ברירת שמשון

שמשון ממוטט את מקדש דגון על כל החוגגים וקורא "תמות נפשי עם פלשתים", גוסטב דורה

ברירת שמשון היא מונח גאופוליטי המתייחס לדוקטרינת ההרתעה הגרעינית הלא-רשמית של ישראל, שבה המדינה שומרת על אפשרות לשימוש בנשק גרעיני כמוצא אחרון במקרה של איום קיומי חמור – אפילו אם הדבר יוביל להרס הדדי. השם נגזר מהסיפור התנ"כי של השופט שמשון, שהקריס את מקדש הפלשתים בקוראו: "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים", כלומר – הרס האויב גם במחיר חייו.

אף אחת מממשלות ישראל לא אישרה רשמית את אופציית שמשון כדוקטרינה, כאשר גורמים רשמיים נמנעו באופן עקבי מאיומים מפורשים בתגמול גרעיני מאסיבי כדי לשמר עמימות אסטרטגית. עם זאת, איתות עקיף נמשך באמצעות מוכנות צבאית ותקדימים היסטוריים, כמו שיקולים שדווחו במהלך משברים קיומיים. גישה זו תואמת את מדיניות ישראל של אי-הכחשה ואי-אישור קיומו של נשק גרעיני. אסטרטגיה זו מדגישה את מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, שבה, לפי האומדנים, החזקתם של כ-80 עד 400 ראשי נפץ אינה מאושרת ואינה מוכחשת, ומטרתה העיקרית היא להרתיע פלישות קונבנציונליות או מתקפות מוחצות שעלולות לכבוש את המדינה. תומכי "אופציית שמשון" רואים בה הגנה הכרחית וקריטית עבור ישראל, כיוון שהיא מאפשרת למדינה קטנה בתוך אזור עוין להתמודד עם איומים קיומיים מצד אויבים עדיפים עליה באופן משמעותי מבחינה מספרית וצבאית. לדידם, היכולת הגרעינית הלא-מוצהרת היא המבטיחה שאף צד לא יעז לנסות להשמיד את ישראל בהתקפה כוללת. לעומתם, עלתה ביקורת כי דוקטרינה זו מסוכנת ומערערת את היציבות האזורית. החשש העיקרי הוא שהיא עלולה להוביל להסלמה בלתי נשלטת של סכסוכים, שכן יריבים עשויים לפרש את נכונותה של ישראל להשתמש בנשק גרעיני כ"תגובת יום דין בלתי נמנעת" במקרה של תבוסה קרובה. תפיסה זו עלולה לתמרץ את אותם יריבים לבצע דווקא תקיפת מנע במטרה לנטרל את היכולת הגרעינית של ישראל בטרם תופעל. האפקטיביות והאמינות של הדוקטרינה אינן נשענות על איומים גרעיניים גלויים, אלא על נחישות נתפסת בעיני האויב. המדיניות הזו משתלבת עם הדגש הרחב יותר של ישראל על שמירת הרתעה, הן על ידי הימנעות מהכרה גרעינית רשמית (מדיניות העמימות), והן על ידי הפעלת תגובות קונבנציונליות חזקות ובלתי-פרופורציונליות בתגובה לאיומים קטנים יותר. באופן זה, ישראל משדרת עוצמה ונחישות קיצונית, המחזקות את האיום הגרעיני הסמוי, מבלי לחצות את הגבול של הצהרה גרעינית גלויה.

