מוזיאון אשדוד לאמנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מוזיאון אשדוד לאמנות
מוזיאון אשדוד לאמנות
הכניסה למוזיאון אשדוד לאמנות
הכניסה למוזיאון אשדוד לאמנות
מידע
סוג מוזיאון לאמנות
תאריך הקמה 2003
תאריך פתיחה רשמי 2003 עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום אשדוד, ישראל
כתובת רח’ דרך ארץ 8, אשדוד
מייסדים עיריית אשדוד
מנהל נעמי אדר הופמן
אוצר ראשי יובל ביטון
קואורדינטות 31°47′31″N 34°38′15″E / 31.7919°N 34.6374°E / 31.7919; 34.6374
http://ashdodartmuseum.org.il
(למפת אשדוד רגילה)
Israel ashdod location map.svg
 
מוזיאון אשדוד לאמנות
מוזיאון אשדוד לאמנות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מוזיאון אשדוד לאמנות הוא מוזיאון לאמנות השוכן במרכז מונארט לאמנויות באשדוד.

המוזיאון נפתח בשנת 2003 והוא מעוצב כפרמידת זכוכית שתחתיה שלוש קומות תצוגה מעגליות המחוברות זו לזו בגרמי מדרגות. בחלל שלושה-עשר חללי תצוגה קטנים הפרושים מסביב לפיר מרכזי. במוזיאון מתקיימות כשלוש תערוכות של אמנות ישראלית ובינלאומית המתחלפות במשך השנה. כמו כן, המוזיאון מציג באופן קבוע עבודות ותערוכות מאוסף המוזיאון. בין השנים 2004-2011 כיהן יונה פישר כאוצר הראשי של המוזיאון וכיועץ האמנותי שלו. מאז פרישתו של פישר, משמש יובל ביטון כאוצר הראשי של המוזיאון ולצידו רוני כהן-בנימיני המשמשת כאוצרת. נעמי אדר הופמן מכהנת מאז 2005 כמנהלת המוזיאון ומוסדות האמנות באשדוד.

בתקופת כהונתו של יונה פישר כאוצר ראשי של המוזיאון הוא פעל לסימון דרכו, לביסוסו על מפת האמנות המקומית ולהפיכתו למוזיאון מוכר על פי חוק המוזיאונים (ב-2009). עקרון המפתח שהנחה אותו בגיבוש מדיניות המוסד היה הגדרתו כמוזיאון "רגיונלי" – כמוזיאון אזורי שמתייחס לתרבות ולהיסטוריה המקומית באמצעות פעילות בעלת גוון מקומי, שאינה מסתפקת בהשלמה של מהלכי המרכז. מאז פרישתו של פישר, ביטון וכהן-בנימיני המשיכו לבסס את צביונו הרגיונלי של המוזיאון כמאופיין בבחינה מתמדת של סוגיות הנוגעות לזהות מקומית. סוגיות אלו נבחנות על רקע אופייה הייחודי של העיר אשדוד – העיר הישראלית הראשונה שתוכננה והוקמה לאחר קום המדינה – כעיר מהגרים ים תיכונית, מרובת זהויות ורב-תרבותית.

התפתחות המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון אשדוד לאמנות נפתח ב-2003 ביוזמתה ובתרומתה של לליה מורדוך. את בניין המוזיאון, שגג זכוכית בצורת פירמידה מתנוסס מעליו, תכנן האדריכל משה לופנפלד כחלק ממתחם הקרוי כיום מרכז מונארט לאמנויות.

בין השנים 2004–2011 כיהן יונה פישר כאוצר הראשי של המוזיאון וכיועצו האמנותי. במהלך כהונתו, פעל פישר לביסוס מעמדו של המוזיאון והגדרתו כמוזיאון אזורי. כמו כן, בתקופה זו הוקם אוסף המוזיאון והנהגת תצוגה קבועה מתוכו היו חלק ממהלך כולל זה.[1]

מאז פרישתו של פישר, משמש יובל ביטון כאוצר הראשי של המוזיאון ולצידו רוני כהן בנימיני המשמשת כאוצרת. ביטון וכהן-בנימיני המשיכו לבסס את צביונו האזורי של המוזיאון כמאופיין בבחינה מתמדת של סוגיות הנוגעות לזהות מקומית.[2]

