לדלג לתוכן

מה קרה להגר באילת?

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מה קרה להגר באילת?
עטיפת הספר (עיצוב העטיפה: אמרי זרטל)
עטיפת הספר
(עיצוב העטיפה: אמרי זרטל)
מידע כללי
מאת עופרה עופר אורן
שפת המקור עברית
סוגה רומן בסונטות
הוצאה
הוצאה כנרת זמורה-ביתן דביר
תאריך הוצאה 2023
מספר עמודים 363
פרסים
פרס ספיר (2023)

מה קרה להגר באילת? הוא רומן בסונטות שכתבה עופרה עופר אורן. הרומן זכה לביקורות נלהבות וזיכה את המחברת בפרס ספיר לשנת 2023.[1]

העלילה והרקע לכתיבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מביא את סיפורה של הגר, צעירה שגדלה בחולון בבית אלים ומתעלל. הגר מקווה שיציאתה מהבית לשירות צבאי תביא לה מזור, אך לאחר משבר, שמתרחש במהלך חופשה קצרה באילת, היא נקלעת לחוף הים, שם אונסים אותה כמה חיילים שמנצלים את מצוקתה. הספר בוחן מה בעברהּ של הגר אִפשר לאונס להתרחש, מתחקה אחר גורלה לאחר אותו אונס קבוצתי, בוחן את ההשלכות הקשות הנלוות לאירוע ושואל האם תתאפשר תקומה ממנו.

העלילה מתרחשת ברובה בשנת 1969 ונפרשת על פני שלושה עשורים, עד 1999, אך יש בה גם הבלחות לשנים קודמות ובכלל זה לתקופת מלחמת ששת הימים. העלילה מתרחשת ברובה ב"שנות האופוריה" הקצרות שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, ויש הטוענים כי ההֶקְשר החיילי של הסיפור משמש את עופר אורן כדי לרמוז על הקשר ההדוק שבין ההכנעה הצבאית לזו המינית, בין השליטה הגברית בארץ לשליטה הגברית בנשים, ולירות חיצי ביקורת במאצ'ואיזם המיליטריסטי המזוהה עם התקופה.[2] האירועים נעים בין מקומות שונים בישראל (בחולון, בבסיס תל-נוף, באילת, בתל אביב ובירושלים) ומגיעים גם לאנגליהלונדון).

הרקע לכתיבת הספר הוא אירוע אמיתי שהתרחש על החוף מדרום לאילת בסוף שנות ה־60. הסופרת שמעה על המקרה מבן זוגה, שהיה אז חניך בקורס חובלים: באחד הימים כאשר חזרו החניכים לחוף, הם היו עדים להתרחשות חריגה, שעד מהרה התברר מה טיבה. המפקד שלהם שם קץ לדברים, גונן על הצעירה ולבסוף הסיע אותה מהמקום.[3]

בראיונות שונים סיפרה הסופרת שבמשך שנים לא נתן לה הסיפור מנוח, אך בעקבות מקרה האונס הקבוצתי של הצעירה האנגלייה באיה נאפה החליטה לנסות לתת לו ביטוי ספרותי.[3][4] בהיעדר קשר עם הנפגעת,[4] עופר אורן הציבה לעצמה שאלת מחקר אמנותית, ויצאה לדרך בלי לדעת מה יהיו התשובות שתגלה,[5] והסיפור שנרקם הוא פרי דמיונה של הסופרת. בעבר חשפה עופר אורן שבילדותה אביה פגע בה מינית,[6][4] אך הדגישה כי היא אינה הגר וכי מעולם לא עברה אונס קבוצתי.[3] עם זאת, בראיונות שונים ציינה עופר אורן שבכתיבת "מה קרה להגר באילת?" נעזרה בביוגרפיה האישית שלה, מה שאִפשר לה להוסיף אמינות לתיאורים. בין השאר סיפרה המחברת כי התגוררה כמה שנים בחולון, חייתה בנעוריה בבסיס תל נוף ובלונדון (הדירה שבה היא מיקמה את הגר בלונדון היא למעשה הדירה שבה גרה בלונדון בסוף שנות ה-60) ושירתה בצבא כפקידת מבצעים בחיל האוויר ובהמשך כקצינת ניהול וח"ן.[3][4]

בניגוד למקובל, הרומן אינו כתוב בפרוזה אלא ב-336 סונטות מוקפדות בחריזה ובמשקל. כתיבת אֶפוסים בשירה מוכרת כבר מהזמן העתיק, כך, למשל, בשירה האפית העתיקה של יוון (האיליאדה והאודיסאה) או של הודו (המהאבהארטה והראמאיאנה), בשירת אנגליה בימי הביניים ואפילו ב"קומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי, שכולן מגוללות עלילות, מציגות דמויות ומספרות סיפורים בצורה שירית.[7] כתיבת רומנים בחרוזים (אנ') מוכרת גם היום, ומקובלת מאוד בכמה מדינות ובהן אוסטרליה וניו זילנד.