מקור השם

המונח "אופציית שמשון" שאוב ישירות מהסיפור המקראי על שמשון בספר שופטים, פרק ט"ז. הארכיטיפ המכונן הוא של שמשון, לאחר שנתפס ועוּוַר על ידי הפלשתים, הוצג שמשון במקדש דגון בעזה, שעל גגו נאספו כ-3,000 איש ואישה כדי ללעוג לו. שמשון, שהתפלל לכוח אלוהי פעם אחרונה, מיקם את עצמו בין שני עמודי התמך המרכזיים של המקדש, הפעיל את כוחו העצום והרס את המבנה על כל יושביו, כולל הוא עצמו. מעשהו הפך לסמל של נקמה אחרונה ושל הקרבת חיים אישית למען פגיעה באויב. המעשה של שמשון הפך סמל של תגמול קורבני והתנגדות בלתי מתפשרת נגד השמדה ושעבוד. זהו ביטוי למוטיב של "השמדה הדדית מובטחת" בגרסה קיומית-הישרדותית, שבו עדיף למנוע ניצחון ושיעבוד מצד האויב, גם במחיר של סכנה קיומית ואף הרס עצמי. העידן שלאחר השואה הגביר את הסמליות המקראית הזו בתוך התודעה הקולקטיבית היהודית, ועיצב אתוס הישרדותי המושרש בציווי "לעולם לא עוד", דהיינו, מחויבות בלתי מתפשרת לסיכול איומים על המשכיותו של העם היהודי. בתודעה הלאומית הישראלית, הרעיון שימש לחיזוק תחושת הנחישות וההרתעה, במיוחד במהלך תקופת מלחמת העצמאות. מנהיגי המדינה, כולל דוד בן-גוריון, מסגרו את המאבק כצו קיומי, והזכירו תקדימים היסטוריים ומקראיים דומים לניצחונות אבות על הכיליון.

מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל משמשת כמרכיב הרתעתי שנועד למנוע ממדינות אויב לנסות להשמיד את ישראל, בין אם באמצעות מתקפה קונבנציונלית ובין אם בדרכים אחרות. היישום האסטרטגי אינו מבוסס בהכרח על שימוש ממשי בנשק גרעיני, אלא על עצם עובדת קיומו הידוע, או לפחות המשוער. הרעיון של "ברירת שמשון" הפך למוכר בציבור בעקבות פרסומו של ספר בעל שם זהה על ידי העיתונאי החוקר סימור הרש בשנת 1991. בספר חשף הרש את היכולות הגרעיניות של ישראל ואת השפעתן על תפיסת הביטחון הלאומי ועל יחסיה עם ארצות הברית. היכולות הגרעיניות של ישראל, שפותחו מאז שנות ה-60, הפכו בהדרגה למרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון הישראלית. הן מהוות את התשתית הרעיונית והמעשית שעליה נשענת "אופציית שמשון", כיכולת הרתעה עליונה שנועדה להבטיח את קיומה של המדינה גם בתרחישי קיצון.

דוקטרינת הליבה

מדיניות העמימות הגרעינית

מדיניות "עמימות גרעינית" של ישראל מהווה אסטרטגיה מכוונת של אי-אישור רשמי ואי-הכחשה של החזקת נשק גרעיני, תפיסה שאומצה לאחר הפעלת יכולותיה הגרעיניות בסוף שנות ה-60. גישה זו מאפשרת לישראל לרמוז על כושר הרתעה ליריבים באמצעות איתות עקיף, כמו רמיזות בדוקטרינה הצבאית או הדלפות, תוך שמירה על הכחשה אמינה שמגנה עליה מפני בידוד דיפלומטי או לחץ מצד חותמי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, שישראל לא חתומה עליה. היעילות הסיבתית של המדיניות טמונה באיזון בין איום נתפס לבין אי-ודאות, מה שמפחית תמריצים לתקיפות מנע או לתגובות הסלמה שעלולה לעורר הכרזה מפורשת. מבחן מרכזי של חוסנה של העמימות התרחש ב-1986, כאשר מרדכי ואנונו, טכנאי לשעבר בהקריה למחקר גרעיני בדימונה, חשף ראיות מפורטות על ייצור הפלוטוניום והרכבת ראשי הנפץ של ישראל ל"סאנדיי טיימס" של לונדון ב-5 באוקטובר, כולל תצלומים של מפעלים תת-קרקעיים לעיבוד מחדש, המסוגלים לייצר מספר כלי נשק בשנה. למרות גילויים אלה, שאישרו ארסנל שהוערך באותה תקופה ככולל עד 200 ראשי נפץ, פקידים ישראלים לא פרסמו תגובה מהותית, ובמקום זאת רדפו אחר חטיפתו של ואנונו ברומא וכליאתו לאחר מכן למשך 18 שנה באשמת ריגול, ובכך שמרו על שתיקה רשמית מבלי לשנות את מסגרת העמימות. מבחינה אמפירית, מדיניות העמימות הגרעינית הוכחה כיעילה בהשגת הרתעה מול יריבים, מבלי לשאת בנטל ובחסרונות של מדיניות גרעינית גלויה ומפורטת, כפי שקורה במעצמות. היתרון העיקרי הוא שמירה על ההרתעה תוך הימנעות מביקורת בינלאומית ומעידוד מרוץ חימוש אזורי. העמימות של ישראל ממזערת תגובת נגד מבעלות ברית כמו ארצות הברית, שסבלה את התוכנית בשתיקה מאז ההבנה בין ניקסון ומאיר ב-1969, תוך הימנעות מהעלויות הדיפלומטיות של הודאה שעלולה הייתה לדרבן את מדינות ערב להסלמה. זאת בניגוד למעצמות גרעיניות, מדיניות העמימות הגרעינית מאפשרת לישראל לשמור על כוח הרתעה אסטרטגי איכותי המפצה על פערי כוחות קונבנציונליים, בלי להיכבל למגבלות הבינלאומיות, דרישות האימות והאמנות שמוטלות על המעצמות הגרעיניות המוצהרות.

