לדלג לתוכן

מוזיקת רוק יפנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוזיקת רוק יפנית
日本のロック
מקורות סגנוניים רוק אלטרנטיבי, מוזיקה יפנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מוצא יפן עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רוק יפני (ביפנית: 日本のロック; נקרא גם J-Rock), הוא כינוי של מוזיקת הרוק היפנית, שהושפעה בתחילתה מלהקות רוק אמריקאיות ובריטיות של שנות השישים.

להקות הרוק הראשונות ביפן, שפעלו באמצע שנות השישים, ביצעו סגנון שנקרא "צלילי קבוצה", ששילב מוזיקת קאיוקיוקו יפנית עם מוזיקת רוק מערבית, ושיריהן נכתבו ברובם באנגלית.

להקת הפולק-רוק Happy End, שפעלה בתחילת שנות ה-70, נחשבת ללהקה הראשונה ששרה מוזיקת רוק ביפנית. להקות הפאנק-רוק Boøwy ו-The Blue Hearts, ולהקות ההארד-רוק וההבי מטאל X Japan ו-B'z הובילו את סצנת הרוק היפני בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 וזכו להצלחה מסחרית רחבה.[1]

להקות רוק כמו B'z ו־Mr. Children הן בין הלהקות הנמכרות ביותר ביפן. פסטיבלי רוק כמו פסטיבל הרוק של פוג'י התקיימו בסוף שנות ה-90 עם נוכחות שהגיעה לשיא של 200,000 משתתפים בפסטיבל, שהיה לאירוע המוזיקה הגדול ביותר במדינה שנערך בשטח פתוח.[2][3]

היסטוריה מוקדמת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-60: אימוץ המוזיקה המערבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
"העכבישים" בהולנד, 1966

סגנון הרוקבילי זכה לפופולריות קצרה ביפן בסוף שנות ה-50. אף עלפי שדוכא על ידי הרשויות באותו זמן, אלמנטים ממנו הגיעו למיינסטרים באמצעות זמרים כמו קיו סאקאמוטו.[4]

בשנות ה־60 הושפעו להקות רוק יפניות רבות ממוזיקאים מערביים כמו הביטלס, בוב דילן והרולינג סטונז, וכן ממוזיקת פולק מהאזור האפלצ’י שבמזרח ארצות הברית, מרוק פסיכדלי, מוד, ומז’אנרים דומים. להקות אלה ניגנו בסגנון שכונה ׳Group Sounds׳. מאוחר יותר, הפך ג'ון לנון לאחד המוזיקאים המערביים הפופולריים ביותר ביפן.[5] בסוף שנות ה־60 זכו להקות מסוג זה, ובהן The Tempters, The Tigers, The Golden, ו-The Spiders להקת The Tigers נחשבה ללהקה הפופולרית ביותר באותה תקופה.[6] בהמשך הזרם דעך, ותחתיו הופיעו מספר זמרים־יוצרים בסגנון פולק, שהושפעו מבוב דילן ומהפולק האמריקאי. בהמשך, הקימו חלק מחברי The Tigers, The Tempters ו-The Spiders, את הרכב הסופרגרופ היפני הראשון - Pyg.

להקות ה”רוק החדש” של שנות ה־70, היו, בין השאר, Power House, Blues Creation, Condition Green ו־Bow Wow. בנובמבר 1967 הקים יויה אוצ’ידה את הלהקה Yuya Uchida & the Flowers, בעקבות צפייה בהופעה של ג’ימי הנדריקס במהלך ביקורו באירופה, במטרה להציג לקהל היפני סאונד דומה.[7]

שנות ה-70 עד שנות ה-80: גיוון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארד רוק והבי מטאל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך, אוצ’ידה החליף את כל חברי להקת The Flowers, חוץ מהמתופף, ושינה את שם הלהקה ל־Flower Travellin’ Band, לקראת האלבום "Anywhere" שיצא באוקטובר 1970, שכלל גרסאות כיסוי לשירים של להקות כמו בלאק סאבת׳ וקינג קרימזון.[8] לאחר מכן הלהקה עברה לקנדה, ובאפריל 1971 הוציאה את האלבום הראשון שלה עם חומר מקורי, "Satori".[9] כיום האלבום נחשב לאחד מהמבשרים המוקדמים של ההבי מטאל, ולאלבום שהשפיע באופן משמעותי על התפתחות סגנון הדום מטאל ביפן.[10] בסוף שנות ה־70 התחילו להופיע להקות הבי מטאל יפניות נוספות, ביניהן Bow Wow, 44 Magnum, ו־Earthshaker.

