מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מוזיאון הרצליה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
יעקב דורצ'ין, באר אטומה עם מעטפת ברזל וצריח, 1993-1995, מתנת תלמה ואליעזר לוין, אוסף מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. צילום-טל ניסים.jpg
יעקב דורצ'ין, באר אטומה עם מעטפת ברזל וצריח, 1995-1993, אוסף מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
מידע
סוג מוזיאון לאמנות
אדריכל יעקב רכטר
שנת ההקמה 1962
תאריך פתיחה רשמי 1975
מיקום הרצליה, ישראל
כתובת רח' הבנים 4, הרצליה
מייסדים אויגן דה וילה
מנהל איה לוריא
אוצר ראשי איה לוריא
קואורדינטות 32°09′43″N 34°50′37″E / 32.162°N 34.843552777778°E / 32.162; 34.843552777778 
www.herzliyamuseum.co.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg


מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית נפתח לקהל בשנת 1975, ובו מוצגות תערוכות מתחלפות של אמנות בת-זמננו ויצירות מהאוסף. המוזיאון ממוקם בלב הקריה החדשה של העיר המאגדת את בניין העירייה, בית המשפט, בית יד לבנים ומשתרעת בין הרחובות בן-גוריון והבנים. המוזיאון שוכן במבנה בטון חשוף שהוכרז כמבנה לשימור (בתכנון: רכטר-זרחי-פרי). החל מ-2014 עומדת בראשו ד"ר איה לוריא המשמשת כאוצרת ראשית ומנהלת המוזיאון.

מדי שנה מוצגות במוזיאון הרצליה עשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בשלושה מחזורים של תערוכות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון בראשיתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושב הרצליה בשם אויגן דה וילה פנה לראש העיר ב-1962 בהצעה לתרום את אוסף האמנות שלו, בתנאי שיהווה בסיס להקמת מוזיאון עירוני, שהוא יהיה מנהלו. ההצעה אושרה בידי מועצת העיר והמוזיאון בניהולו של דה וילה נפתח בדירה ברחוב בר-אילן 15.[1][2]

הקמת המוזיאון בבית יד לבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות השישים החליטה עיריית הרצליה להקים בית יד לבנים בעיר. משה דה שליט, מנהל "חברת פיתוח הרצליה בע"מ", פנה לאדריכל ותושב העיר יעקב רכטר (לימים חתן פרס ישראל לאדריכלות), לתכנן תוכניות עבור הבניין המיועד. רכטר נענה להצעה והציע לדה שליט פרוגרמה תרבותית חילונית שתעניק לבניין אופי ציבורי, מעבר להיותו מצבת זיכרון. מכאן הוחלט לשלב ולאחד בין מוזיאון הרצליה לאתר הנצחה של "יד לבנים".[3]

התוכניות להקמת המבנה המשותף של "יד לבנים" ומוזיאון הרצליה החלו ב-1965 והסתיימו ב-1970, המתחם החל להיבנות בתחילת שנות השבעים ונפתח לקהל ב-1975. חדר ההנצחה תוכנן כמרכזו של המבנה ומוקם בכניסה אליו. זהו חדר התייחדות אינטימי, מקור אור עילי טבעי מאיר את החלל, קירות הבטון חשופים ושמות הנופלים כתובים על לוחות זכוכית הצמודים להם; גובהו 4.5 מ' – זהו החלל הגבוה במתחם. לצידו של חדר ההנצחה תיכנן רכטר אולם קטן לתערוכות ואירועים. כמו כן נבנה אמפיתיאטרון פתוח המונה 250 מקומות. אל הכניסה למתחם הוביל שביל ארוך מבטון ועליו תבליט מאת האמן תושב העיר שלמה אלירז. התבליט בנוי מצורות מופשטות ומציטטות, בהן ציטוטים מהתנ"ך ומ"מגש הכסף" של אלתרמן. לאחר המטמורפוזה שעבר המבנה בשנת 2000, נסגר ונחתם המעבר בין אזור "יד-לבנים" לשאר חללי התצוגה של המוזיאון ואילו למוזיאון עצמו הוקמה כניסה נפרדת, מעברו השני של הבניין.[4][5]

