מהפכת התרבות בסין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מהפכת התרבות)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מהפכת התרבות בסין.

מהפכת התרבות הפרולטרית הגדולה, הידועה בשם מהפכת התרבות או המהפכה התרבותיתסינית: 无产阶级文化大革命; בסינית מסורתית: 無產階級文化大革命), הייתה תנועה חברתית-פוליטית שהתרחשה ברפובליקה העממית של סין בין השנים 1966 עד 1976 ונוהלה על ידי מאו דזה דונג, יו"ר המפלגה הקומוניסטית של סין. על פי מאו, מטרת המהפכה הייתה להשליט את הקומוניזם בסין על ידי הסרת אלמנטים קפיטליסטיים מסורתיים ותרבותיים מהחברה הסינית. מהפכת התרבות סימנה את חזרתו של מאו לעמדת הכוח במפלגה לאחר ערעור מעמדו בעקבות שנות הקפיצה הגדולה קדימה הכושלת. המהפכה שיתקה את סין מבחינה פוליטית והשפיעה באופן משמעותי לשלילה על מצבה הכלכלי והחברתי.

המהפכה החלה במאי 1966, לאחר שמאו טען כי גורמים בורגניים הסתננו לממשלה ולחברה בכללותה במטרה להשיב את הקפיטליזם. כדי לחסל את יריביו במפלגה, דרש מאו כי "רוויזיוניסטים" אלו יוקעו מתוך העם תוך מאבק מעמדות אלים. קריאתו של מאו הובילה להקמת המשמרות האדומים ברחבי הארץ שהורכבו מבני נוער. התנועה התפשטה לצבא, לעובדים העירוניים ולהנהגה של המפלגה הקומוניסטית עצמה. מהלך זה הוביל למאבקים סיעתיים נרחבים בכל תחומי החיים. בצמרת ההנהגה החל טיהור המוני של בכירים רבים, שהחשובים שבהם היו ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג. באותה תקופה גדל פולחן האישיות של מאו לממדים עצומים.

מיליוני אנשים ברחבי סין נרדפו במאבקים מפלגתיים אלימים, שהתפשטו לכל רחבי הארץ. אנשים אלו סבלו מהתעללויות רבות, ביניהן השפלה פומבית (אנ'), מאסר שרירותי, עינויים, עבודת פרך, הטרדות ממושכות, החרמת רכוש ולעתים אף הוצאות להורג. חלקים נרחבים מהאוכלוסייה הועברו בכפייה ממקומות מגוריהם, בעיקר נוער עירוני שהועבר לאזורים כפריים. במהלך המהפכה נהרסו שרידים וממצאים היסטוריים, וכן רוב האוספים הפרטיים של יצירות אומנות. יחד איתם הועלו באש ספרים רבים, ואתרים תרבותיים ודתיים נבזזו.

על פי ההכרזה הרשמית של מאו, המהפכה התרבותית הייתה אמורה להסתיים ב-1969, אולם למעשה השלב הפעיל שלה נמשך עד למותו של המנהיג הצבאי לין ביאו (אנ') בשנת 1971. תקופת חוסר היציבות הפוליטית בין 1971 ועד למעצרם של כנופיית הארבעה בשנת 1976 עדיין נחשבה לחלק מהמהפכה. לאחר מותו של מאו בשנת 1976, זכתה רפורמה בראשותו של דנג שיאופינג לגדולה. רוב הרפורמות המאואיסטיות הקשורות למהפכה התרבותית ננטשו ב-1978, והיחס הרשמי אליה היה מאז כאל תופעה שלילית.

Flag of the People's Republic of China.svg
היסטוריה של סין
התקופה הקדומה
סין הקיסרית
התפוררות הקיסרות
סין המודרנית
העת החדשה
ראו גם
פורטל:סיןP Chinese Dragon.png

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקפיצה הגדולה קדימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקפיצה הגדולה קדימה
מאו דזה-דונג

בשנת 1958, לאחר תוכנית החומש (אנ') קרא מאו ל"סוציאליזם עממי" כדי להאיץ את קידום תוכניותיו להפיכת סין למדינה מודרנית ומתועשת. ברוח זו, הפיץ מאו את רעיונותיו לקפיצה הגדולה קדימה. קומונות עממיות (אנ') הוקמו בכפרים והחל גיוס המוני של אנשים לקולקטיבים. במסגרת התוכנית נוצרו 25,000 קומונות, אליהן גויסו אלפים רבים של אנשים. היעדים שהוגדרו היו ייצור פלדה מסיבי שעל תפוקתה להיות גדולה יותר מהייצור הבריטי והאמריקאי באותה עת. קומונות רבות ייצרו דבר אחד - פלדה, ואלפי אנשים, בקומונות ובערים גויסו למטרה זו בלבד. על פי החזון של מאו, במקום מומחיות בייצור ומענה על דרישות ממשיות בסין היו אמורות לבוא התלהבות מהפכנית ויוזמות מקומיות. תוצאה של מהלך זה היה בזבוז המוני של כוח אדם של ייצור פלדה והפקת פחם שלא היה בהם צורך ובה בעת נזנח הצורך הבסיסי ביותר - מזון. מאו הבטיח להכפיל את תפוקת הייצור של 1957 פי שניים.

הזינוק הגדול קדימה היה כישלון כלכלי. החקלאים חסרי ההשכלה ניסו לייצר פלדה, נסמכים באופן חלקי על תנוריהם בחצר האחורית על מנת להשיג את ייעדי הייצור שנקבעו על ידי עסקנים מקומיים (קאדרים, אנשי סגל[1]). הפלדה המיוצרת הייתה באיכות נמוכה וחסרת תועלת. הזינוק הגדול קדימה הקטין באופן משמעותי את כמות היבולים והביא לירידה של כל המוצרים לבד מברזל ופלדה באיכות ירודה. יתרה מזאת, הרשויות המקומיות נהגו להפריז בדיווחיהן על כמויות הייצור, מה שהעמיק את הבעיה במשך שנים משום שהציג מצג שווא של יכולות ייצור.

בינתיים, כאוס שהשתרר בקולקטיבים, מזג אויר גרוע וייצוא נרחב של מזון להשגת כסף, הוביל לרעב הגדול בסין. היה מחסור נואש במזון, וכמויות הייצור צנחו באופן דרמטי. הרעב גרם למותם של מיליוני אנשים, בעיקר באזורים העניים יותר בפנים הארץ.[2]

כישלון הזינוק הגדול הקטין את יוקרתו של מאו בתוך המפלגה. מאו נאלץ לקחת אחריות על תוצאותיו של המהלך ובשנת 1959 התפטר מתפקידו כמזכיר הכללי של המפלגה והוחלף על ידי ליו שאוצ'י. ביולי אותה שנה, התכנסו מנהיגי מפלגה בכירים בוועידת לושאן (אנ'), כדי לדון במדיניות המפלגה. בכנס, מרשל פנג דהחואי (אנ'), שר ההגנה של סין באותה העת, מתח ביקורת על מדיניות הזינוק הגדול קדימה במכתב פרטי שכתב למאו בו כתב כי המהלך סובל מניהול כושל ומזהיר מפני עירוב שיקולים פוליטיים בחוקי הכלכלה. למרות הנימה המתונה במכתבו של פנג, מאו לקח את המכתב כהתקפה אישית כנגד מנהיגותו. בעקבות הוועידה, הוקיע מאו את פנג כ"אופורטוניסט ימני" והדיח אותו מתפקידיו. פנג הוחלף על ידי לין ביאו, גנרל צבאי שהפך בהמשך הקריירה שלו לתומך נלהב של מאו. עת וועידת לושאן שימשה כמכת מוות לפנג, המבקר הקולני ביותר של מאו, היא הובילה לחילופי גברי מתונים על ידי ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג, שלקחו שליטה מסוימת בכלכלה לאחר 1959.

בתחילת שנות השישים, רבות מהגישות הכלכליות שהונהגו בזמן הזינוק הגדול קדימה ננטשו והוחלפו ביוזמות שהובלו על ידי ליו, דנג וג'ו אן-לאי. קבוצה מתונה זו לא התלהבה מרעיונותיו האוטופיים של מאו. ב-1962, בזמן שג'ו, ליו ודנג ניהלו את ענייני המדינה וכלכלתה, מאו לא עסק בקבלת החלטות כלכליות והקדיש חלק ניכר מזמנו בפיתוח הפילוסופיה המרקסיסטית לניניסטית החברתית בהתאם להשקפת עולמו, בדגש על התאוריה של "מהפכה מתמדת" אותה הגה. מטרתו של מאו בפיתוח תאוריה זו, הייתה להכין את השטח לקראת החזרתו לתוך המפלגה והעלאת יוקרתו האישית בה.

הפיצול הסיני-סובייטי ואנטי-רוויזיוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפיצול הסיני-סובייטי

בתחילת שנות החמישים היו ברית המועצות וסין המדינות הקומוניסטיות הגדולות בעולם. בעוד שתחילה היה בין שתי המדינות קשר טוב ושיתוף פעולה, הרי שבהמשך, בעקבות עלייתו של ניקיטה חרושצ'וב לשלטון בברית המועצות לאחר מותו של יוסיף סטלין, החלו להתעורר בעיות בקשר שבין שתי המדינות. בשנת 1956 גינה חרושצ'וב את סטלין ומדיניותו בנאום הסודי, ובהמשך ערך גם רפורמות כלכליות שגישתן הייתה שונה מגישתו הכלכלית של סטלין.

מאו ורבים מחברי המפלגה הקומוניסטית בסין התנגדו לשינויים אלו והאמינו שיהיו להם השלכות שליליות לתנועה המרקסיסטית בעולם כולו, שבעיני חבריה סטלין נחשב עדיין כגיבור. מאו האמין שחרושצ'וב לא נאמן להשקפה המרקסיטית-לניניסטית, אלא פונה לרוויזיוניזם ועורך את מדיניותו הרחק ממושגים מרקסיסטים בסיסיים, דבר שמאו חשש כי יאפשר לקפיטליסטים להשיג שליטה מחדש במדינה. היחסים בין שתי המדינות התדרדרו לאחר מכן, כאשר הסובייטים סירבו לתמוך ברצונה של סין להצטרף לאו"ם, וחזרו בהם מהתחייבותם לספק לסין נשק גרעיני.

מאו המשיך לגנות בפומבי את הרוויזיוניזם באפריל 1960. במקום להעביר ביקורת ישירות על ברית המועצות, בחר מאו להעביר ביקורת על בעלת הברית האידאולוגית שלה, הליגה של הקומוניסטים של יוגוסלביה. תגובתה של ברית המועצות הייתה בהעברת ביקורת על מפלגת העבודה של אלבניה, בעלת ברית של סין.

בשנת 1963 החלה סין לגנות את ברית המועצות בגלוי, עם פרסומה של סדרה בת 9 מאמרים פולמוסיים נגד הרוויזיוניזם המרקסיסטי של ברית המועצות. כותרת אחד המאמרים הייתה "על הקומוניזם המדומה של חרושצ'וב ושיעורים היסטוריים עבור העולם", בו טען מאו שחרושצ'וב הוא לא רק רוויזיוניסט אלא גם מגדיל את הסכנה שהקפיטליזם יחזור. נפילתו של חרושצ'וב בהפיכה הפנימית בשנת 1964 תרמה אף היא לתחושת הפגיעות הפוליטית של מאו, שתרם לה בעיקר כשלונו ב"זינוק הגדול קדימה" ואובדן יוקרתו הפוליטית בעקבותיו.

הסימנים המבשרים של המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואו רויצ'ינג, 1955. סילוקו הבטיח למאו את נאמנות הצבא.

עוד בטרם החלה המהפכה התרבותית, מאו החל בטיהור של פקידים רבי עוצמה מבייג'ינג שנאמנותם לו הייתה מוטלת בספק. מהלך זה לא נעשה בקול רעש גדול, אלא הושג דרך כתבות בעיתונים, פגישות פנימיות, ויצירה מיומנת של רשת של בני ברית פוליטיים שלו.

בתחילת 1961 פרסם וו האן (אנ'), היסטוריון וסגן ראש עיריית בייג'ינג, מחזה בשם "האי רוי מפוטר מתפקידו" (אנ'). במחזה, המתרחש במאה ה-16, מסופר על האי רוי (אנ'), פקיד בכיר בשושלת מינג שמוחה בפני הקיסר על העוול שנעשה לאיכרים - המסים הכבדים והחרמת אדמותיהם. הוא אומר לקיסר: "בשנים קודמות עשית כמה וכמה דברים טובים. אך כל הפקידים בעיר הבירה ומחוצה לה יודעים כי מחשבתך אינה כתקנה, כי נעשית שרירותי מדי, מושחת מדי. אתה סבור כי רק אתה לבדך צודק, אתה מסרב לקבל ביקורת ושגיאותיך רבות. זוהי הבעיה החמורה ביותר בארצנו". בתגובה לביקורת הזו, מדיח הקיסר את האי רוי מתפקידו.[3] תחילה שיבח מאו את המחזה, אולם בפברואר 1965 הזמין בחשאי את אשתו, ג'יאנג צ'ינג (אנ'), והתעמולן יאו וניואן (אנ') לנסח מאמר המבקר את המחזה. במאמר שפורסם בשמו של יאו, הוא ביקר את המחזה וטען כי מדובר באלגוריה התוקפת את מאו: מאו הוא הקיסר המושחת ופנג דהחואי הוא עובד המדינה ההגון.

מאמרו של יאו שם את ראש עיריית בייג'ינג פנג ג'ן (אנ') במגננה. פנג - פקיד רב עוצמה והממונה הישיר של וו האן, היה ראש "קבוצת החמישה" (אנ'), שהוקמה על ידי מאו כדי ללמוד את הפוטנציאל של קיום מהפכת תרבות.
פנג ידע היטב כי הוא ייפגע במידה ווו האן אכן כתב טקסט אנטי-מאו ולפיכך קיווה למתן את השפעת מאמר הביקורת של יאו. בתחילה פורסם המאמר רק בעיתונים מקומיים נבחרים. פנג אסר את פרסומו ביומון העם שמופץ בכל הארץ ובעיתונים גדולים אחרים שהפצתם בשליטתו ונתן להם הוראה לכתוב רק על "דיון אקדמי" ולא לשים לב ל"פוליטיקה הקטנה" של יאו.