בשנת 1977, Bow Wow שימשה כלהקת חימום לאירוסמית׳ ולקיס בסיבובי הופעות שערכו ביפן. לאחר שערכו כמה שינויים בהרכב שהובילו לסאונד מסחרי יותר, הלהקה שינתה את שמה ל־Vow Wow ועברה לפעול באנגליה.[11] ב-1989 זכתה להצלחה, כשאלבומה "Helter Skelter" הגיע למקום ה־75 במצעד האלבומים הבריטי.[12]

בשנות ה־80 הוקמו שפע של להקות הבי מטאל יפניות. להקת Loudness הוקמה בשנת 1981 על ידי חברי להקת Lazy לשעבר, אקירה טאקסאקי ומונטקה היגוצ’י. לאחר שערכו סיבובי הופעות בארצות הברית ובאירופה, בשנת 1983, החלו להתמקד בקריירה בינלאומית. בשנת 1985 חתמה על חוזה בלייבל Atco Records, והייתה ללהקת המטאל היפנית הראשונה שחתומה בלייבל גדול בארצות הברית.[13] אלבומיהם "Thunder in" "the East", "Lightning Strikes" ו־"Hurricane Eyes" הגיעו, בהתאמה, למקומות 74, 64 ו־190 במצעד הבילבורד.[14][15]

פולק רוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקת Happy End נחשבת ללהקת הרוק הראשונה ששרה בשפה היפנית.[16] אלבום הבכורה שלה, הנושא את שמה, יצא באוגוסט 1970 בחברת התקליטים הניסיונית URC.[17] אלבום זה סימן נקודת מפנה חשובה בהיסטוריה של המוזיקה היפנית, שכן הוא הצית את מה שנודע לימים כ"מחלוקת שפת הרוק" סביב השאלה האם מוזיקת רוק יפנית עם מילים מהשפה היפנית בלבד עשויה להצליח. הצלחת שני האלבומים הראשונים של הלהקה הכריעו את המחלוקת, כשהוכיחו את הצלחתה של מוזיקת הרוק בשפה היפנית ביפן.[18]

להקות כמו קרול (בהובלת אייקיצ’י יזאווה), RC סקסשן ו־Funny Company זכו לפופולריות רבה וסייעו לעצב את הצליל המאפיין של התקופה. החל מסוף שנות ה־60, ובעיקר במהלך שנות ה־70, שילבו מוזיקאים רבים מוזיקת רוק עם אלמנטים של פולק ופופ־רוק בסגנון אמריקאי. אמני פולק־רוק כדוגמת Tulip, Banban, Garo, ויוסוי אינואואה היו דמויות בולטות בסצנת המוזיקה שבאותה עת.

טכנו פופ ומוזיקה אלקטרונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מוזיקאים יפנים החלו להתנסות ברוק אלקטרוני כבר בתחילת שנות ה־70. הבולט שבהם היה איסאו טומיטה, אמן בעל שם עולמי, שאלבומו משנת 1972, "Electric Samurai: Switched on Rock", כלל עיבודי סינתיסייזר אלקטרוניים לשירי רוק ופופ בני התקופה.[19] דוגמאות מוקדמות נוספות לרוק אלקטרוני כוללות את אלבום הפולק־רוק "Ice World" של אינואה יוסוי ואת אלבום הרוק הפסיכדלי־הפרוגרסיבי "Benzaiten" של אוסמו קיטאג’ימה.[20]

שנות ה-80 עד שנות ה-90

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאנק יפני, ושגשוגן של להקות מקוריות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
X יפן בהופעה במדיסון סקוור גארדן ב-2014

דוגמאות מוקדמות לפאנק רוק יפני כוללות, בין השאר, את הלהקות SS, Star Club, Stalin, Inu, Gaseneta, Bomb Factory, Lizard.