כתיבת רומנים בסונטות נדירה יותר, שכן לא מדובר רק בחריזה אלא גם בשמירה על מבנה קבוע ועל משקל אחיד. היצירה המוכרת ביותר שנכתבה בסונטות היא "יבגני אונייגין", שכתב פושקין במאה ה-19 (יש הרואים גם במחזור הסונטות של שייקספיר, שקדם ל"ייבגני אונייגין", רצף המספר סיפור אחד).[4] יצירה מפורסמת אחרת הכתובה בסונטות היא "שער הזהב" (אנ') שכתב ויקראם סת'. גם הסופרת הישראלית מאיה ערד כתבה רומן בסונטות ("מקום אחר ועיר זרה").

מבנה החריזה ב"מה קרה להגר באילת?" הוא: א-ב-א-ב ג-ד-ג-ד ה-ו-ה-ו ז-ז, כלומר, השורה הראשונה והשורה השלישית (מסומנות באות א) מתחרזות, כך גם השורה השנייה והרביעית (מסומנות באות ב) וכן הלאה עד שתי השורות האחרונות (שורה 13 ו-14) המתחרזות זו עם זו (מסומנות באות ז).

המשקל שבו נכתבה היצירה הוא אנאפסט, דהיינו שתי הברות לא-מוטעמות והברה שלישית מוטעמת, כשבכל אחת מהשורות יש ארבעה אנאפסטים. לדוגמה שתי השורות הראשונות של הסונטה הראשונה:

הָרִאשׁוֹן - שֶׁהִבְחִין - בָּהּ הָיָה - הָעוֹזֵר

לַטַּבָּח, - שֶׁיָּצָא - לְעַשֵּׁן - קְצָת בַּחוּץ.

הבחירה במקצב אנאפסט סדיר ואחיד אינה מובנת מאליה, שכן הנטייה של המשוררים המקומיים שחזרו אל כתיבה בחרוז ובמשקל הייתה באופן גורף כמעט חזרה אל משקל יאמבי (הטעמה של כל הברה שנייה) — צמצום מנעד המקצבים יותר מאשר הרחבה שלו.[2]

בתשובה לשאלה מדוע בחרה לכתוב את הרומן בצורה של סונטות, הסבירה עופר אורן שלמעשה הצורה בחרה בה. לדבריה היא התחילה לכתוב את הרומן בפרוזה, בדומה לרומנים הקודמים שכתבה, אבל הדבר לא עלה בידה.[5][4] באותה תקופה היא עסקה בתרגום כל מחזור הסונטות של שייקספיר (שבו 154 סונטות), לאחר שכבר השלימה את תרגום ה"סונטות מהפורטוגזית" של אליזבת בארט בראונינג (שבו 44 סונטות);[8] עופר אורן אף כתבה סונטות משל עצמה ובכמה מקרים אף מחזורים קצרים של כמה סונטות המספרות סיפור אחד (לדוגמה: "תשע סונטות – סיפור על כובע שנשכח"[9] ו"חמש סונטות על נפט שנשפך"[10]). מאחר שהצורה השירית הזו הייתה מוכרת לה, החליטה עופר אורן לנסות לכתוב את סיפורה של הגר בסונטות, וברגע שהשלימה את הסונטה הראשונה הבינה שזו הדרך מבחינתה.[5]

מעצם טבעה הַכְּתיבה השירית הִכתיבה למחברת צמצום, בבחינת מעט המחזיק את המרובה,[11] חוקרת הספרות פרופ' זיוה שמיר טוענת כי "רק בשירה אפשר להשאיר בסיפור פערים כה רבים ולהותיר כל כך הרבה ליד הדמיון, מבלי לתסכל את הקורא. כתיבה על אותם נושאים עצמם בדרך פרוזאית או דרמטית הייתה מסכנת את הספר". לדבריה "הסונט הוא אחד הז'אנרים עם התביעות הפרוזודיות המחמירות ביותר, ואף על פי שהוא כובל את המחבֵּר, ואולי דווקא משום שהוא כובל אותו, עופרה עופר מצאה בו את החופש לומר בחופשיות את אשר הפֶּה מסרב לומר כשאין עליו שום רסן ומחסום."[12] גם החוקר והמבקר אברהם בלבן, שלימד שנים רבות את יסודות החריזה והמשקל בשירה העברית, טוען כי "הרומן מביע בכמה וכמה מהסונטות את קוצר־ידן של המלים לתאר חוויות שיש בהן משום שבירה גמורה של טאבו חברתי. אבל השירה, על רמזיה ועל האימז'ים והמטפורות המקוריות הכלולות בה, מצליחה להעביר היטב את האלם וההלם שיש בחוויות האלה."[13]