אוסף המוזאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסף מוזאון אשדוד לאמנות מכיל עבודות מתקופות שונות באמנות המקומית והבינלאומית. גוף העבודות המשמעותי שביסס את הקמתו של אוסף המוזיאון היה תרומת האספן השוודי רלף הרמנס – יותר ממאה עבודות של אמנים, שוודים ברובם. הקרן הציבורית ע"ש אוזיאש הופשטטר תרמה עבודות על נייר, המהוות חתך מייצג של יצירתו. אלמנת הפסל פנחס עשת תרמה למוזיאון את עזבון האמן. כן נרתמו לאוסף מראשיתו עבודות מעזבונות של אמנים שונים.

חלק חשוב באוסף מוזיאון אשדוד לאמנות הוא האוסף על שם יונה פישר, המורכב ברובו מעבודות של אמנים שעבדו עם פישר במשך השנים ואף הציגו במוזיאון. לרוב, בחרו האמנים עצמם את העבודות, על רקע דיאלוג ישיר או עקיף שניהלו עם פישר. ב-2013 הוצג האוסף בתערוכה ששיקפה את הדרך שעשה המוזיאון בעשור הראשון לפועלו וציינה את פרישתו של פישר. עבודות רבות מאוסף זה מוצגות בתערוכה הנוכחית.[3]

בשנים האחרונות מתמקד אוסף המוזיאון בליבת תחומי העניין של המוזיאון. כך, נרכשו לאוסף עבודות של אמנים שהציגו בתערוכות המוזיאון בשנים האחרונות, והוא הועשר גם בעבודות מאת אמנים נוספים העוסקים בנושאי הליבה של המוזיאון.

עבודות מאוסף המוזיאון הוצגו בתערוכה שיעור אמנות (ינואר – אפריל 2014) ובתערוכה מאסף (דצמבר – יוני 2017) שהציגה מקבץ רחב של רכישות חדשות לאוסף המוזיאון. כמו כן, עבודות מן האוסף מוצגות באופן קבוע בתערוכות המוזיאון ובגלריית האוסף הנמצאת במבוא למוזיאון.[4]

תערוכות המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידת העכשיו: שנות השישים באמנות ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

(אוצרים: יונה פישר ותמר מנור-פרידמן, יולי-דצמבר 2008. קט.)

התערוכה נערכה כחלק מהמיזם "שישים שנות אמנות בישראל" שנעשה בשנת השישים למדינת ישראל ובשיתוף של שישה מוזיאונים ברחבי הארץ. כל מוזיאון התבקש להציג תערוכה המוקדשת לעשייה בתחום האמנות בעשור אחד מתוך ששת העשורים לקיום המדינה. התערוכה במוזיאן אשדוד לאמנות עסקה בעשור השני באמנות ישראל. אוצרי התערוכה יונה פישר ותמר מנור-פרידמן, ביקשו להתבונן אל פרק היסטורי-תרבותי זה במבט כפול: מיפוי היסטורי של אמנים ויצירות מן התקופה לצד התבוננות ביקורתית ממרחק חמישה עשורים.[5]

אוצר: יונה פישר[עריכת קוד מקור | עריכה]

(אוצרים: יובל ביטון, רוני כהן-בנימיני, ינואר-אפריל 2013. קט.)

תערוכה זו באה לציין את חשיבותו של יונה פישר כדמות מובילה בניסוחו של קאנון האמנות הישראלית, במסגרת תפקידו כאוצר הראשון לאמנות ישראלית ומודרנית (ואחר כך כאוצר בכיר ויועץ אמנותי) במוזיאון ישראל; ובה-בעת היוותה מחווה והוקרה למי שתרם רבות כל כך להקמת מוזיאון אשדוד לאמנות ולביסוס האוסף שלו, במלאת לפישר שמונים שנה ובמלאת עשור למוזיאון. תערוכה זו הייתה "תוצר נלווה" של מהלך מאומץ להקמת אוסף על שם יונה פישר במוזיאון אשדוד לאמנות - אוסף מגוון ובין-דורי הנושא את רוחו הייחודית של פישר.[6]