הדבר מקשה על כל גורם מחוץ לממשלת ישראל לתאר באופן סופי את מדיניותה הגרעינית האמיתית של המדינה, תוך שהיא עדיין מאפשרת לישראל להשפיע על התפיסות, האסטרטגיות והפעולות של ממשלות אחרות. עם זאת, במהלך השנים, כמה מנהיגים ישראלים הכירו בפומבי ביכולתה הגרעינית של ארצם: אפרים קציר ב-1974, משה דיין ב-1981, שמעון פרס ב-1998, ואהוד אולמרט ב-2006. במהלך שימוע האישור שלו בסנאט של ארצות הברית ב-2006, בנוגע למינויו למזכיר ההגנה תחת ג'ורג' וו. בוש, רוברט גייטס הודה שלישראל יש נשק גרעיני, ושנתיים מאוחר יותר, ב-2008, נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר ציין כי מספר כלי הנשק הגרעיניים המוחזקים על ידי ישראל הוא "150 או יותר". בספרו משנת 2008, "תרבות המלחמה" (The Culture of War), כתב מרטין ון קרפלד, פרופסור להיסטוריה צבאית באוניברסיטה העברית בישראל, כי מאז שגייטס הודה שישראל מחזיקה בנשק גרעיני, כל דיבור על נשק גרעיני בישראל עלול להוביל ל"מעצר, משפט ומאסר". לפיכך, פרשנים ישראלים מדברים בלשון נקייה כגון "נשק יום הדין" ו"ברירת שמשון". עם זאת, כבר בשנת 1976 העריכו ה-CIA כי ישראל מחזיקה ב-10 עד 20 כלי נשק גרעיניים. עד 2002, ההערכה הייתה שהמספר גדל ל-75 עד 200 כלי נשק תרמו-גרעיניים, שכל אחד מהם הוא בטווח של כמה מגה-טון. קנת ס. ברואר העריך כי בידי ישראל עד 400 כלי נשק גרעיניים. ניתן לשגר אותם מהיבשה, מהים ומהאוויר. זה נותן לישראל יכולת "מכה שנייה" גם אם רוב המדינה תיהרס. ב-1991, העיתונאי החוקר האמריקאי והסופר הפוליטי זוכה פרס פוליצר, סימור הרש, חיבר את הספר "ברירת שמשון: על סוד הארסנל הגרעיני של ישראל ומדיניות החוץ האמריקאית". בהקדמה לספר הוא כותב: "זהו ספר על איך ישראל הפכה לכוח גרעיני בסתר. הוא מספר גם כיצד סוד זה שותף, אושר, ולעיתים קרובות התעלמו ממנו במכוון, על ידי ראשי המערכת הפוליטית והצבאית בארצות הברית מאז שנות אייזנהאואר".