עופר אורן סיפרה כי העיסוק המתמיד בשמירה על "המבנה המהודק, הדיוק הצורני והמוזיקליות הלא מתפשרת הגנו עליה מפני הכאב בחייה של הגר."[5] קוראים העידו כי המבנה הייחודי הקל על הקושי בהתמודדות עם התכנים. חלק מהקוראים סיפרו שכאשר שקעו בעלילה שכחו שמדובר בסונטות ונסחפו עם הסיפור,[4][7][13] אחרים העידו שקראו לעצמם את הטקסט תוך שמירה על המוזיקליות שלו, ויש מי שמרגיע את החוששים לקרוא רומן בחרוזים: "אם נדמה לכם שתתקשו לקרוא סיפור דרמטי ומפותל שכתוב ככה, בשורות קצרות ומחורזות הרמטית (א-ב-א-ב), במשקל קצוב ומדוד, תרשו לי להמר ולענות – אתם טועים מאוד. אדרבא: הקריאה זורמת, מפכה ומתנגנת והעור סומר מרוב יופי, מהעברית הנהדרת, מהכתיבה הלוכדת את הנפש בקורי קסם דקיקים ועצובים."[14] מבקר אחר ציין כי אמנם "הסונטה היא אחת מצורות השירה המורכבות ביותר וקשה מאוד לעמוד בדרישותיה בכל הנוגע לחריזה ולמשקל", אך "למקרא הסונטות של עופר אורן דומה שהקשיים האלה אינם קיימים כלל. העברית שלה חיה וזורמת, פרחחית ועגתית כשצריך [...] מתברר שכדי לכתוב רומן המעצב עלילה מותחת המחייבת את הקורא להעביר דף אחרי דף אפשר [להשתמש] לא רק בפרוזה אלא גם בסדרת סונטות."[13]

עופר אורן מסבירה שהיא קיבלה החלטה מודעת שהחריזה תהיה טבעית ככל האפשר, שלא יורגש מאמץ ליצור חרוז. "היה לי חשוב להשתמש בשפה משכנעת ולא מאולצת, ולכן לפעמים השתמשתי ממש בשפה דיבורית".[4] ככלל כל אחת מהסונטות היא גם סיום של משפט – כלומר אין משפטים הגולשים מסונטה אחת לבאה אחריה – אבל המשפטים אינם מסתיימים בהכרח בסוף שורה.[2] עופר אורן מנצלת את חיתוכי השורות ניצול מקסימלי המעצים את המתח: "המשפטים השלמים, הפרוזאיים לעיתים, נשברים שוב ושוב בתוך המבנה ההדוק והלוחץ. השיר נתון בסד, והסד מוחץ וקוצץ את איבריו [...] אין המחשה כואבת יותר למצבה של זו הגדֵלה באזור האסון של הפגיעה המינית, לכודה בארגז קשיח המעוות את איבריה ומוחץ את נשמתה."[2]

  • הגר – פקידת מבצעים בבסיס תל נוף, בת עשרים, בתחילת הרומן. במהלך חופשה באילת עברה אונס קבוצתי. ברומן מתגלה הקשר בין מסכת חייה בביתה לאירוע המצמרר, ונבחן ניסיונה לשקם את חייה בלונדון, הרחק ממשפחתה שעמה ניתקה כל קשר.
  • "הרופא" – אביה של הגר, ניצול שואה ורופא נשים במקצועו. רודף נשים שמנהל רומנים מחוץ לנישואים ואינו בוחל בפגיעה מינית גם בבנותיו.
  • "אומנית החוטים" – אמהּ של הגר, אישה כנועה ואגוצנטרית, שעוצמת את עיניה ולא רואה מה מעולל בעלה לבנותיה.
  • סיגלית – אחותהּ של הגר, שצעירה ממנה בכעשר שנים. גם היא נפגעה מינית מאביה, ובסופו של דבר מגיעה לאשפוז במוסד.
  • "הדוד הטייס" – דודהּ של הגר, אחיה של האם. טייס בחיל האוויר המתגורר בלונדון. השתתף במלחמת ששת הימים ונהרג במלחמת יום כיפור. פגע מינית באחותו בילדותה ובהגר בצעירותה.
  • אלמנתו של הדוד הטייס – חיה בלונדון.
  • שלומי, דב שושן, מיקי כ"ץ, אלכסנדר – ארבעה חיילים שאנסו את הגר על חוף הים באילת.
  • אביבית – חברה של החייל שלומי (מוזכרת רק במחשבותיו של שלומי).
  • פיטר – יהודי יליד פראג ותושב לונדון. הגיע לאנגליה במסגרת ה"קינדר טרנספורט" ואיבד במלחמה את הוריו. בעל חנות צילום. היה בן זוגה של עידית ובהמשך בן זוגה של הגר.
  • אלה – הבת שנולדת להגר ולפיטר בלונדון.
  • עידית – ישראלית, בת הזוג הראשונה של פיטר והאם של יוני (ג'וני). נטשה אותו במפתיע וחזרה ארצה.
  • יוני / ג'וני – הבן של עידית ופיטר.
  • הראל – טייס בבסיס תל נוף, המפקד של הגר בצבא. הזמין את הגר לבוא אִתו לחופשת צוות אוויר בבית מלון באילת, ולאחר משבר ביניהם נקלעה הגר לאונס הקבוצתי.
  • יעל – חיילת המשרתת עם הגר בתל נוף.
  • שרון – קצינת הניהול והח"ן בטייסת בבסיס תל נוף. תקופה מסוימת הייתה גם היא בת זוגו של הטייס הראל. המפקדת של הגר.
  • ענת – צעירה במעגל הזנות, שהייתה שותפה של הגר לחדר במעון בירושלים, שם הן שהו מוסתרות עד לסוף ההיריון הלא־מתוכנן שלהן.
  • גברת דוט – העוזרת האירית בביתו של פיטר.
  • אודליה – ישראלית, חברה של הגר בחוג הריקודים בלונדון.
  • אנטי מארי – (Aunty Mary) הגננת של אלה בגן של הכנסייה בלונדון.
  • איאן – חבר של אלה בבית הספר בלונדון.
  • ג'וזי – תלמידה שלומדת עם אלה ואיאן בלונדון (מוזכרת כבדרך אגב).
  • מיסטר קיץ' – מורה של אלה ואיאן בבית הספר בלונדון (מוזכר כבדרך אגב).

