מוחמד זאהר שאה
| צילום דיוקן מ-1950 | |||||
| לידה |
16 באוקטובר 1915 | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
23 ביולי 2007 (בגיל 91) קאבול, הרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן | ||||
| מקום קבורה |
קאבול | ||||
| מדינה | אפגניסטן | ||||
| מקום מגורים | |||||
| כינוי | המלך של ממלכת האל אפגניסטן ושטחי חסותה | ||||
| השכלה | |||||
| תארים | מלך אפגניסטן | ||||
| השקפה דתית |
אסלאם סוני | ||||
| בת זוג | הומיירה בגום | ||||
| ילדים |
הנסיכה בילקי בגום הנסיך מוחמד אכבר חאן הנסיכה מרים בגום הנסיך מוחמד נאדר ח'אן הנסיך שאה מחמוד חאן הנסיך מוחמד דאוד פשטניאר חאן הנסיך מיר וואיס חאן | ||||
| מספר ילדים |
8 | ||||
| פרסים והוקרה |
| ||||
| חתימה |
| ||||
| אב | מוחמד נאדר שאה | ||||
| יורש העצר | אחמד שאה חאן | ||||
| |||||
מוחמד זאהר שאה (בפשטו: محمد ظاهرشاه, בפרסית: محمد ظاهر شاه; 16 באוקטובר 1915 – 23 ביולי 2007) היה המלך האחרון של אפגניסטן, מ-1933 ועד שהודח בהפיכה ב-1973. לאחר שובו מהגלות, קיבל בשנת 2002 את התואר "אבי האומה" האפגנית, בו החזיק עד מותו.
רקע משפחתי וראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]זאהר שאה נולד ב-16 באוקטובר 1915 בקאבול שבאפגניסטן. הוא היה בנו של מוחמד נאדר שאה, חבר בכיר במשפחת המלוכה אשר על פי המסורת מיוחסת לשאול המלך[דרוש מקור], והוא נחשב למפקד העליון של הצבא האפגני תחת המלך לשעבר חאן אמאנאללה. נאדר שאה תפס את השלטון לאחר שהוציא להורג את המלך הקודם, חביבואללה ראזי ב-10 באוקטובר 1929. אביו של מוחמד זאהר, בנו של סרדר מוחמד יוסוף חאן, נולד בדהרה דון, הודו הבריטית, לאחר שמשפחתו שהוגלתה בעקבות המלחמה האנגלו-אפגנית השנייה. נאדר שאה היה צאצא של סרדאר סולטן מוחמד חאן טלאהי, אחיו למחצה של אמיר דוסט מוחמד חאן. סבו, מוחמד יחיא חאן (חמיו של אמיר יעקוב חאן) היה הממונה על המשא והמתן עם ההנהגה הבריטית על אמנת גנדאמאק (Gandamak). לאחר הפלישה הבריטית בעקבות הריגתו של סר לואיס קווניארי ב-1879 יעקוב חאן, יחיא חאן ובניו והנסיכים מוחמד יוסוף חאן ומוחמד עאסף חאן נתפסו על ידי הבריטים והועברו למשמורת תחת הראג' הבריטי, שם הושארו בכוח עד ששני הנסיכים הוזמנו חזרה לאפגניסטן על ידי אמיר עבדור רחמן חאן בשנה האחרונה למלכותו (1901). בתקופת שלטונו של אמיר חביבואללה הם קיבלו את התואר בני לווייתו של המלך.
זאהר שאה התחנך בכיתה מיוחדת עבור הנסיכים בתיכון חאביבה בקאבול. הוא המשיך את לימודיו בצרפת, שאליה אביו נשלח בשליחות דיפלומטית, ולמד במכון פסטר ובאוניברסיטת מונפלייה. כשחזר לאפגניסטן הוא עזר לאביו ולדודיו להחזיר את הסדר ולהשיב את שליטת הממשלה לאחר תקופה של אי סדר במדינה. הוא נרשם מאוחר יותר לבית הספר למקצועות חי"ר ונתמנה ליועץ חשאי. זאהר שאה כיהן בתפקידים ממשלתיים כסגן שר המלחמה ושר החינוך. זאהר שאה היה דובר פשטו, פרסית וצרפתית.
