מדינה פלסטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל הרשות הפלסטינית
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של הרשות הפלסטינית

מדינה פלסטינית או מדינת פלסטיןערבית: دولة فلسطين), היא מדינה ששואפים להקים חלק ניכר מהפלסטינים, ובפרט אש"ף וארגונים אסלאמיים שאינם כלולים בו, כגון חמאס והג'יהאד האסלאמי. בפועל, בחלק משטחי יהודה ושומרון ישנה אוטונומיה הנשלטת על ידי הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות הסכם אוסלו וממונה רשמית על ניהול האוטונומיה, ואילו ברצועת עזה שולט חמאס מאז יוני 2007.

קודם להכרה בה באו"ם כמדינה משקיפה, זכתה פלסטין, בייצוג אש"ף, במעמד של מדינה בליגה הערבית ובכמה ארגונים בינלאומיים אחרים. באוקטובר 2011 החליט אונסק"ו לקבל את פלסטין לארגון וכך לראשונה הפכה לחברה מלאה באחד ממוסדות האו"ם. ב-29 בנובמבר 2012 הכירה העצרת הכללית של האו"ם בפלסטין כמדינה משקיפה שאינה חברה בארגון.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשפה הערבית, השם "פַלַסטין" הוא שמו של האזור הגאוגרפי המכונה בעברית "ארץ ישראל", ובלשונות אירופה "פַּלֶסֲטַיין" או "פַּלֶשׂתינה" (Palestine/Palestina). השם "פלשתינה" הוא קיצור של השם "סוריה-פלשתינה" שניתן במקור לפרובינקיה יודיאה על ידי האימפריה הרומית, לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא במטרה לנתק את הקשר בין היהודים לארצם. שם זה אומץ על ידי חלק מהפלסטינים לציון שם המדינה שאותה הם שואפים להקים. בתקופת המנדט הבריטי היה זה שמה של הטריטוריה של המנדט בערבית[1][2].

התנועה הלאומית הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התנועה הלאומית הפלסטינית

מקובל לראות בכינוס שנערך ב-27 בפברואר 1920 בדמשק את ראשיתה של התנועה הלאומית הפלסטינית הממוסדת. תנועה זו נוסדה בעקבות תבוסת האימפריה העות'מאנית והמהפכה הלאומית בטורקיה. בנוסף, עודדו הבריטים כבר במהלך מלחמת העולם הראשונה את רעיון הלאומיות הערבית, בשיתוף פעולה עם השריף חוסין ממכה, שליט חיג'אז, כדי להצית מרד באימפריה העות'מאנית שהייתה אחת מיריבותיה של בריטניה במלחמה. רעיון הלאומיות הערבית בכלל והלאומיות הפלסטינית בפרט התבסס במזרח התיכון לאור העובדה ששיטת המשטר הישנה, כלומר שלטון של אימפריה מוסלמית כלשהי, התמוטטה עם קריסת האימפריה העות'מאנית, ותחתיה הוקמו משטרים מנדטוריים של מעצמות אירופה. אף כי רעיון הלאומיות והקמת מדינות לאום הוא אירופי במקורו, הלאומיות הערבית, ומאוחר יותר הלאומיות הפלסטינית, נראתה חלופה טובה לשיטה הישנה שקרסה, ולמשטרים המנדטוריים שנתפסו כזרים, כיוון שלא היו ערביים ואף לא מוסלמים. התפתחות תנועה לאומית פלסטינית נפרדת הושפעה משני גורמים: כינון מדינות בסוריה, בלבנון, בירדן ובעיראק - דבר שסתם את הגולל על רעיון המדינה הערבית המאוחדת, והקמת המנדט הבריטי בארץ על יסוד הצהרת בלפור - דבר שנתפס כאיום בעיני התושבים הערביים המקומיים, ועודד את מנהיגיהם להקים תנועה לאומית נגדית לתנועה הציונית.

המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המנדט הבריטי

הצהרת בלפור שעל-פיה ניתן לבריטניה מנדט מחבר הלאומים על פלשתינה-ארץ-ישראל ("המנדט הבריטי"), קראה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל מבלי לפגוע בזכויות עדות דתיות אחרות החיות בארץ. ההנהגה הפלסטינית שללה את ההצהרה הזאת. בראשית ימי המנדט קיוותה ההנהגה הפלסטינית להקמת מדינה ערבית מאוחדת על פי מתאר תוכנית "סוריה הגדולה", הכוללת את סוריה, לבנון, ארץ-ישראל וירדן. בשנת 1919 נחתם הסכם ויצמן-פייסל, שהיה אמור להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית לבין הממלכה הערבית המאוחדת[3].