חלק מהדמויות, בהן דמויות משמעותיות, לא זכו בשם וצוינו רק בשם תואר המאפיין אותן. בין הדמויות החשובות שלא זכו לשם היו אביה של הגר שפגע זה מינית (מכונה "הרופא"); אמהּ של הגר שהייתה מרוכזת בבגידותיו של בעלה ולא שמרה על בנותיה (מכונה "אומנית החוטים"); הדוד של הגר, אחיה של האם, שפגע הן באם בילדותה והן בהגר בצעירותה (מכונה "הדוד הטייס"). המשותף לכולן היא עובדת היותן מחוללות הרוע, שהביא את הגר לאן שהגיעה.

דגשים על התכנים והמבנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיצול

אחד ממנגנוני ההישרדות של נפגעות תקיפה מינית הוא הפיצול בעת מעשה, מה שמאפשר למנגנון ההכחשה לפעול. עופר אורן נתנה ביטוי למנגנונים אלה בספר, לדוגמה:

"... וּמָה עוֹד הִיא עוֹשָׂה? מְכַבָּה / אֶת הָאוֹר, וְעוֹצֶמֶת אִתּוֹ אֶת לִבָּהּ" (סונטה 42)

"הוּא קָרֵב לְחַדְרָהּ! זֶה הָאוֹת לַפִּצּוּל / הַפְּנִימִי, לַשִּׁסּוּעַ: הַחֹשֶׁךְ הוּא שַׂק / הַמֻּלְבָּשׁ עַל רֹאשָׁהּ, וְגוּפָהּ מְנֻתָּק" (סונטה 43)

"שׁוּב תְּחוּשַׁת מַמָּשׁוּת, שֶׁבְּכָל זֹאת תֻּכְחַשׁ, / מָה יִקְרֶה לָהּ? הַאִם עוֹד תּוּכַל לְחַבֵּר / אֶת עַצְמָהּ אַחֲרֵי שֶׁנַּפְשָׁהּ תִּתְפַּצֵּל? / הַאִם יֵשׁ עוֹד סִכּוּי שֶׁהָגָר תִּנָּצֵל?" (סונטה 62).

נפגעות שקראו את התיאורים מצאו אותם אמינים מאוד. פרופ' רוחמה וייס כתבה בהקשר זה: "מעולם לא קראתי (בספרות מדעית, בשירה או בפרוזה) תיאורים מדויקים יותר של החוויה הדיסוציאטיבית (וכותבת אחת שיודעת)."[15]

הניתוק וההכחשה

הפיצול מביא לניתוק ולהכחשה בחיים עצמם, או כמו שהמחברת מסבירה, לחיים על שני איים: אי אחד שבו האדם יודע בדיוק מה קרה ואי אחר שבו הוא ממשיך בחייו כאילו לא קרה דבר.[3][4] רק כאשר הנפגעת מבינה את מה שידעה כל הזמן, היא תוכל לאחד את האיים ולנסות להשתקם. הניתוק, ההכחשה והאיים נמצאים גם אצל הגר:

