מוזיקה קובנית

המוזיקה הקובנית משלבת השפעות מהמוזיקה הספרדית וכן מהמוזיקה האפריקאית. המוזיקה, הריקודים וכלי הנגינה הקובניים בעלי היסטוריה ייחודית, מגוון אנושי הכולל ילידים, עבדים משוחררים מאפריקה ומהגרים ממדינות קולוניאליסטיות.

קובה היא מדינת אי בצפון האיים הקאריביים המהווה את מקור ההשפעה העיקרי למוזיקה הלטינית כפי שהיא מוכרת לנו כיום.

קובה שימשה בתור נמל בינלאומי לקולוניזציה של אמריקה בידי האירופאים ובנוסף, לקובה היסטוריה ידועה של סחר בעבדים. על כן, המגוון האנושי שהכילה המדינה הביא להתפתחותה של מוזיקה עשירה המושפעת ממארג של תרבויות. הגיוון התרבותי המאפיין את המוזיקה הקובנית בא לידי ביטוי בכלי הנגינה השונים, בריקודים המסורתיים ובשלל הסגנונות שלה: החל ממוזיקת גוואחירה (Guajira) וצ'אנגווי (Changüí) ועד סון (son), רומבה (Rumba) וצ'ה צ'ה צ'ה (Cha Cha Cha).

ניכרת במיוחד ההשפעה של המוזיקה האפריקאית והספרדית על המוזיקה הקובנית מתחילת דרכה. בהמשך ניתן להיווכח גם בהשפעות מוזיקליות שמקורן בצרפת ובארצות הברית. כיום המוזיקה הקובנית נחשבת לפופולרית ביותר ויש הטוענים כי היא תרמה רבות להתפתחותם של סגנונות מוזיקליים מודרניים כגון ג'אז, סלסה וטנגו.

היסטוריה

המוזיקה הקובנית הקדומה ביותר תועדה לראשונה עם הגעתו של כריסטופר קולומבוס אל האי ב-1492. התרבות המוזיקלית של הילידים באי כללה טקסי שירה וריקוד המוניים. מילות השירים היו בעיקר סיפורים וחדשות, והועברו בעל פה בעזרת טכניקה של "שירת מענה" (שירה בה המקהלה והסולן שרים לסירוגין). הקצב הופק מהקשה על גזע עץ חלול, ללא שכבת עור, שנקרא 'אטמבור' (Atambor). הקשה זו לוותה בנשיפה בקונכייה וברשרוש בדלעת ממולאת באבנים – כלי ששרד עד היום וידוע בתור 'מראקאס' (Maraca), ולמעשה הוא אחת המזכרות הבודדות מהמוזיקה של הילידים בקובה. המפגש עם הכיבוש הספרדי הביא לקץ תרבות אינדיאנית זו, כאשר מרבית האוכלוסייה הושמדה או מתה מרעב ומחלות. כך, במחצית השנייה של המאה ה-16, כמעט ולא נותר זכר לרבע מיליון האינדיאנים בקובה.

בין השנים 1762–1763 הובאו לקובה מאות אלפי עבדים מאפריקה, על ידי הבריטים שהשתלטו על האי. עבדים אלו הביאו איתם מורשת מוזיקלית אפריקאית ענפה שהייתה לה השפעה עצומה על המוזיקה והתרבות הקובנית. המוזיקה האפריקאית הייתה נדבך חשוב בדתות אפריקאיות שונות, כאשר המשותף להן הוא שימוש רב בכלי הקשה שונים, מקצבים מורכבים, פוליריתמיקה רבה, שירת מענה (בדומה לזו שהייתה קיימת בשבטים האינדיאנים) ושירת יחיד (זמר מנהיג) מול רבים (קבוצה). כלל המאפיינים הללו נטמעו במגוון הסגנונות המוזיקליים שנולדו בקובה.

אחד הסגנונות המעניינים שנולדו בקובה הוא ה"רומבה". הסגנון, בעל שורשים אפריקאיים, נולד בשכונות העניות של הוואנה בירת קובה, מטנזאס (matanzas) וערים אחרות בסוף המאה ה-19. למעשה, אין ברומבה המקורית כלים הרמוניים כלל, כי אם שירה וכלי הקשה בלבד. ברומבה נעשה שימוש רב בשירת מענה, כשקבוצת זמרים חוזרת על משפטים קבועים מול זמר יחיד שמאלתר. התופים הבולטים הם שני תופי הקונגה (Conga) המקיימים דיאלוג קצבי ביניהם, ותוף שלישי שצלילו גבוה מהם ותפקידו לאלתר בהתאם לשירה ולריקוד. הבסיס הקצבי של הרומבה האפרו-קובנית הוא מקצב הקלאווה (clave), המנוגן על זוג מקלות קטנים המקישים זה בזה, ומנוגנים לרוב על ידי אחד הזמרים ונקראים גם הם קלאבה. מקצב אפריקאי זה הוא אחד המאפיינים העיקריים של המוזיקה הלטינית והאפרו-קובנית, וקיים בשינויים מסוימים בסגנונות רבים. שאר כלי ההקשה משתלבים בצורה סבוכה זה בזה ויוצרים מרקם קצבי ייחודי ומורכב.

השפעה אפריקאית עצומה הייתה גם על מוזיקת הקרנבל הקובני, ה"קונגה דה קומפרסה" המתקיים אחת לשנה. קבוצות גדולות של רקדנים, זמרים ונגנים צועדות בשכונות הערים ומלהיבות את ההמונים בריקוד שמח, שירה משוחררת ונגינה קצבית.

