מוזיקה קלאסית רוסית

מוזיקה קלאסית רוסית היא סוגה של מוזיקה קלאסית, הקשורה בתרבות הרוסית, באנשים או באופי של רוסיה. בתקופה הרומנטית של המאה ה-19 התרחשה ההתפתחות המשמעותית ביותר של סוגה זו, שציינה אותה בעיקר הופעתם של החמישה, קבוצת מלחינים שהייתה קשורה למילי באלאקירב, והסגנון הגרמני יותר של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי.

היסטוריה קדומה

בתקופת המוסקובי (1547-1283), התהווה קו מפריד ברור בין מוזיקת קודש של הכנסייה האורתודוקסית למוזיקה חילונית, ששימשה לבידור. הראשונה שואבת ממסורת האימפריה הביזנטית, שיסודות עיקריים שלה שימשו בצלצול הפעמונים הרוסי-אורתודוקסי כמו גם בשירת המקהלה. נוימות התפתחו לכתב תווים, וכתוצאה מכך, דוגמאות למוזיקת קודש מימי הביניים שרדו עד ימינו אלה, בהן שתי "סְטִיכֵרוֹת" en:Sticheras שחיבר הצאר איוואן הרביעי במאה ה-16.

אחד מתאוריטקאי המוזיקה המוקדמים ביותר של רוסיה היה האוקראיני ניקולאי דילצקי (1630 בקירוב קייב - אחרי 1680, מוסקבה). אף כי מעטים מחיבוריו שרדו, תהילתו של דילצקי נובעת בעיקר ממסת ההלחנה שלו, "דקדוק של מוזיקה [שירת מוזיקה]" (Grammatika musikiyskago peniya), הראשונה בסוגה ברוסיה; שלוש גרסאות של עבודה זו שרדו, המוקדמת ביניהן מ-1677. ממשיכיו של דילצקי היו וסילי טיטוב, שיצירתו שהאריכה ימים ביותר הייתה התפילה "מונגויה לטה" ('Многая лета), או "בול'שואה מונגולטי" (Большое многолетие), שהמשיכו לשיר זמן רב לאחר מותו, אולי משום שהפוליפוניה הפשוטה יחסית שלה תאמה יותר לאידיאלים של התקופה הקלאסית. התפילה בוצעה בכנסיות רוסיות עד מהפכת אוקטובר.

המאות ה-18 וה-19

ניקולאי רימסקי-קורסקוב, מלחין רוסי בולט במאה ה-19, (דיוקן מאת ולנטין סרוב).

במאה ה-18, הכניס פטר הגדול חידושים כשהביא אופנות מוזיקה מערביות לרוסיה. בשנים הבאות, במהלך שלטונן של הצארינות יליזבטה ויקטרינה משכה חצר הקיסרות הרוסית הרבה מוזיקאים בעלי-שם, רבים מהם מאיטליה. הם הביאו עמם מסורות אופרה איטלקיות ומוזיקה קלאסית באופן כללי, שהשפיעו אל דורות העתיד של מלחיני רוסיה. כמה מן המלחינים למדו באיטליה אצל אותם מהגרים איטלקים שזה מקרוב באו והלחינו יצירות ווקאליות ואינסטרומנטליות במסורת האיטלקית הקלאסית שהייתה פופולריות באותו זמן. ביניהם היו המלחינים האוקראינים דמיטרי בורטניאנסקי, מקסים ברזובסקי וארטם ודל, שחיברו לא רק מוזיקה ווקאלית מעולה אלא גם אופרות, מוזיקה קאמרית ויצירות סימפוניות.

ראשון המלחינים הרוסים הגדולים, ששילב מוזיקה רוסית ילידית במוזיקה החילונית היה מיכאיל גלינקה (1857-1804), שחיבר את האופרות המוקדמות ברוסית, "החיים למען הצאר" ("איוואן סוסאנין") ורוסלאן ולודמילה. הן לא היו האופרות הראשונות ברוסית וגם לא הראשונות שהלחין רוסי, אבל הן התפרסמו בשימוש הברור והבולט שעשו בנעימות ובנושאים רוסיים ובכך שהושרו בניב מקומי.

מוזיקה עממית רוסית הייתה למקור העיקרי לדור הצעיר של המלחינים. קבוצה שכינתה את עצמה החמישה, בראשותו של מילי באלאקירב (1910-1837) וכללה את ניקולאי רימסקי-קורסקוב (1908-1844), מודסט מוסורגסקי (1881-1839), אלכסנדר בורודין (1887-1833) וצזאר קואי (1918-1835), הצהירה על כוונתה להלחין ולקרב לציבור הכללי את המסורות הרוסיות הלאומיות במוזיקה קלאסית. בין יצירותיהם הבולטות ביותר של "החמישה" היו האופרות "נערת השלג" (Snegurochka), "סדקו", בוריס גודונוב, הנסיך איגור, "חובנשצ'ינה" והסוויטה הסימפונית שחרזאדה. רבות מן היצירות של גלינקה והחמישה התבססו על היסטוריה רוסית, סיפורי עם וספרות, והן נחשבות ליצירות מופת של לאומיות רומנטית במוזיקה.