"הִיא אֵינֶנָּה יוֹדַעַת דָּבָר, וְגוּפָהּ, / כְּמוֹ תָּמִיד, לֹא קָשׁוּר לִפְנִימָהּ. כְּשֶׁהַגּוּף / הַנָּכְרִי לָהּ, דּוֹבֵר וְזוֹעֵק, הִיא כּוֹפָה / עַל עַצְמָהּ לֹא לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ, הוּא עָרוּף, / לְעוֹלָם לֹא תַּבְחִין שֶׁהַגּוּף מִשְׁתַּדֵּל /לְהַסְבִּיר, וַאֲפִלּוּ לִצְעֹק, בְּדַרְכּוֹ." (סונטה 120)

"אַף אֶחָד לֹא יֵדַע, שֶׁהֲרֵי הִיא תִּחְיֶה / כָּרָגִיל, כָּרָגִיל, עִם אוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה, / כְּמוֹ תָּמִיד – בְּלִי לִדְרֹשׁ, בְּלִי לִשְׁאֹל, בְּלִי לִמְחוֹת – / אַךְ עַתָּה הִיא עוֹד אִי שֶׁפֻּצַּל מֵהָאִי / שֶׁהוּא הִיא וְלֹא הִיא, מִי יוּכַל לְאַחוֹת / אֶת שִׁבְרֵי הַקִּיּוּם, הַשְּׁבָרִים שֶׁגַּם הִיא / לֹא תַּכִּיר: הַשְּׁבָרִים הֵם עֲדַיִן עֵדִים / שֶׁצָּרִיךְ לְחַבֵּר, לְאַחוֹת בְּלִי מִלָּה" (סונטה 48)

"בִּשְׁבִילוֹ הִיא עַכְשָׁו בְּעָיָה, הִיא רַק גּוּף / שֶׁצָּרִיךְ לְרוֹקֵן. בִּשְׁבִילָהּ – הִיא אֵינָהּ / מִתְקַיֶּמֶת בִּכְלָל, הִיא עַכְשָׁו רַק רִחוּף / שֶׁמַּרְחִיק וְהוֹלֵךְ, שֶׁמֻּכָּר לָהּ מִזְּמַן. / הַנִּתּוּק הַנּוֹשָׁן, הַיָּדוּעַ, פָּעַל" (סונטה 171)

"עַצְמָאוּת, אַחְרָיוּת... אֶל הַמּוֹחַ הָרֵיק / שֶׁל הָגָר מִתְגַּנְּבִים חֲלָלִים בֵּין אִיִּים / שֶׁנֻּתְּקוּ זֶה מִזֶּה, אִי שֶׁל אִי־הֲבָנָה / אִי־רָצוֹן וּבְדִידוּת, אִי שֶׁל אִי־הַבְחָנָה" (סונטה 183).

פגיעוּת

ילדות וצעירות שנפגעו מינית במשפחה חשופות לפגיעה גם בבגרותן. נוצר אצלן בלבול בין טוב לרע ואין להן משענת להיתמך בה. "ילדה כזאת לא מצפה שהעולם ייטיב איתה ולכן הבחירות שלה מועדות לפורענות".[3] עופר אורן מבטאת זאת בספר, לדוגמה:

"כִּי בְּעֶצֶם הוּא עֹנֶשׁ, שֶׁכְּמוֹ מֵרָצוֹן / תְּבַקֵּשׁ לְעַצְמָהּ שׁוּב וָשׁוּב, כִּי הוּא מָה / שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹ פִּטּוּם, אַךְ בְּעֶצֶם הוּא צוֹם, / אוֹ בְּעֶצֶם סִגּוּף, הִתְיַסְּרוּת שֶׁדּוֹמָה / לְשִׂמְחָה אוֹ רִצּוּי, לֹא גְּלִישָׁה מִפִּסְגָּה / מְנַפֶּצֶת אֶל כְּלוּם שֶׁאוֹרֵב לָהּ, אִטִּי, / לֹא סְתַם כְּלוּם, כְּלוּם שׂוֹרֵט וְחוֹתֵךְ בְּמַגָּע, / שֶׁתָּמִיד מְחַכֶּה בְּדַרְכָּהּ לַתַּחְתִּית. / לִכְאוֹרָה אֵין מָנוֹס מֵאוֹתָהּ הַתְחָלָה / כִּי זֹאת הִיא שֶׁתֹּאמַר בְּלִי מִלִּים מָה צָרִיךְ / לְהַתְחִיל: מִין בִּזָּה, הוֹלֵלוּת, הִלּוּלָה. / בְּגוּפָהּ הַצָּנוּם אַךְ הָרַךְ כְּמוֹ תַּפְרִיךְ / אֶת הַצַּו הַמֻּחְלָט, הַפּוֹסֵל, הָאוֹסֵר / עַל כָּל מָה שֶׁיִּקְרֶה וְהוּא בַּל יֵעָשֶׂה." (סונטה 15)

