מוזיאון הפיהרר
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
גלריה, אוסף, מבנה מתוכנן  |
| מיקום |
לינץ |
| מדינה |
 גרמניה הנאצית |
| מייסדים | אדולף היטלר |
| הקמה ובנייה | |
| אדריכל | רודריך פיק |
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות נאצית |
| קואורדינטות | 48°17′24″N 14°17′31″E / 48.2901°N 14.292°E |
 | |
  | |
מוזיאון הפיהרר (בגרמנית: Führermuseum), כונה גם "גלריית האמנות של לינץ", היה מוזיאון לאמנות שלא מומש. המוזיאון תוכנן על ידי קנצלר גרמניה הפיהרר אדולף היטלר. היטלר תכנן להקים את המוזיאון בעיר לינץ שהייתה לא רחוקה מכפר הולדתו, בראונאו אם אין באוסטריה. המוזיאון אמור היה להציג יצירות אמנות שהוחרמו או נגנבו על ידי הנאצים מרחבי אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרכז התרבות אמור היה להיות חלק מתוכנית כוללת ורחבת היקף לשיפוץ לינץ שבסופה תהפוך העיר לבירת התרבות של גרמניה הנאצית. הנאצים תכננו שהעיר תהפוך לאחד ממרכזי האמנות הגדולים באירופה כך שתאפיל על וינה (אותה היטלר שנא בגלל ההשפעה היהודית עליה ובגלל העובדה שלא התקבל לאקדמיה לאמנות של העיר). בנוסף לכך, היטלר תכנן להפוך את העיר ליפה יותר מבודפשט וזאת על מנת שהעיר תזכה בתואר הלא רשמי של "העיר היפה ביותר על גדות נהר הדנובה"[1]. מועד ההשלמה הצפוי של הפרויקט היה 1950 אך בנייתו לא הושלמה מעולם והחלק היחיד שהוקם היה גשר ניבלונגן[2]. המוזיאון תוכנן להכיל כ-16 מיליון יצירות אמנות במבנה שתוכנן לאורך של כ-1,100 מטר[3]. חלק גדול מהאוספים שתוכננו לאכלס את המוזיאון הוברחו על ידי הנאצים עם התקדמות בעלות הברית לכיוון אוסטריה והוחלט להחביאם במקומות מסתור. חלק מאוספים אלו נמצאו רק מספר שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה[4].
היטלר תכנן להקים בלינץ בית מלון על שמו שיפעל על פי עקרון ה"כוח באמצעות שמחה", בנייני פאר בשני צדדי הדנובה, בניין עירייה חדש, אצטדיון, מצפה כוכבים, אוניברסיטה טכנולוגית, מרכז קהילתי, מאוזוליאום לזכר הוריו, תיאטרון גדול, מוזיאון נשק, בית תערוכות, גשר תלוי שיחבר בין צדדי הדנובה, בית אופרה, וספרייה שתכיל למעלה מ-250,000 ספרים, אנדרטה לכבוד "שחרור אוסטריה ב-1938" (האנשלוס) ואנדרטת נוספת לזכרו של אנטון ברוקנר. המבנים המרכזיים שתוכננו לצד מוזיאון הפיהרר היו: מעונו האישי של היטלר (שבו תכננן לאחר המלחמה לבלות את שארית חייו) ואולם גדול לצורכי המפלגה הנאצית שיתחבר למגדל פעמונים, אשר בתוכו תוקם אחוזת הקבר של היטלר[5].