בגיליון דצמבר 1976 כתב העת האיטלקי לאדריכלות L'Architectura הקדיש מספר מאמרים לפרויקטים של משרד האדריכלים רכטר-זרחי-פרי, ובהם "מרכז הנצחה ותרבות בעיר קטנה", כשנה לאחר פתיחת המוזיאון במשכנו החדש.[6] אדריכלות הפנים של חללי התצוגה ושל בית יד לבנים תוכננו בשנות ה-70 על ידי האדריכל ארטור גולדרייך ורעייתו אדריכלית הפנים תמר דה שליט.

המשך הבנייה והרחבת המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר הזיכרון הוא המבנה שהשתנה פחות מכל לאורך השנים. באמצע שנות התשעים נערכו בו שינויים מינוריים: במת הבטון שרכטר הציב במרכז כוסתה במוזאיקה לבנה, בעוד שהוסר המתקן שנועד לנר התמיד ולספר עם שמות הנופלים. בנוסף לכך הוכנס לחדר ההנצחה פסל בצורת עץ גדוע של האמן גיל שחר.[7]

רכטר בנה קיר בטון חשוף לאורך אולם התצוגה הראשי של המוזיאון באופן שמהווה המשך לחדר ההנצחה שמאחוריו, אולם הקיר לא התאים לתליית תמונות. לפני הקיר עמדה במת עץ שעליה התקיימו אירועים שונים. עם כניסתה של דליה לוין לתפקידה כמנהלת המוזיאון בשנת 93'. הבטון החשוף כוסה בגבס; השינויים במבנה במהלך עבודתה התאפיינו בסגירת חללים ואיטום חלונות לטובת מערכי הקרנות של עבודות וידאו.[8]

בשנים 95–97 החלו עבודות חידוש והרחבה אינטנסיביות במבנה המוזיאון בעבודות הושקעו למעלה ממיליון דולר.[9][10][11] בינואר 2000 נפתח האגף החדש של המוזיאון בתכנונם של האדריכלים יעקב רכטר ובנו אמנון רכטר. יעקב אלקוב, שתרומתו הייתה מנוע מחולל להרחבת המוזיאון אף תרם את אוספיו הפרטיים המוצגים במוזיאון באופן קבוע. כניסתו הנפרדת של המוזיאון אפשרה למוזיאון עצמאות תצוגתית ויצרה מרחבי פעולה אוטונומיים בלתי תלויים בין בית יד לבנים והמוזיאון.[12] שטחי התצוגה של המוזיאון כיום כוללים 1500 מ"ר של שטחי תצוגה.[13]

המוזיאון מתאפיין ברצף אולמות המתארגנים סביב מהלך מעגלי. הוא כולל אולם תצוגה ייחודי המוכתר במערך של חלונות עיליים המחופים על ידי קשתות בגובה 7 מ', אורך 20 מ' ורוחב 15 מ'. בין האולמות יש חיבורים בצורת חרכים ארוכים וצרים, מהם ניתן לראות את החצר הפנימית, שמהווה כיום את מרכזו של המוזיאון (בעבר עמד במרכז המוזיאון חדר ההנצחה).[12]

הכניסה החדשה מוליכה אל קיר בטון ארוך וחשוף, ברוחב של 20 מטר ובגובה של 4 מטר. קיר הבטון מוביל לשני פתחים שווים בגודלם: הימני מוביל לאולם התצוגה, האולם המרכזי של המבנה המקורי. אם ממשיכים ישר לאורך קיר הבטון ויורדים במדרגות, מגיעים לאולם הגדול של המוזיאון. חלק גדול מהאמנות המוצגת בו היא מיצבים.[14] האגף החדש כולל מרכז למידה ויצירה לנוער ולמבוגרים (מוז"ה) וחללי שירות ציבוריים. בשטחי התצוגה שנוספו נכללים חדר הרצאות ומתחם תצוגה פתוח בו מוצג באופן קבוע פסלו של האמן הספרדי סנטייגו סיירה (אנ').[15][16]