חולשה

פגיעותה המתמשכת של הגר יוצרת רושם שהיא חלשה, אבל נראה שלא זה המצב. נשים שנפגעו מינית במשפחה מועדות להגיע לאחד מארבעה בתים: בית משוגעים, בית בושת, בית סוהר או בית קברות. עופר אורן גורסת ש"צריך המון כוחות נפש כדי לא להגיע לאחד מהבתים האלה, ולחיות חיים שיש בהם משמעות ותקווה. אני חושבת שבסופו של דבר, אחרי הרבה שנים קשות מאוד, אני הצלחתי לעשות את זה, ואני מקווה שגם ברומן יש איזשהו חסד ותקווה ולא רק רוע ואלימות".[3] ההחלטה שמקבלת הגר לנסוע אל פיטר – ולחולל תפנית כה משמעותית בחייה היא ביטוי לתעצומות הנפש שלה, וכמיהתה לתיקון ולחיים נורמטיביים, אותם הצליחה בסופו של דבר ליצור בלונדון.

הצלה הדדית

קוראים רבים רואים בפיטר מלאך שהושיע את הגר, אך מהסיפור שטוותה עופר אורן אפשר לראות שגם הגר הושיעה אותו. פיטר אמנם שרד את השואה, אבל נושא עמו כל השנים את צלקת הפרידה מהוריו – הם רצו (והצליחו!) להצילו כאשר שלחו אותו לבדו לאנגליה, אך הוא חש נבגד, כמי שננטש. אם לא די בכך, גם בת הזוג הראשונה שלו ברחה ממנו עם הבן והוא לא מצליח לאתרהּ. המפגש המקרי עם הגר, העדינות שבה הציע לה עזרה, הנכונות שלו לקבל את שתיקתה בלי לחטט ולחקור, היכולת שלו לקבל את הגר כפי שהיא, אפשרו להגר להיאחז בקשר אתו ובכך להעניק לו זוגיות והורות מאושרות שהיה זקוק להן כל כך.[16]

תודעת העובר

גיבורת הספר, הגר, נכנסת להיריון ויולדת. המחברת בחרה ללוות את ההיריון בדרך מקורית – מנקודת ראותו ותודעתו של העובר. התיאורים מתחילים כבר ברגע ההפריה (בסונטה 104) ונמשכים דרך שלבי ההתפתחות השונים (לדוגמה בסונטה 119) ומגיעים עד ללידה עצמה (סונטה 230 עד 234). סונטה 228 בספר מפליאה לתאר בכישרון ובחדות את חוויית העובר בתהליך ההיריון, ולמעשה היא שיר שלם לגמרי, שיש לו ערך פואטי גם במנותק מהעלילה.[7]

הַדְּפָנוֹת מִתְקָרְבוֹת לָעֻבָּר, הַמָּקוֹם

שֶׁהָיָה מְרֻוָּח, מִצְטַמְצֵם, מִתְהַדֵּק.

עוֹלָמוֹ עוֹד עָלוּם, הוּא מֵנִיעַ אֶת כָּל

אֵיבָרָיו, כָּל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר, כְּבוֹדֵק

אִם נוֹתָר לוֹ מֶרְחָב, עוֹלָמוֹ – נְהָמָה

הִמְהוּמִים, גִּרְגּוּרִים, פְּעִימוֹת שֶׁעוֹלוֹת;

הוּא הָיָה רַק נוֹזֵל, מְצִיאוּת שֶׁקָּדְמָה

לִתְחוּשׁוֹת אֲחֵרוֹת, חֲדָשׁוֹת בְּכֻלּוֹ

אוֹ אוּלַי לֹא בָּאוֹת מִתּוֹכוֹ – הֵן מַגָּע

עִם סְבִיבָה מִשְׁתַּנָּה וּקְרוֹבָה, שֶׁאֵינָהּ

יְדוּעָה וּמֻכֶּרֶת, אֲבָל הוּא מוּגָן

וַעֲדַיִן יָכוֹל לְנַסּוֹת. הוּא מוּנָע

מִצְּרָכִים עֲמֻקִּים לְהַרְגִּישׁ הִתְנַגְּדוּת

שֶׁל הַגּוּף הָאַחֵר (כָּךְ נִבְרֵאת גַּם בְּדִידוּת).

