מוזיקת ביט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוזיקת ביט
מקורות סגנוניים רוק אנד רולפופדו וופR&Bסקיפל
מקורות תרבותיים סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, בריטניה
נגזרות גראז' רוקפאוור פופפאנק פופבריטפופרוק פסיכדלי • יה-יה • שדוו וונג
נושאים קרובים
הפלישה הבריטית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מוזיקת ביט, ביט בריטי או מרז'ביאט (אחרי להקות מליברפול והאזורים הסמוכים ליד נהר מרזי) הוא ז'אנר מוזיקה פופולרי, המושפע ממוזיקת רוק אנד רול, סקיפל ומוזיקה פופ מסורתית, שהתפתחה בבריטניה בראשית שנות השישים.

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות המדויקים של המונחים 'מוזיקת ביט' ו'מרז'ביט אינם ברורים. ה"הביט" (קצב) בכל אחד מהם, נבע מהמקצבים המניעים שהלהקות אימצו מהרוקנרול שלהם, מההשפעות של קצב ובלוז ומוזיקת נשמה, ולא מהתנועה הספרותית של דור הביט של שנות החמישים. כאשר הגל הראשוני של הרוקנול שכך בשנות החמישים המאוחרות יותר, מוזיקת "ביג ביט", שקוצרה מאוחר יותר ל"ביט", הפכה לחלופת ריקוד חי לזמרי בלדות כמו טומי סטיל, מרטי ווילד וקליף ריצ'רד ששלטו במצעדים. האנתרופולוג ומבקר המוזיקה הגרמני ארנסט בורנמן, שהתגורר באנגליה בין השנים 1933 ל -1960, טען כי טבע את המונח בטור במגזין "Melody Maker" לתיאור החיקוי הבריטי של להקות הרוקנרול הרית'ם אנד בלוז והסקיפל האמריקאיות .

השם "מרסי ביט" שימש למגזין מוזיקה של ליברפול שנוסד בשנת 1961 על ידי ביל הארי. הארי טוען שטבע את המונח "על בסיס המונח "Beat Policemen" (שם לשיטת סיור של שוטרים בבריטניה) ולא על בסיס המוזיקה"[1]. להקת "האוקיינוס השקט" קיבלה את השם Beats Mersey בפברואר 1962 על ידי Bob Wooler, MC במועדון Cavern, ובאפריל אותה שנה הם הפכו ל- Merseybeats[2]. עם עליית הביטלס בשנת 1963 הוחלו להשתמש במונחים "סאונד מרסי" ו"מרסי ביט" על להקות וזמרים מליברפול, בפעם הראשונה במוזיקת הפופ הבריטית צליל ומיקום קושרו[3]. הסצנות המקבילות בבירמינגהם ובלונדון תוארו כ- Brum beat ו- Tottenham Sound בהתאמה[4].

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאפיין המובהק ביותר של מוזיקת הביט היה הקצב החזק שלה, תוך שימוש במקצב האחורי המשותף לרוקנרול ולריתם ובלוז, אך לעיתים קרובות עם דגש מניע על כל פעימות ה -4 / 4 בר[5]. הקצב עצמו - שתואר על ידי אלן קלייסון כ"ארבע-ארבע חסר שינוי על תוף המלכוד " פותח במועדונים בהמבורג במערב גרמניה, שם הופיעו קבוצות אנגליות רבות, כולל הביטלס, בתחילת שנות השישים ובמקום היה ידוע בתור "מקצב המאצ-שו" (make show). המקצב 8/8 היה גמיש מספיק בכדי שיאומץ לשירים ממגוון ז'אנרים בנוסף, לדברי כותב המוזיקה דייב לינג,[6].

"נגינת האקורדים בגיטרת הביט נשברה לסדרה של פעימות נפרדות, לעיתים קרובות אחת אל הבר, כשמאחוריה הצניחה הרגילה של גיטרת הבס ותיפוף פריך. זה נתן השפעה שונה מאוד מהאופי המונוליטי של הרוק, בכך שהקצב לא ניתן על ידי שכפול של כלי אחד במקטע הקצב על ידי אחר, אלא על ידי יחסי גומלין בין שלושתם. הגמישות הזו גרמה גם לכך שמוזיקת ביט יכולה להתמודד עם מגוון גדול יותר של חתימות זמן וצורות שיר מאשר שהרוקנרול הצליח".

קבוצות ביט היו בדרך כלל בשורות פשוטות של גיטרה, עם הרמוניות ווקאליות ומנגינות קליטות[7]. המכשור הנפוץ ביותר של קבוצות ביט הציג גיטרות עופרת, קצב ובס בתוספת תופים, כפי שהיה פופולרי אצל הביטלס, המחפשים ואחרים[8]. קבוצות ביט - אפילו אלה עם סולן נפרד - שרו לעיתים קרובות גם פסוקים וגם מקהלות בהרמוניה הדוקה, דומים לוואו וופ, עם הברות שטות בקולות הליווי[9].

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ל"ביט" היה השפעה גדולה על הגראג' רוק האמריקאי[10] ותנועות הרוק העממי[11], והיווה מקור השראה לתת-ז'אנרים הבאים של מוזיקת רוק, כולל בריטפופ בשנות התשעים[12].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "The Founders' Story 2 - Bill & Virginia Harry". Triumphpc.com. בדיקה אחרונה ב-2 באוגוסט 2019. 
  2. ^ B. Eder and R. Unterberger, "The Merseybeats", Allmusic, retrieved 16 June 2009.
  3. ^ Ian Inglis (2010). "Historical approaches to Merseybeat". The Beat Goes on: Liverpool, Popular Music and the Changing City (editors Marion Leonard, Robert Strachan). Liverpool University Press. עמ' 11. ISBN 9781846311901. בדיקה אחרונה ב-20 ביוני 2013. 
  4. ^ B. Eder, "Various artists: Brum Beat: the Story of the 60s Midland Sound", Allmusic, retrieved 5 February 2011.
  5. ^ P. Hurry, M. Phillips and M. Richards, Heinemann Advanced Music (Heinemann, 2001), p. 158.
  6. ^ Jon Stratton (2010). "Englishing Popular Music in the 1960s". Britpop and the English Music Tradition (editors Andy Bennett, Jon Stratton). Ashgate Publishing, Ltd., 2010. עמ' 41–46. ISBN 9780754668053. בדיקה אחרונה ב-2 ביולי 2013. 
  7. ^ J. Shepherd, Continuum Encyclopedia of Popular Music of the World: Volume II: Performance and Production (Continuum, 2003), ISBN 0-8264-6322-3, p. 78.
  8. ^ B. Longhurst, Popular Music and Society (Polity, 2nd edn., 2007), ISBN 0-7456-3162-2, p. 98.
  9. ^ Nell Irvin Painter, Creating Black Americans: African-American History and Its Meanings, 1619 to the Present (Oxford: Oxford University Press, 2006), p. 261.
  10. ^ V. Bogdanov, C. Woodstra and S. T. Erlewine, All music guide to rock: the definitive guide to rock, pop, and soul (Backbeat Books, 3rd end., 2002), pp. 1320-1.
  11. ^ R. Unterberger, "Merseybeat", retrieved 5 February 2011.
  12. ^ D. B. Scott, "The Britpop sound", in A. Bennett and J. Stratton, eds., Britpop and the English Music Tradition (Aldershot: Ashgate, 2010), ISBN 0-7546-6805-3, pp. 103-122.