לדלג לתוכן

מדינת כרתים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מקצרמר למובחר" של ויקיפדיה העברית והוא בשלבי כתיבה. אתם מתבקשים לא לערוך ערך זה עד שתוסר הודעה זו. אם יש לכם הצעות לשיפור או הערות אתם בהחלט מוזמנים לכתוב על כך בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה!

כרתים
Κρητική Πολιτεία
Cretan State
דגלסמל
סיכות זיכרון ממדינת כרתים הנמצאות במוזיאון הלאומי באתונה
סיכות זיכרון ממדינת כרתים הנמצאות במוזיאון הלאומי באתונה
(למפת כרתים רגילה)
המנון לאומי אני מזהה אותך לפי הקצה,
של החרב האימתנית.
אני מזהה אותך לפי המבע,
שסוקר את הארץ בכוח.
עולה מעצמותיהם הקדושות
של היוונים.
ואמיצה כבראשונה,
האח, הו האח, חירות!
המנון
ממשל
ראש המדינה נציב
נציב אלפתריוס וניזלוס 1911 – 14 בפברואר 1913
ראש הרשות המבצעת
שפה נפוצה
עיר בירה חאניה 35°30′59″N 24°01′02″E / 35.51643458444491°N 24.017102436923327°E / 35.51643458444491; 24.017102436923327
גאוגרפיה
יבשת אירופה
העיר הגדולה ביותר הרקליון
אזור זמן UTC +2
היסטוריה
הקמה  
הקמה נובמבר 1898
פירוק  
פירוק 14 בפברואר 1913
ישות קודמת האימפריה העות'מאנית
ישות יורשת יוון
שטח בעבר 8,336 קמ"ר קמ"ר (נכון ל־1911)
אוכלוסייה בעבר 336,151 נפש (נכון ל־1911)
דמוגרפיה
דת נצרות (91.5%)
אסלאם (8.2%)
יהודים (0.3%)
כלכלה
מטבע דרכמה כרתית
שונות
מדינת כרתים האוטונומית באדום כחלק מהאימפריה העות'מאנית בשנת 1900

מדינת כרתים (ביוונית: Κρητική Πολιτεία, באנגלית: Cretan State; בטורקית עות'מאנית: كرید دولتی) הייתה מדינה אוטונומית ששלטה באי כרתים בשנים 1898–1913, תחת ריבונות דה יורה של האימפריה העות'מאנית אך עם עצמאות דה פקטו שאובטחה ונשמרה על ידי המעצמות האירופיות הגדולות. בשנת 1897 הוביל המרד בכרתים את האימפריה העות'מאנית להכריז מלחמה על יוון, צעד שהוביל את הממלכה המאוחדת,[1] צרפת, איטליה ורוסיה להתערב בטענה שהאימפריה העות'מאנית אינה יכולה עוד לשמור על שליטתה. מדינת כרתים הייתה מבוא לסיפוח הסופי של האי לממלכת יוון, שהתרחש דה-פקטו בשנת 1908 ודה-יורה בשנת 1913 לאחר מלחמת הבלקן הראשונה.[2][3]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות בכרתים החלה בתקופה הפרהיסטורית, כפי שעולה מממצאים ארכאולוגיים כמו כדים שנמצאו באי ובמקומות נוספים כדוגמת מצרים, המלמדים על קשרי מסחר ימי קדומים. האי התפתח למרכז התרבות המינואית, שהתאפיינה ברמת חיים גבוהה, מבנים מתקדמים ובתי מידות עם מים זורמים ומרחצאות. התרבות דעכה בעקבות צונאמי שנגרם מהתפרצות הר הגעש בסנטוריני, וב־1400 לפנה״ס השתלטו המיקנים על האי. כרתים מזוהה גם עם האי כפתור המוזכר במקורות עתיקים ובמקרא,[4] וכן עם אגדות מן המיתולוגיה היוונית כגון חטיפת אירופה בידי זאוס והולדת המלך מינוס.