מקהלה יוונית / מספר יודע־כול

המחברת משלבת בספר את דבריו של מספר יודע־כול, שמשמש כמעין מקהלה יוונית. היא נעזרת בו כדי לדלג בין זמנים ("וְעַכְשָׁו יֵשׁ לִבְדֹּק מֶה קָרָה בֶּעָבָר", סונטה 48); כדי לשנות מקום ("וְעַכְשָׁו (לָנוּ קַל!) נְדַלֵּג עַל הַיָּם [...] וּמִשָּׁם קְצָת נַדְרִים לְחוֹלוֹן", סונטה 269);[7] כדי להתרות ("לֹא, הָגָר! לֹא עַכְשָׁו! לֹא תּוּכְלִי לְרַמּוֹת אֶת עַצְמֵךְ, אֶת חַיַּיִךְ, גּוּפֵךְ וְנַפְשֵׁךְ" סונטה 145); כדי להזדעק ("מָה קָרָה לְהָגָר? זֹאת בְּחִילָה, זֹאת בְּחִילָה! מִי יַחְזִיק אֶת רֹאשָׁהּ? הִיא רוֹעֶדֶת כֻּלָּהּ!", סונטה 130); וכדי להמטיר שפע של שאלות רטוריות ולקחים לאורך הסיפור כולו (מָה קָרָה? אֵיךְ קָרָה? לָמָּה, לָמָּה קָרָה? / זֶה קָרָה? – הוּא נוֹתַר עִם אוֹתָהּ שְׁאֵלָה / לִצְמִיתוּת, עִם אוֹתָהּ שְׁאֵלָה וְאִתָּהּ / תְּהִיּוֹת נְטוּלוֹת מַעֲנֶה וּתְשׁוּבָה. / מָה אֶפְשָׁר עוֹד לוֹמַר עַל הָגָר, [...] כִּי עָבָר / כְּמוֹ שֶׁלָּהּ לֹא מוֹתִיר כָּל סִכּוּי אוֹ תֵּרוּץ / לֶעָתִיד. מָה נוֹתַר לָהּ? רַק חֹפֶשׁ לָרוּץ.", סונטה 289).[2]

הספר זכה לביקורות רבות בעיתונות וברשתות החברתיות. מובאים כאן כמה ציטוטים מהן:

  • תמר משמר, ב"ידיעות אחרונות": "הבחירה לייצג טראומה – אותו דבר שביסודו הוא בלתי ניתן לייצוג – באמצעות מחזור סונטות, היא בחירה מקורית שדורשת שליטה מלאה הן במדיום השירי והן בפרקטיקות נרטיביות. הביצוע של עופר אורן חכם, מרשים ומפעים. [...] מרענן לפגוש יצירה שהזיקה בין תוכן לצורה נוכחת בה לא רק כמחשבה מושכלת, אלא גם בהתאמה הנדירה של כפפה ליד. מבחינה זו "מה קרה להגר באילת?" פותחת אפיקים חדשים הן ליוצרי ספרות והן לקוראיה ומבקריה.[11]
  • עדו ניצן, ב"ישראל היום": "הרומן המונומנטלי והווירטואוזי רחוק מלהסתמך על צורתו, שעלולה להיתפס כגימיק בלבד. לבד מהצורה השירית המוקפדת והעשויה היטב, ואף שהספר מתרחש במרחב ביתי קשה ורמוס וכולל מעט דמויות, הוא מצליח לגולל עלילה שואבת, ייחודית, עוצמתית ומרגשת, לעיתים עד דמעות. עלילת הספר ועוצמתה של הגר "גוברות" על צורתו, באופן כזה שעל אף הצורה השירית המובהקת, בשלב מסוים כמעט מפסיקים לשים לב שמדובר ברצף של סונטות ומרגישים כמעט כאילו מדובר בספר 'רגיל' ומותח, שבו בסוף כל עמוד (כלומר בסוף כל שיר) העיניים כבר נעות מאליהן אל העמוד הבא."[7]
  • אברהם בלבן, ב"הארץ": כמי שלימד שנים רבות את יסודות החריזה והמשקל בשירה העברית, זימן הספר הזה תענוג מיוחד. המצאות החריזה של עופר אורן, הגלישות שהיא עושה בין שורה לשורה ואף בין סונטה לסונטה, העברית המדוברת המסתדרת בטבעיות גמורה בתוך ארבע רגליים אנפסטיות, כל אלה משווים לסיפורה העגום של הגר גם ממד יצירתי נפלא. הרומן מביע בכמה וכמה מהסונטות את קוצר־ידן של המלים לתאר חוויות שיש בהן משום שבירה גמורה של טאבו חברתי. אבל השירה, על רמזיה ועל האימז'ים והמטפורות המקוריות הכלולות בה, מצליחה להעביר היטב את האלם וההלם שיש בחוויות האלה.[13]
  • פרופ' זיוה שמיר: "'מה קרה להגר באילת?' הוא תופעה שטרם ראיתי כמוה בשירה העברית החדשה [...] קראתי את הספר בנשימה עצורה: יש בו יסודות של מתח ושל תעלומה [...] הקריאה בספר שוטפת ואינה נעצרת לרגע."[12]
  • עטרה אופק, סופרת ומבקרת: "יא אללה, OMG, אלוהים אדירים. הספר הזה הוא יהלום מלוטש, מושלם, זוהר למרחוק. אולי אפילו סוג של נס: איך אשה ישראלית רגילה, כמוני וכמוך (למראית עין, לפחות), מצליחה להוציא מתחת ידיה יצירת פאר מדהימה כזאת, בליגה של שייקספיר"[14]
  • אורית הראל, סופרת ומבקרת: "הספר החדש של עופרה עופר אורן הוא הרבה יותר מספר, הוא חוויה אחרת לגמרי. עוצמתית, מהממת, מזעזעת, כואבת ויפהפייה [...] זה ספר שמציג ומסביר טראומה אנושית איומה ועמוקה בלי אף מילת הסבר טרחנית, ומאיר אותה באור סגנוני ייחודי, צלול, בוהק ומבריק. זה סיפור מעורר חלחלה וספר מעורר התפעמות. זאת ספרות יפה באמת, שמומלצת מאוד.[17]
  • המשוררת אנה הרמן, שערכה את ספרה הקודם של עופר אורן, כינתה את הספר האחרון "אגדת כאב עמוקה ומרהיבת עין".
  • המשורר והעורך דורי מנור, שערך את הספר, כתב שהוא "טור דה פורס של ממש".
  • המשורר, העורך ומבקר הספרות אלי הירש כתב בפייסבוק ש"הרומן בחרוזים של עופרה עופר אורן הוא הישג ספרותי מפליא. המתח בין הצורה המשוכללת, המעוצבת באופן מושלם, לתכנים הדרמטיים הפוצעים, המכאיבים כל כך לפעמים, הוא לא פחות ממסחרר".[3]

