מוזיקה עיראקית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

המוזיקה העיראקיתערבית: موسيقى عراقية) היא מוזיקה הכוללת מספר רחב של מוזיקות מקבוצות אתניות וז'אנרים שונים. היא כוללת את המוזיקה של הערבים, האשורים, הכורדים והטורקמנים, לצד עמים משניים יותר. לצד המוזיקה המסורתית, במוזיקה העיראקית מתפתחים סגנונים עכשוויים יותר כגון פופ, רוק, ומוזיקת נשמה. עיראק ידועה כמקור של שלושה כלי מוזיקה מרכזיים בעולם המוזיקה הערבית, העוד, הסנטור העיראקי והרבאב, ומשם באו רבים מגדולי נגני העוד, כגון הנגן היהודי דאוד אל-כוויתי, אחמד מוח'תאר, מוניר באשיר ונסיר שמה.

נגן חליל עיראקי

מוזיקה עיראקית מסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיקה העיראקית המסורתית מחייבת דיון על הסביבה החברתית שבה נוצרה, כמו גם יחס לשירה העיראקית. הפואטיקה היא אמנות מרכזית בעיראק, והזמרה היא המרכזית והאהובה מכולן. בבגדאד, בין השנים 760–1260, המשוררים דחו את השימוש בתווים. המוזיקה מורכבת ממודוסים מלודיים, והיא נעה בצורה מדורגת עם פרקים חוזרים. השימוש בקצה התחתון של הטווח המלודי האופייני, כמו גם השימוש בדממה; לאחר מוזיקה קצבית, הזמר נע מעלה עד לטווח הגובה המוזיקלי הבא. ניתן להבחין בצורת קשתית, והשיר מסתיים בגובה המקורי.

זמרי בית המשפט בבגדד היו המצליחים ביותר וזכו לשבחים רבים על מצוינותם בהרכב, על היכרותם עם ההיסטוריה והשירים ועל הסלסולים והחידושים שלהם. הייתה קיימת גם תמיכה בזמרות, כמו אריב, משוררת פורה, קליגרפית, נגנית לאוטה, ומלחינה שכתבה יותר מאלף שירים. כלי הנגינה הפופולרי הוא העוד. המוזיקה העיראקית הקלאסית ניתנת לחילוק בשתי צורות, ז'אנרים או קנונים.

"ליל-אשיקי פי אל-הווא דלאיל"-המאהב המעוטר מאת אחמד עבדול קאדיר אל-מוסילי (1877-1941).

מבחינה היסטורית, המוזיקה העיראקית המסורתית הייתה מנוגנת מול הצופים, ובעיקר בהתכנסויות גברים, אך עם כניסת תעשיית הקלטת הקול הדברים השתנו, וגם נשים החלו להאזין למוזיקה, והמוזיקה המנוגנת מול הצופים נוגנה פחות משמעותית. היום המוזיקה מנוגנת מול הצופים בעיקר בחתונות. בנוסף, עד הרבע הראשון של המאה ה-20, התקיימו קונצרטים רבים, אך רובם ככולם נסגרו לאחר שתעשיית המוזיקה המוקלטת התפתחה.

מוניר באשיר, אחד מגדולי נגני העוד העיראקיים במאה ה-20

מקאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברחבי העולם הערבי, המקאם מתייחס למודוסים מלודיים ספציפיים. כאשר מוזיקאי מבצע מופעי מקאם, המבצע מאלתר לפי כללים מוגדרים. ישנם מספר מקאמים שונים, כל אחד עם מצב רוחו ומאפייניו. יש בין חמישים לשבעים מקאמים, ולרבים מהם יש סגנונות משנה. מאפיינים אחרים של המוזיקה העיראקית כוללים קצב איטי, מקצבים נקיים מסלסולים או מקווים מלודיים, ומודוסים מינוריים לרוב. כלי הנגינה העיראקיים הפופולריים ביותר הינם: קאנון, ריק, סנטור, דרבוקה, נאקרה, נאי, דג'וזה (סוג של רבאב מקומי בעל ארבעה מיתרים[1]) ועוד.

טקסטים מקאמיים בעיראק מושפעים לעיתים קרובות משירה ערבית קלאסית, כמו של מוחמד מהדי אל-ג'וואהרי, אל-מתנבי ואבו נואס, או משוררים פרסים כמו חאפז ועומר ח'יאם. כמה מבצעים השתמשו במקורות מסורתיים שתורגמו לניב הבגדאדי, ואחרים משתמשים בשפות ערבית, טורקית, ארמנית, עברית, טורקמנית, ארמית או פרסית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשיו של המקאם העיראקי המודרני מיוחסים לח'ליפות העבאסית, כאשר בירתה הייתה בגדאד.

הפסטה, סוג של שיר עממי המסכם את ביצועי המקאם, נהיה פופולרי במאה בסוף המאה ה-20, וגדל יחד עם עליית המוזיקה המוקלטת. בין הפסטיים הפופולריים ביותר הם נאזם אל-ע'זאלי וסלימה מוראד.

העידן המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך רוב המאה ה-20, מצרים הייתה מרכז המוזיקה הערבית, והיו מעט כוכבים ממדינות אחרות שהגיעו להצלחה בינלאומית. היו זמרים מוסלמים, יהודים ונוצרים.