בשנות ה־80 להקות כמו Boøwy היוו השראה למה שכונה “Band Boom”, תופעה שהובילה לעלייה חדה בפופולריות של להקות רוק. בתקופה זו הוקמו גם להקות רוק אלטרנטיבי כגון Shonen Knife, Bloodthirsty Butchers, Boredoms ו-The Pillows. במהלך סיבוב ההופעות של נירוונה בלוס אנג’לס בשנת 1991, קורט קוביין הזמין את Shonen Knife להצטרף לסיבוב ההופעות של נירוונה בארצות הברית. קוביין אף הצהיר בראיון כי ״מעולם לא התרגשתי ככה בחיי״[21]

ויזואל קיי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כן, במהלך שנות ה־80 התפתחה ביפן תנועת הויזואל קיי, שנולדה מתוך סצנת הרוק והמטאל המקומית. התנועה הושפעה מבחינה חזותית מגלאם רוק וגלאם מטאל מערביים, וחלוצותיה היו להקות כמו X Japan, Dead End, Buck-Tick, D’erlanger ו־Color. הצלחתה המסחרית המשמעותית של התנועה הגיעה בסופו של אותו עשור. אלבומה של Buck-Tick משנת 1988, "Seventh Heaven", הגיע למקום השלישי במצעד אוריקון,[22] אלבומיה הבאים, "Taboo"[23] ו־"Aku no Hana",[24] זכו גם הם להצלחה.

שנות ה-90 עד שנות ה-2000: הגעה לשיא והמשך התפתחות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה־90 אמני רוק יפניים רבים זכו להצלחה מסחרית, ביניהם B’z, Mr. Children, Glay, L’Arc-en-Ciel, ו־Dragon Ash. הצמד B’z נחשב לאמן הנמכר ביותר ביפן, עם מכירות מאומתות של למעלה מ־86 מיליון עותקים, כשההערכה היא שברחבי העולם האלבום הגיע למכירות של כ־100 מיליון עותקים. כמו כן, היה זה ההרכב האסייתי הראשון שנכנס להיכל התהילה RockWalk שבהוליווד.[25]

בשנות ה־90 הפכו שירי אנימה לאחד הז’אנרים הנמכרים ביותר ביפן. התופעה נקשרה לפופולריות הגוברת של הקריוקי, והיא עוררה ביקורת על האופי הצרכני של התחום. קזופומי מיאזאווה מלהקת The Boom אמר בהקשר זה: “אני שונא את המנטליות של לקנות, להאזין, לזרוק, ולשיר בבר קריוקי”.

"הבמה הירוקה" של פסטיבל הרוק של פוג'י

בשנת 1997 התקיים פסטיבל הרוק של פוג’י. בשנה שלאחר מכן הוציאה להקת Supercar את אלבום הבכורה המשפיע שלה, "Three Out Change".[26] הלהקה נחשבת כמי שהשפיעה באופן משמעותי על התפתחות האינדי רוק היפני במאה ה־21.[27]

השפעה משמעותית נוספת על הרוק האלטרנטיבי ביפן הגיעה בהמשך מלהקות נוספות, כגון Quruli ו-Number Girl. מבקר המוזיקה איאן מרטין כתב כי לצד Supercar, להקות אלו "הוכיחו כי רוק יפני מסוגל להשתוות ללהקות האלטרנטיביות הבריטיות והאמריקאיות של שנות ה־90, ובכך הניחו את היסודות להתפתחותו של הרוק היפני בכיוון עצמאי משלב זה ואילך".[28]

פסטיבל הרוק Rising Sun נוסד בשנת 1999,כשבהמשך נערכו פסטיבלים נוספים. בתקופה זו הוקמו להקות חדשות שזכו להצלחה רבה, בהן Bump of Chicken, Radwimps, Asian Kung-Fu Generation, ONE OK ROCK, Orange Range, Uverworld, Remioromen, Sambomaster ו-Aqua Timez. במקביל, להקות ותיקות ומבוססות כגון B’z, Mr. Children, Glay ו-L’Arc-en-Ciel המשיכו להוביל את המצעדים, כאשר בין הלהקות - B’z ו-Mr. Children היו היחידות ששמרו באופן עקבי על רמות מכירות גבוהות לאורך השנים.