נימוקי חבר השופטים להענקת פרס ספיר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מה קרה להגר באילת? הוא ספר בעל עוצמה נדירה שנובעת הן מתכניו והן משליטתו באמצעי המבע הספרותי. זהו מחזור של 336 סונטות המתכנס לכדי רומן ששוזר ביד אמן סיפור שראשיתו התעללות מינית מבית, והמשכו מסע חיים אכזרי ופלאי. הוא מגולל חיים וטראומה של אישה אחת שהיא נשים רבות. זהו ספר מכאיב, עוצר נשימה וחכם, ששואב את הקוראים ומאתגר תבניות סיפוריות מקובלות בספרות העברית.[18]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות על הספר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראיונות כתובים עם המחברת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראיונות מוקלטים עם המחברת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ שגיא בן נון‏, עופרה עופר אורן היא הזוכה בפרס ספיר לספרות לשנת 2023, באתר וואלה, 5 במרץ 2024
  2. ^ 1 2 3 4 5 אתר למנויים בלבד שירה סתיו, "מה קרה להגר באילת?": אזור האסון של פגיעה מינית ב-336 סונטות, באתר הארץ, 4 במאי 2023
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 אתר למנויים בלבד נועה לימונה, "עופרה עופר אורן: ההתפכחות שלי החלה כשאבא הוזמן להדליק משואה", באתר הארץ, 19 במרץ 2023
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 דפנה לוי, "חלק אחד בי ידע בדיוק מה נעשה לי, וחלק אחר התכחש לזה לגמרי. חייתי את כל חיי על שני איים, שלא היו מחוברים זה לזה", באתר ישראל היום, 14 במרץ 2024
  5. ^ 1 2 3 4 השאלון של העוקץ, באתר "העוקץ", 17 בינואר 2024
  6. ^ צילום הריאיון שערכה ענת מידן והתפרסם במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, 28 בנובמבר 2003
  7. ^ 1 2 3 4 5 עדו ניצן, רומן עם השירה – על "מה קרה להגר באילת", באתר ישראל היום, 16 במארס 2023
  8. ^ נגה גיסיס, "עד השנייה האחרונה לא האמנתי שזה יקרה", מגזין סטימצקי, מרס 2024
  9. ^ תשע סונטות: סיפור על כובע שנשכח, בכתב העת "לכל הרוחות" של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, יוני 2021.
  10. ^ אתר למנויים בלבד עופרה עופר אורן, חמש סונטות על נפט שנשפך, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2019
  11. ^ 1 2 תמר משמר. "התאמה של כפפה ליד" – על "מה קרה להגר באילת?, ידיעות אחרונות, מוסף "7 לילות", 7 באפריל 2023, עמ' 15.
  12. ^ 1 2 זיוה שמיר, עוד לא היה דבר כזה – על "מה קרה להגר באילת?", 16 בפברואר 2023, באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית
  13. ^ 1 2 3 4 אתר למנויים בלבד אברהם בלבן, "החושך הוא שק המולבש על ראשה", באתר הארץ, 19 באפריל 2024
  14. ^ 1 2 עטרה אופק כותבת על "מה קרה להגר באילת?", בבלוג "המתלהבת", 31 במרץ 2023.
  15. ^ עמוד הפייסבוק של רוחמה וייס
  16. ^ עופרה עופר אורן, הפסיכולוג עופר ספיר מנתח היבטים שונים ב"מה קרה להגר באילת?", בבלוג "סופרת ספרים", 24 במאי 2023
  17. ^ אורית הראל כותבת על "מה קרה להגר באילת?", 5 בפברואר 2023.
  18. ^ עמוד הפרס באתר מפעל הפיס