מסגרת ההרתעה

מסגרת ההרתעה הגרעינית של ישראל מתמקדת בסיכול איומים קיומיים הנשקפים מקואליציות פוטנציאליות של יריבים, המסוגלים להכריע את כוחותיה הקונבנציונליים, כפי שהודגם במלחמת ששת הימים ב-1967 ובמלחמת יום הכיפורים ב-1973, שבהן מדינות ערב גייסו צבאות עדיפים מספרית במטרה לכתר ולהשמיד את המדינה. עמדה זו מטפלת בחולשותיה הגאוגרפיות של ישראל, שטח צר, מרכזי אוכלוסייה מרוכזים בצפיפות ועומק אסטרטגי מוגבל, מה שהופך אותה לפגיעה לכיבוש מהיר בפלישות רב-חזיתיות ללא הגנה אולטימטיבית. האסטרטגיה מניחה כי היכולת הגרעינית משמשת כרשת ביטחון רציונלית, המבטיחה הישרדות על ידי הטלת עלויות בלתי מתקבלות על הדעת על תוקפים השוקלים יציאה למלחמת חורמה. מנקודת מבט של תאוריית ההרתעה, המסגרת מסתמכת על הרציונליות המשוערת של היריבים, שבה האיום האמין בפעולת תגמול מאסיבית ובלתי פרופורציונלית הופכת תוקפנות למסוכנת מדי, בדומה לעקרונות השמדה הדדית מובטחת המותאמים להקשרים אסימטריים. תקדימים היסטוריים, כמו ההפסדים הקרובים לאסון בראשית מלחמת יום כיפור, אשר הובילו לכוננות גרעינית, מדגישים כיצד חישוב האיום הזה מאלץ אויבים לכייל מחדש שאיפות הקצרות מהשמדה, ולהעדיף סכסוכים מוגבלים על פני מתקפות חזיתיות כוללות. ולראיה, אף קואליציה לא פתחה בפלישה רחבת היקף שמטרתה השמדת ישראל מאז 1973, למרות עוינות אזורית מתמשכת.

בתחילת שנות ה-2000, חיזקה ישראל את עמדת ההרתעה הגרעינית שלה על ידי הפעלת יכולות "תקיפה שנייה" ימיות באמצעות צי צוללות הדולפין. צוללות אח"י לוויתן ואח"י תקומה הוכנסו לשירות בשנת 2000 בעקבות ניסויי טילים מוצלחים באותה שנה, כפי שאושר על ידי גורמים אמריקאים. כלי שיט דיזל-חשמליים אלה, המצוידים בצינורות טורפדו מוגדלים של 650 מ"מ, המסוגלים לשגר טילי שיוט גרעיניים כמו הפופאי טורבו, השלימו את "הטריאדה הגרעינית" של ישראל, לצד מערכות יבשתיות ואוויריות, והגבירו את יכולת ההישרדות מפני תקיפות מנע ממדינות סוררות. פיתוח זה טיפל באיומים מתפתחים מצד מדינות בעל יומרות גרעיניות כמו עיראק של סדאם חוסיין וסוריה של בשאר אל-אסד, על ידי הבטחת אופציית תגמול אמינה, מבלי לשנות את דוקטרינת הליבה של עמימות. מדיניות העמימות הגרעינית המכוונת של ישראל נמשכה ללא שינוי לאחר שנת 2000. על אף היעדר מעבר רשמי למדיניות שקופה, קיימות הדלפות תקופתיות המאירות את הנושא, כמו דיווחים משנת 2012 אשר אישרו פריסות גרעיניות על גבי צוללות. מנהיגים ישראלים שמרו על התייחסויות מעורפלות ל"תגמול מוחץ" בתרחישים קיומיים, ושמרו על ערך ההרתעה של ברירת שמשון נגד שחקנים מדינתיים, תוך הימנעות מהכרה מפורשת שעלולה להזמין מרוצי חימוש או לחץ בינלאומי. המשכיות זו שיקפה קונצנזוס כי העמימות מרתיעה, מבלי לעורר הסלמה, גם כשיש איומים מצד שחקנים לא-מדינתיים.

