מדרש תמורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מדרש תמורה (או מדרש תמורות) הוא ספר מדרש קטן המיוחס לתנאים רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

המדרש נקרא "תמורה" בשל המוטו העובר בדרשותיו לכל אורכו, לפיו לכל דבר יש תמורה, כלומר: מצב הפכי המשלים את התמונה ויוצר הרמוניה (לדוגמה בחברה האנושית: עוני ועושר, יופי וכיעור), מלבד הקדוש ברוך הוא שלא תיתכן בו שניות כזו בשל עקרון אחדות השם.

המדרש נזכר לראשונה בספר בית הבחירה למאירי, בפתיחה למסכת אבות, והוא מוזכר גם אצל רבי אברהם אבולעפיה בשם ספר תמורה. הוא נדפס לראשונה בידי הרב חיד"א בסוף ספרו "שם הגדולים" ואחריו בידי רבי אברהם בן הגר"א. אהרן ילינק כלל אותו בספרו "בית המדרש (חדר א' סימן ט'), אך הוא סבור שאין מקורו תנאי, אלא חובר במחצית הראשונה של המאה ה-13. לדעתו עמדו לפני המחבר "ספר הנפש" של גלינוס, וכתבי רבי אברהם אבן עזרא.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Stub judaism.png ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.