בתקופה ההלניסטית התחוללו באי סכסוכים בין ארבעת עריו המרכזיות, שהביאו להתערבות כוחות חיצוניים ובהם מוקדונים, רודוסים, המצרים של בית תלמי ואף הרומאים, שבסופו של דבר כבשו את האי. בימי הביניים נכללה כרתים באימפריה הרומית המזרחית עד שנכבשה בידי הערבים בשנת 824, ושבה לשלטון ביזנטי ב־960. בשנת 1204, בעקבות מסע הצלב הרביעי, עברה לשליטת הרפובליקה של ונציה ותושביה הושפעו מהתרבות הרנסאנסית.

במאה ה־17 התחוללה מלחמה ממושכת בין העות'מאנים לתושבי האי, וב־1669 נכבשה כרתים בידי האימפריה העות'מאנית.

האי כרתים, שהיה בשליטת האימפריה העות'מאנית מאז סיומה של המלחמה הכרתית (1669–1645), אוכלס ברובו באוכלוסייה דוברת יוונית, שרובה הייתה נוצרית.[5] במהלך ולאחר מלחמת העצמאות היוונית מרדו תושבי האי הנוצרים מספר פעמים בשלטון העות'מאני, תוך חתירה לאיחוד עם יוון – מה שנודע בשם "הסוגיה הכרתית".[6][7] מרידות אלו דוכאו באכזריות, אך הביאו להשגת ויתורים מסוימים מהממשלה העות'מאנית תחת לחץ דעת הקהל האירופית. בשנת 1878 כונן "הסכם חאלפה", שהפך את האי לישות אוטונומית תחת חסות עות'מאנית, עד שהעות'מאנים ביטלו את ההסכם בשנת 1889.[8][1]

קריסתו של הסכם חאלפה הגבירה את המתיחות באי והובילה למרד נוסף בשנת 1895, שהתרחב בשנים 1896–1897 וכלל את רוב חלקי כרתים.[9] שש מעצמות אירופיות – האימפריה האוסטרו-הונגרית, צרפת, האימפריה הגרמנית, ממלכת איטליה, האימפריה הרוסית והממלכה המאוחדת – שלחו אוניות מלחמה לכרתים בפברואר 1897, ואלה איחדו את כוחותיהן הימיים לכדי "השייטת הבין־לאומית",[10] שנועדה להתערב ולשים קץ ללחימה באי.[11] ביוון אילצו אגודות לאומיות חשאיות ודעת קהל אירדנטית את הממשלה לשגר כוחות צבאיים אל האי. אף שהשייטת הבין־לאומית עצרה את פעילותם במהירות, נוכחות הכוחות היווניים בכרתים הביאה לפרוץ מלחמה מול האימפריה העות'מאנית.[12] אף שרוב האי כרתים עבר לשליטת המורדים הכרתים ולכוחות יווניים, הובס הצבא היווני הבלתי־מוכן בידי העות'מאנים, שכבשו את תסליה. המלחמה הסתיימה בהתערבות ארבע מעצמות – הממלכה המאוחדת, צרפת, איטליה ורוסיה – שאילצו את הכוח היווני לסגת מן האי ואת הצבא העות'מאני להפסיק את התקדמותו. במסגרת אמנת קונסטנטינופול התחייבה הממשלה העות'מאנית ליישם מחדש את הוראות "הסכם חאלפה".[13]

הקמת מדינת כרתים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בול של כרתים, המייצג את הנציב העליון, הנסיך ג'ורג' מיוון ודנמרק
מצעד של חיל הנחתים המלכותי הבריטי ברחובות חאניה שבכרתים לאחר כיבוש האי על ידי המעצמות באביב 1897

בפברואר 1897 החליטו מעצמות אירופה להחזיר את הסדר על ידי שלטון זמני של האי באמצעות "מועצת אדמירלים", שכללה אדמירלים משש המעצמות שהרכיבו את השייטת הבין־לאומית.[10] באמצעות הפגזות ימיות על כוחות המורדים הכרתים, פריסת נחתים וחיילי חיל הים בקרקע לכיבוש ערי מפתח, והטלת מצור על כרתים ונמלים מרכזיים ביוון, הביאה השייטת הבין־לאומית לסיום הלחימה המאורגנת בכרתים עד סוף מרץ 1897, אף שהמרד נמשך. חיילים מצבאות חמש מתוך שש המעצמות (גרמניה סירבה לשלוח כוחות) הגיעו לכבוש ערי מפתח בכרתים בסוף מרץ ואפריל 1897.[14] לאחר מכן התמקדה מועצת האדמירלים במשא ומתן להביא לסיום המרד מבלי לסיים את השלטון העות'מאני בכרתים, אך ניסיון זה התברר כבלתי אפשרי. הם החליטו כי כרתים תהפוך למדינה אוטונומית תחת חסות האימפריה העות'מאנית. גרמניה התנגדה נחרצות לרעיון זה וסיימה את נוכחותה בכרתים ובשייטת הבין־לאומית בנובמבר 1897, אוסטרו-הונגריה עשתה זאת במרץ 1898, אך ארבע המעצמות הנותרות המשיכו בתוכניתן.[10]