שם המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיו הראשונות היה לכל אחד מחלקי המתחם – "יד לבנים" והמוזיאון – מנהל נפרד. בקטלוגים הצנועים בשחור לבן שליוו את התערוכות נקרא המוזיאון בשם: "מוזיאון הרצליה"; משנכנס יואב דגון המנוח לתפקידו כמנהל מוזיאון הרצליה, הוא הפך למנהלו היחיד של המתחם כולו; אולם דווקא בתקופת דגון (1993-1981), שהעלה את המוזיאון על מפת האמנות הישראלית, נקרא המוזיאון "מוזיאון יד לבנים הרצליה". בתקופת כהונתה של דליה לוין כמנהלת המוזיאון (2014-1993), קיבל המוזיאון את שמו הנוכחי לאחר אישור מיוחד של מועצת העיר והוא ידוע כיום כ"מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית".[17]

גן הפסלים של המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גן הפסלים הוקם בתקופתו של יואב דגון כמנהל המוזיאון. ביוני-אוגוסט 1989 פורסמה מודעה בעיתונות, בעקבותיה הגישו 80 אמנים הצעות לפיסלי חוץ. חבר שופטים בחר 16 מהם. האמנים הנבחרים הציבו את פסליהם על רחבת הדשא ועל השטח המרוצף בסמוך למבנה המוזיאון.[18] האמנים הם: ענת בן, בן-צבי אנוש, מרים גמבורד, יצחק גרינבאום, דוד גרשטיין, יעקב דורצ'ין, ז'אק ז'אנו, שושי טייכר יקותיאל, עמי לוי, אירית מוזן, אבי מרציאנו, רבקה פוטשבוצקי, לי רמון, ישראל רבינוביץ, פיליפ רנצר, ולנטין שור.

בשנת 2014 לאחר תערוכת יחיד שנייה שנערכה ליצירתו במוזיאון, הוצב הפסל "נשיאה" של האמן צבי לחמן בכניסה לבית יד לבנים.

בשנת 2016 הוצב בכניסה למוזיאון פסלו של יעקב דורצ'ין "באר אטומה עם מעטפת ברזל וצריח".

אוסף המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתו של אוסף מוזיאון הרצליה באוסף הציורים שנתרם ברובו על ידי תושב העיר אויגן דה-וילה בראשית שנות ה־60. אלו הוצגו במשכנו הראשון של המוזיאון בדירה ברחוב בר-אילן 15, הרצליה. בשנת 1975 נחנך מבנה "בית יד-לבנים" בשילוב המוזיאון לאמנות. במוזיאון הוצגו במהלך השנים יצירות עתיקות מאוסף דה-וילה, תערוכות אמנות מתחלפות וממצאים ארכאולוגיים מאתר אפולוניה שבעיר. אופיו של אוסף המוזיאון התגבש בהדרגה והתמקד באמנות פלסטית. כיום (2017) מונה האוסף למעלה מאלף יצירות והוא מורכב ממספר אוספי משנה.

בתקופת כהונתו של יואב דגון כמנהל המוזיאון הושם דגש מיוחד על תחום הפיסול באבן וחימר. מצאי הפיסול של האוסף כולל למעלה ממאתיים פסלים אשר נאספו במהלך השנים. בתקופתו נתרם עזבונו של הצייר אוזיאש הופשטטר למוזיאון הרצליה.[19] האוצרת והאספנית דבורה שוקן, שפעלה רבות במוזיאון הרצליה באותן שנים, הביאה לתרומתן של יצירות רבות של האמן ברנרד ראדר כמופקדת עזבונו.

דליה לוין אשר ניהלה את המוזיאון עד שנת 2013, מיקדה את העיסוק באמנות עכשווית ובמדיה חדשה כצילום ומיצבי וידאו, אולם בד בבד הרחיבה את האוסף מתרומת אוספי אמנות שהתקבלו מפרופ' מיכאל אדלר ומיעקב אלקוב. פרט לכך, נתרמו לאוסף יצירות אמנים מתערוכות שהוצגו במוזיאון במרוצת השנים.