בעוד "הקרב הספרותי" נגד פנג משתולל, פיטר מאו את יאנג שאנגקון (אנ'), מנהל המשרד הראשי של המפלגה, גוף ששלט על התקשורת הפנימית - על סדרה של האשמות חסרות בסיס, והציב במקומו את וואנג דונגשינג (אנ'), נאמן נלהב שלו שהיה ראש מערך האבטחה שלו. פיטוריו של יאנג עודדו את בני בריתו של מאו לפעול נגד יריביהם במפלגה. בדצמבר, שר הביטחון ונאמנו של מאו, לין ביאו, האשים את הגנרל לואו רויצ'ינג (אנ'), רמטכ"ל צבא השחרור העממי, על היותו מתנגד למאו, וטען כי לואו שם דגש רב מדי על אימונים צבאיים במקום על דיונים פוליטיים מאאוסיטים. למרות קיומם של ספקות ראשוניים בפוליטבירו באשמתו של לואו, דחף מאו ל"חקירה", שאחריה לואו הוקע, פוטר והוכרח למסור "ביקורת עצמית". לחץ האירועים גרם לו לנסות להתאבד. ב-18 במרץ הוא קפץ מגג ביתו. ניסיון ההתאבדות נחשב ל"בגידה במפלגה" ולואו הובא מיד לאספות גינוי המוניות, שבהן הועלה לבימה בסל גדול מכיוון ששבר את שני קרסוליו בקפיצה מהגג.[4] פיטוריו של לואו הבטיחו שנאמנותו של הפיקוד הצבאי תהיה נתונה למאו.

ב-14 באפריל 1966 התפרסם המנשר של מאדאם מאו, "להרוג את התרבות".[5]

מתווה פברואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהדיח את לואו ויאנג, מאו חזר להתמקד בפנג ג'ן. ב-12 בפברואר 1966, הוציאה "קבוצת החמישה" דין וחשבון הידוע בשם "מתווה פברואר" (二月提纲). המתווה, שאושר על ידי מרכז המפלגה, הגדיר את "האי רוי" כדיון אקדמי קונסטרוקטיבי, ומטרתו הייתה להרחיק את פנג ג'ן מרמיזות פוליטיות כלשהן. אולם ג'יאנג צ'ינג ויאו וניואן המשיכו את הוקעתם את וו האן ופנג ג'ן. בינתיים, מאו פיטר גם את מנהל מחלקת התעמולה לו דינגיי (אנ'), בן בריתו של פנג ג'ן.

סילוקו של לו העניקה למאו גישה בלתי מוגבלת אל העיתונות. מאו הנחית את מכתו הסופית על פנג ג'ן בפגישה בולטת של הפוליטבירו באמצעות נאמניו, קאנג שנג (אנ') וצ'ן בודא (אנ'). הם האשימו את פנג ג'ן בהתנגדות למאו, תייגו את מתווה פברואר כ"הוכחה לרוויזיוניזם של ג'ן" וכללו אותו בקבוצה אחת עם שלושה בכירים אחרים שסר חינם כחלק מ"הקליקה האנטי-מפלגתית של פנג-לואו-לו-יאנג". ב-16 במאי עשה הפוליטבירו את ההחלטות לרשמיות באמצעות הוצאת מסמך רשמי שגינה במילים הקשות ביותר את פנג ג'ן ואת "בעלי-בריתו מתנגדי המפלגה", פירק את "קבוצת החמישה שלו" והחליף אותה בקבוצת המהפכה התרבותית (אנ') המאואיסטית.

השלב המוקדם: תנועת המונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודעת ה-16 במאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1966 הוכרז על "ישיבה מורחבת" של הפוליטבירו בבייג'ינג. הוועידה, במקום שתהיה דיון משותף על מדיניות, כפי שנהוג, הייתה במהותה מבצע להנעת הפוליטבירו לתמוך באג'נדה הפוליטית של מאו. הוועידה הייתה עמוסה ברטוריקה פוליטית מאואיסטית על מאבק בין מעמדות, ומלאה ב"כתבי אישום" שהוכנו בדקדקנות על המנהיגים שהודחו לאחרונה, כמו פנג ג'ן ולואו רויצ'ינג. אחד המסמכים הללו, שהוצא ב-16 במאי, הוכן בפיקוחו האישי של מאו, והיה מגנה במיוחד:

"הנציגים הללו של הבורגנות שהתגנבו אל המפלגה, הממשלה, הצבא וחוגי תרבות שונים, הם קבוצה של רוויזיוניסטים אנטי-מהפכניים. ברגע שהתנאים יהיו בשלים, הם יתפסו כח פוליטי ויהפכו את הדיקטטורה של הפרולטריון לדיקטטורה של הבורגנות. בחלקם כבר הבחנו; באחרים לא. בחלקם אנחנו עדיין נותנים אמון והם עוברים הכשרה כיורשינו, אנשים כמו חרושצ'וב למשל, שעדיין שוכנים לצדנו".

דברים אלה, שנודעו בשם "הודעת ה-16 במאי" (五一六通知), סיכמו את ההצדקה האידאולוגית של מאו למהפכה התרבותית. באופן מעשי, הם רמזו שישנם אויבים לעניין הקומוניסטי בתוך המפלגה עצמה: אויבי המעמד "שמניפים את הדגל האדום כדי להתנגד לדגל האדום". הדרך היחידה לזהות את האנשים הללו הייתה דרך "הטלסקופ והמיקרוסקופ של הגותו של מאו דזה-דונג". בזמן שהנהגת המפלגה הייתה מאוחדת יחסית לגבי אישור הכיוון הכללי של האג'נדה של מאו, חברי פוליטבירו רבים לא היו נלהבים במיוחד, או שפשוט היו מבולבלים לגבי כיוון התנועה. ההאשמות כנגד מנהיגי מפלגה מכובדים כמו פנג ג'ן הדליקו נורות אדומות בקהילה האינטלקטואלית של סין ובקרב שמונה המפלגות הלא-קומוניסטיות (אנ').

אסיפות המונים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הטיהור של פנג ג'ן, ועדת המפלגה של בייג'ינג הפסיקה למעשה לתפקד, ובכך נסללה הדרך לאי-סדר בעיר הבירה. בסוף מאי הקים מאו משרד בשם "הצוות המצומצם של מהפכת התרבות", שנועד לארגן את הטיהור. בראש המשרד עמדה אשתו של מאו, מנהלו היה מזכירו לשעבר, צ'ן בודא, ונאמנו של מאו, קאנג שנג, שימש כ"יועץ".[6] ב-25 במאי, תחת הדרכתה של קאו ייאו, אשתו של קאנג שנג, ני יואנזי (אנ'), מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת פקינג, חיבר כרזת אותיות גדולות (אנ') ("דזיבאו") יחד עם אנשי שמאל נוספים והציב אותה על לוח מודעות ציבורי. ני תקף את הנהלת המפלגה של האוניברסיטה ואת מנהיגה לו פינג (אנ'). ני רמז שמנהיגי האוניברסיטה, ממש כמו פנג ג'ן, ניסו לבלום להט מהפכני בניסיון "מרושע" להתנגד למפלגה ולקדם רוויזיוניזם. מאו מיד הביע את תמיכתו ב"דזיבאו" של ני כ"כרזת האותיות הגדולות המרקסיסטית הראשונה בסין".

קריאתו לנשק של ני, שכעת קיבלה את חותם אישורו האישי של מאו, יצרה גלים בכל מוסדות החינוך ברחבי סין. תלמידים בכל מקום החלו להתמרד כנגד מוסדות המפלגה של בתי הספר שלהם. שיעורים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים בבייג'ינג בוטלו מיד. המסרים המאשימים את המורים בהרעלת מוחות הסטודנטים ב"רעיונות בורגניים" הופיעו בהדגשה בעמוד הראשון של "יומון העם". הם דוקלמו בצווחנות ברדיו והושמעו באמצעות רמקולים שהותקנו בכל מקום, שיצרו אווירת אימה. המורים ואנשי המנהלה בתחום החינוך נבחרו כקורבנות הראשונים משום שעסקו בהקניית תרבות, אך גם משום שהיו מטרה נוחה לאספסוף הנוער. מכיוון שהשתתפות בפוליטיקה הייתה אסורה בתקופה זו, הייתה זו הזדמנות מלהיבה עבור המתעניינים בפוליטיקה להיעשות מעורבים. ב-2 ביוני תלתה קבוצת תלמידי חטיבת ביניים בבייג'ינג כרזת-קיר וחתמה עליה בשם "המשמרות האדומים", שמטרתם לשמור על מאו מפני אויביו. בכרזה הופיעו הערות כמו: "בוז ל'רגשות אנושיים'!", "אנחנו נהיה אכזריים!" ו"נכריע אתכם ארצה ונרמוס אתכם!".[6] בתחילת יוני המוני מפגינים צעירים עמדו ברחובות הראשיים של הבירה כשבידיהם דיוקני ענק של מאו, והם מכים בתופים וצועקים סיסמאות כנגד מי שהכריז עליהם כאויבים. כדי לוודא שהנוער יהיה זמין לחלוטין לשימוש באלימות, הורה מאו להשעות ב-13 ביוני את הלימודים ברחבי הארץ. ב-18 ביוני נגררו מורים ועסקנים מפלגתיים באוניברסיטת בייג'ינג על ידי סטודנטים שלהם, שהתעללו בהם בפני קהל. הם אלצו אותם לכרוע ברך, השחירו את פניהם וחבשו לראשיהם כובעי ליצנים מחודדים. כמה מהם הוכו ובנשים אף התעללו מינית. אירועים דומים התרחשו אחר כך ברחבי סין והביאו גל של התאבדויות.[6]

בתחילת יוני, כשנודע ברבים על הדחתם של פנג ג'ן והנהגה העירונית של המפלגה, נגרם בלבול גדול. הציבור נותר באפלה לגבי הסיבה להדחתו של פנג ג'ן. אפילו ההנהגה הבכירה של המפלגה נתפסה בלתי מוכנה על ידי גל המחאות האנטי-ממסדיות, והתחבטה לגבי הצעדים הבאים. לאחר שביקשו את הדרכת מאו בהאנגג'ואו, לי שאוצ'י ודנג שיאופינג החליטו לשלוח "קבוצות עבודה" (工作组) - למעשה פלוגות "הדרכה אידאולוגית" של קאדרים[1] - לבתי הספר של העיר וליומון העם כדי להשיב אפילו מראית-עין של סדר ולייצב מחדש את שליטת המפלגה. קבוצות העבודה נשלחו בחיפזון ולחבריהן לא הייתה הבנה לרגש הסטודנטיאלי. בניגוד לתנועה הפוליטית של שנות ה-50, שיעדה היה האינטלקטואלים, התנועה החדשה התמקדה בקאדרים של המפלגה, שרבים מהם היו חברי קבוצות העבודה. כתוצאה מכך, קבוצות העבודה נחשדו בהיותם פשוט עוד קבוצה שמטרתה לסכל להט מהפכני. הנהגת המפלגה נחלקה בשל כך לגבי השארתן שלן קבוצות העבודה. ליו שאוצ'י התעקש על המשך מעורבות ודיכוי היסודות הרדיקליים ביותר של התנועה, מחשש שהתנועה תכנס לסחרור ללא שליטה.

"הצוות המצומצם של מהפכת התרבות" האיץ את פולחן האישיות של מאו. תמונתו הופיעה בקביעות בעמוד הראשון של "יומון העם", שפרסם גם טור יומי מאמרותיו. החלו להופיע תגים עם שמו (בסה"כ יוצרו 4.8 מיליארד כאלה) והודפסו 1.2 מיליארד דיוקנים שלו. ספרו הודפס במהדורות חדשות וחולק לאוכלוסייה במהלך הקיץ. הסינים נשאו את הספר ונפנפו בו בכל אירוע פומבי.[6]

"להפציץ את המפקדות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליו שאוצ'י

ב-16 ביולי 1966, מאו בן ה-72 יצא לנהר יאנגצה בווהאן, כשהעיתונות נגררת בעקבותיו, למה שהפך לאירוע המפורסם של "שחייה על פני היאנגצה". מאו שחה בנהר במשך יותר משעה לעיני עשרות אלפי צופים,[7] כדי להפגין את מוכנותו לקרב. לאחר מכן חזר לבייג'ינג במשימה לבקר את הנהגת המפלגה על התנהלותה בנושא קבוצות העבודה. מאו האשים את קבוצות העבודה בחתירה תחת תנועת הסטודנטים וב-24 ביולי קרא לנסיגתם המלאה. מספר ימים לאחר מכן נערכה אספה ב"היכל הגדול של העם", כדי להכריז על ההחלטה ולהנחיל את הצביון החדש של התנועה בקרב המורים והתלמידים באוניברסיטאות ובבתי הספר. מנהיגי מפלגה אמרו להמונים באסיפה ש"לא לפחד" ולקחת באומץ את השליטה בתנועה בעצמם, ללא התערבות המפלגה.

נושא קבוצות העבודה סימן תבוסה פוליטית מוחלטת מצדו של הנשיא ליו שאוצ'י; הוא גם סימן שמחלוקת בדבר אופן הטיפול בהתגלגלות האירועים של המהפכה התרבותית תגרום לשבר שלא ניתן לאיחוי בין מאו והנהגת המפלגה. ב-1 באוגוסט, המליאה ה-11 של הוועדה המרכזית השמינית כונסה בחיפזון כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית של מאו. מאו הראה באסיפה בוז מופגן כלפי ליו, כשהוא מפריע לליו שוב ושוב בזמן נאום הפתיחה היומי שלו. במשך מספר ימים, רמז מאו שוב ושוב שהנהגת המפלגה הפרה את חזונו המהפכני. קו מחשבתו של מאו התקבל בקרב משתתפי הוועידה בקבלת פנים פושרת. בהבחינו שעלית המפלגה, המפריעה ברובה, לא הייתה מוכנה לקבל במלואה את האידאולוגיה המהפכנית שלו, עבר מאו למתקפה.