ב-6 בספטמבר 1898 (25 באוגוסט 1898 לפי הלוח היוליאני שהיה בשימוש אז בכרתים, שהיה מאחר מהלוח הגרגוריאני ב-12 ימים במאה ה-19), טבחו מוסלמים כרתים במאות יוונים כרתים ורצחו את הקונסול הבריטי, את משפחתו, ו־14 חיילים וימאים בריטיים בעיר קנדיה (ששמה הוסב להירקליון).[15] כתוצאה מכך, השייטת הבין־לאומית והכוחות הכובשים בקרקע גרשו את כל הכוחות העות'מאנים מכרתים בנובמבר 1898.[16][17] מדינת כרתים האוטונומית, תחת חסות האימפריה העות'מאנית, שהייתה מאוישת בכוח צבאי בינלאומי, עם נציב עליון שסופק על ידי יוון, הוקמה כאשר הנסיך גאורגיוס מיוון ודנמרק הגיע לכהן כנציב העליון הראשון (ביוונית: Ὕπατος Ἁρμοστής, Hýpatos Harmostēs), ובפועל ניתקה את כרתים מן האימפריה העות'מאנית, ב-21 בדצמבר 1898 (9 בדצמבר לפי הלוח היוליאני).[18][19] מועצת האדמירלים פורקה ב-26 בדצמבר 1898.[20]

Personal Arms of Prince George as high commissioner of the Cretan State
סמל הרלדי של הנסיך ג'ורג' כנציב העליון של מדינת כרתים

הבנק הלאומי של יוון הקים בנק בשם בנק כרתים, אשר קיבל מונופול של 40 שנה על הנפקת שטרות כסף. מדינת כרתים הקימה גם כוח צבאי למחצה, משטרת כרתים (Cretan Gendarmerie), שהופעלה על פי דגם הקרביניירי האיטלקי, לשמירת הסדר הציבורי.[21] משטרת כרתים שילבה את ארבע יחידות המשטרה הקטנות שהקימו ארבע המעצמות הכובשות שנותרו לפני הגעת הנסיך ג'ורג'.[22]

מהומות ומרד ת'ריסו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
המועצה המבצעת של כרתים בשנת 1898 עם וניזלוס שני משמאל לימין
וניזלוס עם שותפיו פומיס ומנוס בתריסו
מטבע של חמש דרכמות של מדינת כרתים (1901)

ב-13 בדצמבר 1898, גאורגיוס, נסיך יוון ודנמרק הגיע לכהן כנציב העליון לתקופת כהונה של שלוש שנים.[23] ב-27 באפריל 1899, הוקמה ועדה מבצעת, בה השתתף כשר המשפטים עו"ד צעיר ממחוז חאניה, אלפתריוס וניזלוס, שלמד באתונה.[24] עד לשנת 1900, התפתחו חילוקי דעות בין וניזלוס לנסיך ג'ורג' בנוגע למדיניות הפנימית וכן בסוגיית האיחוד עם יוון (אנוסיס).[25][26]

וניזלוס התפטר בתחילת 1901, ובשלוש השנים הבאות הוא ותומכיו ניהלו מאבק פוליטי עז עם סיעת הנסיך, שהוביל למצב קיפאון פוליטי ומנהלי באי.[27] בסופו של דבר, במרץ 1905, התכנסו וניזלוס ותומכיו בכפר תריסוס, בגבעות סמוך לחאניה, הקימו "אספה מהפכנית", דרשו רפורמות פוליטיות והכריזו על "האיחוד הפוליטי של כרתים עם יוון כמדינה חוקתית אחת וחופשית" במניפסט שהועבר לקונסולים של המעצמות הגדולות. משטרת כרתים נשארה נאמנה לנסיך, אך מספר רב של נבחרים הצטרפו למרד, ולמרות הכרזת מצב חירום צבאי על ידי המעצמות ב-18 ביולי, כוחותיהן הצבאיים לא נקטו פעולה נגד המורדים.[19][21]