עם הקמת סוריה, לבנון, ירדן ועיראק במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 (תחילה במסגרת מנדט צרפתי או בריטי ומאוחר יותר כמדינות עצמאיות), נגוזה תקוות הפלסטינים למדינה ערבית מאוחדת. האירוע שהשפיע רבות על עניין זה הייתה הדחתו של המלך פייסל הראשון, בן למשפחה ההאשמית, מכס הממלכה הערבית של סוריה ב-1920 (כיוון שהיה מקורב לבריטים ולא לצרפתים), ובטלותו של הסכם ויצמן-פייסל בעקבות כך. מאוחר יותר הומלכו בתמיכה בריטית, פייסל הראשון על עיראק, ועבדאללה הראשון על עבר הירדן. לאור כל זאת, ובתמיכת אנשי הלובי הערבי מקרב השלטון הבריטי, כמו לורנס איש ערב ואחרים, החלה להתגבש דרישה פלסטינית להקמת מדינה ערבית בלבד בשטח המנדט הבריטי בארץ ישראל המערבית. תביעה זו הייתה כרוכה בעצירת העלייה היהודית לארץ, בהפסקת מכירת קרקעות ליהודים ובביטול למעשה של הצהרת בלפור. במהלך שנות ה-30 נטו הבריטים לקבל את התביעות הערביות, ואף פרסמו את חוקי הספר הלבן שהגבילו עלייה יהודית ומכירת קרקעות ליהודים. ב-1936, בעקבות מאורעות תרצ"ו המכונות גם "המרד הערבי" בהנהגתו של המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני, הציעה ועדת פיל הבריטית לחלק את הארץ למדינה ערבית, מדינה יהודית, ושטח נוסף (בין ירושלים ליפו) שיישאר בשליטת המנדט הבריטי.

התביעה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל גברה אחרי מלחמת העולם השנייה משהתבררו ממדי השואה. העובדה שההנהגה הפלסטינית תמכה בגרמניה הנאצית במהלך המלחמה (מנהיגה, חאג' אמין אל חוסייני, אף הצטרף ליחידת אס-אס שפעלה בבלקן) הקשתה עליה להציג את תביעותיה בתום המלחמה.

תוכנית החלוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית החלוקה

במהלך שנת 1947 שלח האו"ם ועדה מיוחדת, אונסקופ, לשם בחינת פתרון בעיית ארץ ישראל ובעיית הפליטים היהודים באירופה. התנועה הציונית החליטה לשתף פעולה עם הוועדה, בעוד ההנהגה הפלסטינית החרימה אותה.

ב-29 בנובמבר 1947 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את דוח הוועדה שכונה "תוכנית החלוקה" (החלטה 181 של העצרת הכללית). תוכנית זו קבעה מועד לסיום המנדט הבריטי וחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. ירושלים ובית לחם היו אמורות להישאר בשליטה בינלאומית בחסות האו"ם. מועד סיום המנדט נקבע לשעת חצות של ה-15 במאי 1948. הקמת המדינות תוכננה לאוגוסט 1948.

הפלסטינים ששללו את ההחלטה פתחו במתקפה על היישוב היהודי בארץ, מתקפה שהסלימה והתפתחה למלחמה, שידועה בישראל כמלחמת העצמאות, ואילו בפי הפלסטינים היא מכונה "א-נכּבּה" (النكبة "האסון"). במהלך המלחמה, כשהחלה הכף לנטות לטובת כוחות המגן העבריים, עזבו פלסטינים רבים את בתיהם (או גורשו מהם) ונמלטו אל יהודה, שומרון ורצועת עזה (שהיו בשליטת ירדן ומצרים) או אל מדינות ערב השכנות. עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948, שעות ספורות לפני סיומו הרשמי של המנדט הבריטי, התערבו מדינות ערב השכנות במלחמה ופלשו אל שטח המנדט לשעבר. בסוף המלחמה נקבעו קווי שביתת הנשק ("הקו הירוק") שהשאירו בידי ירדן את יהודה ושומרון ובידי מצרים את רצועת עזה. בשני האזורים האלה היו מרוכזים מאות אלפי פליטים פלסטינים. עשרות אלפי פליטים נמצאו גם במדינות השכנות עצמן, בעיקר בירדן, בסוריה ובלבנון.

התערבות מדינות ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1949 החליט מלך ירדן, עבדאללה הראשון, על סיפוח השטחים אותם כבש הלגיון הירדני במלחמה[4], והעניק אזרחות לכל הפליטים הפלסטינים מתוך מטרה לשלבם בממלכת ירדן. החלטה זאת הייתה מנוגדת לעמדת ההנהגה הפלסטינית[דרוש מקור] שעדיין קיוותה להקים מדינה פלסטינית עצמאית. בתקופה זו עדיין שלטה בעיראק משפחת המלוכה ההאשמית, שעליה נמנה גם עבדאללה הראשון. ייתכן[דרוש מקור] שסיפוח יהודה ושומרון היה ניסיון ליצור איחוד בין עיראק, ירדן ופלסטין, וכך להחיות את רעיון המדינה הערבית המאוחדת. הירצחו של עבדאללה הראשון בשנת 1951 בירושלים, והדחת השושלת ההאשמית בעיראק בשנת 1958, סיכלו את האפשרות הזאת.