תקופה זו הייתה עדה גם לייסודה של האגודה למוזיקה רוסית (RMS) בשנת 1859, בהנהגת המלחינים-פסנתרנים אנטון (1894-1829) וניקולאי רובינשטיין (1881-1835). "החמישה" הוצגו לעיתים קרובות כיריבי האגודה למוזיקה רוסית, כשהחמישה מתגדרים בזיהותם הרוסית הלאומית והאגודה מצטיירת כשמרנית יותר מבחינה מוזיקלית. עם זאת, האגודה ייסדה את הקונסרבטוריונים הראשונים של רוסיה בסנקט פטרבורג ובמוסקבה; מן הראשון יצא המלחין הרוסי הגדול פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי (1893-1840), הנודע ביותר בבלטים כגון אגם הברבורים, היפהפייה הנרדמת ומפצח האגוזים. הוא נשאר המלחין הרוסי המפורסם ביותר מחוץ לרוסיה. ממשיך דרכו וסגנונו המפורסם ביותר הוא סרגיי רחמנינוב (1943-1873), שלמד בקונסרבטוריון של מוסקבה (שם לימד צ'ייקובסקי עצמו). גם אלכסנדר גלזונוב כתב באותו סגנון רומנטי.

בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 הופיע הגל השלישי של מלחיני-מופת רוסים: איגור סטרווינסקי (1971-1882), אלכסנדר סקריאבין (1915-1872), סרגיי פרוקופייב (1953-1891) ודמיטרי שוסטקוביץ' (1975-1906). הם ערכו ניסויים בסגנון ובשפה מוזיקלית. כמה מהם היגרו לאחר המהפכה הרוסית (1917), אם כי פרוקופייב חזר בסופו של דבר ותרם גם למוזיקה הסובייטית.

המאה ה-20: מוזיקה סובייטית

לאחר המהפכה הרוסית, חל שינוי דרמטי במוזיקה הרוסית. שנות ה-20' הראשונות היו תקופה של התנסויות באוונגארד, בהשראת "רוח המהפכה" של הזמן. מגמות חדשות במוזיקה (כגון מוזיקה מבוססת על אקורדים סינתטיים) הוצעו על ידי חברי מועדון נלהבים, כדוגמת האגודה למוזיקה בת-זמננו.

בשנות ה-30', תחת שלטונו של יוסיף סטלין, נכפו על המוזיקה גבולות ברורים של תוכן וחדשנות. הייתה העדפה לקלאסיציזם והכשלת ניסיונות חדשניים. (דוגמה בולטת: האופרה בסגנון וריזמו של שוסטקוביץ', "ליידי מקבת ממחוז מצנסק", הוקעה בעיתון פראבדה כפורמליזם והורדה עד מהרה מבימות התיאטרון למשך שנים.)

אבות המוזיקה בתקופה זו היו פרוקופייב, שוסטקוביץ' ואראם חצ'אטוריאן. עם הזמן, הופיע גל של מלחינים סובייטיים צעירים יותר, כמו גיאורגי סבירידוב, אלפרד שניטקה וסופיה גוביידולינה והתייצב בקדמת עולם המוזיקה, הודות למערכת הנוקשה של החינוך הסובייטי. איגוד המלחינים הסובייטים נוסד בשנת 1932 והיה לגוף המפקח הראשי על המוזיקה הסובייטית.

המאה ה-21: מוזיקה רוסית מודרנית

ה"מוזיקה הקלאסית" או מוזיקה של אולם קונצרטים, איבדה במידה רבה את זוהרה, מצד אחד עקב עליית המוזיקה הפופולרית המסחרית ברוסיה, ומצד שני, הירידה בקידומה מאז נפילת ברית המועצות. אף על פי כן, מספר מלחינים, שנולדו בשנות ה-50' ואחריהן, הטביעו את רישומם, בייחוד ליאוניד דסיאנטניקוב, שהיה למלחין הראשון מזה עשרות שנים שתיאטרון בולשוי הזמין אצלו אופרה חדשה ("ילדי רוזנטל", 2005), והמוזיקה שלו נהנתה מתמיכתם של גדעון קרמר ורומן מינץ. בינתיים, סופיה גוביידולינה, כמו עוד מלחינים סובייטים-לשעבר בני דורה, ממשיכה לקיים פרופיל גבוה מחוץ לרוסיה, בחיבור כמה יצירות יוקרתיות שקצרו ביקורות חיוביות, בהן "אין טמפוס פרזנס" (2007) לכנרת אן-סופי מוטר.

ראו גם

• אופרה רוסית
• מוזיקה קלאסית בתקופה המודרנית

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מוזיקה קלאסית רוסית בוויקישיתוף