עם הכיבוש הקולוניאליסטי, ריקודי נשף אנגלים, צרפתים וספרדים הגיעו אל האי והפכו פופולריים ביותר בעיקר בקרב המעמד הלבן. ההגירה לקובה, בעיקר בעקבות מהפכת העבדים בהאיטי בסוף המאה ה-18, שבמהלכה התקוממו העבדים במושבה סן-דומנג נגד השלטון הצרפתי וכוננו את הרפובליקה של האיטי, שהשפיעה רבות על המוזיקה הקובנית. הכיבוש הבריטי ששלט בהוואנה לתקופה קצרה במאה ה-18, תרם גם הוא להתפתחות המוזיקה הקובנית. ניתן לזקוף לזכות הכיבוש הבריטי את כניסת הפסנתר אל הזירה הקובנית. נגנים שחורים ומולטים שהצטרפו לתזמורות האירופאיות הביאו ליצירת סגנונות ריקוד חדשים וב־1870 הופיע לראשונה הדאנסון (Danzon), שהפך לריקוד הלאומי של קובה. בסוף שנות ה-30 המלחין והבסיסט קצ'או (ישראל לופז) יצר את החלק האחרון של הדאנסון - נואבו ריטמו (קצב חדש), שהכיל מהלך הרמוני חוזר, אלתורים רבים ומקצב רקיד ואנרגטי. חלק זה הוביל בשנות ה-40 וה-50 של המאה העשרים לצמיחת הממבו והצ'ה צ'ה צ'ה.

הסון (son) הוא ככל הנראה הסגנון שמזוהה ביותר עם קובה. הסון נולד כמוזיקת ריקודים בשלהי המאה ה-19 במזרח האי והגיע אל הוואנה ב-1910, שם המשיך להתפתח ולהשתכלל. הסגנון משלב מבנים ומאפיינים מהמוזיקה הספרדית יחד עם כלי הקשה, מקצבים ומאפיינים נוספים מהתרבות האפריקאית. הזמר בני מורה (Beni mora) שזכה לכינוי אל ברברו דל ריטמו, נחשב לגדול זמרי הסון של כל הזמנים והוא זוכה עד היום לפינה חמה בלב העם הקובני בשל קולו הערב והמרגש והמורשת המוזיקלית שהותיר אחריו. הסון, שהיה נפוץ מאוד בקובה ומחוצה לה, ספג השפעות רבות וביניהן הרומבה והממבו. בהשפעת התזמורות הגדולות של הג'אז האמריקאי באותה תקופה, התרבו הרכבי הסון ובהדרגה נוספו אליהם כלים נוספים: תופי קונגס (Conga), טימבלס (Timables), חצוצרות, סקסופונים וטרומבונים. הרכבים כאלה פעלו ושגשגו בניו-יורק עם נגנים קובנים, פורטו-ריקנים ואחרים. בכך למעשה נוצר הבסיס למוזיקה שקיבלה את השם המסחרי 'סלסה' בניו יורק בשנות ה-70 של המאה העשרים. מוזיקת הסלסה היא תערובת עשירה המשלבת סגנונות אפרו-קריביים שמקורם הוא הסון הקובני עם השפעות של פופ, ג'אז ועוד. הסלסה הפכה לריקוד הסלוני הפופולרי והמשיכה להתפתח בכיוונים שונים בארצות הברית ואמריקה הלטינית.

בשנות ה-70 של המאה העשרים, המוזיקאים הקובניים שמו לב לכך שהקהל המקומי מתחיל לרקוד בצורה שונה וניסו להתאים את המוזיקה לצעדי הריקוד. כך נולדה הטימבה, סגנון סלסה קובני צעיר, ייחודי וחצוף עם השפעות של רוק, דיסקו, פאנק (Funk), ראפ, ורומבה.

אחד הסגנונות הנפוצים בקובה בעת האחרונה הוא הרגאטון, שמוצאו בפנמה. זהו שילוב של ראפ בספרדית עם מוזיקת ראגאמאפין ג'מייקנית, מקצבי היפ הופ אלקטרוניים מונוטוניים והשפעות לטיניות.

מוזיקה פופולרית מהמאה ה-16 עד המאה ה-18

המוזיקה הפופולרית הראשונה שנוגנה בקובה לאחר הכיבוש הספרדי הובאה ככל הנראה על ידי הכובשים הספרדים עצמם, וכנראה הושאלה מהמוזיקה הפופולרית הספרדית במאה ה-16. מהמאה ה-16 ועד המאה ה-18, שירי ריקודים שהפכו נפוצים בספרד היו קשורים לאמריקה ההיספאנית, או שנחשבו כמקורם באמריקה. חלק מהשירים כגון "סארבאנדה" (Sarabande) חלקו מקצב שנקרא "המיאולה" (Hemiola).

המיאולה הוא גם קצב אופייני במסורות המוזיקליות האפריקאיות, הן מצפון היבשת והן מדרומה. לכן, סביר מאוד ששירי הריקודים המקוריים שהביאו הספרדים לאמריקה כבר כללו אלמנטים מהתרבות האפריקאית, אלמנטים שהעבדים השחורים באי כבר הכירו היטב.

השיר הקובני העתיק "סון אמא תאודורה"(Son de la Ma Teodora), כמו גם הז'אנרים הקובניים הראשונים "פונטו" (Punto) ו"זפטאו" (Zapateo) מדגימים את המקצב בליווי שלהם, ומקשרים מאוד את הז'אנרים האלה לשירי הריקודים הספרדיים מהמאה ה-16 למאה ה -18.