בספטמבר 1948, הוקמה ממשלה פלסטינית ברצועת עזה בתמיכת הליגה הערבית כדי להגביל את ההשפעה הירדנית על הבעיה הפלסטינית. ממשלה זו, שקראה לעצמה "ממשלת כל פלסטין" (בערבית: حكومة عموم فلسطين), הכריזה ב-1 באוקטובר 1948 על מדינת פלסטין עצמאית בכל פלסטין שבירתה הוכרזה ירושלים, אם כי בפועל התכנסה בעזה. כנשיא מונה המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני. ממשלת כל-פלסטין הוכרה שש ממדינות ערב: מצרים, סוריה, לבנון, עיראק, ערב הסעודית ותימן. ירדן ושאר המדינות הערביות לא הכירו ב"מדינת כל-פלסטין". הקמה ממשלת כל-פלסטין הייתה למעשה צעד תעמולתי ולגוף זה לא היו כוח או השפעה. הממשלה הועברה לקהיר בדצמבר 1948 בעקבות מתקפה ישראלית על עזה, והשלטון המצרי לא הרשה לה לחזור לעזה. בכך היא הפכה לממשלה גולה. פלסטינים שחיו ברצועה אומנם קיבלו דרכון של "מדינת כל-פלסטין". בשנת 1951 מינתה הליגה הערבית את מצרים כאחראית על הפלסטינים בעזה, מה שהפחית עוד יותר את סמכויות כל-פלסטין ושריה. לבסוף בשנת 1959, הנשיא המצרי גמאל עבדול נאצר פירק את מה שנשאר מהישות הפלסטינית לטובת הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת, מה שבפועל יצר משטר מצרי צבאי על עזה.

הקמת אש"ף[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הארגון לשחרור פלסטין

אש"ף, הארגון לשחרור פלסטין, הוקם במזרח ירושלים ב-1964, ושם לו למטרה הקמת מדינה פלסטינית בכל שטחי המנדט הבריטי לשעבר (למרות הגדרה זאת לא היו כל פעולות ומטרות לארגון בקשר עם יהודה ושומרון כל עוד היו אלה בשליטת ירדן ועד כיבושם בידי ישראל ב-1967). הארגון ניסח את האמנה הלאומית הפלסטינית שמגדירה מיהו פלסטיני, ושוללת את קיומה של מדינת ישראל. על פי האמנה, פעולות טרור (המכונה באמנה "פעולה פידאינית") הן חיוניות במלחמת שיחרור עממית, ומאחדות את הקבוצות השונות של העם הפלסטיני במאבק לעצמאות.

אש"ף התקבל לליגה הערבית במעמד של מדינה, "מדינת פלסטין".

ב-1988, בכינוס שנערך באלג'יריה, הכריז אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית. בעקבות ההכרזה הכירו כמה מדינות בראש אש"ף, יאסר ערפאת, כ"נשיא מדינת פלסטין", ובנציגויות אש"ף כשגרירויות (ראו להלן).

בספטמבר 1993 הצהיר ערפאת על הכרה במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. סעיפי האמנה הפלסטינית השוללים את הקמת מדינת ישראל הוגדרו במכתב "בלתי-תקפים ובלתי-ישימים". בתגובה, הכירה מדינת ישראל באש"ף כארגון פוליטי המייצג את העם הפלסטיני. למחרת ההכרה ההדדית נחתמה "הצהרת העקרונות" שהיא למעשה הסכם אוסלו הראשון.

רק בשלב מאוחר יותר הסתבר שהסעיפים לא בוטלו באופן רשמי, מכיוון שלא הוצע כל נוסח חלופי לאמנה הלאומית הפלסטינית, וכן בגלל שביטול הסעיפים לא נעשה על-פי תקנון אש"ף.

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת ששת הימים

ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים שבמהלכה כבש צה"ל את יהודה ושומרון ואת רצועת עזה. למעשה מתום המלחמה היו נתונים כל שטחי המנדט הבריטי לשעבר (ושטחים נוספים) למרותה של ממשלת ישראל, ולפיכך כל הפלסטינים שחיו בארץ היו נתונים לשלטון אחד לראשונה מאז ביטול המנדט.
ממשלת ישראל לא סיפחה את יהודה ושומרון ורצועת עזה לישראל, למעט מזרח ירושלים שסופחה בצו מיוחד. כמו כן הונהגה מדיניות של "גשרים פתוחים", כלומר שמירת הקשר הכלכלי בין יהודה ושומרון לממלכת ירדן. קשר זה נותק באופן חד-צדדי בשנת 1988 על ידי המלך חוסיין, שהחליט לוותר על תביעות ירדן לגבי יהודה ושומרון ולנתק את הקשר עם הפלסטינים תושבי האזור.

תוכנית השלבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית השלבים של אש"ף

בוועידת המועצה הלאומית הפלסטינית ה-12 שנערכה ב-1974 התקבלה החלטה שעל-פיה "כל צעד בכיוון השחרור הוא צעד למימוש האסטרטגיה של הארגון לשחרור פלסטין להקמת מדינה פלסטינית", כלומר הקמת המדינה הפלסטינית יכולה להיעשות בשלבים, כשבתחילה תוקם המדינה רק על חלק משטח פלסטין. ההחלטה קובעת עוד כי "הארגון לשחרור פלסטין ינקוט בכל האמצעים, בראש ובראשונה מאבק מזוין, לשחרור טריטוריה פלסטינית".