ב-28 ביולי נציגים של "המשמרות האדומים" כתבו למאו וקראו למרד ומהומה כדי לשמור על המהפכה. ב-1 באוגוסט הוא כתב איגרת לקבוצה הראשונה שלהם, בה הכריז על "תמיכתו הלוהטת" בהם. את האיגרת ולצדה הכרזותיה הלוחמניות של הקבוצה, הוא הפיץ בין חברי הוועד המרכזי והודיע להם כי עליהם לקדם את פעילותם של המשמרות האדומים. פקידים אלה עודדו את ילדיהם להקים קבוצות של "משמרות אדומים" וילדיהם הפיצו את ההוראה בין חבריהם. חברי המשמרות האדומים קיבלו את המסר שמאו מעודד אלימות. ב-5 באוגוסט אירע מקרה המוות הידוע הראשון כתוצאה מהתעללות, בבית ספר לבנות בבייג'ינג, שבו למדו בנות רבות של פקידים בכירים (בהן גם שתי בנותיו של מאו). הבנות בעטו במנהלת, רמסו אותה ושפכו עליה מים רותחים. הן אלצו אותה לשאת לבנים כבדות וללכת הלוך ושוב, תוך שהן מצליפות בה בחגורות עור צבאיות בעלות אבזמי נחושת והכו אותה באלות עץ. המנהלת התמוטטה ומתה כעבור זמן קצר. מנהיגי הפעילים דיווחו על המקרה לאחר מכן ל"צוות המצומצם של המהפכה", אולם לא נאמר להם להפסיק את המעשים הללו.[7]

ב-5 באוגוסט, ביום ההתעללות במנהלת בית הספר, השיב מאו למכתבים של נציגי "המשמרות האדומים" בכתיבת "כרזת אותיות גדולות" משלו, שכותרתה "להפציץ את המפקדות" (אנ'), שקראה לאנשים לתקוף את "מרכז הפיקוד (מפקדות) של מהפכת-הנגד". מאו כתב שלמרות שעברה מהפכה קומוניסטית, אליטה בורגנית עדיין שגשגה ב"עמדות סמכות" בממשלה ובמפלגה הקומוניסטית. למרות שלא אוזכרו שמות, הצהרה פרובוקטיבית זו של מאו פורשה ככתב אשמה ישיר כנגד מוסד המפלגה תחת ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג - "המפקדות הבורגניות" כביכול של סין. השינוי בהרכב האנשים במליאה שיקף עיצוב מחדש רדיקלי של ההיררכיה המפלגתית, כדי שתתאים לנוף האידאולוגי החדש. ליו ופנג שמרו על כיסאותיהם ב"וועדת הקבע של הפוליטבירו", אולם למעשה הורחקו מהנושאים היומיומיים של המפלגה. לין ביאו קודם למעמד האישיות השנייה בחשיבותה במפלגה, ואילו ליו שאוצ'י צנח בדרגתו ממספר 2 למספר 8 וכבר לא היה יורשו לכאורה של מאו.

במקביל לסילוק ההנהגה הבכירה מעמדות הכח, נערך חיסול יסודי של כל הבירוקרטיה הלאומית של המפלגה הקומוניסטית. מחלקת הארגון (אנ') הנרחבת, המופקדת על הרכב המפלגה, פסקה להתקיים למעשה. "קבוצת המהפכה התרבותית", המשמר הפרטוריאני האידאולוגי של מאו, הוזנקה להפיץ את האידאולוגיה שלו ולכנס תמיכה עממית. הבכירים במחלקת התעמולה (אנ') פוטרו, כאשר רבים מתפקידיה נופלים לידי הקבוצה.

המשמרות האדומים והרס "ארבעת הישנים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידיו של ואן-לי משושלת מינג בקברי שושלת מינג. משמרות אדומים גררו את שרידי גופת הקיסר והקיסרית לקדמת הקבר, שם הם "הוקעו" (בהיותם מתים) ונשרפו.
בית הקברות של קונפוציוס הותקף על ידי משמרות אדומים בנובמבר 1966.

ב-8 באוגוסט 1966 העבירה הוועדה המרכזית של המפלגה את "החלטתה לגבי המהפכה התרבותית הפרולטרית הגדולה", שנודעה מאוחר יותר בשם "שש עשרה נקודות". החלטה זו הגדירה את המהפכה התרבותית כ"מהפכה גדולה שנוגעת לאנשים עד עמקי נשמתם וכוללת שלב עמוק ומקיף בהתפתחות המהפכה הסוציאליסטית בארצנו":

"למרות שהבורגנות מוגרה, היא עדיין מנסה להשתמש ברעיונות, התרבות, המנהגים וההרגלים הישנים של המעמדות המנצלים כדי להשחית את ההמונים, ללכוד את דעתם ולבצע שיבה. מעמד הפועלים צריך לעשות בדיוק את ההפך: הוא חייב להתעמת חזיתית בכל אתגר של הבורגנות... כדי לשנות את מראה החברה. כרגע, מטרתנו היא להיאבק ולמחוץ את אותם אנשים בשלטון שלוקחים את הדרך הקפיטליסטית, לבקר ולהתנכר לבעלי הסמכות האקדמיים הבורגנים הריאקציונרים ולאידאולוגיה של הבורגנות ושל כל שאר המעמדות המנצלים, ולהפוך את החינוך, הספרות והאמנות ואת כל החלקים האחרים של בניין העל שאינם תואמים את הבסיס הכלכלי הסוציאליסטי, כדי להקל על האיחוד והפיתוח של המערכת הסוציאליסטית".

השלכותיה של החלטת "שש עשרה הנקודות" היו מרחיקות לכת. היא העלתה את מה שהיה קודם לכן תנועה של סטודנטים למבצע המוני ברחבי הארץ שידרבן פועלים, חקלאים, חיילים ועסקני מפלגה נמוכי-דרג לקום, לקרוא תגר על סמכות, ולעצב מחדש את "בניין העל" של החברה.

ב-18 באוגוסט 1966, מעל מיליון "שומרים אדומים" מכל רחבי הארץ נאספו בכיכר טיין-אן-מן בבייג'ינג וסביבה לראיון עם היושב-ראש מאו. מאו התערבב במשמרות האדומים והטיל את משקלו בתמיכה במטרתם. באסיפה של אותו יום תפס לין ביאו את מרכז הבמה ובקול רם הוקיע כל סוג של מי שראה בהם אויבים בחברה הסינית שהיו מכשילים את "התקדמות המהפכה". זו הייתה הפעם הראשונה שנכתב על המשמרות האדומים בעיתונות הארצית. מאו הופיע לבוש במדי צבא, לראשונה מאז שנת 1949. אחת מיוזמות מעשי הזוועה שבוצעו בבית הספר שבו עונתה המנהלת למוות, ענדה לו את סרט-הזרוע של המשמרות האדומים. הוא שאל אם שמה, "סונג בין-בין", משמעותו "משכילה ועדינה", ובתגובה לתשובתה החיובית, אמר לה: "היי אלימה!". הנערה אכן שינתה את שמה בהתאם וגם בית ספרה שינה את שמו ל"בית הספר האלים האדום".[7] בני נוער מיליטנטיים במיוחד חילקו תלמידים על פי הרקע המשפחתי שלהם והתעללו בבני משפחות של "לאומנים" ו"ריאקציונרים" כביכול, אותן כינו "שחורות". באותו בית ספר לבנות, קשרו לתלמידות ממשפחות כאלה חבל סביב הצוואר, הכו אותן והכריחו אותן לומר: "אני ממזרה של כלבה. מגיע לי למות".[8]

מאו הופיע בכיכר שבע פעמים נוספות מול המון עצום.[7] בין אוגוסט לנובמבר 1966 נערכו שמונה אספות המוניות, שבהן השתתפו מעל 12 מיליון איש מכל הארץ, רובם מהמשמרות האדומים. הממשלה מימנה את הוצאות נסיעותיהם של אנשי המשמרות האדומים ברחבי הארץ, בהן החליפו "חוויות מהפכניות". באספות של המשמרות האדומים, קרא לין ביאו גם להרס "ארבעת הישנים" (אנ'): מנהגים, תרבות, הרגלים ורעיונות. נאומיו של לין, מלאים ברטוריקה אך חסרים בפרטים, לא ציינו מה צריך "להיהרס" כחלק מהמאבק הזה. מאו האמין שביצירת אי-סדר גדול, ההמונים צריכים לנווט את התנועה במקום להסתמך על השלטונות שיאמרו להם מה לעשות. כתוצאה מכך, התנועה הסתחררה במהירות מחוץ לשליטה.

הצעירים הסתערו על שלטי חנויות ושמות רחובות מסורתיים, ניפצו אותם בפטישים ונתנו להם שמות חדשים.[8] מיליוני תינוקות שנולדו בתקופה זו קבלו שמות בעלי צליל "מהפכני". אולם צדדים אחרים של התקפת המשמרות האדומים היו הרבה יותר הרסניים, במיוחד בתחום התרבות והדת. אתרים היסטוריים בכל חלקי המדינה נשדדו ונהרסו. הנזק התבטא במיוחד בעיר הבירה, בייג'ינג, העשירה בהיסטוריה ומלאה בשרידים תרבותיים, שם נהרסו אלפי אתרים בעלי עניין היסטורי. משמרות אדומים גם צרו על מקדש קונפוציוס (אנ') בצ'ופו, במחוז שאנדונג. במשך חודשי האיקונוקלאזם, חיללו משמרות אדומים מהאוניברסיטה הנורמלית של בייג'ינג (אנ') חיללו והרסו קשות את מקום קבורתו של קונפוציוס (אנ') עצמו וכן מצבות וחפצים היסטוריים רבים מאד אחרים. גופתו של דוכס יאנשנג (אנ') מהדור ה-76 הוצאה מקברה ונתלתה ערומה על עץ מול הארמון. ספריות מלאות בכתבים היסטוריים וזרים נהרסו וספרים נשרפו. מקדשים, כנסיות, מסגדים, מנזרים ובתי קברות נסגרו ולפעמים הומרו לשימושים אחרים, נבזזו ונחרבו. תעמולה מרקסיסטית תיארה את הבודהיזם כאמונה טפלה, ודת נחשבה כאמצעי לחדירה עוינת זרה, כמו גם כמכשיר של "המעמד השולט". אנשי דת נאסרו ונשלחו למחנות. בודהיסטים טיבטים רבים אולצו להשתתף בהרס המנזרים שלהם תחת איום בנשק.

במשך שנתיים, עד יולי 1968 (ובמקומות מסוימים הרבה יותר מכך), המשמרות האדומים הרחיבו את אזורי השליטה שלהם והאיצו  את מאמציהם ל"בנייה מחדש" סוציאליסטית. הם החלו בחלוקת עלונים המסבירים את פעולותיהם לפתח ולחזק את הסוציאליזם, ובפרסום שמותיהם של "מתנגדי-מהפכה" חשודים על לוחות מודעות. הם התאספו בקבוצות גדולות, ערכו "דיונים גדולים" וכתבו מחזות חינוכיים. הם ערכו מפגשים ציבוריים כדי לבקר ולסחוט "ביקורת-עצמית" מ"מתנגדי-מהפכה" חשודים. אחד מציטוטים רבים בספרון האדום של ציטוטיו של היושב ראש מאו דזה-דונג שהמשמרות האדומים יאמצו כמדריך, היה: "העולם הוא שלכם, כשם שהוא שלנו, אולם בסופו של דבר הוא שלכם. אתם האנשים הצעירים, מלאי מרץ וחיות, נמצאים בפריחה של החיים, כמו השמש בשמונה או תשע בבוקר. תקוותנו נתונה בכם... העולם שייך לכם. העתיד של סין שייך לכם". עד דצמבר 1967 הודפסו 350 מיליון עותקים של הספרון. זה היה המנגנון שהוביל את המשמרות האדומים להתחייב למשימתם כעתידה של סין. למרות שהחלטת 16 הנקודות והצהרות אחרות של המנהיגים המאואיסטים המרכזיים אסרו על "מאבק מזוין" לטובת "מאבק מילולי", מפגשי מאבק (אנ') הובילו לעתים קרובות לאלימות פיזית. מאבקים מילוליים בין קבוצות של פעילים הפכו לאלימים אף יותר, במיוחד לאחר שפעילים החלו להשתלט על כלי נשק מהצבא ב-1967. מנהיגים המאואיסטים המרכזיים הגבילו את התערבותם באלימות של פעילים לביקורת מילולית, לפעמים אפילו נראו כמעודדים "מאבק פיזי", ורק לאחר שצבא השחרור העממי החל להתערב ב-1969, החלו השלטונות לדכא את התנועה ההמונית.

ב-22 באוגוסט 1966, הוצאה הנחיה מרכזית להפסיק את התערבות המשטרה בפעילויות המשמרות האדומים. אלה בכוחות המשטרה שקראו תגר על ההודעה הזו תויגו כ"אנטי-מהפכניים". ב-23 באוגוסט הגיעו קבוצות של משמרות אדומים בגיל העשרה, רבות מהם בנות, לחצר אגודת הסופרים של בייג'ינג. הם הצליפו בחגורותיהם בעלות אבזם הנחושת הכבד בכמה מהסופרים המפורסמים ביותר בסין, שעל צוואריהם נתלו בחוטי ברזל שלטי עץ מעליבים. לאחר מכן הוסעו הקורבנות אל מקדש עתיק שבו שכנה הספרייה החשובה ביותר של בייג'ינג, שם אולצו סופרים חשובים, זמרי אופרה ואמנים אחרים לכרוע מול מדורה בה נשרפו אביזרים ותלבושות של האופרה, תוך שהם מוכים בבעיטות, אגרופים, מקלות וחגורות. אחד הסופרים היה לאו שה, שהטביע את עצמו למחרת באגם.[9] דברי מאו בשבח המרידה היו למעשה תמיכה בפעולות המשמרות האדומים, שהפכו אלימות יותר ויותר. הביטחון הציבורי בסין הידרדר במהירות כתוצאה מכך שבכירים מרכזיים הסירו את הרסן מהתנהגות אלימה. שיה פוג'י (אנ'), מפקד המשטרה הלאומית, אמר כי "זו לא בעיה גדולה" אם המשמרות האדומים מכים "אנשים רעים" למוות. המשטרה העבירה את הערתו של שי למשמרות האדומים ואלה פעלו בהתאם. במהלך שבועיים בערך הותירה האלימות כמאה מורים, פקידים בבתי ספר ואנשי סגל (קאדרים) משכילים מתים במחוז המערבי של בייג'ינג בלבד. ההיבטים הנתעבים ביותר של המאבק כללו מקרים רבים מאד של עינויים, רצח והשפלה פומבית. רבים מאלה שהיו קורבן של "מאבק מילולי" לא יכלו יותר לשאת את הלחץ והתאבדו. באוגוסט וספטמבר 1966 נרצחו 1772 איש בבייג'ינג בלבד. בשנגהאי היו 704 התאבדויות ו-534 מקרי מוות הקשורים למהפכה התרבותית בספטמבר. באותה תקופה היו בווהאן 62 התאבדויות ו-32 רציחות. פנג דהחואי הובא לבייג'ינג והיה למטרה של לעג פומבי.