מוזיקת מחאה

פידל קסטרו

בשנות ה-40 של המאה העשרים, המוזיקה הקובנית החלה להיות מזוהה עם צדדי המחאה כלפי השלטונות הקובניים. במהלך השנים המוזיקה העבירה מסרים בעד ונגד שליטים מסוימים, והייתה הדלק שהניע מחאות גדולות.

שיר ידוע הוא שירו של גילרמו קבררה-אינפנטה (Guillermo Cabrera Infante), "טרס טריסטס טיגרס" (Tres tristes tigres), מספק חלון הצצה לחיים בהוואנה בתקופה שלפני המהפכה הקובנית. השיר מתאר עיר גדולה בעלת מעמד ביניים המורכב מספרדים או מערביים אחרים, שחיו היטב ונטו לשכוח את הבעיות של האזור הכפרי במדינה.

פידל קסטרו

רוח האנרכיה והרדיקליות שהיו מנת חלקה של המוזיקה הקובנית בשנות החמישים היו הדלק למתקפות האכזריות של פידל קסטרו במונקדה סנטיאגו (Moncada Santiago) ב-26 ביולי 1953. אירוע זה נחשב לסמל של המהפכה הקובנית והוא אף התאריך שמרכיב את שמה של התנועה שהקים קסטרו, M-26-7. אחד השירים המזוהים ביותר עם ה"לוחמים המזוקנים" (חיילי המהפכה הקובנית) של קסטרו הוא „הם מן הגבעה” (Son de la loma) של מיגל מטמורוס (Miguel Matamoros). יריבו של קסטרו אף אסר על השמעת השיר ברדיו הציבורי, מה שהפך אותו למזוהה עוד יותר עם הרדיו המחתרתי של המהפכה.

שורשים אפריקאיים

רב הצורות המוזיקליות האפרו-קובניות התהוו ב"קאבילדוס" (Cabildos), שהיו מועדונים חברתיים מאורגנים למען העבדים האפריקאים, כאשר קאבילדוס נפרדים מיועדים לתרבויות נפרדות. הקאבילדוס שימרו מסורות אפריקאיות, ובמקביל דתות אפריקאיות הועברו מדור לדור ברחבי קובה, גם לאחר ביטול העבדות בשנת 1886. מקורן של קבוצות אפריקאיות אלו טמון בהיסטוריה ארוכה של עבדות שנמשכה עשרות שנים באי. קובה הייתה המדינה האחרונה באמריקה לבטל את ייבוא העבדים ומהאחרונות לבטל את העבדות ולשחרר את העבדים.

ביטוי ניכר להשפעה אפריקאית על מוזיקה קובנית הוא מקצב ה"קלאווה" (Clave). התבנית של קצב הקלאווה שימשה סגנונות מוזיקה אפרו-קובנית רבים. ביניהם ניתן למנות את הרומבה, קונגה דה קומפרסה, בנו, ממבו, סלסה, ג'אז לטיני, סונגו וטימבה. תבנית חמש הפעימות (מחולקת בקבוצות של 3+2 או 2+3 פעימות) מייצגת את הליבה המבנית של מקצבים אפרו-קובניים רבים. מקורו של קצב הקלאווה במסורות מוזיקליות באפריקה. קצב הקלאווה משמש גם במוזיקה הפופולרית של צפון אמריקה כמוטיב או קישוט קצבי.

טרובדור: ציור קובני מהמאה ה-19

טרובה (Trova)

בסוף המאה ה-19 קמה בסנטיאגו דה קובה ה'טרובה', תנועה מוזיקלית של אנשים ממעמד הפועלים הקובני. ספרים, חייטים ואנשי מקצוע נוספים התקבצו יחדיו באופן בלתי רשמי בסיום ימי העבודה, כדי לבדר האחד את השני בשירה ובנגינה על כלי מיתר. בתחילת דרכם שרו הטרובדורים, אנשי תנועת הטרובה, שירים מקוריים בעלי אופי רומנטי ומקצב איטי. הם הסתובבו עם גיטרה לאורך כל קובה והפיצו את המוזיקה שכתבו ברחובותיה, לכן המוזיקה שיצרו נהייתה פופולרית והתפשטה במהירות.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 מוזיקת הטרובה שילבה בתוכה אלמנטים של פולק והתווספו לה תכנים פוליטיים וחברתיים בעקבות המהפכה הקובנית. התנועה החדשנית קיבלה את השם 'נואבה טרובה' (nueva trova) וזכתה לתפוצה מהירה דרך אמצעי הרדיו, גם מחוץ לקובה.

כלי נגינה

הכלים הקובניים רבים ומגוונים, וניכרת השפעה אפריקנית ולטינית שיוצרת שילוב כלים מוזיקליים מעניין. כלי הנגינה הקובניים מייצגים את ההשפעות השונות שניכרות במוזיקה הקובנית.

תופי הבאטה (Bata Drums) הקדושים

התופים, שמקורם בניגריה של היום, משמשים ליצירת מדיום בין המאמינים לאל בדת הסנטריה (Santería) המשלבת נצרות קתולית ודתות אפריקאיות. תופי הבאטה, בנויים משלושה תופים בגדלים שונים הנקראים לפי סדר גודל יורד: "ליה", "לתוטלה" ו"אוקונקולו". ליה, התוף הגדול והמרכזי הוא התוף עליו מאלתרים את המקצב המוביל, בזמן שהתופים הקטנים יותר מכתיבים את המקצב ברקע. השימוש בתופי הבאטה והמקצב הייחודי מהווים בסיס קצבי למוזיקה הקובנית.