"תוכנית השלבים" נתפסה בקרב ישראלים רבים כהחלטה בעייתית במיוחד של התנועה הלאומית הפלסטינית, שכן היא מטילה צל על כל הסכם פשרה בין ישראל לפלסטינים. תקפותה של "תוכנית השלבים" כיום אינו ברור. היא לא בוטלה רשמית אך באופן כללי ההנהגה הפלסטינית חדלה להזכירה מאז סוף שנות השמונים. עם זאת, לאחרונה ישנן התבטאויות של גורמים רשמיים של אש"ף בנושא המצביעים על כך שתוכנית השלבים לא נזנחה. לאחרונה אמר שגריר אש"ף בלבנון בראיון כי "פתרון שתי המדינות יוביל לקריסת ישראל"[5].

עם זאת, ניתן לראות בשנים האחרונות נטייה ברורה בקרב חלק מהציבור הפלסטיני להפסקת המאבק המזוין. זאת כנראה בשל העובדה שמאבק זה לא הניב תוצאות. עדויות לכך ניתן לראות בגישתו של ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד ובקולם של מנהיגי זרמים נוספים[6].

הכרזה על מדינת פלסטין בשנת 1988[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרה בעצמאות של מדינת פלסטינית או קיום קשרים דיפלומטים עמה
  קיום יחסים דיפלומטיים והכרה בעצמאות.
  הכרה בעצמאות ללא יחסים דיפלומטיים.
  יחסים רשמיים אחרים אשר לא כוללים הכרה בעצמאות.

צעד בעל אופי הצהרתי להקמתה של מדינה פלסטינית נעשה ב-15 בנובמבר 1988, כאשר יאסר ערפאת (ראש אש"ף) הכריז בעת כינוס "המועצה הלאומית הפלסטינית" - הגוף המחוקק של אש"ף, שהתקיים באלג'יר על הקמתה של מדינת פלסטין. בפועל לא היה כל שטח שבו יכלה "מדינת פלסטין" לממש את ריבונותה, כך שלהכרזה לא הייתה משמעות מעשית.

מבחינה משפטית ההכרזה אינה מחייבת בכללי המשפט הבינלאומי. עם זאת, יש שראו בהכרזה, הנפתחת במלים "פלסטין, ארצן של שלוש הדתות המונותיאיסטיות", ומתייחסת לפלסטין כארץ שהועשרה מהתרבויות השונות שחיו בה ומ"מסר השלום" המגיע מ"הכנסייה, בית הכנסת והמסגד", כבסיס משפטי להכרה בכך שהיהדות היא חלק ממורשת הארץ. בנוסף, מבחינה משפטית אפשר שגבולות המדינה הפלסטינית, הגם שלא צוינו במפורש, מחייבים את הפלסטינים ואלו התבססו על תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947, ודובר על שתי מדינות בשטחה של פלסטין[7]

הליגה הערבית הכירה מיידית במדינת פלסטין, כמו גם מדינות נוספות. פלסטין מחזיקה "שגרירויות" במדינות אלו (שהן למעשה משלחות של אש"ף).

ב-15 בדצמבר 1988, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם בתמיכת 104 מדינות את החלטה 43/177 המכירה ב"בהכרזה על מדינה פלסטינית" של יאסר ערפאת באלג'יר. להחלטה התנגדו ישראל וארצות הברית ו-36 מדינות אחרות נמנעו. מאז התקבלו החלטות נוספות בעצרת הכללית של האו"ם שתמכו בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית, אך גם החלטות אלו לא יצרו שינוי מהותי בשטח או במעמד המשפטי[8].

בעקבות החלטות אלו קיבל המשקיף הקבוע של אש"ף באו"ם מעמד של "המשקיף הקבוע של פלסטין", ונציגות הארגון קיבלה אישור להיות מיוצגת על ידי מספר גדול יותר של צירים מאשר שאר הנציגויות-המשקיפות.

הכרה ברשות הפלסטינית ובמדינה הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

111 מדינות בהן כל מדינות ערב, רוב מדינות אפריקה, רוב מדינות אסיה, רוב מדינות דרום אמריקה ורוב מדינות מזרח אירופה הכירו בצורה זו או אחרת ברשות הפלסטינית כ"יישות מדינית", אף כי רובן לא הכירו בה כמדינה עצמאית, ו-96 מהן מיסדו עימה יחסים דיפלומטיים, חלקן ברמה של שגרירות.

על אף הכרזות יו"ר הרשות כי בכוונת מנהיגי הרשות הפלסטינית להכריז באופן חד צדדי על מדינה פלסטינית בגבולות 1967, ההכרזה טרם נעשתה. אבל נעשתה פעילות דיפלומטית שבעקבותיה מספר מדינות, בהן רוסיה, קפריסין[9], רוב מדינות דרום אמריקה (בהן ארגנטינה, ברזיל, אקוודור[10], בוליביה[11], צ'ילה[12], אורוגוואי, גיאנה, פרו ופרגוואי[13]), הכריזו על הכרתן במדינת פלסטין כמדינה ריבונית.

הכרה זו נעשתה בטרם או כחלופה לווטו אמריקני באו"ם. ארצות הברית הודיעה לקראת סוף 2010 כי תכיר במדינה פלסטינית לצד ישראל "בבוא העת", והאיחוד האירופי הודיע כי ייתכן מצב בו האיחוד יכיר במדינה פלסטינית גם ללא הסכם[14]. מנגד, בפברואר 2011 החליט הפרלמנט בהולנד על התנגדות להכרזה חד צדדית על מדינה פלסטינית, וקרא לאיחוד האירופי להתנגד להכרזה כזאת[15].