ב־15 באוגוסט הצביעה האספה הכרתית בעד הצעותיו של וניזלוס, והמעצמות הגדולות תיווכו בהסכם שלפיו הנסיך ג'ורג' יתפטר ותוכר חוקה חדשה. בבחירות של 1906 קיבלו המפלגות התומכות בנסיך 38,127 קולות, בעוד שהמפלגות התומכות בוניזלוס קיבלו 33,279 קולות, אך בספטמבר 1906 הוחלף הנסיך ג'ורג' בידי ראש ממשלת יוון לשעבר, אלכסנדרוס זאימיס, ועזב את האי. בנוסף, קצינים יוונים הגיעו להחליף את האיטלקים בארגון הז'נדרמריה, והחלה נסיגת הכוחות הזרים, מה שהותיר את כרתים דה־פקטו תחת שליטה יוונית.

איחוד עם יוון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1907 נכנסה לתוקפה חוקה, אולם בשנת 1908, תוך ניצול חוסר היציבות הפנימית באימפריה העות'מאנית וגם את היעדרותו הזמנית של זיימיס מהאי, הכריזו הצירים הכריתים על איחוד חד־צדדי עם יוון.[28] דגל מדינת כרתים הוחלף בדגל יוון, כל עובדי הציבור נשבעו אמונים למלך גאורגיוס הראשון מיוון, וחוקת יוון וחוקיה הונהגו באי. צעד זה לא הוכר רשמית בזירה הבין־לאומית, ואף לא ביוון עצמה, שם נבחר אלפתריוס וניזלוס לראש ממשלה בשנת 1910. במאי 1912 נסעו הצירים הכריתים לאתונה וניסו להיכנס לפרלמנט היווני, אך המשטרה מנעה זאת מהם בכוח.

עם פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה הכירה יוון סוף־סוף באיחוד ושלחה את סטפנוס דראגומיס לתפקיד המושל הכללי של האי. מעצמות אירופה נתנו למעשה הכרה שבשתיקה בעובדה הקיימת כאשר הורידו את דגליהן מן המבצר בסודה ב־14 בפברואר 1913, ובמאי אותה שנה, במסגרת חוזה לונדון, ויתר הסולטאן מהמט החמישי על זכויותיו הרשמיות באי.

ב־1 בדצמבר התקיים הטקס הרשמי של האיחוד: הדגל היווני הונף במבצר פירקה שבחאניה, בנוכחות אלפתריוס וניזלוס והמלך קונסטנטינוס הראשון. המיעוט המוסלמי בכרתים נותר בתחילה על האי, אך לאחר מכן הועבר לטורקיה במסגרת חילופי האוכלוסין הכלליים שסוכמו בין יוון לטורקיה בהסכם לוזאן משנת 1923.

דגל מדינת כרתים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דגלה של מדינת כרתים (1896–1913). זהו עיבוד של דגלה של יוון משנת 1822: צלב לבן שחילק את הדגל לארבעה רבעים, מהם שלושה היו כחולים, ואילו הרביעי — השמאלי העליון — היה אדום ועליו כוכב לבן במרכז, שסימל את הכפיפות לאימפריה העות'מאנית בעבר.

דגל מדינת כרתים היה גרסה של דגלה של יוון משנת 1822. צלב לבן חילק את הדגל לארבעה רבעים, שלושה מהם היו בצבע תכלת, ואילו הראשון היה אדום ועליו כוכב לבן במרכז, שסימל את הכפיפות לאימפריה העות'מאנית ואת רבע האוכלוסייה של בני המיעוט הטורקי באי. תושבי כרתים לא הכירו בו, והוא שימש רק את המדינה הרשמית.[29] שיר שפורסם בעיתון „או אגון” ב־31 בדצמבר 1907, בשם „איחול למולדת”, מתייחס לדגל. הבית השישי מציין: „מדוע הכוכב הזר הקטן בתכלת שלנו? ועד מתי יטפטפו רעל בחיקייך?”[30]

כלכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר הקמתה, מדינת כרתים ניסתה להתבסס כלכלית ולהשתחרר מהתלות בשליטיה הרשמיים, וכן להיערך להשתלבות מוניטרית חלקה של מדינת כרתים בתוך מדינת יוון. לשם כך הונפק מטבע משלה. בנוסף, נוצרה גם מערכת מכס מיוחדת.