תופי בונגוס (Bongos Drums)

זוג התופים הנחשב לכלי הקובני המוכר ביותר. התופים מהווים בסיס קצבי מקורי ואותנטי למוזיקה הקובנית. אחד מהמקצבים המוכרים הוא 'סגנון הפטיש' (toque martillo), מקצב שכולל שמונה צלילים שונים יחד. הגמישות בצלילים והמבנה הקל הפכו את זוג התופים לכלי המוכר ביותר. השפעתו הפכה למרכזית במאה ה-20 וניתן לראות את ההשפעה בסגנונות מוזיקליים כמו הרוק, הפופ והג'אז.

קלאווה (Claves)

הקלאווה, המכונה גם ה"קסילופון הקובני", בנוי משתי חתיכות עץ שיוצרות צליל ייחודי, ומקורן במספנות הוואנה מהמאה ה-16 וה-17. המקצבים המובילים של הקלאווה הפכו לצליל מסורתי במוזיקה הקובנית, והצליל הנעים של הכלי הפך אותו לכלי המועדף בידי המלחינים הקובניים. הקלאווה הוא אחד מעמודי התווך של הסגנון המוזיקלי הקובני המוכר ביותר – הרומבה.

גיטרת טרס

מרימבולה (Marimbula)

הפסנתר הקובני מקורו בתרבות האפריקאית הסאב-סהרית. בגלל מבנהו הפשוט של הכלי, וכיוונו המוזיקלי הפשוט, הכלי משמש גם לנגינת מקצב וגם לנגינת מלודיה.

גיטרת טרס קובנית (Cuban Tres Guitar)

מקורה של הגיטרה הקובנית במאה ה-18 במזרח קובה והיא התפתחות ישירה של הגיטרה הספרדית. ההבדל המהותי בין הטרס לגיטרה הספרדית הוא לא כמות המיתרים או המבנה, אלא סגנון הנגינה. הנגינה בטרס כוללת תיפוף, קצב ומלודיה על שלושה מיתרים בלבד. הפעולה נשמעת לכאורה פשוטה ביותר, אך הקואורדינציה הדרושה על מנת לנגן בשלושה רבדים אלו היא יכולת הדורשת אימון רב.

הגיטרה הספרדית

ככל התרבויות הלטיניות, הגיטרה הספרדית שהגיעה לקובה היוותה כלי מרכזי וצלילי הגיטרה הספרדית מוכרים מאוד. אף על פי שהגיטרה הופיעה באי עוד במאה ה-16, הגיטריסט הקובני הראשון שקיבל חינוך מוזיקלי ספרדי היה חוסה מונחל (Jose Prudencio Mungel). לאחר שחזר מספרד הוא הופיע בשנת 1893 בקונצרט גדול בהוואנה.

סגנונות מוזיקליים

סון (son)

סון הוא סגנון מוזיקה ייחודי שהתפתח עוד במאה ה-19 בקובה. סון הוא אחד מסגנונות המוזיקה הפופולריים ביותר בקובה ומזוהה כ"מוזיקת העם" של קובה. הז'אנר התפתח בקרב האוכלוסייה הכפרית בקובה, ומשערים שמקורו באזור הכפרי של מחוז אוריינטה (Oriente) בצד המזרחי של האי (עם זאת, רבים מאמינים כי הסון התפתח באזורים כפריים נוספים בקובה). בתחילת המאה ה-20 הגיע הז'אנר להוואנה והחל להתפשט באי. בתחילה, הסון היה מזוהה עם האוכלוסייה השחורה באי וככל שהתפשט, נהיה פופולרי גם בקרב האוכלוסייה הלבנה באי.

הסון משלב מקצבים אפריקאים ולחנים ספרדיים, זאת מפני שהאוכלוסייה הכפרית הייתה מורכבת בעיקר מחוואים ספרדים ועבדים אפריקאים שברחו (ככל הנראה מסנטיאגו דה קובה). ההשפעה הספרדית תרמה לז'אנר שירים ופזמונים שהתפתחו לצורות ודפוסי אלתור מוזיקליים ואת כלי המיתר הספרדיים. ההשפעה האפריקאית ניכרת בעיקר בסגנון השירה (vocals) ובכלי ההקשה (Percussion).

ישנם שני כלים שמאפיינים כמעט כל וריאציה של מוזיקת סון והם גיטרת הטרס הקובנית ותופי הבונגוס, אם כי כלים אלו אינם ייחודיים לז'אנר הסון. בנוסף לשני אלו, מוזיקת הסון מאופיינת בשימוש בכלים קלאווה (claves), מאראקאס (maracas) ומרימבולה (marimbula) שעם הזמן הוחלפה בקונטרבס. בשלב מאוחר יותר, נוספו גם חצוצרות והובילו להתפתחות הרכבי סקסטו וספטטו (הרכבים המכילים שישה ושבעה נגנים בהתאמה).

הסון השפיע על ז'אנרים מוזיקליים רבים וידוע כאחד משורשי הסלסה שהייתה נפוצה בסצנת המוזיקה בניו-יורק בשנות השישים של המאה ה-20. השפעת הסון ניכרת גם במוזיקה הברזילאית, הארגנטינאית והמקסיקנית והיא מהווה את הבסיס למוזיקת הריקודים הלטיניים ברחבי העולם.

אחד הרכבי הסון המוכרים ביותר בעולם הוא ה"בואנה ויסטה סושיאל קלאב" (Buena Vista Social Club).