על פי המשפט הבינלאומי, נדרשים חמישה מאפיינים עיקריים על מנת שישות טריטוריאלית תוגדר כמדינה:

  1. טריטוריה - שטח מוגדר על ידי גבולות קבועים. הטריטוריה אינה חייבת להיות רציפה.
  2. אוכלוסייה - רוב תושבי הקבע בטריטוריה של המדינה הם בעלי אזרחות. וכן רוב האזרחים מביעים שאיפה לאומית שברובה מונחת על יסוד התנועה הלאומית.
  3. שלטון, ריבונות - גוף יחיד השולט על האוכלוסייה בתוך הטריטוריה באמצעות חוקים ומוסדות ובכלל זה היכולת לשלוט על שטח המדינה, ולאכוף את חוקיה.
  4. עצמאות - מדינה ריבונית היא מדינה אשר מסוגלת לנהל את ענייני הפנים והחוץ שלה ללא תלות במדינה אחרת או בגוף אחר כל שהוא.
  5. הכרה על ידי הקהילה הבינלאומית - נדרשת הכרה של לפחות מדינה עיקרית ורלוונטית אחת[16].

ישנן שתי תאוריות לעניין דרישת ההכרה במשפט הבינלאומי: תאוריית המדינות הדקלרטיבית, לפיה די בהכרזה של מדינה על ידי ישות על מנת שתהיה מדינה (כלומר תנאים 1–4 הם הכרחיים ומספקים), ותאוריית המדינות הקונסטיטוטיבית, לפיה די בהכרה על ידי הקהילה הבינלאומית (כלומר תנאי 5 הוא הכרחי ויכול לספק לבדו בתנאים מסוימים). כיום הנוהג הבינלאומי מתבסס על התאוריה הקונסטיטוטיבית[17], ומדינות מוכרות אף בהיעדר כל ארבעת הקריטריונים הראשונים או חלקם.

בספטמבר 2011, בעקבות הקמפיין הדיפלומטי הפלסטיני להכרה במדינה פלסטינית באו"ם, התקיימו באו"ם דיונים בבקשת הפלסטינים להכרה במדינה פלסטינית בגבולות הקו הירוק. ב-23 בספטמבר 2011 במהלך הפתיחה של העצרת הכללית ה-66 של האו"ם, יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס הגיש את הבקשה למזכ"ל האומות המאוחדות באן קי מון. מועצת הביטחון של האו"ם טרם קיימה הצבעה על החלטה זו[18].

באוקטובר 2011 החליט ארגון אונסק"ו לצרף אליו את פלסטין כחברה מלאה.

באפריל 2011 קבע דוח של קרן המטבע הבינלאומית כי המוסדות הפיננסיים של הרשות הפלסטינית מוכנים לתפקד במדינה עצמאית[19]. עם זאת, ביולי 2012 קבע דוח של הבנק העולמי כי צמיחת הכלכלה הפלסטינית אינה יציבה מספיק כדי לתמוך בהקמת מדינה[20].

ב-29 בנובמבר 2012 הכירה העצרת הכללית של האו"םהחלטה 67/19 שלה) בפלסטין כמדינה משקיפה שאינה חברה בארגון.

ב-3 באוקטובר 2014 הודיע ראש ממשלת שוודיה כי ארצו תכיר במדינה פלסטינית. ב-13 באוקטובר הצביע הפרלמנט הבריטי בעד הכרה במדינה פלסטינית.

ב-31 בדצמבר 2014 העלתה הרשות הפלסטינית הצעת החלטה למועצת הביטחון של האו"ם להכרה במדינה פלסטינית כחברה מן המניין אולם מועצת הביטחון דחתה את ההצעה.

הרשות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרשות הפלסטינית
دولة فلسطين
Flag of Palestine.svg Coat of arms of Palestine.svg
(בפירוט) (בפירוט)
שפה רשמית ערבית
עיר בירה
- מוצהרת
- בפועל

ירושלים[21]
רמאללה[22]
עצמאות
- הכרזה
- הקמה

15 בנובמבר 1988
לא הוקמה בפועל
המנון לאומי פדאא'י (לוחם)

צעד מהותי לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית נעשה בהסכמי אוסלו, שהראשון בהם נחתם ב-20 באוגוסט 1993. בהסכמים אלה מוגדר במפורש השטח שבו יחולו כ"הגדה המערבית (יהודה ושומרון) ורצועת עזה" (המחלוקת העיקרית לגבי הגדרה זו היא האם נכלל בתוכה שטח מזרח ירושלים). מרכיב בולט בהסכם זה הוא נסיגת צה"ל מהערים הפלסטיניות בגדה המערבית (יהודה ושומרון) וברצועת עזה, והקמתה של הרשות הפלסטינית. הסכם אוסלו לא עסק במפורש בעתידה של הרשות, אך הפלסטינים ראו בהקמתה צעד בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית במסגרת הסדר הקבע של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

לרשות הפלסטינית הייתה אוטונומיה מוגבלת - חלק גדול מפעולותיה היו טעונות אישור של ממשלת ישראל. השטחים שעליהם הפעילה הרשות את סמכותה כללו את ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית, כך שרוב האוכלוסייה הפלסטינית הייתה נתונה למרותה, אולם לא היה רצף טריטוריאלי בין השטחים הללו. האינתיפאדה השנייה חיסלה את שיתוף הפעולה בין ישראל לרשות הפלסטינית ושיתקה למעשה את מרבית הפעולות של הרשות. בשלב מאוחר יותר של האינתיפאדה נכנס צה"ל מחדש לרוב הערים הפלסטיניות (למעט הערים ברצועת עזה).