המלך האחרון של אפגניסטן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
זאהר חאן הוכתר למלך (השאה) ב-8 בנובמבר 1933, בגיל 19, אחרי רצח אביו מוחמד נאדר שאה. בעקבות עלייתו על כס המלוכה הוא קיבל את התואר המלכותי "בוטח באלוהים וחסיד האסלאם"[1]. במשך שלושים השנים הראשונות הוא לא שלט ביעילות וויתר מכוחו לטובת דודיו מצד אביו, מוחמד האשם חאן ושאה מחמוד חאן[1]. תקופה זו התאפיינה בטיפוח יחסי החוץ של אפגניסטן עם הקהילה הבינלאומית, בתוך כך בשנת 1934, אפגניסטן הצטרפה לחבר הלאומים תוך קבלת הכרה רשמית מארצות הברית. עד סוף שנות ה-30 אפגניסטן הגיעה להסכמים על סיוע וסחר חוץ עם מדינות רבות, בעיקר גרמניה, איטליה ויפן.
זאהר שאה סיפק סיוע, נשק ולוחמים אפגנים למורדים האויגורים והקירגיזים המוסלמים שהקימו את הרפובליקה הראשונה של מזרח טורקסטן. הסיוע לא הספיק כדי להציל את הרפובליקה הראשונה של מזרח טורקסטן, וכמו האפגנים, גם הכוחות האויגורים והקירגיזים הובסו בשנת 1934 על ידי הדיוויזיה הסינית-מוסלמית ה-36 של הצבא המהפכני הלאומי של קוומינטנג בקרב קשגר ובקרב ירקנד. כל המתנדבים האפגנים נהרגו על ידי החיילים המוסלמים הסיניים, אשר בהמשך ביטלו את הרפובליקה הראשונה של מזרח טורקסטן, והשיבו את שליטת הממשלה הסינית בשטח.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה, זאהר שאה הכיר בצורך למודרניזציה של אפגניסטן וגייס מספר יועצים זרים לסיוע בתהליך. בתקופה זו האוניברסיטה המודרנית הראשונה של אפגניסטן נוסדה. עם זאת במהלך תקופת שלטונו מספר התקדמויות פוטנציאליות ורפורמות לא יצאו לפועל כתוצאה מפלגנות וסכסוכים פוליטיים.
רק ב-1963 זכה המלך במלוא כוח השלטון[1]. ועל אף הפלגנות והסכסוכים הפוליטיים, חוקה חדשה הונהגה ב-1964 שהפכה את אפגניסטן למדינה דמוקרטית מודרנית על ידי החדרת בחירות חופשיות, פרלמנט, זכויות אזרח, זכויות נשים ובחירות כלליות[1].
בתקופת שלטונו לפחות 5 מטבעות פול (מאית מאפגני, ההילך החוקי של אפגינסטן) נשאו את הכתובת בערבית "المتوكل على الله محمد ظاهر شاه" שפירושה "הנשען על אללה, מוחמד זאהר שאה". הכתובת "הנשען על אללה" נלקחה מהקוראן, סורה 8, פסוק 61.
עד שהוא חזר לאפגניסטן במאה העשרים ואחת, שלטונו התאפיין בתקופה ארוכה של שלום, אך ללא התקדמות משמעותית.
גלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1973, בעוד שזאהר שאה היה באיטליה, שם עבר ניתוח עיניים וטיפול במתנת, דודו וראש הממשלה לשעבר מוחמד דאוד חאן ביים הפיכה והקים ממשלה רפובליקנית. זאת לאחר שעשור קודם לכן, מוחמד דאוד חאן אולץ להתפטר מראשות הממשלה על ידי זאהר שאה. זאהר שאה לא הסתכן במלחמת אזרחים וויתר על השלטון[2].