באוקטובר מאו כינס "ועידת עבודה מרכזית", שמטרתה לשכנע את אלה שבהנהגת המפלגה שעדיין לא ישרו קו עם ה"נכונות" של המהפכה התרבותית. ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג תויגו כחלק מ"קו ריאקציוני בורגני" ומסרו ברוגז "חשבון נפש". לאחר הוועידה, ליו, שהיה פעם האדם החזק ביותר בסין אחרי מאו, הושם במעצר בית בבייג'ינג, ואז נשלח למחנה מעצר, שם נרקב לאיטו, נמנעו ממנו תרופות, והוא מת ב-1969. דנג שיאופינג נשלח שלוש פעמים לתקופה של "חינוך מחדש", ולבסוף נשלח לעבוד במפעל מנועים בג'יאנגשי.

1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בינואר 1967, לין ביאו וג'יאנג צ'ינג העסיקו כלי תקשורת וארגונים מקומיים כדי להניע את מה שנקרא "סופת ינואר", שבמהלכה הופלה הממשלה המוניציפלית של שאנגחאי. הדבר סלל את הדרך לעובד המפעל החתרני וואנג הונגוון (אנ') לקחת את השליטה על העיר כמנהיג "הקומונה העממית של שאנגחאי" (אנ'), שמאוחר יותר שונה שמה ל"וועדה המהפכנית המוניציפלית". בבייג'ינג, שוב היו ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג מטרות לביקורת; אחרים תקפו את סגן ראש מועצת המדינה (אנ') טאו ג'ו (אנ'), ובכך אותתו שאפילו בכירי ממשלה מרכזיים הם מטרה לגיטימית להתקפות. ב-8 בינואר שיבח מאו את הפעולות הללו באמצעות עתון המפלגה "יומון העם", בעודדו את כל מנהיגי המפלגה המקומיים לקום ולמסור ביקורת-עצמית או לבקר אחרים החשודים ב"פעילות אנטי-מהפכנית". ממשלות מקומיות רבות נהגו בהתאם לדוגמת שאנגחאי, כאשר משמרות אדומים או קבוצות מהפכניות אחרות "לוקחות את השלטון" מגופי המפלגה והממשלה. ב-21 בינואר 1967 עונה למוות שר הפחם. הוא הוצג לפני קהל בתנוחה שנודעה בשם "מטוס סילון": הקורבן מכופף קדימה כלפי מטה כשזרועותיו קשורות מאחור בחוזקה ומורמות כלפי מעלה. צורת עינוי זו נעשתה באופן קבוע באספות הגינוי. בסופו של דבר כופפו את ראשו של השר אל הרצפה ורוצצו את ראשו באמצעות אבזמי החגורות הכבדים. ההתעללות צולמה במלואה.[10]

בפברואר, ג'יאנג צ'ינג ולין ביאו, בתמיכת מאו, התעקשו שמלחמת המעמדות תורחב לצבא. גנרלים בולטים רבים של צבא השחרור העממי, שתרמו לניצחון הקומוניסטי במלחמת האזרחים הסינית הביעו את דאגתם ואת התנגדותם למהפכה התרבותית. שר החוץ צ'ן יי (אנ') וסגן ראש מועצת המדינה טאן ג'נלין (אנ') גינו את מהלך האירועים בשאנגחאי, בהודיעם שהתנועה עומדת להרוס את המפלגה. קבוצה זו של מנהיגי המפלגה הוקעו לאחר מכן בכינוי "הזרם הנגדי של פברואר" (אנ'). רבים מהמבקרים הללו הואשמו בניסיון לחבל במהפכה, ומאז נידונו לקלון פוליטי. באותו הזמן, מספר ארגוני משמר אדום קמו למחות כנגד ארגוני משמר אדום אחרים, שהעבירו מסרים מהפכניים שונים משלהם, ובכך סיבכו עוד יותר את המצב והחמירו את האנדרלמוסיה. באפריל, על פי מצוות מאו, ניסתה ג'יאנג צ'ינג לרסן קבוצות של משמר אדום בהוציאה פקודה לעצור כל "פעילות חולה".

ב-1 באפריל 1967 האשים מאו ב"יומון העם" את ליו שאוצ'י שהוא "הנגוע בקפיטליזם" הגדול ביותר. מיד לאחר מכן אורגנה עצרת של 300 אלף איש, להשפלת אשתו, ואנג גואנג-מיי (אנ'). העצרת צולמה בשלמותה. מאדאם מאו סיפרה למארגן העצרת שגואנג-מיי לבשה שמלות סיניות מסורתיות כשביקרה עם בעלה הנשיא באינדונזיה. גואנג-מיי אולצה בעצרת ללבוש שמלה כזאת מעל בגדיה וסביב צווארה נתלתה מחרוזת כדורי פינג פונג לבנים במקום מחרוזת הפנינים שענדה בחו"ל.[11] ב-6 באפריל 1967 ליו שאוצ'י הוקע בפומבי על ידי סיעה שבין חבריה נכללו ג'יאנג צ'ינג וקאנג שנג. ב-5 באוגוסט נערך לבני הזוג משפט-שדה בג'ונגנאנחאי (אנ'), שגם הוא צולם והוסרט. השניים ספגו מכות ונקשרו בתנוחת "מטוס סילון", כששערותיהם נמשכות בכוח לאחור כדי לחשוף את פניהם אל המצלמות. בשלב מסוים נרמס ליו על הקרקע על ידי המתאספים. כעבור כחודש, הואשמה גואנג-מיי בריגול ונכלאה במשך 12 שנים.[12]

המצב נכנס לסחרור מהיר ללא שליטה. לא היו כל איזונים ובלמים על הפעילויות המהפכניות המקומיות. עם התפרקותם של ארגוני הממשלה והמפלגה בכל רחבי המדינה, כבר לא היה ברור מי שותף לחזון המהפכני של מאו ומי רוכב על גלי האנדרלמוסיה לתועלתו האישית. ביולי אלימות סיעתית הפכה נפוצה ברחבי הארץ. ב-22 ביולי ג'יאנג צ'ינג הורה למשמרות האדומים להחליף את צבא השחרור העממי אם יש צורך, מאחר שנאמנותן של יחידות צבא מקומיות ל"עניין המהפכני" כבר לא הייתה מובטחת. לאחר דברי השבח הראשונים של ג'יאנג צ'ינג, החלו המשמרות האדומים לבזוז מחנות צבאיים. פעילות זו, שמפקדי הצבא לא יכלו להפסיקה, המשיכה אל תוך סתיו 1968.

בעיר המרכזית ווהאן, כמו בערים רבות אחרות, הופיעו שני ארגונים מהפכניים חשובים, האחד תומך בממסד והאחר מתנגד לו. שתי הקבוצות נאבקו באלימות על השליטה על העיר. צ'ן זאידאו (אנ'), הגנרל האחראי על האזור, עזר לדכא את המפגינים האנטי-ממסדיים. אולם בתוך ההמולה, מאו עצמו טס לווהאן עם פמליה גדולה של בכירים מרכזיים בניסיון להבטיח נאמנות צבאית באזור. בתגובה, מסיתים מקומיים חטפו את שליחו של מאו, וואנג לי (אנ'), באירוע שנודע בשם "תקרית ווהאן" (אנ'). לאחר מכן הגנרל צ'ן זאידאו נלקח לבייג'ינג והוקע על ידי ג'יאנג צ'ינג ושאר חברי "קבוצת המהפכה התרבותית".

החיים בסין השתנו גם מחוץ למקום העבודה. הפנאי נעלם ואת מקומו תפסו אספות מורטות עצבים, שבהן קראו את כתביו של מאו ואת המאמרים ביומון העם. אנשים אולצו להשתתף באספות הגינוי האלימות. לא נותרו דרכים להפגת מתח, מכיוון שכבר לא היו ספרים, עיתונים, סרטים והצגות, וברדיו כבר לא הושמעה מוזיקה קלה.[13] ב-1967 נאסר על חגיגות השנה הסינית החדשה. הן חודשו רק כעבור 13 שנים.

1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1968 החל קמפיין מסיבי שמטרתו לקדם את מאו הנערץ למעמד של כמו-אל. ב-27 ביולי שליטת המשמרות האדומים על הצבא הסתיימה באופן רשמי והממשלה המרכזית שלחה יחידות להגן על אזורים רבים שנותרו כיעדים של המשרות האדומים. כשנה לאחר מכן פורקו סיעות המשמר האדום לגמרי. מאו חשש שאי הסדר שהם גרמו לו, ועדיין יכלו לגרום, עלול להתחיל אג'נדה משלו ויופנה נגד מה שנותר מארגון המפלגה. מטרתם הושגה ברובה: מאו ועמיתיו הרדיקלים חזקו את כוחם הפוליטי. בתחילת אוקטובר מאו החל במסע טיהור מבכירים לא-נאמנים. רבים נשלחו לאזורי הכפר לעבוד במחנות עבודה. ליו "גורש לעד" מהמפלגה הקומוניסטית במליאה ה-12 של הוועדה המרכזית השמינית בספטמבר 1968 ותויג בתור "המפקדה המרכזית של הבורגנות".

בדצמבר 1968 מאו החל את "תנועת הירידה אל אזורי הכפר" (אנ'). תנועה זו נמשכה אל תוך העשור הבא, ובמהלכה נצטוו אינטלקטואלים צעירים עירוניים לעבור לאזורי כפר. המונח "אינטלקטואלים" היה בשימוש במובנו הרחב ביותר בהתייחסו לתלמידים שזה עתה סיימו את בית הספר התיכון. רק בשנות ה-70 המאוחרות הורשו "אינטלקטואלים צעירים" אלה לשוב לבתיהם בערים. תנועה זו הייתה בחלקה אמצעי להזזת משמרות אדומים מהערים אל אזורי הכפר, שם גרמו פחות לקרע חברתי.

השלב של לין ביאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינוי בעמדות הכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס הלאומי התשיעי של המפלגה הקומוניסטית של סין (אנ') נערך באפריל 1969, ושימש אמצעי "להחיות מחדש" את המפלגה עם חשיבה רעננה ואנשי סגל (קאדרים) חדשים לאחר שחלק גדול מהמשמר הישן נהרס במאבקים של השנים הקודמות. המסגרת המוסדית של המפלגה, שהוקמה שני עשורים קודם לכן, התפרקה כמעט לגמרי: צירי הקונגרס הזה נבחרו למעשה על ידי "ועדות מהפכניות" ולא בבחירות על ידי חברי מפלגה. ייצוג הצבא גדל משמעותית לעומת הקונגרס הקודם. קציני צבא רבים שקודמו לעמדות בכירות היו נאמנים לגנרל לין ביאו, ובכך פתחו חלוקה סיעתית נוספת בין הצבא וההנהגה האזרחית.

לין ביאו הועלה באופן רשמי להיות הדמות השנייה בחשיבותה במפלגה, כאשר שמו הוכנס אל תוך החוקה של המפלגה הקומוניסטית של סין (אנ') כ"חברו לנשק הקרוב ביותר" של מאו ו"יורשו המוכר בעולם". לין מסר את הנאום המרכזי בקונגרס: מסמך שנכתב על ידי השמאלנים הקיצוניים יאן ווניואן (אנ') וג'אנג צ'ונצ'יאו (אנ') תחת הנחייתו של מאו. הדיווח היה ביקורתי מאד כנגד ליו שאוצ'י ו"מתנגדי-מהפכה" אחרים, ושאב בהרחבה מתוך ציטוטים בספרון האדום של מאו. הקונגרס גיבש את התפקיד המרכזי של המאואיזם במפלגה, בהציגו אותו מחדש כאידאולוגיה המנחה של המפלגה בחוקה שלה. הקונגרס בחר פוליטבירו חדש. חברי הפוליטבירו של וועדת הקבע היו מאו דזה-דונג, לין ביאו, צ'ן בודא, ג'ואו אנלאי וקאנג שנג, כאשר לין, צ'ן וקאנג הגיעו למעמד הודות למהפכה התרבותית. ג'ואו, שהורד בדרגה, הביע בקונגרס את תמיכתו החד-משמעית בלין. מאו גם השיב לפעולתם מספר מוסדות רשמיים של המפלגה, כמו למשל את פעולות הפוליטבירו של המפלגה, שפסק לתפקד בין 1966 ו-1968 מאחר ש"קבוצת המהפכה התרבותית המרכזית" שלטה במדינה בפועל.

צבא השחרור העממי תופס תפקיד בולט[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרשל לין ביאו אושר בחוקה כיורשו של מאו ב-1969.

מאמציו של מאו בארגון מחדש של המפלגה ומוסדות המדינה הביא לתוצאות מעורבות. מחוזות מרוחקים רבים נותרו במצב הפכפך בזמן שהמצב בבייג'ינג התייצב. מאבקים סיעתיים, רבים מהם אלימים, המשיכו ברמה המקומית למרות ההצהרה שהקונגרס התשיעי ציין "ניצחון" זמני למהפכה התרבותית. יותר מכך, למרות מאמציו של מאו להציג מצג של אחדות בקונגרס, החלוקה הסיעתית בין מחנה צבא השחרור העממי של לין ביאו והמחנה הרדיקלי בהובלת ג'יאנג צ'ינג התגברה. חוסר-אהדה אישי כלפי ג'יאנג צ'ינג משך מנהיגים אזרחיים רבים קרוב יותר אל לין ביאו, ובהם התאורטיקן הבולט צ'ן בודא.

בין 1966 ו-1968 סין הייתה מבודדת מבחינה בינלאומית, מאחר שהצהירה על איבתה הן כלפי ברית המועצות והן כלפי ארצות הברית. החיכוך עם ברית המועצות התגבר לאחר שאירעו התנגשויות בגבול על נהר האוסורי במרץ 1969, וההנהגה הסינית התכוננה למלחמה כוללת.באוקטובר פונו מבייג'ינג מספר מנהיגים בכירים. בתוך המתיחות הזו, הוציא לין ביאו ב-18 באוקטובר מה שנראה כצו מנהלי ל-11 אזורי הפיקוד הצבאיים להתכונן למלחמה, ללא אישור ממאו. הדבר עורר את זעמו של מאו, שראה בכך הוכחה ששלטונו נתפס מוקדם מדי על ידי יורשו המוצהר. הסיכוי לפריצת מלחמה העלה את חשיבותו של הצבא בפוליטיקה הפנים-סינית, והגדיל את מעמדו של לין ביאו על חשבונו של מאו.

