מוזאחם אל-פאצ'צ'י
 | |||||||
| לידה |
22 בספטמבר 1890 בגדאד, האימפריה העות'מאנית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
23 בספטמבר 1982 (בגיל 92) ז'נבה, שווייץ | ||||||
| מדינה |
עיראק | ||||||
| מקום קבורה |
Petit-Saconnex Cemetery | ||||||
| מפלגה | עצמאי | ||||||
| |||||||
  | |||||||
מוזאחם אמין אל-פאצ'צ'י (בערבית - مزاحم أمين الباجه جي; 1890–1982) היה דיפלומט ומדינאי עיראקי ששימש כראש ממשלת עיראק בזמן מלחמת העצמאות של מדינת ישראל.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל-פאצ'צ'י נולד ב-1890 למשפחת פאצ'צ'י, משפחה סונית עשירה ובעלת השפעה בבגדאד. סיים לימודי משפטים בבגדאד בשנת 1912. בשנות ה-20 החל בקריירה פוליטית, לצד אחיו הגדול, חמדי אל-פאצ'צ'י. ב-1924 נבחר כחבר האספה המכוננת שעליה הוטל להכין את חוקת עיראק. בין 1924 ל-1925 שימש כשר העבודות הציבוריות. בין 1925 ל-1927 היה חבר פרלמנט. בין 1927 ל-1928 היה שגריר עיראק בבריטניה. זמן קצר ב-1930 שימש כשר הפנים. ב-1932 עמד למשפט בשל כך שהפיץ מכתבים שפגעו בכבודו של מלך עיראק. בית דין חשאי דן בעניינו וזיכה אותו מאשמה.[1] לאחר מכן שימש כשגריר במקומות שונים. בין 1933 ל-1935 היה שגריר לחבר הלאומים. בתקופה זו ייסד את שגרירויות עיראק בפריז, ברומא ובברלין, ערים בהן הייתה עיראק מיוצגת עד אז רק על ידי הנציג הבריטי.[2]
בין 1935 ל-1939 היה השגריר באיטליה הפאשיסטית, ובין 1939 ל-1942 היה השגריר לצרפת. במהלך המערכה על צרפת ב-1940 וכיבושה של פריז על ידי הנאצים שהה בשווייץ.
אל-פאצ'צ'י החזיק בעמדות לאומניות ואף אנטי-בריטיות, והתנגד להסכם האנגלו-עיראקי משנת 1930, שהעניק לעיראק עצמאות, אך הכפיף את מדיניותה בתחומים רבים לזו של בריטניה, והותיר חיילים בריטים על אדמת עיראק. במסגרת זו גילה גם תמיכה במאבק הלאומי הפלסטיני, והתנגד לתוכנית החלוקה.
אחיו, חמדי אל-פאצ'צ'י, שימש כראש ממשלת עיראק בין 1944 ל-1946, ולאחר מכן כשר החוץ בממשלתו של סייד מוחמד א-סאדר, אך מת במפתיע מהתקף לב במרץ 1948.
ראש ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית 1948 התחוללו בבגדאד מהומות המכונות "מהומות הות'בה", במהלכם קראו נציגי הציבור העיראקי למשטר לפעולה מיידית כנגד הקמת מדינת ישראל ולתמיכה נחושה במאבקם של הפלסטינים להקמת מדינתם. מהומות אלו זעזעו את המשטר העיראקי השמרני, והובילו לנקיטת צעדי חירום. סייד מוחמד א-סאדר מונה לראשות הממשלה, וניסה לפייס את ההמונים. ביוני 1948 נערכו בחירות, בהן שבה השפעתו של המשטר השמרני הישן.[3] לאחר הבחירות מונה פאצ'צ'י לראשות הממשלה. בשלב זה כבר פעל בארץ ישראל חיל משלוח עיראקי. פאצ'צ'י הגדיל מאוד את כוחו, עד שהגיע לכ-18,000 חיילים.