לרוק היפני קיימת סצנת רוק מחתרתית תוססת, המוכרת בעולם בעיקר בזכות להקות נויז רוק כגון Boredoms ו-Melt-Banana, וכן להקות סטונר רוק כמו Boris, ואמני רוק אלטרנטיבי דוגמת Shonen Knife, Pizzicato Five ו-The Pillows, שזכו לחשיפה בינלאומית בשנת 1999 בעקבות שיריהן שנכללו בפסקול סדרת האנימה FLCL. להקות אינדי רוק יפניות בולטות נוספות שפעלו בזירה הבין־לאומית הן Mono ו-Nisennenmondai.

בשנות ה־2000 גדל מספר להקות הרוק המורכבות מנשים בלבד. שתיים מהלהקות הראשונות שזכו להצלחה היו Zone ו־Chatmonchy.[29] להקת Zone, שתוכננה בתחילה כלהקת איידול, הפכה ללהקת רוק בעקבות החלטתו של אחד המפיקים לאפשר לחברות הלהקה לנגן בכלי נגינה, וזכתה להצלחה רבה.

להקה נשית בולטת היא Scandal, שהוקמה בשנת 2006. אלבום הבכורה שלה נמכר בכ-50,000 עותקים ברצות הברית לבדה,[30] כשגם בהמשך זכו אלבומיה להצלחה מסחרית. ההצלחה הובילה לחשיפה בינלאומית ולסיבובי הופעות מחוץ ליפן.[31]

שנות ה-2010

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריחת להקות חדשות, הכרה נוספת מעבר לים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
להקת L'Arc-en-Ciel מופיעה במדיסון סקוור גארדן בשנת 2012. הלהקה היפנית הראשונה שהופיעה במקום כלהקה המובילה
להקת הפוסט-הארדקור קולדריין מופיעה ב-2019. אחת מלהקות הרוק היפניות הבודדות שכותבת ושרה את המוזיקה שלה באנגלית.

בסוף שנות ה־2000 החלו להקות רבות לבסס לעצמן קהל מעריצים נאמן עוד לפני שהגיעו לפריצה המרכזית שלהן בתעשיית המוזיקה. להקת האינדי flumpool מכרה למעלה ממיליון עותקים של סינגל הבכורה הדיגיטלי שלה, “Hana ni nare”. במקביל, Sakanaction קיימה את הופעתה הגדולה הראשונה בניפון בודוקאן, לאחר הצלחה משמעותית עם הסינגלים “Aruku Around” ו־“Rookie”. הלהקה נחשבה לייחודית בזכות שילוב של מוזיקה אלקטרונית וסינת’־רוק. להקות נוספות שהגיעו למעמד מיינסטרים בתקופה זו כללו את Gesu no Kiwami Otome, Sekai no Owari ו־Alexandros. תופעה זו כונתה בתקשורת “פריחת הלהקות”, והיא נחשבה לשינוי משמעותי במוזיקה היפנית. מאחר שלהקות אלה נטו לסאונד רך וקליט יותר ופחות כבד, הן הצליחו למשוך גם קהל שמזוהה בדרך כלל עם מוזיקת פופ ואינו מאזין לרוק באופן קבוע.[32][33][34]

להקות רוק ותיקות כמו L’Arc-en-Ciel ו־X Japan מכרו את כל הכרטיסים להופעות במדיסון סקוור גארדן בשנים 2012 ו־2014, בהתאמה, וכן באולמות גדולים נוספים ברחבי ארצות הברית. נכון לשנת 2015, סיבוב ההופעות הבינלאומי המצליח ביותר של אמן יפני היה של הגיטריסט מיאבי, שנערך בשנת 2008, במסגרתו הופיע בכ־250 הופעות, בלמעלה משלושים מדינות ברחבי העולם. בשנת 2016 הפכה One OK Rock ללהקה היפנית הראשונה שהופיעה בטאיפיי ארנה שבטאיוואן.[35][36][37]