לאחר שלין אושר כיורשו של מאו, התמקדו תומכיו בהשבתו על כנו של תפקיד יושב ראש המדינה (נשיא), שבוטל על ידי מאו לאחר סילוקו של ליו שאוצ'י. הם קיוו שבמתן אפשרות ללין לקבל תפקיד חוקתי, יושב-ראש או סגן יושב-ראש, ירושת השלטון של לין תהיה חוקתית. הקונצנזוס בפוליטבירו היה שמאו צריך לקבל את תפקיד היושב-ראש ולין יהיה סגן היושב-ראש, אולם מסיבה לא ידועה הביע מאו את התנגדותו המפורשת ליצירתו מחדש של התפקיד ולקבלתו אותו.

יריבויות סיעתיות התגברו במליאה השנייה של הקונגרס התשיעי, שנערך בסוף אוגוסט 1970 בלושאן. צ'ן בודא, שהשתייך עתה לסיעת הצבא הנאמנה ללין, עורר תמיכה בהחזרת תפקיד נשיא סין, למרות התנגדותו של מאו. צ'ן אף תקף את דזאנג צ'ונציאו, מאואיסט נאמן שבו גולם אי הסדר של המהפכה התרבותית לאורך התפתחותה של מורשת מאו. ההתקפות עליו מצאו חן בעיני משתתפים רבים במליאה, וייתכן שפורשו על ידי מאו כהתקפות עקיפות על המהפכה התרבותית עצמה. מאו התעמת עם צ'ן ישירות, הוקיע אותו כ"מרקסיסט מזויף" והדיח אותו מוועדת הקבע של הפוליטבירו. בנוסף לטיהור הזה, כאזהרה ללין, ביקש מאו מהגנרלים הראשיים שלו לכתוב "ביקורת עצמית" על עמדותיהם הפוליטיות. מאו גם הכניס כמה מתומכיו ל"וועדה הצבאית המרכזית" והציב את נאמניו בתפקידי הנהגה של אזור הפיקוד הצבאי של בייג'ינג (אנ').

בריחת לין ביאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרפיטי עם הקדמתו של לין ביאו לספרון האדום של מאו: שמו של לין (מימין למטה) נמחק, ככל הנראה לאחר מותו.

ב-1971 נראה היה שישנה הסתעפות בין האינטרסים האגף האזרחי והאגף הצבאי של ההנהגה. מאו היה טרוד בשל הבולטות החדשה של הצבא, וסילוקו של צ'ן בודא סימן את התחלתה של הפחתה הדרגתית במעורבותו הפוליטית של הצבא.

בנו של לין, לין ליגואו (אנ') (שכונה "הנמר"), וקציני צבא גבוהים אחרים, הקימו מנגנון הפיכה בשאנגחאי וכינו את תוכניתם לסילוק מאו בכח "מתווה לפרויקט 571" (אנ'), שנשמע במנדרינית דומה ל"התקוממות צבאית". מקורות רשמיים טוענים כי לין ביאו תכנן את ההפיכה, אולם הדבר שנוי במחלוקת בקרב החוקרים. המתווה כלל לכאורה בעיקר תוכניות להפצצות מן האוויר באמצעות חיל האויר. במידה והתוכנית הייתה מצליחה, לין אמור היה לאסור את יריביו הפוליטיים ולתפוס את השלטון. על פי הגרסה הרשמית, ב-13 בספטמבר 1971 לין ביאו, אשתו יה צ'ון (אנ'), לין ליגואו וחברים בצוות שלו ניסו לברוח לברית המועצות לכאורה כדי לבקש מקלט. בדרכם לשם, התרסק המטוס במונגוליה וכל נוסעיו נהרגו. הדלק במטוס ככל הנראה נגמר בעודו בדרכו לברית המועצות. צוות סובייטי שחקר את האירוע לא הצליח לקבוע את סיבת ההתרסקות, אולם שיער כי הטייס טס נמוך כדי לחמוק מקליטת רדאר ולא העריך נכונה את גובהו של המטוס באוויר. חוקרים זרים לא קיבלו את התיאור הרשמי כלשונו, והעלו ספקות לגבי בחירתו של לין בברית המועצות כיעד, מסלול הטיסה, זהות הנוסעים ולגבי עצם קיומו של ניסיון הפיכה. בספר "מאו: הסיפור הבלתי נודע" נטען כי דוֹדוֹ, אחותו שטופת המוח של "הנמר", היא זו שהלשינה על בריחת משפחתה.[14]

ב-13 בספטמבר כינס הפוליטבירו ישיבת חירום כדי לדון בלין ביאו. רק ב-30 בספטמבר אושר מותו של לין בבייג'ינג, שהביא לביטול אירועי חגיגת היום הלאומי (אנ') למחרת. הוועדה המרכזית שמרה על המידע בסודיות והחדשות על מותו של לין שוחררו לציבור רק חודשיים לאחר המקרה. רבים מתומכיו של לין חיפשו מקלט בהונג קונג. אלה שנותרו ביבשת האם הודחו. האירוע תפס את הנהגת המפלגה לא מוכנה. הרעיון שלין יכול היה לבגוד במאו שלל את הלגיטימיות של חלק ניכר מהרטוריקה הפוליטית של המהפכה התרבותית, מאחר שלין כבר עוגן בחוקת המפלגה כ"חבר לנשק הקרוב ביותר" של מאו ו"יורשו". במשך מספר חודשים מאז האירוע, נאבק מנגנון המידע של המפלגה כדי למצוא "דרך נכונה" להפוך אותו לניתן לעיכול על ידי הציבור.

כנופיית הארבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כנופיית הארבעה

עוינות כלפי ג'ואו ודנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקרית לין ביאו, הפך מאו למדוכא והחל להתבודד. בהיעדרותו של לין לא היו למאו תשובות מוכנות לגבי זהות יורשו. בתחושת אבדן כיוון, ניסה מאו להתחבר מחדש עם חברי מפלגה אותם הוקיע בעבר. בינתיים, בספטמבר 1972 העביר מאו לבייג'ינג את ואנג הונגוון (אנ'), איש סגל בן 38 משאנגחאי, ועשה אותו סגן יושב-ראש המפלגה. נראה כי ואנג, פועל לשעבר במפעל מרקע כפרי, טופח עבור הירושה. מעמדה של ג'יאנג צ'ינג התחזק לאחר בריחת לין. הייתה לה השפעה אדירה על המחנה הרדיקלי. עם ההידרדרות במצב בריאותו של מאו, היה ברור שלג'יאנג צ'ינג היו שאיפות פוליטיות משל עצמה. היא חברה לוואנג הונגוון ומומחי התעמולה ג'אנג צ'ונצ'יאו ויאו וניואן ויצרה איתם את הקליקה שכונתה מאוחר יותר בבוז "כנופיית הארבעה".

עד 1973 הסיבובים החוזרים של מאבקים פוליטיים הותירו מוסדות מדרג נמוך ובהם הממשלה המקומית, מפעלים ומסילות רכבת חסרי צוות מקצועי שיתפעל אותם ברמה הבסיסית. כלכלת המדינה נפלה אל אי סדר, שהצריך את שיקומם של עובדי ציבור מדרג נמוך שסולקו בטיהורים. אולם ליבת המפלגה כבר נשלטה על ידי אנשים שנהנו מהמהפכה התרבותית ושמאלנים רדיקלים, שהתמקדו בקיום טוהר אידאולוגי על פני פריון כלכלי. הכלכלה נותרה ברובה תחומו של ג'ואו אנלאי, אחד המתונים המעטים שנותרו בזירה. הוא ניסה להשיב למדינה כלכלה בת-קיימא, אולם נתקל בהתמרמרות מצד כנופיית הארבעה, שזיהתה בו את האיום הפוליטי העיקרי עליהם בעידן שאחרי מאו. בסוף 1973, כדי להחליש את מעמדו הפוליטי של ג'ואו ולהרחיק עצמם מבגידתו של לין, החל הקמפיין "לבקר את לין, לבקר את קונפוציוס" (אנ'), בהנהגת ג'יאנג צ'ינג. מטרותיו המוצהרות היו לטהר את סין מחשיבה נאו-קונפוציוניסטית (אנ') ולהוקיע את פעולותיו של לין ביאו כבוגדניות ורגרסיביות. כמו בשנים הראשונות של המהפכה התרבותית, הקרב נערך באמצעות אלגוריה היסטורית, ולמרות ששמו של ג'ואו אנלאי כלל לא הוזכר במהלכו, שמה הזהה של הדמות ההיסטורית הדוכס ג'ואו (אנ') הושם למטרה לעתים קרובות.

עם כלכלה שברירית וג'ואו חולה בסרטן, חזר דנג שיאופינג לזירה הפוליטית, כשבמרץ 1973 לקח על עצמו את תפקיד סגן ראש מועצת המדינה, בראשון מתוך סדרה של קידומים שאושרו על ידי מאו. לאחר שנטש ג'ואו את הפעילות הפוליטית בינואר 1975, הפך דנג למעשה לאחראי על הממשלה, המפלגה והצבא וזכה לתארים הנוספים "ראש המטה הכללי של צבא השחרור העממי" (אנ'), "סגן היושב-ראש של המפלגה הקומוניסטית" ו"סגן היושב-ראש של הוועדה הצבאית המרכזית" (אנ') בטווח זמן קצר. מהירות השתקמותו של דנג הפתיעה את המחנה הרדיקלי, שחבריו ראו עצמם יורשיו הפוליטיים והאידאולוגיים ה"חוקיים". מאו רצה להשתמש בדנג כמשקל-נגד לסיעה הצבאית בממשלה, כדי לדכא כל השפעה שנותרה מצד אלה שהיו נאמנים ללין ביאו. בנוסף על כך, מאו גם איבד ביטחון ביכולתה של כנופיית הארבעה לנהל את הכלכלה וראה בדנג מנהיג בעל יכולת והשפעה. הותרת המדינה בעוני לא תסייע למורשת החיובית של המהפכה התרבותית, שמאו עבד קשה כל כך להגן עליה. חזרתו של דנג החלה מאבק סיעתי ממושך בין כנופיית הארבעה הרדיקלית לבין המתונים בהנהגת ג'ואו ודנג.

באותו הזמן ג'יאנג צ'ינג ושותפיה שלטו בפועל בתקשורת ההמונים וברשת התעמולה של המפלגה, בזמן שג'ואו ודנג החזיקו בשליטה ברוב גופי המפלגה. בחלק מהחלטותיו, מאו ניסה להקל בהשפעת הכנופיה, אולם בהחלטות אחרות הסכים לדרישותיהם. דנג התנגד בתוקף לסיעתיות מפלגתית ומדיניותו כוונה לקידום אחדות כצעד ראשון להשבת פריון כלכלי. כמו בשיקום שנעשה בהובלת ליו שאוצ'י לאחר הקפיצה הגדולה קדימה, גם דנג ייעל את מערכת הרכבות, תעשיית הפלדה ותחומים אחרים בכלכלה. אולם בסוף 1975 ראה מאו שהארגון מחדש של הכלכלה של דנג עלול לסתור את המורשת של המהפכה התרבותית, ופתח בקמפיין להתנגדות לשיקום טיעונם של הימניים", ברומזו על דנג כ"ימני" הראשי של המדינה. בנובמבר 1975 הורה מאו לדנג לכתוב "ביקורת-עצמית" - מהלך שקיבל את שבחה של כנופיית הארבעה.

מותו של ג'ואו אנלאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 בינואר 1976 מת ג'ואו אנלאי מסרטן שלפוחית השתן. ב-15 בינואר נשא דנג שיאופינג הספד רשמי בלוויה שבה השתתפו כל המנהיגים הוותיקים ביותר של סין, אולם בהיעדרותו הבולטת של מאו, שהפך לביקורתי מאד כלפי ג'ואו. באופן מוזר, לאחר מותו של ג'ואו, לא בחר מאו לתפקיד ראש מועצת המדינה את אחד מחברי כנופיית הארבעה או את דנג שיאופינג, אלא את חואה גוופנג הלא-מוכר יחסית.

כנופיית הארבעה החלו לחשוש שתמיכה פופולרית רחבה וספונטנית בג'ואו עלולה להפוך את המגמה הפוליטית נגדם. הם פעלו באמצעות התקשורת כדי לכפות שורת הגבלות על הצגה בגלוי של אבל על ג'ואו בציבור. שנים של התמרמרות על המהפכה התרבותית, הרדיפות הציבוריות את דנג שיאופינג (שנראה כבן בריתו של ג'ואו) והאיסור על אבל בציבור הובילו לעלייה באי שביעות הרצון הציבורית ממאו ומכנופיית הארבעה. ניסיונות רשמיים לכפות את האיסורים על האבל כללו סילוק אנדרטות זיכרון ציבוריות והסרת שלטים המוקירים את הישגיו של ג'ואו. אולם מאמצי התעמולה להכתים את תדמיתו של ג'ואו רק חיזקו את החיבור של הציבור אל זכרו.

תקרית טיינאנמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 באפריל 1976, בערב פסטיבל צ'ינגמינג (אנ') השנתי, יום אבל מסורתי, אלפי אנשים נאספו סביב המצבה לזכר גיבורי העם (אנ') בכיכר טיין-אן-מן לכבד את זכרו של ג'ואו אנלאי. תושבי בייג'ינג כיבדו אותו בהנחת זרים, דגלים, שירים, כרזות ופרחים למרגלות האנדרטה. המטרה הברורה של טקס הזיכרון הזה הייתה להספיד את ג'ואו, אולם בנוסף על כך, כנופיית הארבעה הותקפה על פעולותיה נגדו, ומספר קטן של סיסמאות שהושארו בכיכר אף תקפו את מאו עצמו ואת מהפכת התרבות שלו.↵כשני מיליון איש ביקרו בכיכר טיין-אן-מן באותו יום, מכל שכבות החברה: מאיכרים עניים ועד קציני צבא גבוהים וילדיהם של אנשי סגל (קאדרים) בדרגות גבוהות. המשתתפים הונעו על ידי שילוב של כעס על מה שנעשה לג'ואו, התקוממות נגד המהפכה התרבותית וחשש לעתידה של סין. לא נראה שלאירוע הייתה הנהגה מתואמת, אלא נראה ששיקף את רחשי הלב של הציבור.

