מודרניות התנהגותית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בתחומי האנתרופולוגיה והארכאולוגיה הפרהיסטורית, מודרניות התנהגותית (אנגלית: Behavioral Modernity) או מודרניות תרבותית (Cultural Modernity) הוא מונח כולל לאוסף של יכולות תרבותיות, התנהגותיות ושכליות אשר משותפות לכל חברות האדם בימינו, וכן לאתרים ארכאולוגים מן התקופה הפלאוליתית העליונה, ומבדילות אותם מתרבויות פרהיסטוריות עתיקות יותר ופחות מתקדמות, כמו אלו האופייניות לאתרי התקופה הפלאוליתית התיכונה והתחתונה. בחקר האבולוציה של האדם, הופעתה של מודרניות התנהגותית או תרבותית מתייחסת לשלב שממנו בני-אדם פרהיסטוריים כבר לא נבדלו ביכולותיהם מבני-אדם החיים בימינו[1].

למרות מחלוקות מדעיות על הגדרתו המדויקת של אוסף היכולות המרכיבות מודרניות התנהגותית, מוסכם על מרבית החוקרים בתחום שהיא כוללת חשיבה מופשטת, תכנון לעתיד ושימוש בסמלים ובטקסים, דוגמת אלו שבשפה ובאמנות. באתרים פרהיסטוריים, מודרניות התנהגותית מתבטאת בעיקר בשרידי אמנות פרהיסטורית מצורות שונות, בתכשיטים ובפיגמנטים לקישוט, בקבורה טקסית המלווה במנחות קבורה, ובכלים משוכללים ומקושטים ממגוון חומרים כמו אבן, עצם ושן.

המחקר מראה שמודרניות התנהגותית הופיעה במלואה לפני כמה עשרות אלפי שנים, בראשית התקופה הפלאוליתית העליונה, באתרי הומו ספיינס מודרני אנטומית, אך יש חוקרים המזהים גילויים ראשונים שלה באתרים קדומים יותר, גם כאלו המקושרים עם ניאנדרטלים ואף עם אוכלוסיות ומינים קדומים יותר בסוג האדם. מקובלת השערה שמודרניות התנהגותית מעידה על מהפכה תרבותית וקוגניטיבית, דוגמת הופעתן של שפת דיבור מודרנית ומודעות עצמית, אולי כתוצאה משינוי אבולוציוני כלשהו ברצף הגנום האנושי ובמבנה המוח, אשר יצרו את האנושות המודרנית.

מרכיבים של מודרניות התנהגותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבורה טקסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבורת אישה בתנוחה עוברית. ליד ראשה שלד של גור זאב או כלב שנקבר יחד עמה. התרבות הנאטופית הקדומה בארץ ישראל, 15 אלף עד 11 אלף שנה לפני זמננו.

כל חברות האדם המודרניות מקיימות טקסים שונים לטיפול בגופות המתים, בדרך כלל בקבורה אך לעיתים גם בדרכים אחרות כגון בשריפה. הטקסים קשורים בקשר הדוק לתרבות של חברות אלו, כמו למנהגי כבוד המת ואמונות בדבר חיים לאחר המוות. מנקודת מבטה של הארכאולוגיה הפרהיסטורית, החוקרת חברות אדם שמנהגיהן ואמונותיהן אינן ידועות פרט לעדויות הארכאולוגיות, חשיבותה של הקבורה הטקסית היא בסימנים שהיא מותירה על שלדים עתיקים וסביבם. סימנים כאלו עשויים להיות סידור הגופה בתנוחה מסוימת, צביעתה בפיגמנטים של צבע, וציודה במנחות קבורה כמו כלים, תכשיטים ומזון[2].

אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל חברות האדם החיות בימינו עוסקות בצורות כלשהן של אמנות. ממצאים ארכאולוגיים אינם מסוגלים לשמר צורות אמנות רבות הנפוצות כיום בשבטי ציידים לקטים, כגון ריקוד ושירה, אך בממצאי התקופה הפלאוליתית העליונה התגלו דוגמאות רבות של אמנות פרהיסטורית, כגון ציורי סלע במערת לאסקו, פסל ארי-אדם ממערת שטאדל, תכשיטים וחומרי צבע לקישוט, וחלילי עצם לנגינה.

גם במספר ממצאים מתקופות עתיקות יותר התגלו חפצי אמנות, אך הם נדירים ביותר וחלקם מוטלים בספק, כגון אמנות ניאנדרטלית וצדפים מחוררים במערת הגדי. צלמית ונוס מברכת רם נמצאה בשכבה שגילה לפחות 280 אלף שנה, מן התרבות האשלית או התרבות האשלו-יברודית בתקופה הפלאוליתית התחתונה, ולא ברור אם היא פסל מעשה ידי אדם או אבן בעלת צורה טבעית.

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל חברות האדם בימינו מדברות בשפות דיבור משוכללות, העושות שימוש במשפטים המורכבים ממילים באמצעות חוקי תחביר. אפילו שפותיהם של שבטי ציידים-לקטים ה"פרימיטיבים" ביותר אינן פחותות במורכבותן מן השפות המדוברות בתרבויות חקלאיות ותעשייתיות[3]. רבים מציעים שהופעת היכולת ללמוד ולדבר שפה משוכללת הייתה ההתפתחות המכריעה שגרמה להופעת המודרניות ההתנהגותית על כל מרכיביה האחרים. למשל, יובל נח הררי בספרו קיצור תולדות האנושות מגדיר אירוע זה כ"מהפכה הלשונית", הראשונה בשלוש המהפכות הגדולות בתולדות האנושות[4]. ואולם שפת דיבור אינה יכולה להשתמר בעדויות ארכאולוגיות, ומכאן נובע קושי מעשי בשימוש בה להגדרת מודרניות התנהגותית בבני-אדם פרהיסטוריים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Conard, N. J. (2010). Cultural modernity: Consensus or conundrum?. Proceedings of the National Academy of Sciences, 107(17), 7621-7622.
  2. ^ Brigitte M. Holt (2015), Anatomically Modern Homo sapiens, In: Muehlenbein, M. P. (Ed.) "Basics in human evolution". Academic Press. pp. 185-192. ‏ISBN: 978-0-12-802652-6
  3. ^ גיא דויטשר, גלגולי לשון, עמ' 23-22.
  4. ^ יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות, עמ' 11–70.