מפת הדרכים משנת 2003 קוראת לסדרת צעדים, כל אחד מהם תלוי בקודמיו, שיובילו להקמת מדינה פלסטינית. בין הצעדים פירוק ארגוני הטרור הפלסטיניים על ידי הרשות הפלסטינית. צעדים נוספים נדרשים גם ממדינת ישראל וגם מהרשות הפלסטינית.

במארס 2002 קבלה מועצת הביטחון של ארגון האומות המאוחדות את החלטה 1397 המאשרת את חזון שתי המדינות, ישראל ופלסטין. זו הייתה הפעם הראשונה, מאז החלטת העצרת הכללית מ-29 בנובמבר 1947, שבה הכירה מועצת הביטחון של האו"ם באופן רשמי בצורך בהקמת מדינה פלסטינית.

בדצמבר 2010 ארבע מדינות בדרום אמריקה, ברזיל ארגנטינה אורוגווי ואקוודור, הכירו במדינה הפלסטינית, בעקבות בקשתו של סלאם פייאד, ראש הרשות. בינואר 2011 הצטרפה אליהן צ'ילה.

סמלים לאומיים פלסטיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגל הפלסטיני משמש את הרשות הפלסטינית ואת אש"ף, והוא אחת הגרסאות המוקדמות של הדגל שהניפו אנשיו של השריף חוסיין בן עלי בעת המרד הערבי באימפריה העות'מאנית. דגל כמעט זהה משמש את ממלכת ירדן, ודגלים דומים משמשים חלק גדול ממדינות ערב.

הסמל הרשמי של הרשות הפלסטינית הוא עיט שנושא על חזהו מגן בצבעי הדגל הפלסטיני, ואוחז ברגליו את הכתובת "פלסטין". הסמל זהה לסמליהן של מצרים ועיראק (למעט צבעי המגן והכתובת).

ירדן ופלסטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העצמאות השתלטה הממלכה ההאשמית על רוב החלק הערבי של ארץ ישראל (שזכה לכינוי "הגדה המערבית") וכן על מזרח ירושלים, לרבות העיר העתיקה ומסגדי הר הבית. בשנת 1950, בהמשך להחלטות שהתקבלו בקונגרס יריחו, סופחו שטחים אלה לממלכה.

המלך עבדאללה הראשון טבע את הסיסמה "ירדן היא פלסטין"[דרוש מקור] והעניק אזרחות מלאה לפלסטינים שהגיעו לתחומה[דרוש מקור], כדי להעניק לגיטמציה לסיפוח. הוא גם היה השליט הערבי אשר התעקש על "זכות השיבה" בטענה ששיבה המונית של פליטים תיצור מוקד מתיחות קבוע בין ישראל למדינות ערב[23]. בתקופת מלחמת העצמאות וב-18 השנים עד מלחמת ששת הימים היגרו פלסטינים רבים לגדה המזרחית. הגירה זו שינתה את המאזן הדמוגרפי בממלכה שהייתה מורכבת עד אז בעיקר משבטים בדואים. כיום (2010) כמעט 60% מאוכלוסיית ירדן הם פלסטינים[24]. ב-1965 אמר המלך חוסיין כי "ירדן היא פלסטין ופלסטין היא ירדן" וכי "ירדן בשני חלקיה היא המולדת של כל פלסטיני"[25].

משפחת המלוכה ההאשמית עצמה אינה פלסטינית ואינה רואה בירדן ממלכה פלסטינית. בתקופות מסוימות התגלעו סכסוכים עמוקים בין משפחת המלוכה ההאשמית והאזרחים הירדנים הבדואים לבין האוכלוסייה הפלסטינית בירדן. ביוני 2006 למחרת פגישתם של המלך עבדאללה השני עם ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, הצהיר המלך עבדאללה השני כי "ירדן לעולם לא תהיה מולדת חלופית לאף אחד, ומולדת הפלסטינים ומדינתם צריכה להיות על האדמה הפלסטינית ולא במקום אחר"[26].

ההתייחסות של הפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, במרבית תקופת קיומה של התנועה הלאומית הפלסטינית אין התייחסות ספיציפית לירדן אלא כחלק מהמכלול של מדינות ערב. אמנם הפלסטינים רואים את השלטון הבריטי בארץ ישראל (שהסתמך על הצהרת בלפור) כבטל מעיקרו אולם אינם רואים את השלטון על ירדן (שניתן באותו מעמד) כחלק ממנו.

במהלך השנים מאז מלחמת ששת הימים אירעו מספר ניסיונות ליצור קונפדרציה בין ירדן והפלסטינים שהרציני ביניהם הסתיים בהסכם בין חוסיין וערפאת בפברואר 1985.