הוועדה המרכזית תחת הנהגתה של ג'יאנג צ'ינג הכתירה את האירוע "אנטי-מהפכני" וב-6 באפריל, מעט אחר חצות, פינתה מהכיכר פריטים הקשורים לטקס הזיכרון. ניסיונות לדכא את האבלים הובילו למהומה אלימה. מכוניות משטרה הועלו באש וקהל של מעל 100 אלף איש נכנס בכח אל תוך מספר בנייני ממשלה שהקיפו את הכיכר. רבים מאלה שנעצרו נשלחו לאחר מכן למחנות עבודה. אירועים דומים התרחשו גם בערים גדולות אחרות. ג'יאנג צ'ינג ובעלי בריתה האשימו את דנג שיאופינג כ"מח המתכנן" של התקרית והוציאו על כך דיווחים בתקשורת הרשמית. ב-7 באפריל הודח דנג רשמית מכל תפקידיו "בתוך ומחוץ למפלגה". בכך היה דנג קורבן של טיהור שני בתקופה של עשר שנים.

מותו של מאו ומאסר כנופיית הארבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 בספטמבר 1976 מת מאו דזה-דונג. עם ההודעה לעיתונות על מותו, אבל כבד ירד על האומה הסינית. אנשים בכו ברחובות ומוסדות ציבוריים נסגרו למשך יותר משבוע. חואה גוופנג ישב בראש ועדת הלוויה.

חואה נחשב על ידי רבים כחסר כישורים ושאיפות פוליטיים ונראה היה שהוא לא מהוה איום רציני על כנופיית הארבעה במרוץ לירושה. אולם זמן קצר לפני מותו, מאו כתב לכאורה לחואה את ההודעה "כשאתה האחראי, אני רגוע". חואה השתמש בהודעה זו כדי לאמת את מעמדו כיורש. רעיונותיהם הרדיקליים של כנופיית הארבעה התנגשו גם עם ותיקי מפלגה בעלי השפעה וגם עם חלק נכבד של רפורמיסטים בתוכה, ולכן ב-10 באוקטובר, בתמיכת הצבא ובתמיכתו של המרשל יה ג'יאניינג (אנ'), עצרה יחידה מיוחדת 8341 (אנ') את כל חברי כנופיית הארבעה בהפיכה ללא שפיכות דמים.

לאחר המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שחואה גוופנג גינה בפומבי את כנופיית הארבעה ב-1976, הוא המשיך להעלות את שמו של מאו כדי להצדיק מדיניות מתקופתו של מאו. חואה הוביל את מה שהיה מוכר לאחר מכן כ"שני הכלשהן" (אנ'), כלומר: "בכל מדיניות כלשהי שמקורה ביושב ראש מאו, עלינו להמשיך ולתמוך" ו"לכל הוראות כלשהן שניתנו לנו על ידי היושב ראש מאו, עלינו להמשיך לציית". כמו דנג, רצה חואה לתקן את הנזק של המהפכה התרבותית, אולם שלא כמו דנג, שביקש להציע מודלים כלכליים חדשים עבור סין, חואה התכוון להניע את הכלכלה והמערכת הפוליטית הסינית לכיוון תכנון בסגנון סובייטי של תחילת שנות ה-50.

לחואה התברר יותר ויותר שללא דנג שיאופינג קשה להמשיך לנהל את ענייני היום של המדינה. ב-10 באוקטובר כתב דנג מכתב לחואה, בו ביקש שישיב אותו בחזרה לעסוק בענייני המדינה והמפלגה. גם ותיקי המפלגה קראו לשובו. בלחץ גובר מכל הצדדים, מינה חואה את דנג לסגן ראש מועצת המדינה ביולי 1977 ומאוחר יותר קידם אותו לתפקידים שונים אחרים, ובכך הזניק אותו לעמדת האישיות השנייה בחשיבותה בסין. באוגוסט התכנס בבייג'ינג הקונגרס (אנ') ה-11, שפירט רשמית את שמותיהם (על פי דרגתם) של החברים החדשים של ועדת הקבע של הפוליטבירו: חואה גוופנג, יה ג'יאניינג, דנג שיאופינג, לי שייניין וואנג דונגשינג.

במאי 1978 ניצל דנג את ההזדמנות להעלות לדרג השלטון את בן החסות שלו הו יאובאנג (אנ'). הו פרסם מאמר ביומון גואנגמינג (אנ'), בו עשה שימוש פיקח בציטוטים של מאו בזמן ששיבח את רעיונותיו של דנג. בעקבות פרסום המאמר, החל חואה לשנות את הנימה שלו לתמיכה בדנג. ב-1 ביולי פרסם דנג את דוח הביקורת העצמית של מאו מ-1962 לגבי כישלון הקפיצה הגדולה קדימה. עם בסיס תמיכה מתרחב, בספטמבר 1978 החל דנג לתקוף בגלוי את "שני הכלשהן" של חואה.

בדצמבר 1978 נערכה המליאה השלישית של הוועדה המרכזית ה-11 (אנ'). בישיבה מכריעה זו של הקונגרס קרא דנג ל"שחרור המחשבות" והאיץ במפלגה "לבקש את האמת מעובדות" (אנ') ולנטוש את הדוגמה האידאולוגית. המליאה ציינה רשמית את תחילתה של תקופת הרפורמה בכלכלת סין. חואה גוופנג עסק בביקורת-עצמית וכינה את "שני הכלשהן" שלו טעות. גם נאמנו של מאו, ואנג דונגשינג, היה מושא לביקורת. המפלגה ביטלה במליאה את פסיקתה לגבי אירועי כיכר טיין-אן-מן והמנהיג לשעבר שהושפל, ליו שאוצ'י, זכה ללוויה ממלכתית מאוחרת.

במליאה החמישית שנערכה ב-1980, שוקמו פוליטית פנג ג'ן, הה לונג (אנ') ומנהיגים אחרים שהיו קורבנות של טיהורים במהלך המהפכה התרבותית. הו יאובאנג נעשה ראש המפלגה כמזכירה הכללי. בספטמבר התפטר חואה גוופנג, וג'או דזייאנג (אנ'), בעל ברית נוסף של דנג, מונה ליושב ראש מועצת המדינה. דנג נשאר יושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית, אולם השלטון הרשמי הועבר לדור חדש של רפורמיסטים פרגמטיים, שביטלו את מדיניות המהפכה התרבותית כמעט לחלוטין.

מדיניות והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של בייג'ינג משנת 1968 המראה רחובות ואתרים ששמם שונה במהלך המהפכה התרבותית לשמות כמו: "דרך הקפיצה הגדולה קדימה", "דרך המהפכה הנצחית", "הדרך האנטי-אימפריאליסטית", "פארק הפועל-איכר-חייל" ו"פארק המשמרות האדומים". רוב שינויי השמות בתקופת המהפכה התרבותית בוטלו מאוחר יותר.

השפעות המהפכה התרבותית, במישרין או בעקיפין, נגעו למעשה בכל אוכלוסיית סין. במהלך המהפכה, פעילות כלכלית רבה נעצרה, כאשר "המהפכה" הייתה המטרה הראשית של המדינה. משנתו של מאו נעשתה לקו המנחה הפעיל המרכזי לכל הדברים בסין. סמכותם של המשמרות האדומים עלתה על זו של הצבא, על רשויות המשטרה המקומיות ועל החוק בכלל. רעיונות ואמנויות סיניות מסורתיות הותקפו בפומבי, תוך הלל למאו, שפולחן האישיות שלו החליף אותן. אנשים הומרצו לבקר מוסדות תרבותיים ולהטיל ספק בהוריהם ומוריהם, דבר שנאסר לחלוטין בתרבות הסינית (אנ') המסורתית.

תחילתה של המהפכה התרבותית הביאה מספרים עצומים של משמרות אדומים לבייג'ינג, כשכל ההוצאות משולמות על ידי הממשלה ומערכת הרכבות באנדרלמוסיה. המהפכה נועדה להרוס את "ארבעת הישנים" ולהקים את "ארבעת החדשים", וזה נע בין שינוי שמות וקיצור שיער ועד לבזיזת בתים, הריסת אוצרות תרבותיים וחילול מקדשים. במשך מספר שנים, בתים עתיקים, חפצים, עתיקות, ספרים וציורים רבים מספור נהרסו על ידי המשמרות האדומים.

המהפכה כוונה גם "לטאטא החוצה את כל המפלצות והשדים" (מילולית: "רוחות הפרות והנחשים"), כלומר כל אויבי המעמד שקידמו רעיונות בורגניים בתוך המפלגה, הממשלה, הצבא, בין האינטלקטואלים, כמו גם אלה שיש להם רקע משפחתי נצלני או שהשתייכו לאחד מחמשת המעמדות השחורים[15] (אנ'): בעלי אדמות, איכרים עשירים, ריאקציונרים (מתנגדי-מהפכה), יסודות שליליים וימניים. מספר רב של אנשים שנתפסו כ"מפלצות ושדים", ללא קשר להיותם אשמים או חפים מפשע, הוקעו פומבית, הושפלו והוכו.

למרות שהשפעת המהפכה התרבותית הייתה הרסנית עבור מיליוני אנשים בסין, היו גם תוצאות חיוביות עבור חלקים באוכלוסייה, כמו למשל באזורי הכפר. למשל, סערות המהפכה והעוינות כלפי האליטה האינטלקטואלית פגעה באיכות החינוך בסין, במיוחד בקצה העליון של מערכת החינוך, אולם המדיניות הרדיקלית גם סיפקה לרבים באזורי הכפר בפעם הראשונה חינוך תיכוני, שככל הנראה סייעה לפיתוח הכלכלי הכפרי בשנות ה-70 וה-80. באופן דומה, מספר רב של צוותי בריאות הוצבו באזורי הכפר כרופאים יחפים (אנ') במהלך המהפכה. היו איכרים שקיבלו הדרכה רפואית לא-רשמית ומרכזי טיפול רפואי הוקמו בקהילות כפריות. תהליך זה הוביל לשיפור בבריאות ובתוחלת החיים של האוכלוסייה הכללית.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה התרבותית הביאה את מערכת החינוך הסינית לעצירה לזמן מה. בחודשים הראשונים של המהפכה, בתי הספר והאוניברסיטאות היו סגורים. בתי הספר היסודיים והתיכונים נפתחו אחר כך בהדרגה, אולם כל המכללות והאוניברסיטאות היו סגורות עד 1970 ורוב האוניברסיטאות לא נפתחו עד 1972. מבחני הכניסה לאוניברסיטאות בוטלו לאחר 1966 והוחלפו לאחר מכן במערכת שעל פיה הסטודנטים קיבלו המלצות ממפעלים, כפרים ויחידות צבא. מבחני הכניסה הוחזרו רק ב-1977 תחת דנג שיאופינג. על פי המסמכים של התביעה נגד כנופיית הארבעה, 142,000 אנשי סגל (קאדרים) ומורים בחוגי החינוך נרדפו, ואקדמאים, מדענים ומחנכים בולטים מתו. אינטלקטואלים רבים נשלחו למחנות עבודה באזורי כפר, ורבים מאלה ששרדו, עזבו את סין זמן קצר לאחר שהמהפכה הסתיימה. דור השלם של מעונים ומחונכים באופן בלתי מספיק מכונה לעתים קרובות במערב, כמו גם בסין עצמה, כ"דור האבוד".

עם זאת, במהלך המהפכה התרבותית הושם דגש על חינוך בסיסי, שהורחב במהירות. בזמן ששנות הלימוד פחתו והסטנדרט החינוכי צנח, חלקם של הילדים הסינים שהשלימו חינוך יסודי גדל מפחות ממחצית לפני המהפכה עד לכמעט כולם אחריה, ואחוז המסיימים חטיבת ביניים נמוכה עלה מ-15% למעל שני שלישים. הזדמנויות חינוכיות לילדים מאזורי הכפר התרחבו באופן משמעותי, ואילו אלו של ילדי האליטה העירונית הפכו למוגבלות על ידי המדיניות האנטי-אליטיסטית.

ב-1968 החלה המפלגה ב"תנועת הירידה אל אזור הכפר", שבמהלכה "נוער משכיל" (אנ') באזורים עירוניים נשלח לחיות ולעבוד באזורים חקלאיים כדי לקבל חינוך מחדש על ידי האיכרים ולהבין טוב יותר את תפקיד עבודת הכפיים החקלאית בחברה הסינית. בין 1968 ל-1979, 17 מיליון נערים עירוניים עברו לאזורי כפר, שם נמנעה מהם האפשרות להשכלה גבוהה.

סיסמאות ורטוריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאריות של כרזה המכילה סיסמאות מהמפכה התרבותית באנחווי.

ההשפעה המאסיבית של המהפכה התרבותית על החברה הסינית הייתה תוצאה של שימוש נרחב בסיסמאות פוליטיות. רטוריקה שיחקה תפקיד מרכזי בליכוד הנהגת המפלגה ואנשים באופן כללי. הסיסמה "למרוד זה מוצדק" (造反有理) הפכה לנושא מאחד. סיסמאות פוליטיות היו נוכחות בכל מקום בחייהם של אנשים. הן הודפסו על חפצים רגילים כמו למשל כרטיסי אוטובוס וקופסאות סיגריות. איכרים היו אמורים לגדל יותר חזירים כי "יותר חזירים משמעותם יותר דשן, ויותר דשן משמעותו יותר תבואה". אפילו הערה אגבית של מאו, "תפוח אדמה מתוק הוא טעים; אני אוהב אותו" הפכה לסיסמה נפוצה באזורי הכפר.

לסיסמאות הפוליטיות של תקופה זו היו שלושה מקורות: מאו, התקשורת הרשמית של המפלגה כמו העיתון יומון העם, והמשמרות האדומים. סיסמאות המשמרות האדומים היו בעלות הטבע האלים ביותר, כמו "הכה את האויב על הקרקע ודרוך עליו עם הרגל", "יחי הטרור האדום!" ו"אלה המתנגדים ליושב ראש מאו, גולגולות הכלב שלהם ירוסקו לחתיכות". השפה הסינית הייתה מאופיינת בעדינות, מתינות וכנות, כמו גם בסגנון ספרותי מעודן. אלה השתנו בזמן המהפכה התרבותית. מאחר שמאו רצה צבא של אנשים תוקפניים במהפכה שלו, הרטוריקה הידרדרה לאוצר מילים מיליטנטי ואלים. סיסמאות אלו היו שיטה בעלת עוצמה ויעילה ל"רפורמה בחשיבה". הדגש על פוליטיקה עשה את השפה לצורה יעילה מאד של תעמולה, אולם גם הפך אותה לז'רגון של סטריאוטיפים מנופחים וחוזרים על עצמם. כדי לבדל את עצמה מהתקופה, קיצצה ממשלת דנג שיאופינג חלק גדול מהשימוש בסיסמאות פוליטיות.