עלייתן של להקות המטאל הנשיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור זה התחוללה תופעה שכונתה “פריחת להקות המטאל הנשיות” (Girls Metal Band Boom), שבמהלכה הוקמו להקות הבי מטאל רבות המורכבות מנשים בלבד וזכו לחשיפה רבה בתקשורת. להקת אלדיוס נחשבת לאחת מיוזמות התנועה. אלבום הבכורה שלה, "Deep Exceed", הגיע לראש מצעד האינדי של אוריקון, ולמקום ה־15 במצעד האלבומים הכללי.[38][39][40] להקת מטאל של בנות בולטת נוספת היא Cyntia, שנחשבת הראשונה מסוגה שחתמה בחברת תקליטים גדולה כשהצטרפה ל-Victor Entertainment בשנת 2013.[41]

בשנת 2014 זכתה להקת בייבי מטאל להצלחה בינלאומית רחבה, בין היתר בעקבות הקליפ לשיר “Gimme Chocolate!!” שזכה להצלחה ברשת. הלהקה הופיעה במופע הפתיחה בחמש מהופעותיה של ליידי גאגא במסגרת סיבוב ההופעות ArtRave: The Artpop Ball בשנת 2014.[42] בשנת 2016 יצאה לסיבוב הופעות עולמי, במסגרתו הופיעה בארנה של וומבלי בלונדון והייתה ללהקה היפנית הראשונה שהופיעה במקום. באותה שנה הגיע אלבומה "Metal Resistance" למקום ה־15 במצעד האלבומים הבריטי - הכניסה הגבוהה ביותר אי פעם של להקה יפנית למצעד זה.[43][44]