ד"ר איה לוריא, מנהלת המוזיאון מאז שנת 2014 מרחיבה את האוסף בהתמדה ורואה בתצוגת האוסף ומחקרו נדבך חשוב בפעילות המוזיאון – ביטוי לערכיו התרבותיים, החינוכיים, המוסריים וההיסטוריים. כמו גם כאמצעי ביטוי משמעותי להידוק הקשר בין האמנות לקהל המבקרים.

"אוסף אלקוב" כולל 43 יצירות של אמנים יהודים: מארק שאגאל, אורי לסר, מקס ליברמן, רפאל סוייר, אמנים ישראלים כראובן רובין ומרדכי ארדון, ומספר עבודות מרכזיות של כמה מחשובי האמנים האמריקנים של שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 כמו מרסדן הארטלי, ג'ורג' לקס, מילטון אייברי, וו.ת. ריצ'רדס.[20]

"אוסף פרופ' מיכאל אדלר" - מתאפיין בנטייה לאמנות קונספטואלית מינימליסטית משנות השבעים בתוכם: יהושע נוישטיין, נחום טבת, פנחס כהן-גן, בני אפרת ואחרים. האוסף גם כולל יצירות של אמני אופקים חדשים כזריצקי, סטימצקי ואריה ארוך.[21]

"אוסף יונה פישר" – האוסף התקבל למוזיאון בשנת 2015. יונה פישר הוא אחד האוצרים המשפיעים בתולדות האמנות והמוזיאולוגיה בארץ. האוסף מבטא את חשיבות עשייתו של האוצר המתפרשת על פני שישה עשורים ואת טעמו האנין באיסוף יצירות אמנות. האוסף כולל עבודות של אביבה אורי, מנשה קדישמן ועוד.

יצירות האוסף מוצגות בתערוכות מתחלפות ומושאלות למוזיאונים בארץ ובעולם.

מוז"ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוז"ה, אגף החינוך וההדרכה של המוזיאון, מתפקד כמקום להתנסות חזותית. המקום מדריך מדי שנה כ-16,000 ילדים ובני נוער מגילאי 3.5 עד 18, מהרצליה וסביבתה. הילדים מבקרים בתערוכות המוזיאון ומשתתפים במגוון סדנאות ותוכניות העשרה ויצירה. בנוסף לכך, מוז"ה מפעילה קורסים, קייטנות וכיתות אמן המיועדות לילדים, נוער ומבוגרים.

פעילויות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירועי הפנינג יצירתי "מוזיאון על הדשא" ו "פיקניק אמנות" נערכים כמוזיאון פתוח ללא תשלום ואליהם מתלווים הדרכות ופעילויות יצירה בתוך המוזיאון ומחוצה לו. הפעילות מיועדות למשפחות וקהל רב גילאי. "מוזיאון על הדשא" מתקיים בסוכות, בפסח ובחג פורים שבו מסתיימת העדלאידע העירונית הגדולה בגן הפסלים של המוזיאון. "פיקניק אמנות" נערך מדי קיץ (יולי אוגוסט) בשיתוף עם מחלקת התרבות העירונית ומרכז אגד"ה. במוזיאון מתקיימים פעילות ילדים, שיחי גלריה מפגשים עם אמנים ואוצרים, ערבי עיון, הרצאות, הקרנות ואירועים נוספים בנושאים שונים הרלוונטיים לתצוגות.

יהודה בן עזרא, מנכ"ל העירייה, מכהן כיו"ר מועצת המנהלים של המוזיאון ושבתי שביט מכהן כיו"ר עמותת הידידים למען המוזיאון.