אמנויות וספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבלט "פלוגת הנשים האדומה" (אנ'), אחת מ"הדרמות לדוגמה" שקודמו במהלך המהפכה התרבותית.

עוד לפני המהפכה התרבותית, בשנים 1966-1958, הפך התיאטרון לחלק מהמאבקים בזירה הפוליטית, כאשר נעשה שימוש במחזות כדי לבקר או לתמוך חברים מסוימים בהנהגת המפלגה. האופרה "האי רוי מפוטר מתפקידו" מאת וו האן, פורש כביקורת סמויה על מאו. היא הביאה להתקפה עליה מצד יאו ווניואן, שנחשבת כיריית הפתיחה של המהפכה התרבותית, והובילה למותו של מחברה, כמו גם של אישים אחרים שעסקו בתיאטרון, כמו טיאן האן (אנ'), סון וויישי (אנ') וג'ואו שינפאנג (אנ').

במהלך המהפכה הציגה ג'יאנג צ'ינג את האופרות המהפכניות לדוגמה (אנ') תחת פיקוחה הישיר. אופרות מסורתיות נאסרו משום שנחשבו פאודליות ובורגניות, ובמקומן קודמה האופרה המהפכנית, המבוססת על אופרת פקינג (אנ'), תוך שינוי בתוכן ובצורה. החל מ-1967, הופקו שמונה דרמות לדוגמה (שש אופרות ושני בלטים) בשלוש השנים הראשונות. האופרה הידועה מביניהן הייתה "אגדת הפנס האדום" (אנ'). האופרות הללו היו היחידות שאושרו, ולהקות אופרה אחרות היו צריכות לאמץ או לשנות את הרפרטואר שלהן. האופרות לדוגמה שודרו גם ברדיו, עובדו לסרטים, נוגנו בקול רועש מרמקולים ציבוריים, נלמדו בבתי ספר ובמפעלים והפכו לנוכחות בכל מקום כבידור עממי והבידור התיאטרלי היחיד עבור מיליוני אנשים בסין.

ב-1966 הציגה ג'יאנג צ'ינג את "תאוריית הדיקטטורה של הקו השחור בספרות והאמנויות", לפיה אלה שנתפסים כבורגנים, אנטי-סוציאליסטים או אנטי-מאו, צריכים להיזנח, וקראה ליצירת ספרות ואמנויות חדשות. סופרים, אמנים ואינטלקטואלים שהיו מקבלי ומפיצי "התרבות הישנה", יבוערו באופן מקיף. רוב הסופרים והאמנים נחשבו כ"אנשי ספרות ריאקציונריים" ולכן נרדפו. רבים היו נתונים ל"ביקורת והוקעה" שבה הושפלו בפומבי, או שהושמו במאסר או נשלחו לתיקון באמצעות עבודה קשה. במסמכי התביעה נגד כנופיית הארבעה שפורסמו ב-1980, נחשף כי מעל 2,600 איש בתחומי האמנות והספרות נרדפו על ידי משרד התרבות ויחידות הכפופות לו בלבד. רבים מתו כתוצאה מיסוריהם והשפלתם. ב-1979 כובד זכרם של 200 סופרים ואמנים ידועים שעונו עד מוות במהלך המהפכה, ובהם סופרים כגון לאו שה, פו ליי (אנ'), דנג טואו (אנ'), בארן (אנ'), לי גואנגטיאן (אנ'), יאנג שואו (אנ') וג'או שולי (אנ').

במהלך המהפכה התרבותית רק יצירותיהם של סופרים מעטים שהשיגו אישור תחת המערכת החדשה, כמו האו ראן (אנ') או סופרים בעלי רקע של פועלים או חקלאים, יכלו להתפרסם או להיות מודפסים מחדש. הנושא המותר של ספרות פרולטארית וסוציאליסטית הוגדר בקפדנות, וב-1968 הפסיקו כל עיתוני הספרות בסין להתפרסם. המצב הוקל לאחר 1972, כאשר ליותר סופרים הורשה לכתוב ועיתונים ספרותיים מקומיים רבים חידשו את הופעתם, אולם רוב הסופרים עדיין לא יכלו לעבוד.

ההשפעה בתעשיית הסרטים הייתה זהה. הופצה חוברת בשם "ארבע מאות סרטים שיש לבקר אותם" ובמאי קולנוע ושחקנים עברו "ביקורת", חלק מהם עונו ונאסרו. אלה כללו רבים מיריביה של ג'יאנג צ'ינג וחבריה לשעבר בתעשיית הסרטים, ובין אלה שמתו בתקופה זו היו הבמאים קאי צ'ושנג (אנ') וג'נג ג'ונלי (אנ'), והשחקניות שאנגואן יונג'ו (אנ'), ואנג יינג (אנ') ושו לאי (אנ'). במשך שבע שנים לא הופק בסין היבשתית אף סרט באורך מלא, מלבד מעט ה"דרמות לדוגמה" וסרטים אידאולוגיים.

לאחר ההשתלטות הקומוניסטית בסין, חלק גדול מהמוזיקה הפופולרית משאנגחאי גונתה כ"מוזיקה צהובה" (אנ') ונאסרה. בזמן המהפכה התרבותית, מלחינים של מוזיקה פופולרית כזאת נרדפו, כמו למשל לי ג'ינהוי (אנ'). במקום זאת, קודמו שירי-מהפכה כמו "שיר הלל למולדת" (אנ'), "שיט בים תלוי באוחז בהגה" (אנ'), "המזרח הוא אדום" (אנ') ו"ללא המפלגה הקומוניסטית, לא הייתה סין חדשה" (אנ'). "המזרח הוא אדום" הפך במיוחד לפופולרי ולמעשה תפס את מקומו של "מצעד המתנדבים" כהמנון הרפובליקה העממית של סין. האחרון חזר למעמדו הקודם לאחר סיומה של המהפכה התרבותית.

אמנות תעמולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנות תעמולה בכרזות הייתה בשימוש ככלי פרסום ותקשורת המונים, ולעתים קרובות שימשה עבור העם כמקור העיקרי למידע. הכרזות יוצרו במספרים גדולים והופצו באופן נרחב, ושימשו את הממשלה והמשמרות האדומים ללמד את הציבור את הערך האידאולוגי כפי שהוגדר על ידי המפלגה. היו סוגים רבים של כרזות, כאשר שני הסוגים העיקריים היו "כרזת האותיות הגדולות" (דזיבאו) וכרזת התעמולה ה"מסחרית" (宣传画). כרזות הדזיבאו יכולו להיות סיסמאות, שירים, פרשנות וגרפיקה, לרוב מיוצרות באופן חופשי ומוצבות על קירות במרחבים ציבוריים, מפעלים וקומונות. הן היו הכרחיות למאבקו של מאו במהפכה התרבותית ומאו עצמו כתב את הדזיבאו שלו באוניברסיטת בייג'ינג ב-1966. כרזות התעמולה ה"מסחריות" היו יצירות אמנות שיוצרו על ידי הממשלה ונמכרו בזול בחנויות למטרת הצגתן בבתים. האמנים היו חובבנים או מקצועיים של צוין שמם, והכרזות היו ברובן בסגנון ויזואלי ריאליסטי סוציאליסטי בעל מוסכמות ברורות. למשל, תמונות של מאו צריכות היו להיות "אדומות, חלקות ובוהקות".

נושאים מסורתיים באמנות הוצאו מחוץ למהפכה התרבותית, ואמנים ידועים נרדפו. רבים מהאמנים נשלחו לעבודת כפיים והיה מצופה מהם לתאר נושאים שרוממו את המהפכה התרבותית בקשר לעבודתם. ב-1971, בין היתר כדי להקל על סבלם, מספר אמנים מובילים הוחזרו מעבודת הכפיים או שוחררו ממאסר תחת יוזמתו של ג'ואו אנלאי, כדי לקשט בתי מלון ותחנות רכבת שהושחתו על ידי סיסמאות המשמרות האדומים. ג'ואו אמר כי עבודות האמנות הללו מכוונות לזרים ולכן הן בגדר אמנות "חיצונית" שאינה נמצאת תחת ההגבלות שהושמו על אמנות "פנימית" שמכוונת לאזרחים הסינים. עבורו, גם ציורי נוף לא היו צריכים להיחשב כאחד מ"ארבעת הישנים". אולם לאחר שחלה בסרטן, תפס ב-1974 הפלג של ג'יאנג צי'נג את הציורים הללו ואחרים והרכיב תערוכות בבייג'ינג, שאנגחאי וערים אחרות, בהן הוקיע את יצירות האמנות כ"ציורים שחורים".

שרידים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרצופים של בודהה הושחתו במהלך המהפכה התרבותית.

אתרים, חפצים וארכיונים היסטוריים של סין ספגו נזק הרסני, משום שנחשבו שורשיהם של "דרכי מחשבה ישנות". חפצים נתפסו, מוזיאונים ובתים פרטיים נבזזו, וכל חפץ שנמצא ונחשב כמייצג רעיונות בורגניים או פיאודליים, נהרס. במשך עשר שנות המהפכה, חלק גדול מאלפי שנות ההיסטוריה של סין נהרס למעשה, או שמאוחר יותר הוברח מחוץ לסין למכירה. היסטוריונים סינים משווים את הדיכוי התרבותי לטיהור הקונפוציאני הגדול (אנ') של צ'ין שה-חואנג.

למרות שחלק מתומכיה הנלהבים של המהפכה הם אלה שלקחו על עצמם את הריסת השרידים ההיסטוריים, מעולם לא הוחלט על כך במפלגה הקומוניסטית, שמדיניותה הרשמית הייתה להגן על פריטים כאלה. ב-14 במאי 1967 הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית הסינית הוציאה מסמך שכותרתו "מספר הצעות להגנת שרידים תרבותיים וספרים בזמן המהפכה התרבותית". למרות זאת, נזק עצום נגרם למורשת התרבותית הסינית. מתוך 80 אתרי מורשת תרבותית בבייג'ינג תחת הגנה מוניציפלית, 30 נהרסו, ומתוך 6,843 אתרים תרבותיים תחת הגנת החלטת הממשלה של בייג'ינג ב-1958, 4,922 נפגעו או נהרסו. ספרים וציורים ישנים בעלי ערך ושרידים תרבותיים אחרים רבים מספור נשרפו לגמרי.

חפירות ארכאולוגיות מאוחרות יותר, לאחר התקופה ההרסנית בשנות ה-60, היו תחת הגנה, ומספר תגליות חשובות, כמו זו של צבא הטרקוטה והמאואנגדואי (אנ'), נעשו לאחר שיאה של המהפכה. למרות זאת, הסמל הבולט ביותר של המחקר האקדמי בארכאולוגיה, העיתון קאוגו (אנ'), לא פורסם בזמן המהפכה התרבותית.

פגישות מאבק וטיהורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיליוני אנשים בסין נרדפו באלימות במהלך המהפכה התרבותית. אלה שזוהו כ"רוויזיוניסטים", או שבאו ממעמד מפוקפק (ובהם אלה הקשורים לבעלי אדמות לשעבר או איכרים עשירים) היו נתונים להכאות, כליאה, אונס, עינויים, הצקה והתעללות ממושכות ושיטתיות, החרמת רכוש, מניעת טיפול רפואי ומחיקת זהות חברתית. לפחות מאות אלפי אנשים נרצחו, הורעבו או הועבדו למוות. מיליונים נוספים נעקרו ממקומותיהם בכוח.

היו אנשים שלא יכלו לעמוד בעינויים, איבדו תקוה לעתיד והתאבדו. אחד הניסיונות הידועים ביותר להתאבד עקב רדיפה פוליטית, הייתה של בנו של דנג שיאופינג, דנג פופאנג (אנ'), שקפץ (או נזרק) מבניין בן ארבע קומות לאחר ש"נחקר" על ידי משמרות אדומים. אולם הוא לא מת אלא הפך למשותק בגפיו התחתונות. במשפט של "כנופיית הארבעה", קבע בית המשפט ש-729,511 איש נרדפו, מתוכם 34,800 מתו.

על פי הספר "מאו: הסיפור הבלתי נודע" (אנ'), בערך 100,000 איש מתו באחד המאבקים הסיעתיים החמורים ביותר בגואנגשי בחודשים ינואר-אפריל 1968, לפני שראש מועצת המדינה ג'ואו שלח את הצבא להתערב. בספר "זיכרון אדום: סיפורי קניבליזם בסין המודרנית" (אנ') מאת ג'נג יי, נטען כי בוצעו "הרג שיטתי וקניבליות של אנשים בשמה של מהפכה פוליטית ומלחמת מעמדות" בין אנשי הג'ואנג (אנ') במחוז וושואן (אנ') בגואנגשי במהלך תקופה זו. ג'נג ספגה ביקורת בסין על הסתמכותה על ראיונות שלא פורסמו ועל תיאור שלילי של מיעוט אתני סיני, אולם היסטוריונים בכירים של המפלגה אמתו את הטענות על קניבליזם.

קציר הדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן הערכות שונות מאד לגבי מספר המתים, כולל אזרחים ומשמרות אדומים. ההערכות הגבוהות אומדות את מספר המתים בכמה מיליונים, בזמן שהערכת המינימום המקובלת אומדת את המספר סביב 400,000. בספר "מאו: הסיפור הבלתי נודע", טוענים ג'ונג צ'אנג וג'ון הלידיי (אנ') ש-3 מיליון איש מתו באלימות של המהפכה התרבותית. אולם ייתכן כי המספר האמיתי לעולם לא יוודע, מאחר שמקרי מוות רבים לא דווחו או שטויחו על ידי המשטרה או השלטונות המקומיים. מצב נתוני הדמוגרפיה הסינית באותה תקופה היה גרוע מאד והרפובליקה העממית של סין לא מיהרה לאפשר מחקר רשמי על התקופה.

מיעוטים אתניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפאנצ'ן לאמה (אנ') הטיבטי במהלך "פגישת מאבק" (אנ').