Drive-in: צילום ישראלי בשנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

(אוצר: יובל ביטון, ינואר-מאי 2015)

תערוכה זו הציגה לראשונה את מהלכי ההתבססות של הצילום האישי באמנות ובתקשורת בישראל, כעוסק בשאלות של מקומיות וזהות. תערוכה זו הציגה לראשונה את מהלכי ההתבססות של הצילום האישי באמנות ובתקשורת בישראל בעבודותיהם של 28 צלמים מרכזיים שפעלו בשנות ה-80, והרחיבה את היריעה להקשרי הזמן והתרבות שהיוו תשתית להתפתחות הצילום כאמנות בישראל. שלוש קומות המוזיאון אורגנו כמסלול הנע מהנוף הפתוח של הארץ, דרך אירועי הזמן והמקום, אל נקודת המבט האישית והפרטית במהלך מכונן שנבחן מחדש בתערוכה זו גם מנקודת המבט העכשווית של עידן ההצפה הצילומית ותרבות הדימוי.[7]

הטרילוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרילוגיית תערוכות זו שהוצגו בשיתוף פעולה עם פסטיבל מדיטרנה לתרבות ים תיכונית, הציעה דיון מושגי -בזהות הנתונה בשינוי ובהתהוות מתמדת. התערוכה הראשונה, עד שתצא מקולי (יוני – דצמבר 2014, אוצרים: יובל ביטון, רוני כהן-בנימיני, קט.) עסקה בניסוח זהותם של בני הדור השלישי והרביעי להגירה כסינתזה בין משקעי המסורת ודפוסי תרבות מערביים; השנייה, הים האחרון (יוני – דצמבר 2015, אוצרת: רוני כהן-בנימיני, קט.), בחנה את מקומו של הים התיכון בתרבות ובאמנות הישראלית; והשלישית, במקום מקום (יוני-דצמבר 2016), עסקה בהגירה כמצב מנטלי בחברה הישראלית וקישרה בין המקומיות הישראלית ותנועות ההגירה במציאות הגלובלית. כולן ביקשו לחשוף ולבחון את המרכזים העצביים הרגישים של התרבות הישראלית העכשווית, כמו גם את התנודות הטקטוניות חסרות המנוח המטלטלות אותה.[8]

זמר בודד הוא הלב: מוזיקה מזרחית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

(אוצר אורח: ערן ליטוין, יוני-דצמבר 2017. קט.)

התערוכה גוללה לראשונה את סיפורה של המוזיקה המזרחית בארץ מאז קום המדינה ועד פריצתה לזרם המרכזי של המוזיקה הישראלית בסוף שנות ה-90. היא נבנתה כסיפור המתפתח בסדר כרונולוגי, הַחל בהגירתם לישראל של מוזיקאים בעלי שיעור קומה מארצות מוסלמיות בשנות ה-50 למאה ה-20, ועד רגע שבירתה של "תקרת הזכוכית" של תעשיית מוזיקה זו. התערוכה ביקשה להצביע על חשיבותה של המוזיקה המזרחית לסיפור הכללי של התרבות הישראלית, כשדה שמלכתחילה שילב "גבוה" ו"נמוך", מסורתי וחדשני, פיוט ופופ. התערוכה לוותה בקטלוג רחב היקף הכולל מגוון מאמרים של כותבים שונים העוסקים בנושא. את התערוכה אצר ערן ליטוין, עורך מוזיקה בקול ישראל, אוצר ואספן, שעוסק בתיעוד ובמחקר של המוזיקה הישראלית.[9]

גוף ראשון, יחיד: גברויות באמנות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

(אוצרים: רוני כהן-בנימיני, יובל ביטון, יוני-נובמבר 2019. קט.)