צ'אנגווי (Changuí)

צ'אנגווי הוא גרסה מהירה יותר של הסון. לא ברור מה מקורו, אך מקובל להאמין כי הוא והסון התפתחו במקביל. סגנון הצ'אנגווי מאופיין בהדגשה של הפעימה הראשונה בתיבה (downbeat), ובכלי הקשה.

ג'אז קובני

הקשר הקובני למקורות הג'אז

מקצב 'Son Clave'

מקור הג'אז הוא אחד הנושאים הכי שנויים במחלוקת בקרב מוזיקאים, מבקרים ואקדמאים. אך באסכולות רבות מקובל לחשוב כי ז'אנר הג'אז התפתח בניו-אורלינס שבארצות הברית. ניו-אורלינס הייתה מושפעת מהתרבות הלטינית עוד במאה ה-19 בשל קרבתה לגבול וכן בגלל זרימה של מהגרים שכללה מוזיקאים רבים. עבדים אפריקאים מסן-דומנג (היום האיטי) בסוף המאה ה-18 ברחו לקובה בעקבות מרד העבדים בהאיטי, ומאוחר יותר היגרו לניו אורלינס. כך רבים מתושבי ניו-אורלינס, בתחילת המאה ה-19, בילו לפחות עשור מחייהם בקובה. בניגוד למרכזי הגירה אחרים בארצות הברית באותה תקופה, ניו-אורלינס אפשרה למהגרים לשמור על השפה והתרבות שלהם. כך, תרבות הג'אז שהתפתחה שם, הייתה צריכה לפנות לקהל יעד מגוון. לכן, הושפע הג'אז רבות גם מהתרבות הלטינית ומהתרבות האפריקאית. הרכבי כלי הנשיפה הושפעו במיוחד מסגנון המוזיקה הקובני ורבים מאגדות הג'אז (לואי ארמסטרונג, קינג אוליבר ועוד) החלו את דרכם בהרכבים כאלה.

ההשפעה של המוזיקה הקובנית על הג'אז ניכרת בשלושה מקצבים: ה"סינקווילו" (cinquillo), ה"טרסילו" (trecillo) וה"סון-קלאבה" (son clave).

ג'אז אפרו-קובני

ג'אז אפרו-קובני הוא מהצורות המוקדמות של הג'אז הלטיני ומקורו כבר בתחילת המאה ה-20. הוא משלב מקצבי תיפוף אפרו-קובנים, בעיקר מקצב ה"קלאווה", ושירים פולקלוריים עם הרמוניות ג'אז וטכניקות אלתורים. הסגנון כולל רפרטואר מ"תזמורת צועדת" (marching bands), "תזמורת כלי נשיפה" (wind orchestras) ורפרטוארים נוספים. בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים, להקות ג'אז בהוואנה כדוגמת "La Orquesta Hermanos Palau" ו-"La Orquesta Hermanos Castro" החלו להתנסות בשילוב מקצבים מקומיים. בשנות ה-40 של המאה העשרים, הג'אז הקובני החל לצבור תאוצה ודמויות כמו Mario Buaza ו- Dizzie Gillespie היו בולטות בתקופה זו בארצות הברית יותר מאשר בקובה עצמה. בשנות ה-70, להקות כדוגמת La Orquesta Cubana de Música Moderna הביאו את הג'אז האפרו-קובני לסצנת המוזיקה בקובה. ג'אז אפרו-קובני וג'אז לטיני הפכו לאחת ההתפתחויות המעניינות והמגוונות ביותר של הג'אז ברחבי העולם.

רומבה (Rumba)

מחוץ לקובה, רומבה נחשבת בראש ובראשונה לריקוד סלוני נוצץ, אך מקורותיה הם ספונטניים ומאולתרים, ומגיעים מעובדי המזח של הוואנה ומטנסאס (matanzas). כלי הקשה כדוגמת קינטו (quinto) ותופי טומבדוראס (tumbadoras) והחלקים הווקאליים (מנהיג ומקהלה) משולבים ליצירת סגנון מוזיקלי רקיד ופופולרי. מקובל להאמין כי מקור המילה רומבה מהפועל "rumbear", שדומה במשמעותו לביטוי "לעשות כיף" או "מסיבה". הקצב הוא החלק החשוב ביותר ברומבה- מוזיקה המיועדת בעיקר לריקודים. ישנם שלושה סוגים של מקצבי רומבה וריקודים המלווים אותם בהתאמה: קולומביה (columbia), גואגאנקו (guaganco) ויאמבו (yambú). מקצב קולומביה, מנוגן בקצב של 6/8, ובריקוד מבוצע על ידי אדם אחד ומשלב צעדים אקרובטיים ומהירים מאוד. מקצב הגואגנקו, מנוגן בקצב של 2/4, ובריקוד מבוצע על ידי אישה אחת וגבר אחד והוא הרבה יותר איטי. הריקוד מדמה את רדיפתו של הגבר אחר האישה, ולכן בעל מטען מיני. מקצב הג'יאמבו, המכונה "רומבה של הזקנים", מנוגן אף לאט יותר מהגואגנקו. מקצב זה אינו פופולרי, וכיום מנוגן בעיקר על ידי הרכבים פולקלוריים.