מנהלי המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אויגן דה וילה

תערוכות המוזיאון התבססו על אוספו של דה וילה המנוח ועל אוספים שנצברו במהלך השנים: אמנות אירופית מהמאה ה-16 ואילך, אמנים יהודים וישראלים. תערוכות היחיד הראשונות היו של מרסל ינקו, חנה אורלוף ויוחנן סימון. תערוכת הפתיחה במשכן החדש התקיימה בנובמבר 1975 וכללה כללה 127 עבודות של אמנים אירופאים וישראלים רבים, ביניהם הדפס של רמברנדט, מרסל ינקו, ז'יל פסקן (אנ'), אבל פן, רות שלוס.[22][2]

יואב דגון

בתקופתו כמנהל ואוצר ראשי של המוזיאון (1993-1981), מיצב את מעמדו של מוזיאון הרצליה בתחום האמנות הישראלית והתמקד בפיסול מקומי. הוא יצא מתוך גישה היסטורית, הרואה את התפתחות הפיסול בארץ למן ראשיתה ועד ימיו. בתקופתו הציג פסלים מדור המייסדים, דור הביניים ופסלים בני תקופתו. בצד זה הוא הקים את גן הפסלים של המוזיאון. דגון גם יזם פעילויות של ימי עיון, הרצאות על תולדות הציור הישראלי, סדנאות לתלמידי בית ספר, פגישות עם סופרים וסמינרים בנושאי תקשורת ואקטואליה.[18][23][24] פרט לפיסול, דגון הציג במוזיאון תריסר תערוכות של קרמיקה ותערוכות ציור רבות.

דליה לוין

לוין בתקופתה כמנהלת ואוצרת ראשית של המוזיאון (2014-1993) שאפה למצב אותו כמוזיאון פלורליסטי מבלי לנטות לכיוון הצגתה של אמנות משדה מסוים.[9] עם זאת הרבתה להעניק חשיפה ראשונה לאמנים ישראלים צעירים[25] והציגה אמנים מחו"ל, בדגש על תצוגת וידאו ארט ומיצבים. ביקורות האמנות אבחנו שתחת ניהולה, הפכה לוין את מוזיאון הרצליה למוזיאון מתקדם וחדשני.[26][13] בתקופתה אצרו חיים דְעוּאֵל לוּסְקי,[27] משה ניניו ואחרים סדרות של תערוכות בנושאים מגוונים.[10][13][28][29] בתקופתה הורחב המוזיאון פי שניים בשיטחו והתווסף לו אגף נוער, היות שהיא הביאה את אלקוב התורם אל אלי לנדאו שהיה אז ראש העיר, והיא הכינה את הפרוגרמה לתכנון ההרחבה לאדריכל רכטר.

איה לוריא

ד"ר איה לוריא, אוצרת והיסטוריונית של אמנות, משמשת בתפקיד המנהלת והאוצרת הראשית של המוזיאון מאז שנת 2014. את תפיסתה המוזיאולוגית תיארה בריאיון לכתב העת "פלטפורמה":[30]

"ייעודו של המוזיאון הוא ליצור דיאלוג בין אמנות לקהילות השונות. למוזיאון יש מחויבות ואחריות כלפי הקהילה שבתוכה הוא פועל, כלפי קהילת האמנות וכלפי ההיסטוריה. מוזיאון, היא אומרת, צריך להיות עם האצבע על הדופק, במצב של התבוננות, עם הפנים קדימה, ועם זאת לאפשר למרחבי העבר להדהד בהווה. בעיניה, אמנות, תרבות וחשיבה ביקורתית הן שלושה נדבכים הפועלים במשולב. מוזיאון צריך לפעול באופן בין-תחומי ולשלב אדריכלות, קולנוע, מוזיקה, עיצוב ווידאו. המוזיאון פורמלי במובן מסוים, כי הוא מוסד עירוני שמוכר על ידי המדינה, משרד התרבות, אך לא פורמלי משום שדרך מפגש עם יצירות אמנות הוא מייצר מימד חווייתי. המוזיאון מאפשר ביקור לא מובנה, אנחנו לא יודעים בוודאות מה יקרה לאדם שנכנס לתוך המוזיאון. מוזיאון הוא מקום עבור מי שזקוק למרחב רפלקסיבי, נפשי, אינטלקטואלי. המוזיאון יכול להביא את הרבדים האלה. הוא יכול לייצר מרחבים כאלה בתוך הקונסטרוקציות המוכרות."