התערוכה גוף ראשון, יחיד: גברויות באמנות הישראלית קיבצה מגוון רחב של עבודות מראשית המאה ה-20 ועד ימינו, רבות מהן מכוננות ורבות-השפעה, בניסיון להאיר מופעים וייצוגים של גבריות ישראלית מנקודת המבט של שיח הזהויות והמגדר העכשווי. בהיקפה הרטרוספקטיבי התערוכה הציגה עבודות של הבולטים באמני ישראל לאורך השנים, ביקשה להשיל את הפרשנויות האוניברסליות והלאומיות המקובלות, לחצות את גבולות ה"מובן מאליו" ולסמן את הגבריוּת הישראלית כ"זהות" מובנית מובחנת, שגם הליכי הבְנייתה זקוקים לדיון. התערוכה בחנה את מודל הגבריות הישראלי ואת התנסחותו בתרבות, בחברה, במשפחה, ביחסים בין המינים ועוד, וביקשה לסמן כך את מהלכי הגדרת הזהות של המגדר הגברי ה"הגמוני" המקומי.[10]

מבנה המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

את בניין המוזיאון, שגג זכוכית בצורת פירמידה מתנוסס מעליו, תכנן האדריכל משה לופנפלד כחלק ממתחם הקרוי כיום מרכז מונארט לאמנויות, מרכז התרבות הרב תחומי בלב העיר אשדוד.

בניין זה, שהוקם בשנות ה-90 באתר הצופה אל הים והמרינה של אשדוד, עבר שורה פתלתלה של שינויים מבניים עוד בטרם נחנך כמוזאון, כדי לאפשר תנאי תצוגה מוזיאליים נאותים. האדריכליות כרמלה יעקבי-וולק והיידי ארד הופקדו על עיצוב הפנים של המתחם כולו, ואילו העיצוב המחודש של חללי התצוגה הופקד בידי האדריכלים רפי סגל, אייל ויצמן ומנואל הרץ. חללים אלה נבנו כגלריות מלבניות בהשראת המבנים המלבניים של מכולות הנמל והיו לסימן ההיכר של המוזאון.[11]

חללי התצוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במוזיאון שנים עשר גלריות תצוגה הפרושות על פני שלוש קומות המוזיאון במבנה ספירלי פתוח. מסלול התצוגה מורכב משני סוגי חללים: חללי הפנים האחידים וחללי המעבר ה"בלתי סדירים". בנוסף, בלובי המוזיאון ישנה גלריית אוסף.

הגלריות נבנו בנפחים משתנים ואורגנו בשלושה מפלסים בתצורה ספירלית, שהותאמה לשלד הפנימי המרוקן של הבניין. המִפתחים, המעברים, ה"מרפסות" וה"חלונות", לוחות העץ המכסים את קירות הגלריות החיצוניים, ציר החלל המרכזי וגרמי המדרגות המתכתיים החוצים אותו במרכזו, יצרו תשלובת היברידית ייחודית המאזכרת במידת-מה את מכולות הנמל ומייצרת מרחב תצוגה מורכב.

עם כניסתו של יונה פישר לתפקידו כיועץ אמנותי וכאוצר ב-2004, הכתיבו חללים יוצאי דופן אלה את הפעולה האוצרותית. בתערוכה הראשונה שאצר במוזאון הניח פישר את היסודות לדפוס האוצרוּת ה"אשדודי", מתוך כוונה להבחין את המקום בפעילות אוצרוּתית רציפה ומובהקת. שם התערוכה "פנים-חוץ" רמז לתערוכה שנושאה הוא החלל עצמו: "חללים קופסתיים, בנפחים משתנים, המקיימים יחסים קונטראפונקטיים בינם לבין עצמם ובינם לבין החללים המקיפים אותם", כתב פישר, "דורשים תצוגה אינטימית המחייבת תכנון של כל חלל כאילו הוא עומד ברשות עצמו". במקביל, הוסיף, "היא קוראת ליצירת מצבים המקשרים את החלל עם חללים אחרים".[12]

אגף החינוך

מחלקת החינוך של מוזיאון אשדוד לאמנות מקיימת פעילות חינוכית מוזיאלית רחבת היקף ומגוונת. הפעילות החינוכית במוזיאון כוללת:

סיורים מודרכים בתערוכות – מותאמים לגיל ואופי הקבוצה.