המטבע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצו של הנציב העליון של כרתים מיום 17 באפריל 1900, שנרשם ברשומות הממשלה של מדינת כרתים כחוק מספר 157ב, הוגדר כי זכות הטבעת המטבעות היא זכות בלעדית של המדינה. הצו קבע את הדרכמה כיחידת המטבע, המחולקת ל־100 סנטים. נקבע גם כי יוטבעו מטבעות זהב של עשר ועשרים דרכמות, אך מטבעות אלו לא נטבעו בסופו של דבר.

המטבעות הכרתיים היו בעלי אותו משקל ואותה איכות כמו המטבעות היווניים המקבילים, ונשארו בתוקף גם לאחר האיחוד. מטבעות הנחושת והקופרו־ניקל נותרו במחזור עד 30 ביוני 1923, אז נמשכו מהמחזור על־פי הצו מיום 6 במרץ 1923. מטבעות הכסף נותרו במחזור עד 23 ביולי 1929, אז נמשכו מהמחזור על־פי חוק 4234/1929.

דאר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד הקמת מדינת כרתים פעלו בכרתים משרדי דואר שונים: הדואר האוסטרי, שהיה משרד הדואר המאורגן הוותיק ביותר – התפתחות של משרד הדואר של חברת אוסטריאן לויד, שהקים משרד בחאניה ב־1837 וברת'ימנו ובהרקליון ב־1845. לאחר מכן פעלו משרדי הדואר האוסטריים בשלוש הערים המרכזיות הללו. שירות הדואר הבא בכרתים היה העות'מאני. המעטפות העתיקות הידועות משירות זה הן מ־1877. שירות הדואר היווני פעל בשנת 1881 למשך מספר חודשים בשלוש הערים המרכזיות. מספר שבועות לאחר תחילת המצור על כרתים על ידי הציים של שש המעצמות האירופיות ב־1897, נוספו משרדי דואר צרפתיים בערי הבירה של שלוש המחוזות המרכזיים של כרתים, בעוד שבמחוז לאסיטי הקימו הצרפתים משרדים ביראפטרה, סיטיה ואגיוס ניקולאוס, שלושה האחרונים עד 1899. משרדי הדואר העות'מאניים נסגרו ב־2 בנובמבר 1898. משרד הדואר האיטלקי היחיד החל לפעול בחאניה בינואר 1900, בעוד שמשרדי הדואר הבריטי והרוסי מעולם לא פעלו, אם כי הוכרזה כוונה להקמתם והודפסו בולים. משרדי הדואר הזרים נסגרו בסתיו 1914, מספר חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

ב־1 במרץ 1900, החל לפעול שירות הדואר של מדינת כרתים, אשר פעל בערים הגדולות ובמספר רב של עיירות. מספר שבועות לאחר מכן החל השירות להגיע גם לאזורים הכפריים באמצעות מחלקים כפריים, שהוצבו במשרדי הדואר הקבועים. בסך הכול הוקמו 35 משרדי דואר קבועים עם 79 מחלקים כפריים. בולי מדינת כרתים הונפקו בשלוש הנפקות בין 1 במרץ 1900 ל־5 באוקטובר 1908. מ־6 באוקטובר 1908 ועד 9 בדצמבר 1912 נשאו בולי כרתיים את הסימון HELLAS. מ־10 בדצמבר 1912 החלו להשתמש בבולים יווניים בכרתים, כאשר הראשונים שבהם היו אלה המסומנים במילים ΕΛΛΗΝΙΚΗ ΠΙΣΤΙΚΗ ΣΙΟΙΚΙΣΙΣ.

אוכלוסייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סך האוכלוסייה בשנת 1911 היה 336,151. [31]

להלן התפלגות האוכלוסייה לפי דתות.

