מואסניט
 |
|
| מואסניט 4.1 מ"מ שנמצא על ידי שפע ימים | |
| תכונות המינרל | |
|---|---|
| הרכב כימי | SiC |
| מערך קריסטלוגרפי | הקסגונלי |
| צורת הגביש | בדרך כלל כתכלילים במינרלים אחרים |
| צבע | שקוף, צהוב, ירוק, כחול, שחור |
| ברק | ברק יהלום עד מתכתי |
| שקיפות | שקוף |
| פצילות | בלתי מובחנת (0001) |
| שבירה | דמוית קונכייה |
| קשיות | 9.25-9.5 |
| משקל סגולי | 3.218–3.22 |
| שרטוט | אפור ירקרק |
| מינרלים נלווים | ברזל, יהלום, גארנט, אוליבין, וקוורץ |
מואסניט הוא מינרל נדיר מאוד. דרגת הקושי שלו הינה 9.25-9.5 בסולם מוס שהיא הקרובה ביותר בכל החומרים בטבע לדרגת קשיותו של היהלום (10 בסולם מוס).
גילויו וזיהויו[עריכת קוד מקור | עריכה]
המינרל נקרא על שם אנרי מואסאן, כימאי יהודי צרפתי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1906, אשר גילה אותו על מעטפת של מטאוריט בקניון דיאבלו שבאריזונה בשנת 1893.[1][2]
תחילה הוא סבר כי הגבישים הם שברי יהלומים עקב קשיותם הרבה ורמת הבוהקות הגבוהה שלהם, אך בשנת 1904 הוא זיהה גבישים אלו כ-SiC - "צורן קרביד".[3]
עד לשנת 1950 הנחת היסוד הייתה כי מקורו של המינרל במטאוריטים. בשנת 1959 נתגלה המינרל במכרה יהלומים קימברליטי שביקוטיה.[4] מקור המואסניט בטבע נחקר גם בשנת 1986 על ידי הגאולוג האמריקאי צ'ארלס מילטון.[5]
מחקרים הראו כי מואסניט נוצר בטבע כתכלילים ביהלומים, בקסנוליטים ובסלעים אולטרה-מאפיים בקימברליט ובלמפרואיט.[3]
גילוי מואסניט בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
חברת "שפע ימים" העוסקת באקספלורציה של יהלומים, אבני חן וזהב בצפון ישראל, דיווחה החל משנת 2001, כי במסגרת פעילותה מצאה גבישי מואסניט - באותה עת היה הגדול שבהם בגודל של 3.5 מ"מ.
בעקבות ממצא זה פרסמה החברה בשנת 2009 פוסטר[6] במסגרת כנס החברה הגאולוגית בשם Moissanite Discovery ומאז המשיכה לעסוק בחיפושי מחקר במטרה לאתר את סלע המקור של המואסניט בשטחי פעילותה.
בבדיקה מינרולוגית שנערכה במעבדות "שפע ימים" לגבי מדגמים שנאספו בתוך שטחי המחקר, נמצאו גרגרים נוספים של מואסניט בגדלים שמתקרבים לגודל של 3 מ"מ. הייחודיות של הגרגרים הללו היא בעובדה שהם מכוסים ב"קליפה" בצבע לבן או אדום. החברה החליטה לשלוח מספר גרגרים לבדיקה בז'נבה על ידי ד"ר אדווין גנוס (Dr. Edwin Gnos) הנחשב למומחה בתחום זה.
בחודש אפריל 2012 התקבל מד"ר גנוס דו"ח בו צוין כי הוא מאמין שהגרגרים הם חלק מתוך מקור קימברליטי - "primary Kimberlite" כהגדרתו. עוד צוין במסקנות הדו"ח שגרגרי המואסניט לא הובלו מרחק רב מהמקור שלהם וכי גרגרים גדולים אלו הם ממקור טבעי. בנוסף המליץ ד"ר גנוס להמשיך ולחקור את האזור בו נמצאו גרגרים אלו.[7]
בחודש אוגוסט 2012 דיווחה החברה על מציאת גביש בגודל 4.1 מ"מ.[8]
באוגוסט 2014 פרסם המכון הגמולוגי האמריקאי GIA מאמר המבוסס על מחקרם של הפרופסור לפיזיקה עמנואל פריש (Emmanuel Frisch), מנכ"לית שפע ימים ורד טולדו, והמחברת ומומחית אבני החן אנטואנט מאטלינס (Antoinette Matlins) בו נבחנו 30 גבישים של מאוסנייט אשר נמצאו על ידי חברת שפע ימים, בהם בגדלים שטרם נמצאו בעולם. הם ציינו כי 30 הגבישים שנבחנו היו בעלי שש צלעות, דו-פירמידיים עד שטוחים, עם נוכחות רבה של פינקואיד (pinacoid), וכי הם היו שקופים עם צבעים הנעים בין כחול עמוק לירוק בהיר. לדברי השלושה, בהתבסס על מציאת שפע גבישים שבורים ניתן להניח שאפשר למצוא גבישים במידות גדולות יותר.[9]
שימושיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
עקב הנדירות של המואסניט וקרבתו בתכונותיו ליהלום, בשנת 1988 נרשם פטנט על ידי Charles Eric Hunter בנוגע לייצורו כחומר סינתטי. מאז הוא משמש כחיקוי ליהלום בתעשיית התכשיטים,[10] עקב קשיותו הרבה ומקדם השבירה (RI) הגבוה שלו, שמשווה לו בוהק מיוחד העולה ברמתו על זה של היהלום.[11]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Xu J. and Mao H. (2000). "Moissanite: A window for high-pressure experiments".Science 290 (5492): 783–787. Bibcode 2000Sci...290..783X. doi:10.1126/science.290.5492.783. PMID 11052937
- ^ Henri Moissan (1904). "Nouvelles recherches sur la météorité de Cañon Diablo". Comptes rendus 139: 773–786.
- ^ 3.0 3.1 Di Pierro S., Gnos E., Grobety B.H., Armbruster T., Bernasconi S.M., and Ulmer P. (2003). "Rock-forming moissanite (natural α-silicon carbide)". American Mineralogist 88: 1817–1821.
- ^ J. Bauer J. Fiala, R. Hřichová (1963). "Natural α–Silicon Carbide". American Mineralogist 48: 620–634
- ^ H. E. Belkin, E. J. Dwornik (1994). "Memorial of Charles Milton April 25 1896 – October 1990". American Mineralogist 79: 190–192.
- ^ Natural Moissanite
- ^ [1]
- ^ [2]
- ^ שפע ימים מצאה מואסנייט בנחל הקישון. כתבה באתר מכון היהלומים הישראלי.
- ^ http://www.charlesandcolvard.com/index.cfm
- ^ [3] ו-[4]