מוזיאון הרצליה בתמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירקטור, רותי. 2003, "מוזיאון הרצליה כמשל: מוזיאון יד לבנים, הרצליה", בתוך יעקב רכטר אדריכל, ערכה: אסנת רכטר, מוזיאון הרצליה לאמנות והוצאת הקיבוץ המאוחד, קו אדום אמנות, עמ' 176.
  2. ^ 2.0 2.1 אביעם, ישעיהו. 1963, "מוזיאון פרטי למר אויגן ד.", מעריב, יום חמישי, 3 בינואר; עמוד 15.
  3. ^ מוזיאון הרצליה כמשל, עמ' 178-176.
  4. ^ מוזיאון הרצליה כמשל, עמ' 179-178.
  5. ^ רכטר, יעקב. 1997, "מוזיאון הרצליה לאמנות", סטודיו, גיליון מספר 87, נובמבר, עמ' 69.
  6. ^ מוזיאון הרצליה כמשל, עמ' 184.
  7. ^ מוזיאון הרצליה כמשל, עמ' 182.
  8. ^ מוזיאון הרצליה כמשל, עמ' 185.
  9. ^ 9.0 9.1 לוטרינגר, אורית. 1997, "דיוקנו של האמן כאיש צעיר", על השרון, 16 במאי, עמ' 91-90.
  10. ^ 10.0 10.1 ליטמן, שני. 1997, "הרימו את קורת הגג", הארץ, 15 במאי, עמ' ד'2.
  11. ^ ליטמן, שני. 1997, "מוזיאון הרצליה ייפתח מחדש רק בעוד כשלושה חודשים", הארץ, 28 בינואר.
  12. ^ 12.0 12.1 מוזיאון הרצליה כמשל, עמ' 188.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 ברייטברג-סמל, שרה. 1999, "מוזיאון הרצליה – המקום לאמנות עכשווית X 3 (בשדה)", סטודיו, גיליון מס' 108, נובמבר, עמ' 15.
  14. ^ מוזיאון הרצליה כמשל, עמ' 190-188.
  15. ^ סער, דיין. 2000, "לא מפסיקים לשפץ", מעריב, 17 בינואר, עמ' 16.
  16. ^ פסלו של סנטייגו סיירה, האתר של סיירה
  17. ^ מוזיאון הרצליה כמשל, עמ' 179.
  18. ^ 18.0 18.1 הראל, קובי. 1989, "איך זה שמוזיאון אחד קטן מעז", מעריב, 18 באוגוסט, עמ' ד' 6.
  19. ^ אוסף הופשטטר, באתר מוזיאון הרצליה
  20. ^ על אוסף אלקוב, באתר מוזיאון הרצליה
  21. ^ אוסף מיכאל אדלר, באתר מוזיאון הרצליה
  22. ^ "מוזיאון הרצליה כמשל: מוזיאון יד לבנים, הרצליה", עמ' 176, 182.
  23. ^ עזוז, רחל. 1993, "משרתם של האמנים", דבר (דבר השבוע), 9 באפריל, עמ' 26.
  24. ^ עיטם, גילת. 1990, "מתחרה רק עם עצמו, צומת השרון, 15 ביוני.
  25. ^ שטיינר, רוני. 1998, "כל הזמן בהריון", על השרון, 19 ביוני.
  26. ^ יהב, גליה. "אגף חדש במוזיאון הרצליה", סטודיו, גיליון מס' 111, פברואר 2000, עמ' 11-10.
  27. ^ זנדברג, אסתר. 1995, "מאחוריך", העיר, 31 במרץ, עמ' 83.
  28. ^ ברייטברג-סמל, שרה. 1998, "מוזיאון הרצליה בשיאו – הערות מלוות", סטודיו, גיליון מס' 97, נובמבר, עמ' 18.
  29. ^ שמואלי, יואב. 1998, "אי שפיות, ואי של שפיות", העיר, 23 באוקטובר, עמ' 71-70.
  30. ^ ברזילי, ענת. 2015. "אמנות היא לא מותרות" (בריאיון עם איה לוריא), פלטפורמה, ינואר.