פאצ'צ'י אף נקט פעולות כנגד יהודי עיראק. ב-14 ביולי הכריז פאצ'צ'י כי פעילות ציונית תיענש בעונש המוות. כן פיטר את רוב היהודים ממשרדי הממשלה, הטיל על הבנקאים היהודים הגבלות רבות, וערך הוצאות להורג ומשפטי ראווה של אישי ציבור יהודים.[4]
פאצ'צ'י ניסה לפעול לתיאום בין הצבאות השונים של מדינות ערב שפלשו לארץ ישראל ולשיתוף פעולה עם מצרים. באוקטובר 1948 הכיר ב"ממשלת כל פלסטין" שהוקמה בעזה על ידי המופתי חאג' אמין אל-חוסייני[5] וזאת בניגוד למדיניותו של עבדאללה,[6] שנתמך על ידי העוצר העיראקי עבד אל-אילה, שכן שניהם היו שייכים אל השושלת ההאשמית, וראו בעין שלילית את השפעת משפחת חוסייני, שהייתה בעלת תמיכה הן בירדן והן בעיראק. כן חפץ עבדאללה לספח את יהודה ושומרון אל ממלכתו.[7] פאצ'צ'י ניסה להביא לתיאום בין הצבא העיראקי לצבא המצרי, אך מפקדי הצבא בארץ ישראל נותרו נאמנים לעוצר, וטרפדו את מהלכי פאצ'צ'י. התעמולה המצרית האשימה את הצבא העיראקי בתבוסת צבאות ערב בארץ ישראל, ודרשה כי הצבא העיראקי יסייע להסרת הכיתור מכיס פאלוג'ה. אל-פאצ'צ'י יצא למצרים, וסיכם שם על פעולות הסיוע, אך אלו לא בוצעו על ידי מפקדי הצבא בשטח.[8] בסופו של דבר הביאה אי הסכמה זו עם העוצר ועם ראשי הצבא לפיטוריו של פאצ'צ'י בינואר 1949 והוא הוחלף בנורי סעיד.[9][10]
קריירה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר התפטרותו נשאר פאצ'צ'י בעמדת השפעה. הוא הביע התנגדות להסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עליהם חתמו מדינות ערב עם ישראל. עיראק הייתה המדינה הערבית היחידה שלא חתמה על ההסכמים, וכתוצאה מכך לא תם מצב הלוחמה שלה עם ישראל. באמצע 1949 נשלח למצרים כשליח מיוחד על מנת להסדיר את ההדורים בין מצרים ועיראק.[11] בדצמבר 1949 לאחר פיטורי נורי סעיד, ומינוי עלי ג'אודת איובי במקומו מונה כסגן ראש הממשלה ושר ההגנה.[12] במקביל שימש גם כשר החוץ. בתחילת 1950 יצא לקהיר לשיחות עם גורמי הממשל שם, בעקבות המשבר בסוריה, בה אירעו הפיכות תדירות ושלטונה היה מעורער. פאצ'צ'י הסכים עם המצרים כי בתקופה של חמש שנים לא יתערבו מצרים או עיראק בענייניה הפנימיים של סוריה. הסכמה זו עוררה התנגדות בפרלמנט והביאה להתפטרות ממשלת איובי ב-31 בינואר 1950.[13] לאחר מכן יצא לגלות, ושב רק לאחר מהפכת ה-14 ביולי 1958 בה הודח השלטון ההאשמי, ועלה משטר בראשותו של עבד אל-כרים קאסם.
בנו, עדנאן אל-פאצ'צ'י, שימש בתפקידים בכירים במשרד החוץ העיראקי לאחר המהפכה, ואף שימש כשר החוץ וכשגריר לאו"ם, אך לאחר עליית מפלגת הבעת' ב-1968 איבד את עמדת ההשפעה שהייתה לו ונאלץ לגלות לאבו דאבי.
מוזאחם אל-פאצ'צ'י מת ב-1982.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Notes from Baghdad, פלסטיין פוסט, 20 בדצמבר 1932
- ^ Baghdad, פלסטיין פוסט, 7 בנובמבר 1934
- ^ מיכאל אפל, המזרח התיכון בימינו; עיראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 92
- ^ מיכאל אפל, המזרח התיכון בימינו; עיראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 98
- ^ עיראק תכיר בממשלת המופתי?, על המשמר, 3 באוקטובר 1948
- ^ עיראק תקעה סכין בגבה של עבה"י, מעריב, 8 באוקטובר 1948
- ^ מיכאל אפל, המזרח התיכון בימינו; עיראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 92
- ^ אל"מ (מיל) אברהם איילון, המעורבות העיראקית במלחמת העצמאות, מערכות 246, ספטמבר 1975
- ^ מיכאל אפל, המזרח התיכון בימינו; עיראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 92
- ^ פאצ'אצ'י התפטר בגלל 'אי הבנה' עם הצבא, מעריב, 7 בינואר 1949
- ^ שיחות עיראק - מצרים, דבר, 14 ביוני 1949
- ^ סילוק נורי סעיד - כשלון לתכנית האיחוד, דבר, 12 בדצמבר 1949
- ^ פאצ'צ'י מצדיק את ההסכם עם מצרים, דבר, 10 בפברואר 1950