האבאנרה (Habanera)

סגנון ההאבאנרה התפתח בסוף המאה ה-19, מסגנון הקונטרה-דאנזה שהגיע מהאיטי לאחר מרד העבדים שם. חידושו העיקרי הוא היותו קצבי, בעקבות השפעות ספרדיות ואפריקאיות. בשנות ה-30 של המאה העשרים, שולבו סגנונות נוספים עם האבאנרה ליצירת ז'אנרים כדוגמת גוארצ'ה (Guarcha) שהיה מאוד פופולרי. עם זאת, רק בשנת 1995 הוקלט האלבום הראשון בסגנון ההאבאנרה בקובה על ידי הזמרת והמשוררת Liuba Maria Hevia העובדה שהאלבום הנ"ל (Habaneras en el tiempo, 1995) הופץ בעיקר בברצלונה, מדגישה את העניין הדועך במוזיקה מסוג זה בקובה, במיוחד בהשוואה לפופולריות של ז'אנר ההאבאנרה בחופי הים-התיכון של ספרד.

סגנונות מוזיקליים מודרניים

טימבה (Timba)

"טימבה חיה ברחובות, בתורים, בדרך בה אנשים צועדים ורוקדים. זה  גישה לחיים בזמנים אלו בקובה, כפי שאנו המוזיקאים מביעים דרך המילים"

— José Luis Cortés

טימבה הוא ז'אנר מוזיקלי קובני שמתבסס על מוזיקה קובנית פופולרית הכוללת פאנק אמריקאי, R&B, סלסה והשפעה חזקה של זרם הפולק האפרו-קובני. לפני שהטימבה הפכה לז'אנר מוזיקלי, היו למילה שימושים שונים אך לא עם הגדרה אחת פורמלית. השימוש העיקרי היה על ידי האפרו-קובנים לז'אנר הרומבה. 'טימברו' (Timbero) היה כינוי שבח למוזיקאים, והמונח 'טימבה' לרוב התייחס לאוסף תופים בהרכב פולקלור. משנות ה-90 המונח משויך לז'אנר אמנותי קובני אינטנסיבי כסגנון מוזיקלי וכצורת ריקוד.

בשנות ה-90, המוזיקה הפופולרית מאמריקה הלטינית ובאיים הקריבים זכתה לעלייה בתשומת הלב. יחד עם ברזיל, קובה היא ככל הנראה המדינה האמריקאית הלטינית שבמהלך המאה ה-20 גרמה להשפעה הגדולה ביותר על המוזיקה הבינלאומית. הידיעה על חשיבות כה גדולה בעולם המערבי לא הגיעה לתפוצה המשמעותית שהייתה בספרות על מוזיקה קובנית, ובייחוד במוזיקה שנוצרה לאחר המהפכה הקובנית.

מסיבות רבות, היה קושי רב במדינות שמחוץ לקובה לתפוס את השינויים העמוקים שהתרחשו במוזיקה הקובנית בארבעים השנים האחרונות. מומחה המוזיקה פיטר מנואל טען בסוף שנות ה-80 ש - "מאז 1959 לא הייתה שום מהפכה משמעותית בתחום מוזיקת הריקוד הקובנית" (Manuel 1987), וחזר על טענתו באמצע שנות ה-90. התפרקות ברית המועצות גרמה לשינויים בקובה ב-1995 שיצרו סביבה חברתית ומוזיקלית חדשה לגמרי. שגשוג ענף התיירות, באופן פרטני, הוכח כמועיל למוזיקת הריקוד הקובנית, הטימבה, ועזר לקדם את הסגנון החדש והנבדל.

סגנונו המודרני של הטימבה מנוגד לתוצרים מוזיקליים ארכאיים שהוקמו לתחייה כמו ה-'Buena Vista Social Club', שבשנות ה-90 פילס את הדרך לגילוי גלובאלי מחודש של המוזיקה הקובנית המסורתית. טימבה הוא סגנון מוזיקלי שהקובניים המאזינים לו ורוקדים לצליליו אינם חיים באזורי המגורים הנוחים של הוואנה, אלא בחשכה, בחדרים מבודדים במרכז העיר, מרחוקים מרצועות חוף.

לפי וינצנזיו פרנה, מחבר הספר "טימבה: קול המשבר הקובני" טימבה צריכה להישמע בגלל השפעותיה המוזיקליות, הפוליטיות, התרבותיות והחברתיות: משמעויות הטימבה, הפופולריות שלה בקובה, מקוריות הסגנון המוזיקלי, מיומנותם של המוזיקאים בתחום, יחס הטימבה עם המסורות המקומיות והתרבות השחורה והדרך בה סגנון הטימבה מאיר על קונפליקטים בתוך החברה הקובנית.

לוס ואן ואן שהיא בין להקות הטיבה הפופולריות בקובה ערכה מספר הופעות בישראל.

היפ הופ

ז'אנר ההיפ הופ גדל באופן יציב והפך פופולרי בקובה בשנות ה-80 וה-90. לאחר התפרקות ברית המועצות הכלכלה הקובנית הייתה בדעיכה, והעוני התפשט באופן נרחב וגלוי בקובה. בשנות ה-90 מספר קובניים החלו למחות על הסיטואציה באמצעות ראפ והיפ-הופ. בזמן המשבר הכלכלי, שפגע במיוחד בעניי המדינה ובאוכלוסייה האפריקאית, ההיפ-הופ הפך לדרך שבה האוכלוסייה האפריקאית התחברה לזהותם השחורה וביטאה את דרישתם לשוויון כלפי האפריקאים בקובה. רעיון החופש והשוויון לאפריקאים לא תמיד תאם את מטרותיה של הממשלה הקובנית, שראתה ברעיון של חברה לא גזענית מימוש למהפכה הקובנית. כשז'אנר ההיפ-הופ החל לצמוח, הממשלה הקובנית הציעה תמונה שלילית לתיאור הראפרים העולים, אך לאחר מכן קיבלה את האפשרות שהז'אנר החדש יכול להוות ביטוי אותנטי לתרבות הקובנית. הממשלה זיהתה שההיפ-הופ מתפשט ברחבי קובה ויהיה קשה למגרו. לאחר שהממשלה הקובנית סיפקה תמיכה פושרת, היא החלה לתמוך בסצנת ההיפ הופ והראפ הקובנית ב-2002 ביצירת חברת תקליטים תחת חסותה, מגזין היפ הופ ופסטיבל ההיפ-הופ הקובני.

