת המתארת זעקה אילמת כנגד החיים המודרניים. בתקופה שבה צוירה היו בפועל מאות אלפי מתים מהשפעת, שאופן תפוצתה הנרחב לא היה מובן אז, ושהרפואה המודרנית לא ידעה כיצד להתמודד עמה.

על פי מחקר שהתפרסם בשנת 2010, ישנם רמזים המצביעים על וירוס השפעת המשויך לתת-סוג A / H3N8, המכונה שפעת הסוסים . עם זאת, תת-סוג A / H2N2 הוזכר גם הוא רבות בדיוני מומחים.

ההנחה שהמגפה נוצרה על ידי נגיף שפעת הוטלה בספק מספר פעמים. על פי קבוצת מחקר בלגית בראשותם של מארק ואן ראנסט והאפידמיולוג הדני לונה סימונסן, ישנן אינדיקציות לכך שהמחלה עלולה הייתה להיות מופעלת על ידי נגיף ממשפחת הקורונה HCoV-OC43 . כאשר משווים את רצפי הגנים של הנגיף HCoV-OC43, המדביק בני אדם, וצורות של נגיף הקורונה (BCoV) הנפוץ בבקר, הם הגיעו למסקנה שההבדלים מובילים להנחה שבסביבות 1890, עקב מוטציה, הנגיף עבר מבקר לבני אדם, ולכן הסוכן הסיבתי של השפעת יכול היה להיות דווקא נגיף קורונה ולא נגיף השפעת. עם זאת, הנחה זאת מנוסחת בזהירות רבה, לא הוצגה כעובדה מוכחת, ורוב העולם המדעי חולק עליה[3].

תגובה להתפרצות המחלה והשלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"המגפה המנצחת: מר פאנץ' יושב מול האש עם דייסה: לא כיף להיות עם שפעת". קריקטורה ממגזין פאנץ' משנת 1891
קריקטורה מהעיתונות, לאחר התפרצות הגל השלישי של המחלה, 1892

המגפה של 1889 נבדלה ממגפות שפעת קודמות בכמה דרכים. ראשית, בחומרתה ובמספר הקורבנות המתועדים. שנית, במהירות ההתפשטות וההפצה. מבחינה זו, אף שהחלה ב 1889, היא דומה יותר למגיפות המודרניות. למעשה, מוערך כי זו מגפת השפעת המתועדת הראשונה, שהתפשטותה היא תולדה של תעבורה עולמית עם מיליוני נוסעים. השפעת של 1889 הייתה המגפה הראשונה, שהתפרסות מסילות הרכבת והנסיעה ברכבות הנוסעים מילאו בה תפקיד חיוני.

מאפיין נוסף של השפעת, היה מקומה של התקשורת הכתובה בדיווח עליה. בהיסטוריה של העיתונות, לא דווח קודם לכן על מגפה עולמית בסדר גודל דומה. לא רק שמספר וגיוון העיתונים והמגזינים בסוף המאה ה-19 היה גדול משמעותית ביחס לעבר, כעת היו קיימות סוכנויות ידיעות חדשות כגון רויטרס שנוסדה בשנת 1850, ואחרות. הסוכנויות התחרו זו בזו וניסו להתעלות זו על זו לגבי החדשות האחרונות. כך נודע לקוראי העיתון על התפתחות המגפה בסנט פטרסבורג, למשל, ועל ההתפשטות לבירות אירופה. בהיעדר יכולת להעביר דיווחים מצולמים, ועקב הצורך בכך, נעשה שימוש רב בקריקטורות בעיתונות לתיאור המצב, דבר שתרם לקידום התחום, שלא נחשב קודם כתחום ראוי[4].