היסטוריה ועיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בשנת 1925 תכנן היטלר להקים "גלריה גרמנית לאומית" בברלין[6] בהנהלתו. הוא תכנן את המוזיאון במספר סקיצות שונות, רובן הושפעו ממוזיאון בודה (מוזיאון הקייזר פרידריך). היטלר תכנן מוזיאון שיכלול שני מבנים שיכילו יצירות אמנות: הראשון עם 28 חדרים והשני 32 חדרים. היטלר ציין היכן ימוקמו היצירות של האמנים האהובים עליו ביותר מהמאה ה-19 (היטלר אהב במיוחד את הציירים והאמנים קרל שפיצווג, אנסלם פוירבך, פרנץ פון שטוק, פרנץ פון דפרגר)[7]. היטלר רצה גם לכלול במוזיאון חמישה חדרים לציוריו של אדולף פון מנצל ושלושה חדרים לכל אחד מהציירים אותם הגדיר היטלר כאנשי "האמנות הארית" (מוריץ פון שווינד וארנולד בוקלין). אמנים נוספים שהיטלר רצה שהמוזיאון יקושט בציוריהם היו אנטון פון ורנר, קרל רוטמן, וילהלם טריבנר, פריץ פון אוהדה, קארל פון פילוטי, הנס פון מארי, פטר פון קורנליוס, וילהלם לייבל ועוד. בחירות אלו שיקפו את טעמו האישי של היטלר באותה תקופה והעדפתו הברורה לציירים רומנטיים גרמניים מהמאה ה-19.
לאחר סיפוח אוסטריה חש היטלר כי המוזיאון שחלם להקים לא צריך לקום באף אחת מערי גרמניה ולטש את עיניו לעיר לינץ. היטלר אף דיבר על תוכניותיו עם מנהל המוזיאון הפרובינציאלי המקומי, תיאודור קרשנר, במהלך ביקור בלינץ[8].
לאחר טיול ממלכתי רשמי שערך ברומא, בפירנצה ובנאפולי ציין היטלר שהוא המום אך מאותגר מ"העושר של המוזיאונים האיטלקיים"[9]. בשל חשש זה החליט היטלר שמוזיאון החלומות שלו יהיה "המוזיאון הגדול ביותר בעולם" ובו מיטב האמנות האירופאית. הוא חשב כי מיטב יצירות האמנות הגרמניות יתאימו לגלריה הלאומית בברלין אך יצירות מאזור הים התיכון, במיוחד אלו מהמאה ה-19, ימוקמו במוזיאון החדש שתכנן בלינץ.
בסתיו 1940 החליט היטלר שהאדריכל והנאצי האדוק הרמן גיזלר יהיה האחראי על הקמתה מחדש של לינץ כחלק מהפרויקט להקמת חמש ערי הפיהררשטאדט ("ערי הפיהרר") שאם היו מתמששים, היו מהווים פרויקטים לשיפוץ והרחבה של ערים מרכזיות בגרמניה (ברלין, המבורג, נירנברג, מינכן ולינץ)[10].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלדד בק, האוצר הנאצי שלא היה, באתר ישראל היום, 17 בינואר 2019
- ynet, לינץ בוחרת את היטלר, באתר ynet, 4 בינואר 2009
- ציידי האוצרות, תוכנית היטלר - מוזיאון הפיהרר, הדמיית וידאו, vimeo
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Hitler, Adolf (2000). Bormann, Martin (ed.). Hitler's Table Talk 1941–1944. trans. Cameron, Norman; Stevens, R.H. (3rd ed.). Enigma Books. pp. 445–446. ISBN 1-929631-05-7.
- ^ "The Führer’s prerogative and the planned Führer Museum in Linz" Art Database of the National Fund of the Republic of Austria for Victims of National Socialism website
- ^ ynet, לינץ בוחרת את היטלר, באתר ynet, 4 בינואר 2009
- ^ דני שדה, ביקור בבירת התרבות של היטלר, באתר ynet, 16 בפברואר 2009
- ^ ynet, לינץ בוחרת את היטלר, באתר ynet, 4 בינואר 2009
- ^ Spotts (2002), p. 187
- ^ Fest, Joachim and Bullock, Michael (trans.) The Face of the Third Reich. New York: Penguin Books, 1979. p. 97 & p. 543 n.19 ISBN 978-0201407143. Originally published 1970;
- ^ Spotts (2002), pp. 188–89
- ^ Fest (1975), pp. 530–531
- ^ Spotts (2002), p. 332