מדינת אויב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מדינה מגדירה מדינה אחרת כמדינת אויב כאשר הן מצויות במצב מלחמה (פורמלי או בלתי-פורמלי).

בסכסוכים אזוריים, בדרך כלל אחת המדינות מגדירה בחוקיה מדינה אחרת כ"מדינת אויב". אולם ישנם גם שימושים אחרים, למשל פרק ח' במגילת האומות המאוחדות מגדיר את יפן וגרמניה כ"מדינות אויב", כי הן נתפסו כאיום על שלום העולם בזמן חתימת המגילה, תקופת תום מלחמת העולם השנייה. במשך השנים נעשו מספר ניסיונות להסיר הגדרות אלה, אך הם לא נשאו פרי.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינת ישראל, המונח "אויב" מוגדר בסעיף 91 לחוק העונשין: "מי שהוא צד לוחם או מקיים מצב מלחמה נגד ישראל או מכריז על עצמו כאחד מאלה, בין שהוכרזה מלחמה ובין שלא הוכרזה, בין שיש פעולות איבה צבאיות ובין שאינן וכן ארגון מחבלים". עם זאת, אין הגדרה חד משמעית למונח "מדינת אויב".

פקודת המסחר עם האויב[1] מגבילה סחר בינלאומי עם מדינות אויב. על פי פקודה זו, המדינות שהסחר עימן אסור כיום הן איראן, סוריה, עיראק ולבנון. הפקודה היא במקורה חוק בריטי, שנחקק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ונועד למנוע סחר עם גרמניה הנאצית ובנות בריתה, ואשר מדינת ישראל התאימה אותו לצורכי מלחמותיה מאז 1948.

חוק יסוד: הכנסת אינו מגדיר מהי "מדינת אויב", אף על פי שמושג זה מוזכר בו. על פי החוק, מי ששהה במדינת אויב שלא כדין במשך שבע שנים אינו יכול להגיש מועמדות לכנסת.

החוק למניעת הסתננות (1954) מונה מספר מדינות עוינות, ומקובל להשתמש בו להגדרת "מדינת אויב". המדינות הרשומות בחוק הן: לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר הירדן, עיראק ותימן.

בשנת 2008 הוגשה לכנסת הצעת חוק להסרת ירדן ומצרים מרשימת מדינות האויב, בעקבות הסכמי השלום שנחתמו עמן, ולהוספת איראן, אפגניסטן, לוב, סודאן, פקיסטן ושטח רצועת עזה. הצעת החוק לא אושרה בכנסת.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]