חריג בולט להשקפות אלו היה בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור ובמיוחד בתקופת ספטמבר השחור ומיד לאחריה. בתקופה זו ניסה אש"ף (במיוחד ארגוני האופזיציה שבתוכו) להשתלט על ירדן. מצב זה אף הביא להחלטה שהתקבלה ב-28 בפברואר 1971 על ידי המועצה הלאומית הפלסטינית (הגוף העליון של אש"ף) שקבעה: "מה שקושר את ירדן בפלסטין הוא קשר לאומי ואחדות טריטוריאלית, אשר עיצבו אותם ההיסטוריה, התרבות והשפה[...] הקמת ישות מדינית במזרח-הירדן ואחרת בפלסטין אינה נסמכת על שום חוקיות[...] אלא נכללת בפעולת הפיצול אשר הקולוניאליזם, אחר המלחמה העולמית הראשונה, ביתר על ידיה את אחדות אומתנו הערבית ואת אחדות מולדתנו הערבית". מאז החלטה זו התרחקה גישה זו מהמרכז הפלסטיני לעבר השוליים וכיום היא נחשבת זניחה.

ההתייחסות של ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקים בימין הישראלי אימצו את הגישה לפיה ירדן היא המדינה הפלסטינית. זאת אף הייתה המדיניות הרשמית של הליכוד ממלחמת לבנון ועד הסכמי אוסלו. ב-2002 הושק המתווה האזורי לשלום. המתווה הוא יוזמה פרטית לפיה ישראל תחיל ריבונות מלאה על שטחי יהודה ושומרון, ובמקביל יהפכו הפלסטינים לאזרחים של מדינה פלסטינית חדשה שתוקם בתחומי ירדן. מתווה זה אינו מקובל על ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית.

הצעות להקמת מדינה פלסטינית בחצי האי סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 2014, פורסם בגלי צה"ל כי נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי הציג בפני אבו מאזן תוכנית להקמת המדינה הפלסטינית בחצי האי סיני בשטח של 1,600 קמ"ר הגובל ברצועת עזה, ומגדיל אותה פי חמישה. על פי התוכנית למדינה זו ישובו הפליטים, והיא תהיה מפורזת. על פי ההצעה, הרשות תקבל אוטונומיה בערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון ובתמורה יוותר אבו מאזן על התביעה לחזור לגבולות 67'. הממשל האמריקני אישר את היוזמה, אשר גם ראש הממשלה בנימין נתניהו עודכן בפרטיה. למרות לחצי א-סיסי, דחה אבו מאזן את ההצעה על הסף. על פי הערכות, ההצעה המצרית נובעת בין היתר מהקושי של צבא מצרים להתמודד עם ארגוני הטרור בסיני[27]. "גורם בכיר במשרד החוץ המצרי" הכחיש את הידיעה, אולם הוסיף כי הנשיא המצרי הקודם, מוחמד מורסי, הציע הצעה דומה לפלסטינים[28].

במהלך השנים עלו גם הצעות שלפיהן סיני יהיה רק חלק מן המדינה הפלסטינית. בשנת 2010 העלה ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, גיורא איילנד מהלך של "החלפת שטחים" כאחת האופציות במסגרת נייר עמדה שפרסם במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי. לפי המהלך שהציע, תעביר מצרים לפלסטינים שטח בגודל של 720 קמ"ר הצמוד לרצועת עזה; ישראל תעביר למצרים שטח בגודל דומה בדרום מערב הנגב, ותקבל שטח בגודל דומה ביהודה ושומרון[29]. הממשל המצרי דחה אז את ההצעה על הסף.[דרוש מקור]

גבולות המדינה הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הועלתה הדרישה להקמת מדינה פלסטינית לראשונה, השתנו הגבולות שנדרשים באופן משמעותי. הפלסטינים חלוקים גם היום בעמדותיהם לגבי הגבולות הרצויים או האפשריים למדינה פלסטינית עתידית. להלן כמה מהחלופות שעלו במהלך השנים על ידי פלסטינים[דרוש מקור](מסודרים מהמקסימלי למינימאלי):