את הרושם שהותירה המגפה על הציבור, בסתיו 1889, ניתן לראות, למשל, בשיר על השפעת, שכתב ראש הממשלה לעתיד וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז נער בן 15 ולמד בבית הספר המובחר בהארו:

The rich,
the poor,
the high,
the low,
Alike the various symptoms know
Alike before it droop

[5]

צ'רצ'יל מתייחס למאפיין של המגפה כפי שנתפסה באותה תקופה, כלומר אופייה הדמוקרטי, שלא פסחה על על העשירים, החזקים והמפורסמים. לא זו בלבד שאף צמרת החברה נפגעה, לעיתים נוצר הרושם כי הם הראשונים להיפגע על ידי המחלה. אחד האנשים הראשונים באנגליה שמחלתם נודעה בציבור היה ראש הממשלה רוברט גסקוין ססיל, שהתבטאותו "השליט נמצא בסכנה כה גדולה כמו מוכר הרחוב" פורסמה בעיתונות. בנוסף נפגעו מהמחלה עשירים ומפורסמים רבים. כיום מובן כי רבים מהנדבקים נסעו ברכבת. הרכבת הייתה בשלהי המאה ה-19 כלי תעבורה חדשני, הכרטיסים לנסיעה בה היו יקרים מאוד, בפרט בין מדינות. בנוסף צוין גם כי עובדי הרכבת והדואר נפגעו באופן לא פרופורציונלי. בהיעדר ידע אפידמיולוגי, עדיין לא עובד המידע לכלל תובנה כלשהי ולא הוסקו מסקנות.

מאפיין נוסף של המחלה היה חוסר האונים הברור של רופאים ואנשי מקצוע בתחום הרפואה, לנוכח האיום הקטלני. הדבר היה נושאה של קריקטורה שפורסמה במגזין הסאטירי הצרפתי לה גרלו בשנת 1890, ובה נראה חולה אומלל עם רופא מנופף בשמחה במרשם, מוקף בשורות רופאים ורוקחים, ומספר שלדים. הרפואה באותה תקופה הייתה חסרת אונים להתמודדות בתחלואה ההמונית. נעשה שימוש רב בתרופות מורידות חום שהיה בהן שימוש באותה תקופה, כמו כינין או נתרן סליצילט, אשר במקרה הטוב יכולים להקל על תסמינים של שפעת נגיפית. בנוסף נעשה שימוש גם בסטריכנין, שנחשב אז כתרופה, וכיום משמש כחומר הדברה נגד מזיקים. "אמצעי הזהירות הראשונית" שפורסמו על ידי השלטונות היו "הישארות במיטה, שמירה על חום גוף, שתיית ברנדי, לקיחת כינין ואופיום, וחיטוי מצעים ובגדים". לא דובר, למשל, על הקפדה על מרחק חברתי, כאמצעי למניעה, ולא על חבישת מסיכות כנגד הפצת נגיפים בדרכי הנשימה.

אחד מאמצעי המניעה שננקטו היה חיטוי. בית הפרלמנט הבריטי עבר בחודש מאי 1891 קרצוף של הרצפות בחומצה קרבולית וקמפור, ואוורור נרחב. בדיעבד, כל אלה לא היו יעילים להתמודדות כנגד נגיף השפעת. התיאוריה הרווחת להתפרצות השפעת הייתה מיאזמה, תאוריה רפואית מיושנת שלפיה מחלות מועברות על ידי אוויר רע. הדבר תרם להפצת דעות לא מבוססות, בחלקן אף גזעניות, על מקור המחלה מממלכת סין. השיטפון בנהר הצהוב (1887), שאירע זמן קצר קודם, הותיר עד שני מיליון הרוגים. אחת הדעות, כאמור ללא בסיס מדעי, הייתה כי רוחות נשאו מאזור האסון אוויר רע כגורם למחלה. דעות נוספות דיברו על התפרצויות געשיות (ההשפעות ארוכות הטווח של התפרצות הר הגעש קרקטואה בשנת 1883 ועוד), וכן על כוכב שביט שהגיעו לארץ, כגורמים למגפה[6].