ריקודים קובניים

מוזיקת ריקודים הייתה נפוצה בקובה מאז ומתמיד. הריקוד הקובני מבטא שמחת חיים וחושניות ושימש כמקור לאופטימיות גם בזמנים היסטוריים קשים בקובה. סגנונות הריקוד הפופולריים התפתחו והשתנו מאוד במהלך השנים.

קונטרה-דאנסה (Contradanza)

ריקוד קהילתי בו מסודרים הרוקדים בשורות, ריבוע או בתבניות צורניות אחרות. הריקוד הגיע לקובה בסוף המאה ה-18 כתוצאה מהשפעות צרפתיות ניכרות. בריקוד הקבוצתי השתתפו לעיתים עשרות אנשים והוא שילב בתוכו גם סממנים אפריקאים בדרך כלל. הביא להתפתחותם של ז'אנרים נוספים בריקוד הקובני כדוגמת דאנזה, דאנזון והאבנרה.

דאנסה (Danza)

ביחד עם קונטרה-דנזה, נחשב לז'אנר הריקוד הפופולרי ביותר של תחילת ואמצע המאה ה-19 בקובה. הריקוד התבצע בזוגות כאשר בני הזוג עומדים זה מול זו בשורות מבלי לערב הרבה מגע ביניהם. הריקוד מאופיין בפתיחה רגועה שמאפשרת את הליכתם וסידורם של הזוגות ובהמשך מתחלף בקצב מהיר ובתנועות חזרתיות מסורתיות.

רקדני דאנסון

דאנסון (Danzon)

הסגנון התפתח ב-1879 ובמהרה הפך פופולרי מבין סגנונות הריקוד האחרים באותה התקופה. הדאנזון מושפע מאוד מהסגנונות הקודמים לו ובדומה להם מכיל אלמנטים של ריקוד קבוצתי וריקוד זוגות כאחד. ההקדמה לריקוד מאופיינת בנגינת כלי נשיפה (בדרך כלל קלרינט) שאותו מחליף כלי מיתר ב"פסאו", חלקו השני של הריקוד. שני החלקים הראשונים של הריקוד מתנגנים בשנית ובסיומם מתנגנת מלודיה חדשה ומרעננת. בהפסקה שבין המקטעים המלודיים הרקדנים מסתובבים ברחבה ובוחרים בני זוג לריקוד. את ההפסקה שבין ההקדמה ל"פסאו" מנצלים הרקדנים כדי לפטפט ולפלרטט האחד עם השנייה.

ממבו (Mambo)

פותח בשנות ה-30 של המאה ה-20 בהשראת הדאנזון והסון. פירוש השם ממבו בשפה המדוברת בקונגו הוא "שיח עם האלים", ושמו מייצג את חופש התנועה ומורכבות הצעדים האופיינית לריקוד. בז'אנר זה לא נקבעה חוקיות של תנועות והוא דרש זריזות ומיומנות, על כן היה קשה מאוד ללימוד. הממבו תואר על ידי מעריציו כריקוד שבו התנועה היא חלק בלתי נפרד מהמלודיה.

צ'ה צ'ה צ'ה (Cha Cha Cha)

פותח בשנת 1953 בהשראת הדאנזון והממבו. ריקוד הצ'ה צ'ה צ'ה מאופיין במקצב ארבעה-רבעים ובכעשרה צעדי בסיס שונים כאשר כל צעד נקרא "Chasse". שמו נובע משלושת הצעדים ממנו הוא מורכב. בצעדים אלו הרגליים נשארות קרובות ככל האפשר לקרקע כך שנראה שהן מחליקות עליה. כמו כן, ישנם ארבעה סוגים שונים של תנועות אגן אותם מבצעים תוך כדי הריקוד. הריקוד רווי באלמנטים של חיזור בין הגבר לאישה ונחשב חושני ונועז, בעיקר בהשוואה לסגנונות הריקוד שהיו מקובלים בתקופה בה הוא פרץ.

סלסה (Salsa)

הסגנון משלב בתוכו מוזיקה אפריקאית וקובנית מסורתית עם השפעות דרום אמריקאיות אשר הועברו דרך קובה ופוארטו-ריקו לניו-יורק בשנות ה-60. תפוצתו הגדולה התרחשה בניו יורק בזכות שילוב הסגנונות שהכיל (כמו ממבו, צ'ה צ'ה צ'ה וריקודי סווינג) שגרמו להתאמתו לטעם של הקהל המערבי. הסגנון הוא של ריקוד עגול, ללא תנועות קוויות וללא מגבלות ואופייני בתנועות אגן רבות. זוג רקדני הסלסה מתחלק למוביל ומובל, כאשר המוביל משתמש בתנועות ידיים ובמגע כדי למשוך ולהרחיק ממנו את המובל לסירוגין. זוג הרקדנים נע במהלכים רבים שכוללים סיבובים, החלפות בני זוג ותנועות נוספות שמשוות לריקוד אופי מיני מובהק.