  1. שני עברי הירדן (כלומר ישראל, הגדה המערבית, רצועת עזה וירדן).
  2. כל שטח המנדט הבריטי לשעבר (כלומר, שטחי ישראל, הגדה המערבית ורצועת עזה אך ללא רמת הגולן). גבולות אלה היו דרישתו של אש"ף במשך שנים רבות, ומוצגות עד היום בסמלו של הארגון. כיום, אש"ף אינו מציג את הדרישה הזו בפומבי. תנועת החמאס, שזכתה בבחירות לרשות הפלסטינית ב-2006, רואה בגבולות אלה את גבולות המדינה הפלסטינית העתידית באופן רשמי ומוצהר.
  3. גבולות תוכנית החלוקה של 1947 (כ-45% משטח המנדט). תביעה לגבולות אלה נרמזת ב"הצהרת העצמאות" הפלסטינית משנת 1988 (נאמר כי המדינה הפלסטינית קמה על בסיס החלטת האו"ם).
  4. שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה בגבולות ה-4 ביוני 1967 (כלומר, כולל מזרח ירושלים). זוהי העמדה שמציג הארגון פת"ח, הארגון הדומיננטי באש"ף, מאז הסכמי אוסלו. העמדה הזאת לא התקבלה כהחלטה רשמית של אש"ף, אבל ראש הארגון, יאסר ערפאת, הכיר במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל ב-1993. מהכרה זו בישראל יכולה להשתמע הכרה בקו הירוק כקו גבול מדיני, בהתחשב בכך שזהו הגבול שהתקבל על דעתן של מדינות ערביות שיצרו קשרים עם ישראל.
  5. הצעה שהועלתה מדי פעם במהלך המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים היא שימוש בקו הירוק כבסיס לגבול המדינה הפלסטינית, אך בכפוף לחילופי שטחים. על-פי הצעה זו, ישראל תעביר לפלסטינים שטחים לא מיושבים בתחומי הקו הירוק, הנושקים לאזור יהודה ולרצועת עזה, בתמורה לסיפוח שטחים באזור יהודה ושומרון (הגדה המערבית) שבהם נמצאות התנחלויות רבות ("גושי התנחלויות"). הצעה דומה אחרת שעולה מדי פעם במסגרת הדיון הפוליטי בישראל, היא העברת חלקים מאזור ואדי ערה (אזור "המשולש" הכולל את העיר אום אל פאחם) למדינה פלסטינית עתידית בתמורה לסיפוח התנחלויות. להצעה זו יש התנגדות חריפה בציבור הערבי הישראלי ואף בציבור הישראלי, משני צדי המפה הפוליטית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מדינה פלסטינית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ היסטוריה של פלשתינה באתר אוניברסיטת דקוטה הדרומית
  2. ^ Pillars of Smoke and Fire - The Holy Land in History and Thought מאת משה שרון
  3. ^ המגעים להקמת מדינה ערבית מאוחדת מתוארים במכתבי חוסיין-מקמהון.
  4. ^ עבה"י החליטה רשמית על סיפוח אזור הכיבוש של הלגיון, דבר, 25 באפריל 1950
  5. ^ ראיון עם שגריר אש"ף בלבנון, עבאס זאקי
  6. ^ ההימור הכפול של סלאם פיאד
  7. ^ יהושפט הרכביהאמנה הפלסטינית ומשמעותה, הסברים והשלכות, הוצאת מרכז ההסברה, 1977
  8. ^ דורי גולד, ברשות ובסמכות? האו"ם והמדינה הפלסטינית, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 1 במאי 2011
  9. ^ דיווח: גם קפריסין הכירה במדינה פלסטינית 30 בינואר 2011
  10. ^ AFP, אקוודור הכריזה על הכרה במדינה פלסטינית, באתר ynet, 25 בדצמבר 2010
  11. ^ בוליביה מכירה ב"פלסטין"; גם אקוודור בדרך?, באתר nrg‏, 17 בדצמבר 2010
  12. ^ במשרד החוץ חוששים מגל הכרה במדינה פלסטינית 08 בינואר 2011
  13. ^ אליאור לוי ו-AFP, נמשך הסחף: גם פרגוואי הכירה במדינה פלסטינית, באתר ynet, 28 בינואר 2011
  14. ^ "תיתכן הכרה במדינה פלסטינית גם ללא הסכם", באתר וואלה! NEWS‏, 20 בפברואר 2010
  15. ^ בשבע י"ג אדר א' תשע"א עמוד 12
  16. ^ יורם דינשטיין, המשפט הבינלאומי והמדינה (1971), עמ' 100-102.
  17. ^ Lassa Oppenheim, Ronald Roxburgh, International Law, בעמ' 135
  18. ^ Palestinian UN bid heads for key meeting - FT.com
  19. ^ קרן המטבע: "הפלסטינים מוכנים למדינה - מבחינה כלכלית", באתר כלכליסט, 6 באפריל 2011
  20. ^ דניאל סיריוטי ודוד ברון, ‏הבנק העולמי: הכלכלה הפלסטינית אינה מוכנה לכינון מדינה עצמאית, באתר ישראל היום, 26 ביולי 2012
  21. ^ לעניין ירושלים, לא ברור אם הכוונה היא לכל העיר או לחלקה המזרחי בלבד.
  22. ^ רמאללה היא מקום מושבו של יו"ר הרשות הפלסטינית. הפרלמנט הפלסטיני מתכנס ברמאללה ובעזה.
  23. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948. אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 368-357.
  24. ^ פרופ' אייל זיסר, מעבר לירדן שוכנת ממלכה מפוחדת, באתר nana10‏, 20 בדצמבר 2010
  25. ^ דן שיפטן, אופציה ירדנית: היישוב היהודי ומדינת ישראל אל מול המשטר ההאשמי והתנועה הלאומית הפלסטינית, 1986, עמ' 292.
  26. ^ עומר שיקלר , ירדן לא תהיה מדינה לפלסטינים, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)
  27. ^ אילאיל שחר, ההצעה של א-סיסי: הקמת מדינת פלסטינית ברצועה ובחלק מסיני, 8 בספטמבר 1970, באתר גל"צ
  28. ^ יאסר עוקבי,מצרים: הקמת מדינה בסיני לא על הפרק, 8 בספטמבר 2014, באתר מעריב
  29. ^ גיורא איילנד, האופציה האזורית, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, ינואר 2010