דָת אוכלוסייה
נוצרים 307,812
מוסלמים 27,852
יהודים 487
מקור: [31]

חינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת החינוך בכרתים הייתה מפותחת עוד קודם, אך עם הקמת מדינת כרתים חוותה פריחה מחודשת. החקיקה הראשונה בנושא חינוך נוסחה במסגרת חוקי החוקה של 1899, שקבעו חינוך חובה לשני המינים.

בתקופה זו פעלו שני סוגי בתי ספר יסודיים: היסודי הנמוך (בן ארבע כיתות) והיסודי העליון או המלא (בן שש כיתות). בחינוך המשני פעלו חצי-גימנסיות בנות שלוש כיתות במרכזים הפרובינציאליים הקטנים, גימנסיות מלאות בנות שש כיתות במרכזים העירוניים של האי ובתי ספר תיכוניים לבנות בני שלוש כיתות בחאניה וניאפוליס, וכן בית הספר לבנות בן חמש כיתות בהרקליון. בחוק משנת 1903 נוסד בהרקליון סמינר פדגוגי, בית ספר להוראה בן שלוש כיתות והסמינריון במנזר השילוש הקדוש בחאניה. למשרות הוראה מונו, בנוסף לבוגרי כיתות הגימנסיה, גם בוגרי בתי ספר יסודיים ובוגרי בתי ספר יסודיים בני ארבע כיתות.

מספר בתי הספר והתלמידים המשיך לגדול עד לאיחוד, ושיעורי האנאלפביתיות פחתו. החקיקה של מדינת כרתים בענייני חינוך נותרה בתוקפה עד 1914, אז הונהגו המדיניות והחקיקה הכלליות של מדינת יוון.

תרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1899 נוסד איגוד הספרות "חריסוסטומוס", ובהמשך הוקמו בקביעות אגודות צדקה, ספורט ועבודה, ואורגנו אירועים תרבותיים רבים. להקות יווניות וזרות רבות ביקרו בכרתים, והוצגו מופעים תיאטרליים של תלמידים (חלקם ביוונית עתיקה), קונצרטים וערבים מוזיקליים וספרותיים. הפונוגרף והקולנוע הופיעו לראשונה בחאניה. יצאו לאור עיתונים וכתבי עת, ובשנת 1901 הוגשה בפרלמנט הכרתּי הצעה לשחרור האישה על־ידי חבר הפרלמנט מספקיה, גאורגיוס דסקלויאניס.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Anderson, Frank Maloy; Hershey, Amos Shartle (1918). "The Cretan Question, 1897–1908". Handbook for the Diplomatic History of Europe, Asia, and Africa 1870–1914. National Board for Historical Service, United States Government Publishing Office. אורכב מ-המקור ב-2020-08-10. נבדק ב-2018-11-03.
  • Houtsma, M.T.; Hartmann, R. (1993). EJ Brill's First Encyclopaedia of Islam 1913-1936. Leiden: Brill Academic Publishers.
  • Kitromilides, Paschalis M., ed. (2006). Eleftherios Venizelos: the trials of statesmanship. Edinburgh University Press. ISBN 978-0-74867126-7.
  • McTiernan, Mick (2014). A Very Bad Place Indeed For a Soldier. The British involvement in the early stages of the European Intervention in Crete. 1897–1898. King's College (תיזה). London.
  • Ion, Theodore P. (באפריל 1910). "The Cretan Question". The American Journal of International Law. 4 (2): 276–284. doi:10.2307/2186614. JSTOR 2186614. S2CID 147554500. {{cite journal}}: (עזרה)

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Chalkiadakis, Emmanouil G. (2022). The Political Status of the Cretan State (1898-1913): Autonomy Under Dispute. Athens: Herodotos. ISBN 9789604853748.
  • Λιμαντζάκης Γιώργος (2020). Το Κρητικό Ζήτημα, 1868-1913, από τα πεδία των μαχών στη διεθνή διπλωματία [Τhe Cretan Question, 1868-1913, from the battlefields to international diplomacy]. Εθνικό Ίδρυμα Ερευνών και Μελετών «Ελευθέριος Κ. Βενιζέλος».