מוזיקה עכשווית

תזמורת בואנה ויסטה סושיאל קלאב, 2012

סגנון הסון נשאר עמוד-תווך עבור רוב התבניות הפופולריות של המוזיקה הקובנית המודרנית, ומיוצג דרך קבוצות מוזיקליות כמו "Septeto Nacional", "Orquesta Aragon", " Orquesta Ritmo Oriental" ו-"Orquesta Original de Manzanillo". ההרכב המוזיקלי "Sierra" Maestra" ידוע כבולט בתחיית הסון המסורתי בשנות ה-80. התנועה המוזיקלית 'Nueva trova' שנוסדה לאחר המהפכה הקובנית בשנות ה-60, הייתה לגורם משפיע על המוזיקה הקובנית המודרנית. עם זאת, התכנים הפוליטיים הגלויים של שנות ה-60 לא קיבלו מקום. בתקופה זו, הלהקה "Irakere" צירפה את המוזיקה הקובנית המסורתית עם סגנון הג'אז, והרכבים כמו "NG La Banda", "Orishas" ו-"Son 14" המשיכו להוסיף אלמנטים מוזיקליים לסון, בייחוד היפ-הופ ופאנק (Funk).

כיום, המוזיקה הקובנית הפופולרית משתנה בהשפעת הראגטון, מוזיקה קצבית לריקודים שהתפתחה בעקבות השפעת ההיפ-הופ במדינות לטיניות כמו פוארטו ריקו.

בואנה ויסטה סושיאל קלאב (אלבום)

'בואנה ויסטה סושיאל קלאב' הוא אלבום משנת 1997 של הלהקה בעלת אותו שם, שהופק על ידי חואן דה-מרקוס גונזלס והגיטריסט האמריקאי ריי קודר. האלבום זכה בפרס גראמי בשנת 1998 והפך לאחד מאלבומי המוזיקה הנמכרים בעולם בכל הזמנים. זהו גם שמו של הסרט הדוקומנטרי שהופק בשנת 1999, בו רואיינו המוזיקאים בקובה וצולמו במהלך סבב הופעותיהם בארצות הברית ובאירופה.

אמנים מוכרים

סליה קרוז (Celia Cruz)

הזמרת סליה קרוז בפריז, צרפת

סליה קרוז הייתה זמרת קובנית-אמריקאית מפורסמת, ידועה כאחת מזמרות הסלסה הגדולות של כל הזמנים, כש-23 מאלבומיה הגיעו למעמד של אלבום זהב. קרוז נולדה בהוואנה ב-1925. בשנת 1940 זכתה קרוז בתחרות השיר "La hora del té" (זמן תה), שגרמה לה להתמקד בקריירה מוזיקלית. הקריירה המוזיקלית שלה נסקה ב-1950 כשהיא החלה לשיר עם התזמורת הקובנית "Sonora Matancera". קרוז ולהקתה התפרסמו ברחבי קובה ובצפון אמריקה.

לאחר המהפכה הקובנית קרוז עזבה את קובה והפכה אזרחית ארצות הברית. פידל קסטרו שזעם על עזיבתה של קרוז, אסר עליה לחזור לקובה. קרוז המשיכה להקליט אלבומים בשנות ה-70 וה-80. קרוז זכתה בפרסי גראמי ובפרסי גראמי לטינים. היא גם הופיעה במספר סרטים וזכתה במדליה הלאומית לאמנות. בשנת 2003 מתה סליה קרוז בגיל 77 עקב סרטן המוח. קרוז זכורה כאחת מהמוזיקאים הלטינים הפופולריים והאהובים ביותר במאה ה-20.

בני מורה (Benny Moré)

בני מורה (הידוע בכינוי אל ברברו דל ריטמו) הוא הזמר הגדול ביותר שהמוזיקה הפופולרית הקובנית יצרה. כמעט חצי מאה מאז מותו ועדיין לא נמצא זמר קובני שימלא את מקומו. ייחודו של מורה היה בחיבור בין שני זרמים של השירה הקובנית- ז'אנר הסון ומוזיקת הגוואחירה (guajiro) המתבססת על שירה טרובודרית והמסורת הספרדית שהתפתחה באזורים החקלאים של קובה.

איברהים פרר (Ibrahim Ferrer)

איברהים פרר היה זמר מפורסם בקובה. הופיע עם להקות רבות וביניהם חבר בלהקבה הקובנית "בואנה ויסטה סושיאל קלאב". ב-1944 פרר זכה בגראמי, אך ממשלת ארצות הברית סירבה לבקשתו להיכנס למדינה כדי לקבל את הפרס. פרר מת בגיל 78.

אקס-אלפונסו (X-Alfonso)

אקס-אלפונסו (הידוע בשם Equis alfonso) זמר ופזמונאי קובני המשלב ג'אז, היפ הופ ופאנק עם מקצבי ממבו ובולרו מסורתיים. אלבום הבכורה שלו "Real World" יצא בשנת 2000.

קמילה קביו (Camila Cabello)

קמילה קביו היא זמרת פופ ו-R&B עם השפעה לטינית, שהתפרסמה בזכות להקת הבנות "Fifth Harmony" בה הייתה חברה. קאבלו נולדה בקוז'מאר (Cojimar) שבקובה, ועברה למיאמי בגיל 6. היא גדלה בסביבה ספרדית (אמה קובנית ואביה מקסיקני). בשנת 2017 פרצה לתודעה העולמית כזמרת סולו עם השיר "Havana".

ראו גם

• המהפכה הקובנית
• מוזיקה לטינית
• מוזיקה אפריקאית
• הכיבוש הספרדי
• סנטיאגו דה קובה (אלבום)
• לגרימס נגרס

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מוזיקה קובנית בוויקישיתוף