ככל שחלף הזמן, ובמיוחד בגלים שבאו אחרי הגל הראשון, הציבור הפך לאדיש ומיואש כלפי המגפה. מדווח כי רבים ויתרו על ביקור אצל רופאים, לעגו לאנשי המקצוע הרפואיים ואיבדו חלק מהאמונה ביכולתו של המדע המודרני לטפל בכל המחלות ולנצח את המגפה. בשנת 1892 אמר הבקטריולוג ריצ'רד פייפר שגילה את הפתוגן ב"חיידק השפעת Haemophilus". עם זאת, גילוי זה (שלא היה נכון) לא הוביל לטיפול, אלא לבלבול לגבי הגורמים לשפעת, בלבול שנמשך עד שנות השלושים. למעשה, מדובר בפתוגן חיידקי המתרחש באופן משני לשפעת - לעיתים קרובות אך לא תמיד, ואינו גורם לה.

מאפיין רביעי לשפעת של 1889 הוא ההשפעות הפסיכולוגיות שהופיעו לעיתים קרובות בדיווחים, ונמשכו או הופיעו רק לאחר שהמחלה הסתיימה. היו דיבורים על מחלימים עצבניים, המיוסרים על ידי "דיכאון שלאחר ההשפעה", "עייפות", " קטלפסיה דמוית שפעת", "תרדמת היסטרית", "מלנכוליה" ו"נויראסתניה (אנ')[7]. FB סמית' ומארק הוניגסבאום משערים כי השינוי התרבותי בשנות ה -90 של המאה ה-19 לעבר ספרות פסימית יותר של דקדנס, אמנות הסימבוליזם ומפנה המאה העשרים שדנו באובססיביות בחולי, שיגעון ומוות, נקשרו להשפעה ארוכת טווח של השפעת ששרדה. קשר כזה הוצע, למשל, בציור המפורסם "הצעקה" של אדוורד מונק, שהגרסאות הראשונות שלו נוצרו בשנת 1893. עם זאת, לא ניתן לבסס ישירות הנחות כאלה. בנוסף לא ניתן לקשור באופן מוחלט בין השפעת לבין, לדוגמה, העלייה המשמעותית בשיעור ההתאבדויות משנת 1890 ואילך. עם זאת הטענה כי יש קשר בין מגפת השפעת הקשה לבינם קיימת[6].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מגפת השפעת בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Taubenberger JK, Morens DM, Fauci AS (2007), "The next influenza pandemic: Can it be predicted?" JAMA 297:2025–2027.
  2. ^ פרידר ניקולאוס, כריסטיאן באואר, "השפעת הספרדית בצבא גרמניה בשנת 1918: מהלך ותגובות" (הקדמה ורקע), חיבור לשם קבלת דוקטורט ברפואה, המכון להיסטוריה של הרפואה, אוניברסיטת דיסלדורף, 2014. (בגרמנית)
  3. ^ Coronavirus possibly caused a million deaths in 1890, says Marc Van Ranst, The Brussls times, 4.10.2020
  4. ^ מארק הוניגסבאום, The Great Dread: Cultural and Psychological Impacts and Responses to the ‘Russian’ Influenza in the United Kingdom, 1889–1893, Social History of Medicine, 2010
  5. ^ The Churcill school
  6. ^ 1 2 F. B. Smith, [The Russian Influenza in the United Kingdom, 1889–1894 https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/11639616/], In: Social History of Medicine 8, Nr. 1 (April 1995)
  7. ^ נויראסתניה היא תסמונת המתאפיינת בעייפות-יתר , בחולשה גופנית , בסף גירוי נמוך , בכאבי ראש , בדיכאון , בנדודי שינה , בהפרעות בריכוז ובהפרעה ביכולת ההנאה. ההפרעה יכולה לבוא בעקבות מחלה גופנית או אפיסת כוחות מסיבה כלשהי או כתגובה לדחק נפשי ממושך. מט"ח