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מדינת כרתים בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Mick McT, Granting autonomy to Crete. 2nd March 1897, The British in Crete, 1896 to 1913., ‏2023-03-02 (באנגלית)
  2. ^ William Miller, The Ottoman Empire and Its Successors, 1801–1927, Cambridge University Press, 1966.
  3. ^ Η Κρητική Πολιτεία και τα Σύμβολα της (1898-1913), The Royal Chronicles (ביוונית)
  4. ^ בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית כרך ד', מוסד ביאליק, 1962, ערך "כפתור, כפתר", עמ' 237
  5. ^ Crete – Ottoman Rule and Society
  6. ^ Kallivretakis, Leonidas. "A Century of Revolutions: The Cretan Question between European and Near East Politics". In Kitromilides (2006), pp. 11–35.
  7. ^ The Ottoman Empire and Its Successors, 1801-1927, Taylor & Francis, 2012-10-12 doi: 10.4324/9780203042533/ottoman-empire-successors-1801-1927-william-miller
  8. ^ Back Matter, Middle Eastern Studies 30, 1994
  9. ^ Cretan Revolts
  10. ^ 1 2 3 Mick McTiernan, A Very Bad Place Indeed For a Soldier. The British involvement in the early stages of the European Intervention in Crete. 1897 - 1898.
  11. ^ Mark Swatek-Evenstein, a history of humanitarian intervention, Cambridge University Press 978-1-107-69586-3, יולי 2021
  12. ^ Greco-Turkish War | 1897 | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  13. ^ Treaty between Great Britain, Germany, Austria, France, Italy, Russia, and Turkey for the Settlement of Affairs in the East: Signed at Berlin, July 13, 1878, The American Journal of International Law, 1908-10-01
  14. ^ Cyrus Vakili-Zad, Conflict among the Ruling Revolutionary Elite in Iran, Middle Eastern Studies 30, 1994, עמ' 618–631
  15. ^ Mick McT, The Candia massacre 1898; William Sidney Churchill and the search for a scapegoat., The British in Crete, 1896 to 1913., ‏2018-09-06 (באנגלית)
  16. ^ McTiernan 2014, p. 32-35.
  17. ^ Elektra Kostopoulou, The Island that Wasn’t: Autonomous Crete (1898–1912) and Experiments of Federalization, Journal of Balkan and Near Eastern Studies 18, 2016, עמ' 1–17 doi: 10.1080/19448953.2016.1196044
  18. ^ Crete | History & Geography | Britannica, www.britannica.com, ‏2025-10-03 (באנגלית)
  19. ^ 1 2 Mick McT, Prince George of Greece, The British in Crete, 1896 to 1913., ‏2020-01-27 (באנגלית)
  20. ^ McTiernan 2014, p. 39.
  21. ^ 1 2 The Cretan gendarmerie and its great influence, ‏2024-05-29 (באנגלית אמריקאית)
  22. ^ Mick McT, Cretan gendarmerie, The British in Crete, 1896 to 1913., ‏2017-11-14 (באנגלית)
  23. ^ George I | Biography, Facts, & King of the Hellenes | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  24. ^ Eleftherios Venizelos
  25. ^ Wayback Machine, www.dalidakis.com
  26. ^ On This Day In History: Independence Of Greece Is Recognized By The Treaty Of London - On May 7, 1832 - Ancient Pages, ‏2016-05-07 (באנגלית אמריקאית)
  27. ^ Christos Triantafyllou, The Making of a Greek ‘Father of the Nation’: The Afterlives of Eleftherios Venizelos in Politics, Historiography and Public History (1936–67), Contemporary European History, 2025-08-12, עמ' 1–20 doi: 10.1017/S0960777325101057
  28. ^ Theodore P. Ion, The Cretan Question, American Journal of International Law 4, 1910-04, עמ' 276–284 doi: 10.2307/2186614
  29. ^ Η «σημαία» της Κρητικής Πολιτείας του Γιάννη Μποτονάκη, Rethemnos News, ‏2014-02-19 (ביוונית)
  30. ^ Mick McTiernan, Choosing a flag for the Cretan State Choosing a flag for the Cretan State
  31. ^ 1 2 Houtsma & Hartmann 1993, p. 879.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מדינת_כרתים&oldid=42058082"