אח"י תנין, צוללת מדגם דולפין AIP, שלכאורה עשויה לשאת נשק גרעיני

סדרת הצוללות "דולפין", שנבנתה בגרמניה ומופעלת על־ידי חיל הים הישראלי, מזוהה בפרסומים זרים נרחבים כמצוידת ביכולות לשאת ולשגר נשק גרעיני. בשל מדיניות העמימות הגרעינית, ישראל לא מאשרת רשמית או מכחישה חימוש בנשק גרעיני על גבי אותן צוללות. מדיניות זו מקשה על הצגת עובדות חתוכות וברורות לציבור. ייעוד הצוללות מסדרת דולפין, ובסדרה המתקדמת יותר, דולפין AIP, מתואר לעיתים כמרכיב מרכזי ביכולת ה"מכה השנייה" של ישראל, היכולת להנחית תקיפת תגובה נרחבת גם במקרה של פגיעה קשה בתשתיות הקרקעיות. יכולת זו נתפסת כחשובה לאסטרטגיה של הרתעה גרעינית. בהתאם לפרסומים זרים, הצוללות כוללות צינורות טורפדו רחבי־ממדים (כ־650 מ"מ), שהם גדולים מהנדרש לטורפדו רגיל; הערכות מצביעות על כך שצינורות אלה מותאמים לשיגור טילי שיוט הניתנים לחימוש בראשי קרב גרעיניים, ככל הנראה גרסה של טיל "פופאי" שפיתחה ישראל. חיל הים מפעיל בסך הכל שש צוללות מסדרות דולפין ודולפין AIP, שלוש מכל סדרה, ובנוסף נחתמה עסקה לרכישת שלוש צוללות חדשות מסדרת "דקר". הצוללות עוגנות בבסיס חיל הים בנמל חיפה, נושא שלעיתים מעורר ויכוח ציבורי בנוגע לבטיחות ולסכנות אפשריות של תפעול וקרינה.

הבטחת ביטחונה של ישראל נסמכת על שילוב הרמוני בין שני נדבכים מרכזיים: העליונות הצבאית האיכותית ויכולת ההרתעה הגרעינית הבלתי-מוצהרת. העליונות האיכותית נשמרת בזכות מערכות טכנולוגיות מתקדמות, המסופקות בחלקן על ידי ארצות הברית, כמו חימושים מדויקים והגנות טילים כשכבת כיפת ברזל, היעילות בסיכול איומים טקטיים, אך אינן יכולות לבלום פלישה מסיבית ומתואמת של כוחות רבים הפועלים בו-זמנית בחזיתות שונות. לשם כך, משמשת היכולת הגרעינית כרשת ביטחון אסטרטגית, המיועדת לטפל בתרחישים שבהם כוח משולב, למשל, קואליציה הכוללת כוחות משולבים מאיראן, סוריה, עזה, תימן וקבוצות פרוקסי, שעלולה להפר את מאזן הכוחות באופן שיעלה על יכולות ההגנה הקונבנציונליות של ישראל. מנגנון הרתעה דו-שכבתי זה משיג מטרה כפולה: הוא מרתיע איומים קיומיים מדרגה ראשונה, ומאפשר, בד בבד, תגובה קונבנציונלית ומדודה להתגרויות מדרגה נמוכה, וכך מייצב את הזירה הביטחונית של המדינה לאורך זמן.

תורת ההרתעה

ראו גם – נשק גרעיני אסטרטגי, אסטרטגיית הרתעה, והשמדה הדדית מובטחת

על אף שנשק גרעיני נתפס כמבטיח האולטימטיבי של מערכת הביטחון הישראלית כבר בשנות ה-60, המדינה נמנעה מבניית כוחה הצבאי סביבו, ובמקום זאת רדפה אחרי עליונות קונבנציונלית מוחלטת כדי למנוע מעורבות גרעינית כמוצא אחרון. התפיסה המקורית של "ברירת שמשון" הייתה כהרתעה בלבד. לדברי העיתונאי האמריקאי סימור הרש וההיסטוריון הישראלי אבנר כהן, מנהיגים ישראלים כמו דוד בן-גוריון, שמעון פרס, לוי אשכול ומשה דיין טבעו את הביטוי באמצע שנות ה-60. הם קראו לה על שם הדמות המקראית שמשון, שדחף את עמודי מקדש הפלשתים, הפיל את הגג והרג את עצמו ואלפי פלשתים שלכדו אותו, התעללו בו, והתאספו לראותו מושפל עוד יותר בשלשלאות, כנקמה על הטבח שערך בהם. הם הנגידו אותה למצור הקדום על מצדה, שם 936 קנאים יהודים ביצעו התאבדות המונית במקום להיות מובסים ולהשתעבד לרומאים.