להקת Band-Maid זכתה לתשומת לב עולמית בסביבות שנת 2015 בזכות התדמית ה"כנועה" שלה שעמדה בניגוד לסגנון המוזיקה האגרסיבית שלה.[45][46]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מוזיקת רוק יפנית בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ "What replaced the 80s band boom? 3 critics talk on 'Japanese adolescent rock. (in Japanese)". Real Sound.jp. 2015-12-22.
  2. ↑ "FUJI ROCK FESTIVAL - History". Fuji Rock Festival. אורכב מ-המקור ב-28 ביוני 2022. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ↑ Martin, Ian (26 ביולי 2015). "Rock in Japan focuses on the experience of an eternal afternoon". The Japan Times. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ↑ Martin, Ian F. (2016). Quit Your Band: Musical Notes From the Japanese Underground. Awai Books. p. 41. ISBN 978-1-937220-05-1.
  5. ↑ "Japan keeps Lennon's memory alive" (באנגלית בריטית). 2008-12-08.
  6. ↑ Martin C. Strong; Brendon Griffin (18 בספטמבר 2008). Lights, Camera, Soundtracks: The Ultimate Guide to Popular Music in the Movies. Canongate Books. p. 338. ISBN 978-1-84767-003-8. {{cite book}}: (עזרה)
  7. ↑ "Yuya Uchida Discography". uchidayuya.com.
  8. ↑ "Anywhere - The Flower Travellin' Band". Allmusic.
  9. ↑ "We just stopped, took a break. It turned out to be for 36 years!". jrawk.com. אורכב מ-המקור ב-2009-01-01.
  10. ↑ Fitzpatrick, Rob (2013-06-05). "The 101 strangest records on Spotify: Flower Travellin' Band – Satori". The Guardian.
  11. ↑ David Westpublished, Remembering The Original Japanese Rock Invasion, Louder, ‏2015-01-24 (באנגלית)
  12. ↑ VOW WOW, Official Charts, ‏1987-09-26 (באנגלית)
  13. ↑ "Loudness: Minoru Niihara looks back at "Thunder in the East" album". Roppongi Rocks. 2015-09-22.
  14. ↑ Top Pop Albums; May 18, 1985. Billboard. p. 72.
  15. ↑ J. Dziak, Loudness | History of the Band, www.digmeoutpodcast.com (באנגלית)
  16. ↑ "Top 100 Japanese pops Artists - No.4". HMV (ביפנית). 2003-11-27.
  17. ↑ "Happy End". Japrocksampler. אורכב מ-המקור ב-2011-08-30.
  18. ↑ Happy End’s Happy End: The Band that Made “Japanese” Rock | The Blog, blog.iias.asia
  19. ↑ Mark Jenkins (2007), Analog synthesizers: from the legacy of Moog to software synthesis, Elsevier, pp. 133–4, ISBN 978-0-240-52072-8
  20. ↑ Osamu Kitajima – Benzaiten (LP) – Soundohm, www.soundohm.com (באנגלית)
  21. ↑ "40 years of Japanese rockers Shonen Knife: 'Nirvana looked wild – I was so scared!'". The Guardian (באנגלית בריטית). 2021-12-03. ISSN 0261-3077.
  22. ↑ Seventh Heaven by Buck-Tick (באנגלית)
  23. ↑ Taboo by Buck-Tick (באנגלית)
  24. ↑ Welcome to Buck-Tick Zone, www.bucktickzone.com
  25. ↑ B’z First Asian Artists in Hollywood Rock Walk | Japan Zone
  26. ↑ Martin, Ian (4 באוקטובר 2017), "Supercar's 'Three Out Change!!' may be the most stunning debut in Japanese rock history", The Japan Times {{citation}}: (עזרה)
  27. ↑ Ian Martin, Supercar's 'Three Out Change!!' may be the most stunning debut in Japanese rock history, The Japan Times, ‏2017-10-04 (באנגלית)
  28. ↑ Martin, Ian F. (2016). Quit Your Band: Musical Notes From the Japanese Underground. Awai Books. p. 26. ISBN 978-1-937220-05-1.
  29. ↑ Poole, Robert Michael (12 בפברואר 2010), "Chatmonchy go south by southwest", The Japan Times {{citation}}: (עזרה)
  30. ↑ "ＳＣＡＮＤＡＬのアルバム売り上げランキング" (ביפנית). Oricon. אורכב מ-המקור ב-2013-09-25.
  31. ↑ Biese, Alex (1 בספטמבר 2018), "Scandal from Japan returning to America for fall tour", Asbury Park Press {{citation}}: (עזרה)
  32. ↑ "Why is Gesu no Kiwami Otome popular? Is there going to be another "BAND BOOM" with the rise of the new generation?". Arama Japan. 2015-10-20.
  33. ↑ Chouseisan (2015-11-18). "2015 year of the Band Boom?". Recruit Holdings Inc. אורכב מ-המקור ב-2016-05-18.
  34. ↑ Ryutaro Aoki (2015), Gesu tapped into the 2015 band boom, The Japan Times
  35. ↑ Apple Daily (16 בינואר 2016), ONE OK ROCK嗨唱 搖滾撼動小巨蛋 (בסינית), Apple Daily (Taiwan), אורכב מ-המקור ב-19 בינואר 2016 {{citation}}: (עזרה)
  36. ↑ Ajt Santos (21 בינואר 2016), One OK Rock is a true class act we can't wait to see again, Philippine Daily Inquirer {{citation}}: (עזרה)
  37. ↑ Steven Lavoie (19 בינואר 2016), One OK Rock thrills Manila, Rappler {{citation}}: (עזרה)
  38. ↑ "アルディアス、Marina加入". barks.jp (ביפנית). 20 באפריל 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  39. ↑ "The DESTROSE Connection ~The Prologue~". jame-world.com.
  40. ↑ "Aldiousのアルバム売り上げランキング". Oricon (ביפנית).
  41. ↑ "Cyntia". jame-world.com.
  42. ↑ "BABYMETAL レディー・ガガの米ツアーに大抜擢、LAワンマンも". Billboard Japan (ביפנית). 2014-06-17.
  43. ↑ "BABYMETAL、宙を舞う！ 新曲連打、大発表続々で燃えた横浜アリーナ公演レポート！". Rockin'On Japan (ביפנית). 2015-12-14.
  44. ↑ "Babymetal break 2 UK records". Metal Hammer. 2016-04-05.
  45. ↑ ""Thrill" to the Sounds of Japanese Girl Band Band-Maid — Video". Guitar World. 2015-07-01.
  46. ↑ "Who are Band-Maid and what do they want?". Teamrock.com. 2016-08-30.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מוזיקת_רוק_יפנית&oldid=42746937"