נגנים עיראקים השתתפו בקונגרס המוזיקלי הערבי המפורסם של קהיר בשנת 1932, בו השתתף גם הזמר המוסלמי מוחמד אל-קובנצ'י. בשנת 1936 תזמורת הרדיו העיראקי הוקמה על ידי זוג האחים היהודיים, מהזמרים והנגנים הבולטים ביותר בעיראק, סאלח ודאוד אל-כוויתי. במועדונים של בגדאד היו המוזיקאים היהודיים השליטים הבלתי מעורערים. במועדוני לילה אלו היו הרכבי עוד, קאנון ושני כלי הקשה, כאשר אותו פורמט עם נאי וצ'לו שימש ברדיו.[2] אחת הסיבות לדומיננטיות של הנגנים היהודיים בראשית המאה העשרים הייתה בית ספר לילדים יהודים עיוורים, אותו הקים בסוף שנות ה-20 נגן הקאנון היהודי יוסף זערור. רבים מהתלמידים נהיו בסופו של דבר מוזיקאים אשר הרכיבו יחדיו תזמורת הנקראה "רדיו ישראל" או "קול ישראלי".

אחת מהזמרים המפורסמים ביותר בין שנות ה-30 לשנות ה-40 הייתה סלימה מוראד.[2][3] בשנות ה-20 החלו שני האחים סאלח ודאוד אל-כוויתי להתבלט בעולם המוזיקה העיראקי; סאלח, נגן הכינור ודאוד, נגן העוד. באותו הזמן החלה סלימה מוראד להתפרסם. האחים, סאלח ודאוד אל-כוויתי החלו להופיע עמה ולהלחין לה שירים. האחים הפכו למוזיקאים המפורסמים ביותר בעיראק, ומוראד הייתה לזמרת המפורסמת ביותר.

עומר באשיר, בנו של מוניר באשיר, ונגן עוד בעצמו

בעקבות פתיחת תחנת הרדיו העיראקית בשנת 1936, האחים התבקשו להקים את הרכב המוזיקה הרשמי של תחנת הרדיו. נתנו להם את תפקיד זה מכיוון ששם הנאי והצ'לו שולבו לראשונה יחד עם תזמורת. הכבוד וההערצה למוראד היו יוצאי דופן באותה עת, שכן הופעות מוזיקה פומביות של נשים נחשבו מבישות באותה התקופה מאחר שרוב הזמרות גויסו מבתי בושת.[2]

נגנים וזמרים רבים מאמצע המאה העשרים ועד סופה הוכשרו בקונסרבטוריון בבגדאד.

בשנים האחרונות בית הספר העיראקי של לנגני העוד הפך בולט מאוד, עם נגנים כמו סלמאן שוקור ומוניר באשיר, אשר פיתחו סגנון מעודן ועדין של ניגון המשלב אלמנטים ערביים ישנים עם השפעות חדשות יותר מאסיה הקטנה.

מוזיקת פופ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקת הפופ בעיראק בדרך כלל ללא מוטיבים מוזיקליים או מילים עתיקות, אבל כן כוללת שילוב של כלי נגינה מסורתיים ומודרניים. קאט'ם אל-סאהר, למשל, מכונה "האלביס של המזרח התיכון", אך הוא שר בערבית קלאסית. המוזיקאי הפופולרי אילהאם אל-מדפעי כולל את הגיטרה החשמלית ואת הסקסופון, אך משתמש בכלים מסורתיים כדי לשחזר שירים עממיים עתיקים.[4]

עד נפילתו של סדאם חוסיין, תחנת הרדיו הפופולרית ביותר הייתה "קול הנוער", ששידרה את המוזיקה העממית הפופולרית של עיראק כדי לחזק את תרבות המדינה בקרב הצעירים. התחנה גם שידרה שירי רוק, פופ והיפ הופ מאומנים מרחיקי לכת כמו אמינם ו-אר.אי.אם,[5] אשר כולם היו צריכים להיות מיובאים דרך ירדן בשל סנקציות כלכליות בינלאומיות, וגם המתקלטים והאורחים דיברו באנגלית. הלהקות האיריות הקורס ווסטלייף היו פופולריות במיוחד. מעיראק יצא גם כוכב פופ ערבי גדול - קאט'ם אל-סאהר, ששירו כוללים גם את "לדוג'ת אל-חייה", שאסר חוסיין על הפרובוקטיביות שבו.

זמרים עיראקים מודרניים אחרים כוללים את עלי אל-עיסאווי, ששירו "מח'תובה" היה להיט גדול בעולם הערבי והפך אותו למפורסם בכל רחבי עולם זה. בין האמנים העיקריים: שד'א חסון, רחמה ריאד, מאג'יד אל-מוהנדיס, חוסאם א-רסאם, רידה אל-עבדאללה, להקת הבנים העיראקית, לא ידוע לאף אחד, ואקרסיקאודה, להקת ההבי מטאל הראשונה של עיראק. ישנם גם זמרים אשורים אתניים כמו קלודיה חנה, אשור בית סרגיס ולינדה ג'ורג', כמו גם מספר מוזיקאים כורדים, טורקמנים, יזידים, אנשי הדום וארמנים כמו סטה הגופיאן.

השפעת מלחמת עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הפלישה לעיראק ונפילתו של סדאם חוסיין ב-2003, כמה קיצונים מיליטנטיים תקפו מוזיקאים, בעיקר בעיר הנמל בצרה, שם ככל הנראה הווהאבים היו אחראים למקרה. בצרה ידועה בכל רחבי עיראק בשירי המלחים שלה. חנויות מוזיקה בשכונת סאמר היו יעד להפצצות רימונים. מנהיגים דתיים קיצוניים הצליחו לגרום לסגירתם של כמה מאולמות הקונצרטים והמועדונים בעיר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Badley, Bill and Zein al Jundi. "Europe Meets Asia". 2000. In Broughton, Simon and Ellingham, Mark with McConnachie, James and Duane, Orla (Ed.), World Music, Vol. 1: Africa, Europe and the Middle East, pp 391–395. Rough Guides Ltd, Penguin Books. ISBN 1-85828-636-0

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מוזיקה עיראקית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]