מוזיקה מנוונת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מוזיקה מנוּונתגרמנית: Entartete Musik) היה כינוי בו השתמשו הנאצים בשנות השלושים לתאר סוגים מסוימים של מוזיקה, שעל פי האידאולוגיה הנאצית היו "מזיקים" או "דקדנס". הנאצים הוציאו לקסיקון בשם זה, שכלל את רשימת המלחינים אשר יצירותיהם נכללות בתואר. היחס ל"מוזיקה המנוונת", היה חלק מקמפיין נרחב בשם "אמנות מנוונת" (Entartete Kunst), אשר נועד לבודד, לדכא, ולהחרים את היצירות הללו.

קריטריונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל מוזיקה שהיוותה באופן כלשהו ניגוד לאידאולוגיה הנאצית, בין בגלל אופייה ובין בגלל הדעות הפוליטיות או הלאום של המלחינים או המבצעים, נכללה במושג "מנוונת". כך נכללו ברשימה מלחינים יהודים, או מלחינים מרקע יהודי, דוגמת פליקס מנדלסון, ארנולד שנברג, פרנץ שרקר, קורט וייל, גוסטב מאהלר, רוברט קאהן וברתולד גולדשמידט. כמו כן מלחינים שיצרו יצירות שכללו דמויות חיוביות של יהודים או אפריקאים, דוגמת ארנסט קרנק. גם מלחינים בעלי אוריינטציה מרקסיסטית, דוגמת הנס אייזלר נכללו ברשימה, וכאלה שהביעו סימפתיה כלפי מתנגדי המשטר הנאצי, דוגמת אנטון וברן, שהיה ונותר ידידו הקרוב של שנברג.

מוזיקה מודרנית, נתפסה בעיני הנאצים כמזלזלת במוזיקה הקלאסית השמרנית, ולפיכך כזלזול ופגיעה בתהליך התקדמות הציוויליזציה על פי הנאצים, ובפרט בנאמנותם והערצתם לגדולי המלחינים הגרמניים מהדורות הקודמים. יצירותיהם של הינדמית, אלבן ברג ושנברג היו בין אלו שנאסרו בגלל הטענה הזו. מוזיקת ג'אז נאסרה אף היא מטעם זה, ומאחר ושורשיה נעוצים בקרב אפריקאים אמריקאים.

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעת פרסום הרשימה הייתה קריטית על פועלם המוזיקלי של המלחינים שנכללו בה. חלקם נאלצו לעזוב את ארצות הכיבוש (שנברג, וייל, הינדמית, גולדשמידט ועוד). אחרים נאלצו להפסיק להלחין (וברן, קרל אמדאוס הרטמן, בוריס בלכר), וחלקם אף נשלחו למחנות ריכוז (ויקטור אולמן, ארווין שולהוף, פאבל האס, מרסל טיברג, גדעון קליין, אלמה רוזה ורפאל שכטר).

על פי ספרה של דנה אריאלי-הורביץ "רומנטיקה מפלדה: אומנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית" המשטר הנאצי כמו משטרים דיקטטוריים אחרים (הקומוניזם בברית המועצות והפשיזם באיטליה), עשה המשטר הנאצי מניפולציות רבות באמצעות האמנות. הרעיון שעמד מאחורי מניפולציה זו שירת עבור המשטר שתי מטרות. האחת, היא הרצון לייחס לאמנות כוח רב מאוד בעטיו יש לרדוף אותה ולהוקיע אותה, והשניה הייתה על מנת לעצב את התודעה ואת המציאות המדומיינת שאמנות זו ביקשה להציג. בניגוד לשני הרודנים האחרים (סטלין ומוסוליני) היטלר מייצג את המקרה הקיצוני. עבור היטלר, אמנות הייתה חלק מחייו וגם כך הוא הציג את עצמו: כאמן שמבקש להציב בחיים הפוליטיים ממדים תיאטרלים וסימבוליים.

כמו באמנות מנוונת, גם במוזיקה הציגו הנאצים תערוכה של "המוזיקה המנוונת". בתערוכה הראשונה, שהוצגה ב-1938 בדיסלדורף, נשא דברים אדולף ציגלר (Ziegler), הממונה על התיאטרון הלאומי הגרמני בוויימאר, באומרו כי המוזיקה הזו נאסרה בגלל השפעה יהודית וקפיטליסטית. התערוכה חולקה לשבעה נושאים: השפעת היהדות; שנברג; קורט וייל וארנסט קרנק; "בולשביקים קטנים"; ליאו קסטנברג; "האופרות והאורטוריות של הינדמית"; איגור סטרווינסקי.

אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-80, הוצגה שוב התערוכה "מוזיקה מנוונת" ברחבי העולם, הפעם מהצד השני - לתת פרסום לאותן יצירות שדוכאו על ידי הנאצים.

חברת דֶקה (Decca), הפיקה בשנות ה-90 סדרת תקליטים בכותרת: "מוזיקה מנוונת: מוזיקה שדוכאה ברייך השלישי", בסדרה נכללות יצירות פחות ידועות מתוך "הרשימה השחורה".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריאלי-הורוביץ דנה, רומנטיקה מפלדה: אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס - האוניברסיטה העברית, 1999.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]