במאמר שכותרתו "הסוד האחרון של מלחמת ששת הימים", דיווח ה"ניו יורק טיימס" כי בימים שלפני מלחמת ששת הימים ב-1967 תכננה ישראל להחדיר צוות של צנחנים באמצעות מסוק לסיני. משימתם הייתה להקים ולהפעיל מרחוק פצצה גרעינית על פסגת הר כאזהרה למדינות העוינות שמסביב. על אף נחיתות מספרית, ישראל חיסלה למעשה את חיל האוויר המצרי וכבשה את סיני, וניצחה במלחמה עוד לפני שהיה ניתן להקים את הניסוי. תת-אלוף (בדימוס) יצחק יעקב התייחס למבצע זה כ"ברירת שמשון הישראלית". במלחמת יום הכיפורים ב-1973, כוחות ערביים הביסו כוחות במוצבים ישראליים, וראש הממשלה גולדה מאיר אישרה העלאת הכוננות הגרעינית והורתה להכין 13 פצצות אטום לשימוש באמצעות טילים ומטוסים. שגריר ישראל הודיע לנשיא ריצ'רד ניקסון כי "מסקנות חמורות מאוד" עלולות להתעורר אם ארצות הברית לא תטיס אספקה. ניקסון נענה לבקשה ושלח את רכבת אווירית במבצע ניקל גראס. יש הרואים בכך את האיום הראשון בשימוש ב"ברירת שמשון".

סימור הרש כותב כי "הניצחון המפתיע של מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין בבחירות הלאומיות במאי 1977 ... העלה לשלטון ממשלה שהייתה מחויבת אף יותר מממשלת מפלגת העבודה ל'ברירת שמשון' ולצורך בארסנל גרעיני ישראלי".

לואיס רנה ברס, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת פרדו, עמד בראש פרויקט דניאל, קבוצה שייעצה לראש הממשלה אריאל שרון. הוא טוען בדו"ח הסופי של הפרויקט כי ההרתעה האפקטיבית של "ברירת שמשון" תוגבר על ידי סיום מדיניות העמימות הגרעינית, אם אחת מאויבותיה תחשוף יכולות גרעיניות. במאמר משנת 2004 הוא ממליץ לישראל להשתמש באיום "ברירת שמשון" כדי "לתמוך במכות מקדימות קונבנציונליות" נגד נכסים גרעיניים ולא־גרעיניים של האויב, מכיוון ש"ללא נשק כזה, ישראל, שנאלצת להסתמך לחלוטין על כוחות לא-גרעיניים, עלולה שלא להיות מסוגלת להרתיע תגובות אויב למכה המקדימה הישראלית". לפי לואיס רנה ברס, אופציית שמשון צריכה להיות מובנת לא כמעשה נקמה הרסני אחרון, אלא כאמצעי אסטרטגי משכנע שנועד להטיל מגבלה ברורה על איומים קיומיים נגד ישראל. הוא מציג את ברירת שמשון כדוקטרינת הרתעה שיורית, שהיא מוצא אחרון המובסס על איום אמין בתגמול גרעיני מכריע. לדבריו, רק סיום מדורג של מדיניות העמימות הגרעינית יוכל לאפשר לישראל לנצל את היתרונות הפוטנציאליים המשמעותיים הגלומים ב"ברירת שמשון".