המגמה- במוזיאון אשדוד לאמנות – תוכנית 5 יחידות לבגרות לתלמידי י'-י"ב. התכנית נכתבה על ידי צוות החינוך של המוזיאון בשיתוף מנהל החינוך בעיריית אשדוד והיחידה לתוכניות ייחודיות במשרד החינוך. הלימודים במגמה מתקיימים בשטח המוזיאון בשעות אחר הצהריים. התלמידים מגיעים מבתי ספר שונים באשדוד ולומדים לימודי סדנה – ציור, פיסול צילום ומיצג, לימודים עיוניים, סיורים במוזיאונים ומפגשי אמן.

מגמה צעירה – תוכנית מצוינות באמנות לתלמידי ז'-ט' - מוזיאון אשדוד לאמנות הוכר על ידי המחלקה למצוינים ומחוננים במשרד החינוך כמרכז מצוינות עירוני לאמנות פלסטית.

מראות- מרחב אמנות ותרפיה – היחידה לטיפול באמנות. היחידה מציעה טיפולים פרטניים, קבוצתיים, פרויקטים מיוחדים, סדנאות והכשרות למטפלים.

'הצוללת הירוקה' – האגף לחינוך סביבתי ואמנות. מרחב מעוצב ואינטראקטיבי המציע פעילויות וסדנאות לילדים ולמבוגרים בנוגעים לאיכות הסביבה בהיבט של תרבות הצריכה והטיפול בפסולת.

קו מנחה – סדנאות למגזר העסקי אשר מחברות בין עולם האמנות לעולם הייעוץ הארגוני.

חוגים לילדים ולמבוגרים – חוגי ציור, פיסול, קרמיקה וקדרות לכל הגילאים.[13]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רוני כהן בנימיני, "הנה איש עומד", אוצר: יונה פישר (קטלוג), מוזיאון אשדוד לאמנות, 2013, עמ' 21–27.
  2. ^ אתר מוזיאון אשדוד לאמנות , נדלה מ: http://ashdodartmuseum.org.il/ בתאריך: 1.03.2020
  3. ^ רוני כהן בנימיני, "הנה איש עומד", אוצר: יונה פישר (קטלוג), מוזיאון אשדוד לאמנות, 2013, עמ' 21–27.
  4. ^ אתר מוזיאון אשדוד לאמנות , נדלה מ: http://ashdodartmuseum.org.il/ בתאריך: 1.03.2020
  5. ^ יונה פישר ותמר מנור-פרידמן, לידת העכשיו: שנות השישים באמנות ישראל (קטלוג), מוזיאון אשדוד לאמנות, 2008.
  6. ^ רוני כהן בנימיני, "הנה איש עומד", אוצר: יונה פישר (קטלוג), מוזיאון אשדוד לאמנות, 2013, עמ' 21–27.
  7. ^ אתר מוזיאון אשדוד לאמנות , נדלה מ: http://ashdodartmuseum.org.il/ בתאריך: 1.03.2020
  8. ^ יובל ביטון ורוני כהן-בנימיני, עד שתצא מקולי (קט.), מוזיאון אשדוד לאמנות, 2014; רוני כהן-בנימיני, הים האחרון: אמנות ישראלית והים (קט.); יובל ביטון ורוני וכהן-בנימיני, במקום מקום (קט.), 2016.
  9. ^ זמר בודד הוא הלב: מוזיקה מזרחית בישראל (ספר), עורך: ערן ליטוין, מוזיאון אשדוד לאמנות, 2017.
  10. ^ גוף ראשון, יחיד: גברויות באמנות הישראלית (קט.), מוזיאון אשדוד לאמנות, 2019.
  11. ^ על פי מסמך המפרט את תהליך העבודה במתחם שהתקבל מידיה של כרמלה יעקבי-וולק, היא והיידי ארד הופקדו גם על התאמת הבניין לתפקודים נוספים כבית ספר למחול ולמוזיקה וכמוזיאון.
  12. ^ רוני כהן בנימיני, "הנה איש עומד", אוצר: יונה פישר (קטלוג), מוזיאון אשדוד לאמנות, 2013, עמ' 21–27.
  13. ^ אתר מוזיאון אשדוד לאמנות , נדלה מ: http://ashdodartmuseum.org.il/ בתאריך: 1.03.2020