המהפכה התרבותית הביאה הרס רב על תרבויות מיעוטים בסין. במונגוליה הפנימית נרדפו כ-790,000 איש, מתוכם 22,900 הוכו למוות וב-120,000 הוטל מום, בזמן ציד מכשפות למציאת חברים של "המפלגה המהפכנית החדשה של העם במונגוליה הפנימית", הבדלנית לכאורה. בשינג'יאנג, עותקים של הקוראן וספרים אחרים של האויגורים ככל הנראה נשרפו. דווח כי אימאמים מוסלמים הוצעדו בסך כאשר צבע מותז על גופם. באזורים של המיעוט האתני הקוריאני (אנ') בצפון-מזרח סין, בתי ספר לשפה נהרסו. במחוז יונאן, ארמון מלך העם הדאי (אנ') נשרף וטבח של בני חווי מוסלמים בידי צבא השחרור העממי ביונאן, הידוע כ"תקרית שאדיאן" (אנ'), גבתה ב-1975 את חייהם של 1,600 איש. לאחר המהפכה התרבותית, נתנה הממשלה פיצויים על התקרית, כולל הקמת מצבת זיכרון בשאידאן.

ויתורים שניתנו למיעוטים בוטלו במהלך המהפכה התרבותית כחלק מהתקפת המשמרות האדומים על "ארבעת הישנים". קומונות עממיות (אנ'), שקודם לכן הוקמו רק בחלקים של טיבט, הוקמו ב-1966 בכל רחבי המחוז האוטונומי הטיבטי, ובזאת הסירו את הפטור של טיבט מתקופת רפורמת האדמה של סין, וכפו עצמן גם על אזורי מיעוט אחרים. ההשפעה על טיבט הייתה חמורה במיוחד, מאחר שבאה בעקבות הדיכוי שלאחר המרד הטיבטי ב-1959 (אנ'). הרס כמעט כל המנזרים שלה (מעל 6,000), שהחל עוד לפני המהפכה התרבותית, נוהל פעמים רבות בשיתוף פעולה מצד משמרות אדומים של טיבטים מקומיים. עד סוף שנות ה-70, רק שמונה מנזרים נותרו ללא פגיעה.↵נזירים ונזירות רבים נהרגו והאוכלוסייה הכללית הייתה נתונה לעינוי פיזי ופסיכולוגי. ב-1950 היו כ-600,000 נזירים ונזירות בטיבט, אולם ב-1979 רובם כבר מתו, נכלאו או נעלמו. הממשלה הטיבטית בגלות טענה שמספר רב של טיבטים מתו גם מרעב בשנים 1964-1961 ו-1973-1968, כתוצאה מהלאמה כפויה. אולם מספר המתים הטיבטים שנוי במחלוקת וכך גם עצם קיומם של מקרי הרעב.

הכישלון הכללי של מטרותיהם של המשמרות האדומים ותומכי התבוללות רדיקליים, נגרם עקב שני גורמים. הורגש שלחץ כבד מדי על קבוצות אתניות יפגע בהגנה על גבולות סין, מאחר שמיעוטים מהווים אחוז גבוה מהאוכלוסייה השוכנת לאורך גבולות סין, ובשנות ה-60 המאוחרות עברה על סין תקופה של יחסים מתוחים עם כמה משכנותיה, במיוחד עם ברית המועצות והודו.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על החלק המרכזי של הקיר הזה מופיע שריד קל של סיסמת תעמולה שהוספה במהלך המהפכה התרבותית, שהוסרה מאז: "אמון ללא גבול ביושב ראש מאו".

סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעות במפלגה הקומוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להסביר את הכאוס הגדול שנגרם על ידי מנהיגותו של מאו במהפכה התרבותית, בעודם משמרים את השלטון והלגיטימיות של המפלגה, יורשיו של מאו היו צריכים לספק לאירוע שיפוט היסטורי "הולם". ב-27 ביוני 1981, אמצה הוועדה המרכזית את ה"החלטה על מספר שאלות בהיסטוריה של המפלגה שלנו מאז יסודה של הרפובליקה העממית של סין", הערכה רשמית של אירועים היסטוריים גדולים מאז 1949. ההחלטה ציינה בכנות את תפקיד ההנהגה של מאו בתנועה, כשציינה ש"אחריות ראשית לטעות החמורה של 'השמאל' של 'המהפכה התרבותית', טעות מקיפה בגודלה וארוכה במשך תקופתה, אכן מוטלת על החבר מאו דזה-דונג". ההחלטה דיללה את האשמה על מאו עצמו בטענה שהתנועה "תומרנה על ידי הקבוצות האנטי-מהפכניות של לין ביאו וג'יאנג צ'ינג", שגרמו למעשי הזוועה החמורים ביותר שלה. ההחלטה אישרה שהמהפכה התרבותית הביאה אסון ומהומה חמורים למפלגה הקומוניסטית והעם הסיני".

הדעה הרשמית ביקשה להפריד את פעולותיו של מאו במהלך המהפכה התרבותית מפעילותו המהפכנית ה"הירואית" במהלך מלחמת האזרחים הסינית ומלחמת סין-יפן השנייה. היא גם הפרידה את טעויותיו האישיות של מאו מנכונותה של התאוריה שיצר, עד כדי כך שהסבירה שהמהפכה התרבותית הפרה את רוחה של מחשבתו של מאו, שנותרה עדיין האידאולוגיה המנחה הרשמית של המפלגה. דנג שיאופינג סיכם זאת במשפט "מאו היה 70% טוב, 30% רע". לאחר המהפכה התרבותית, אישר דנג שהאידאולוגיה המאואיסטית הייתה אחראית להצלחה המהפכנית של המפלגה הקומוניסטית, אולם נטשה אותה למעשה לטובת "סוציאליזם עם מאפיינים סיניים" (אנ'), מודל שונה מאד של כלכלת שוק (אנ') בהכוונת המדינה. הדעה הרשמית של המפלגה בסין משמשת עתה כמסגרת השלטת של ההיסטוריוגרפיה הסינית (אנ') של התקופה, ואילו דעות אלטרנטיביות נמנעות. בעקבות המהפכה התרבותית, ז'אנר חדש של ספרות, הידוע בשם "ספרות צלקת" (אנ'), צץ וזכה לעידוד מהממשלה שאחרי עידן מאו. ספרות זו, שחלק גדול ממנה נכתב על ידי ליו שינחואה, ג'אנג שיאנליאנג וליו שינוו (אנ'), תיארה את המהפכה מנקודת מבט שלילית, וסופריה השתמשו בהשקפות הפרטיות שלהם כבסיס.

לאחר דיכוי אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989), הליברלים והשמרנים במפלגה האשימו זה את זה בזוועות שלטענתם הזכירו את המהפכה התרבותית. לי פנג (אנ'), שקידם את השימוש בכח צבאי, אמר כי תנועת הסטודנטים לקחה את השראתה מהעממיות של המהפכה התרבותית, ושאם לא תיעצר, תוביל בסופו של דבר לדרגה דומה של כאוס המוני. ג'או זיאנג (אנ'), שאהד את המוחים, האשים מאוחר יותר את יריביו הפוליטיים בהדחה לא-חוקית שלו בעזרת טקטיקות "בסגנון המהפכה התרבותית", כולל "הפיכה בין שחור ולבן, הגזמה בהתקפות אישיות, הוצאת ציטוטים מהקשרם, הפצת השמצות ושקרים... הצפת העיתונים במאמרים ביקורתיים ההופכים אותי לאויב, ואי התחשבות בחרויותי האישיות".

דעות אלטרנטיביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהמפלגה הקומוניסטית הסינית באופן רשמי מגנה את המהפכה התרבותית, ישנם סינים רבים המחזיקים לגביה דעות חיוביות יותר, במיוחד בקרב מעמד הפועלים, שהפיק תועלת ממדיניותה. מאז עלייתו של דנג לשלטון, הממשלה עצרה ואסרה אנשים שהביעו עמדה התומכת במהפכה התרבותית. למשל, ב-1985 עובד צעיר במפעל נעליים תלה כרזה על קיר המפעל בשיאניאנג, שהכריזה כי "המהפכה התרבותית הייתה טובה" והביאה להישגים כמו "בניית גשר נאנג'ינג על נהר היאנגצה" (אנ') ו"העלאת מודעותם של אנשים". על העובד נגזרו 10 שנים בכלא, שם הוא מת זמן קצר לאחר מכן.

לאחד ממנהיגי אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989), שנג טונג (אנ'), מחבר הספר "כמעט מהפכה", יש השקפה חיובית על כמה מההיבטים של המהפכה התרבותית. לדבריו, מה שעורר את שביתות הרעב המפורסמות של 1989 הייתה כרזה באותיות גדולות, אמצעי בולט במיוחד בזמן המהפכה. הוא ציין כי שהתקהלותם של סטודנטים מכל סין ברכבות לבייג'ינג והכנסת האורחים בה התקבלו על ידי תושביה, הזכירה את חוויותיהם של המשמרות האדומים במהפכה התרבותית.

מאז כניסת האינטרנט, טענו אנשים מתוך ומחוץ לסין שלמהפכה התרבותית היו גם השפעות חיוביות על סין, שהודחקו הן על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית שאחרי עידן מאו והן על ידי התקשורת המערבית. ישנם הטוענים כי המהפכה "ניקתה" את סין מאמונות טפלות, דוגמה דתית ומסורות מיושנות, בתהליך שינוי מודרני שמאוחר יותר אפשר את קיומן של הרפורמות הכלכליות של דנג.

סין כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיון ציבורי על המהפכה התרבותית עדיין מוגבל בסין. הממשלה הסינית ממשיכה למנוע מארגוני חדשות להזכיר פרטים לגבי המהפכה, ודיונים באינטרנט וספרים על הנושא נתונים לבדיקה רשמית. ספרי לימוד על הנושא ממשיכים להיצמד ל"השקפה הרשמית" לגבי האירועים. מסמכי ממשלה רבים משנות ה-60 והלאה נותרו חסויים ואינם פתוחים לבחינה רשמית על ידי אקדמאים פרטיים. במוזיאון הלאומי של סין (אנ') בבייג'ינג, המהפכה התרבותית בקושי מוזכרת בתערוכות ההיסטוריות שלו. למרות התקפות מצד סינולוגים חשובים רבים, מונעת הממשלה הסינית מחקר עצמאי של המהפכה. ישנה דאגה רבה, שמכיוון שהעדים לה מזדקנים ומתים, ההזדמנות לחקור את האירועים לעומקם בתוך סין עצמה, הולכת לאיבוד.

העובדה שהממשלה עדיין מפגינה רגישיות גבוהות כל כך סביב נושא המהפכה התרבותית, מצביעה על כך שהיא עדיין רואה בעצמה, כיורשת, לפחות חלקית, של המורשת של המהפכה. הממשלה חוששת מכך שבחינה אקדמאית ודיונים עממיים יובילו לקונפליקט אידאולוגי ויגבירו את אי היציבות החברתית. הדבר עלול לאיים על יסודותיו של השלטון הקומוניסטי. ההתמקדות של הממשלה בשמירה על היציבות הפוליטית והחברתית הייתה בראש סדר העדיפויות מאז נקיטת הצעדים נגד דורשי הרפורמה באירועי כיכר טיין-אן-מן ב-4 ביוני 1989, ולממשלה הנוכחית אין שום עניין בהערכה מחדש של שום נושא שעלול להוביל לפיצול בהנהגה, או שעלול להביא לקיטוב במפלגה מסיבות אידאולוגיות.

מחוץ לסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1967 החלה בהונג קונג שביתה אנטי-קולוניאליסטית פרו-קומוניסטית (אנ'), שקיבלה את השראתה מהמפכה התרבותית. זוועותיה פגעו באמינות הפעילים הללו בעיני תושבי הונג קונג במשך דור שלם. בטאיוואן, יזם צ'יאנג קאי שק את התחייה התרבותית הסינית (אנ'), כנגד מה שראה כהרס הערכים הסיניים המסורתיים על ידי הקומוניסטים בסין היבשתית. באלבניה, המנהיג הקומוניסטי ובעל ברית של סין אנוור הוג'ה החל ב"מהפכה תרבותית וחברתית" שאורגנה בהתאם לאותם קוים של המהפכה התרבותית בסין. בעולם כולו, מאו דזה-דונג הופיע כסמל האנטי-ממסדיות, העממיות, וההגדרה העצמית. תורתו המהפכנית מצאה לה חסידים בנתיב הזוהר בפרו, במרידה של הנקסליטים (אנ') בהודו ובתנועות פוליטיות שונות בנפאל, בפנתרים השחורים בארצות הברית ובתנועת תרבות הנגד של שנות ה-60 בכלל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מהפכת התרבות בסין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 תשעה דיונים אודות המפלגה הקומוניסטית, אפוק טיימס. עמ' 245: "אנשי הסגל (קאדרים) של המפלגה הם הקבוצה השומרת על הכוח שבין חברי המפלגה... הם המנהיגים ברמות השונות; והם עמוד השדרה של המפלגה". הערה 15: "קאדר - איש סגל, לרוב פנאטי במסירותו לקידום אקטיבי של האינטרסים של המפלגה או הקבוצה אליה שייך".
  2. ^ Historical Atlas of the 20th century
  3. ^ יצחק שיחור, סין: מסורת מול שינוי, ספרית "אוניברסיטה משודרת", קצין חינוך ראשי/ גלי צה"ל בחסות אוניברסיטת תל אביב, הוצאת משרד הביטחון, תשל"ט 1979; פרק ו': ד"ר איירין איבר, האינטלקטואלים במסורת ובמשטר הקומוניסטי, עמ' 46.
  4. ^ ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי, מאו: הסיפור הבלתי נודע.
  5. ^ ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי, מאו: הסיפור הבלתי נודע, עמ' 624.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי, מאו: הסיפור הבלתי נודע, עמ' 629-628.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי, מאו: הסיפור הבלתי נודע, עמ' 632-631.
  8. ^ 8.0 8.1 ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי, מאו: הסיפור הבלתי נודע, עמ' 633.
  9. ^ ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי, מאו: הסיפור הבלתי נודע, עמ' 634.
  10. ^ ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי, מאו: הסיפור הבלתי נודע, עמ' 640.
  11. ^ ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי, מאו: הסיפור הבלתי נודע, עמ' 649-648.
  12. ^ ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי, מאו: הסיפור הבלתי נודע, עמ' 651.
  13. ^ ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי, מאו: הסיפור הבלתי נודע, עמ' 642-641.
  14. ^ ג'ונג צ'אנג וג'ון האלידיי, מאו: הסיפור הבלתי נודע, עמ' 683.
  15. ^ תשעה דיונים אודות המפלגה הקומוניסטית, אפוק טיימס. על עריצות המפלגה הקומוניסטית הסינית, עמ' 84.