הפולמוס הציבורי

אסטרטגיית "ברירת שמשון" נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי נוקב, המשתרע מעיתונאים וחוקרים ועד מקבלי ההחלטות. מצד אחד, ישנם קולות המדגישים את הזהירות והאחריות מצד ישראל. לדוגמה, העיתונאי ארי שביט כותב על האסטרטגיה הגרעינית של ישראל: "בכל הנוגע לכל דבר גרעיני, ישראל תהיה הרבה, הרבה יותר זהירה מארצות הברית ומנאט"ו. בכל הנוגע לכל דבר גרעיני, ישראל תהיה המבוגר האחראי של הקהילה הבינלאומית. היא תבין היטב את אופיו המאיים של השד ותשמור אותו נעול במרתף". מנגד, רוב הדיון הציבורי עוסק בעמדות קיצוניות, הרואות ב"ברירת שמשון" מענה קיומי ואף סוג של "צדק אולטימטיבי" מול סכנת השמדה. פרופסור דייוויד פרלמוטר מאוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה טען במאמר דעה שפורסם ב-2002 ב"לוס אנג'לס טיימס" כי ישראל בונה נשק גרעיני כבר 30 שנה, ולנוכח אלפי שנות טבח ורדיפות, יכולתה להחזיק בכוח להרוס את העולם מול איום קיומי, היא הדרך להבטיח שלא תהיה "קבלה פסיבית וחסרת כוח של גורלם". לדבריו, בניגוד לשמשון בעזה, מיתוס "מצדה" לא הייתה דוגמה ראויה לחיקוי, כי לא הזיקה לרומאים במאום. והוסיף "מה ישרת את העולם ששונא יהודים טוב יותר בתמורה לאלפי שנות טבח, אם לא חורף גרעיני. או להזמין את כל אותם מדינאים אירופאים ופעילי שלום מוחאי הכפיים להצטרף אלינו לתנורים?". על מאמר זה השיב המחבר רון רוזנבאום בספרו מ-2012 "איך מתחיל הסוף: הדרך למלחמת עולם גרעינית שלישית", כגישה מרחיקת לכת שעלולה להצדיק פעולות הרסניות רחבות היקף. הוא מוסיף כי במצבים של "שואה שנייה", ישראל עשויה לבצע פגיעות נרחבות על "עמודי תבל" של העולם, כמו ערי בירה מרכזיות באירופה והמקומות הקדושים לאסלאם, ומדגיש כי המהות ברירת שמשון היא ויתור על פרופורציונליות. גם ההיסטוריון הצבאי מרטין ון קרפלד ביטא גישה דומה, בטענה שישראל, שחשה סכנה קיומית בזמן האינתיפאדה השנייה. הוא צוטט בספרו משנת 2003 של דייוויד הירסט, "האקדח וענף הזית" (The Gun and the Olive Branch): "יש לנו את היכולת לקחת את העולם איתנו למטה. ואני יכול להבטיח לכם שזה יקרה לפני שישראל תיעלם". למרות זאת, תת־אלוף יצחק יעקב, שהיה "המוח" מאחורי ברירת שמשון, הסתייג וטען כי ישראל לא יכלה לכוון לאירופה מכיוון שטרם היו לה האמצעים הטכניים המתאימים לנשיאת המטען הגרעיני, ובכך הציב סימן שאלה על ההיתכנות המעשית של האיום על אירופה באותה העת.

בתרבות

גינטר גראס הוכרז כאישיות בלתי רצויה בישראל לאחר פרסום הפואמה "מה שחייב להיאמר". ההכרזה הרשמית התייחסה לשירותו המוקדם בארגון הוואפן אס אס.

ב-2012, גינטר גראס פרסם את הפואמה "מה שחייב להיאמר" (Was gesagt werden muss) שמתחה ביקורת על תוכנית הנשק הגרעיני של ישראל. המשורר הישראלי וניצול השואה איתמר יעוז-קסט פרסם פואמה שכותרתה "זכות הקיום / איגרת-שיר לסופר הגרמני" הפונה לגראס בשמו. היא מכילה את השורה: "אִם תְּאַלְּצוּ אוֹתָנוּ בַּשֵּׁנִית לָרֶדֶת מֵעַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֶל מַעֲמַקֵּי כַּדּוּר-הָאָרֶץ – יִתְגַּלְגֵּל-נָא כַּדּוּר-הָאָרֶץ לְעֵבֶר הָאַיִן". העיתונאי הישראלי ב"ג'רוזלם פוסט" גיל רונן ראה בשיר זה התייחסות ל"ברירת שמשון", אותה תיאר כאסטרטגיה של שימוש בנשק הגרעיני של ישראל כדי "לחסל את אויבי ישראל יחד איתה, מה שעלול לגרום נזק בלתי הפיך לכל העולם".