זאהר שאה חי בגלות באיטליה במשך עשרים ותשע שנים בווילה בקהילה אמידה של אולגיאטה בוילה קאסיה, צפונית לרומא[2] שם העביר את זמנו במשחק גולף ושחמט וטיפוח גינתו. נאסר עליו לשוב לאפגניסטן בתקופת השלטון הקומוניסטי שנתמך על ידי הסובייטים בשנות ה-70 המאוחרות. בשנת 1983 במהלך המלחמה הסובייטית באפגניסטן, זאהר שאה התערב בזהירות בתוכניות לעמוד בראשות הממשלה הגולה. בסופו של דבר תוכניות אלה לא יצאו לפועל משום שלא הצליח להגיע להסכמה עם הפלגים האיסלאמיסטים בעלי ההשפעה.
בשנת 1991, זאהר שאה ניצל מניסיון התנקשות באמצעות סכין על ידי אדם אשר התחזה לעיתונאי פורטוגזי.
חזרה לפוליטיקה באפגניסטן
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הנסיגה הסובייטית מאפגניסטן ותבוסתו של נג'יבאללה רוב הקבוצות המוג'אהדין השונות העדיפו את החזרת המלך זאהר שאה. עם זאת, המודיעין הבין-זרועי של פקיסטן חשש מעמדתו של זאהר שאה בנושא קו דוראן (קו הגבול בין פקיסטן לאפגניסטן). לכן המדיניות הרשמית של פקיסטן הייתה לתמוך באחד ממפקדי המוג'הידין האלימים ביותר, גולבודין חכמתיאר, כמנהיג החדש של הממשלה האסלאמית הקיצונית. עמדה זו התבררה כקטלנית עבור אפגניסטן מה שעורר בהמשך מלחמת אזרחים אכזרית. זאהר שאה לא חזר לארצו במשך עשור נוסף.

באפריל 2002, כשהמדינה כבר לא הייתה תחת שלטון הטליבאן, חזר זאהר שאה לאפגניסטן בליווי חאמיד כרזאי, כדי לפתוח את הלויה ג'ירגה, שהתכנסה ביוני 2002[3]. לאחר נפילת הטליבאן, היו שיחות פתוחות על חזרתו למלוכה. זאהר שאה עצמו היה ידוע כי מי שמוכן לקבל כל אחריות שתטיל עליו הלויה ג'ירגה. עם זאת הוא נאלץ לקחת צעד הצידה לבקשת ארצות הברית שכן רבים מצירי הלויה ג'ירגה היו מוכנים להצביע עבורו ובכך לחסום את חאמיד כרזאי, המועמד אשר נתמך על ידי ארצות הברית. בעוד שהוא הכין את הקרקע לעמוד בראשות המדינה, הוא הודיע כי אין זה נחוץ שהוא יהיה מונרך[4]: ”אני אקבל את האחריות כראש המדינה, אם זה מה שהלויה ג'ירגה תדרוש ממני, אבל אין לי כוונה לשחזר את המלוכה. לא אכפת לי מהתואר המלוכני. העם קורא לי באבא ואני מעדיף את התואר הזה”. הוא קיבל את התואר "אבי האומה" בחוקה הנוכחית של אפגניסטן. המסמל את תפקידו בהיסטוריה של אפגניסטן כסמל לאחדות לאומית. התואר של "אבי האומה" נמחק עם מותו.
חמיד כרזאי, דמות בולטת מחמולת פשטוני פופלאזי, הפך לנשיא אפגניסטן ואילו קרובי משפחתו ותומכיו של זאהר שאה התמנו לתפקידי מפתח במנגנון ממשלת המעבר. זאהר שאה חזר אל הארמון הישן שלו. בביקורו בצרפת באוקטובר 2002, הוא החליק במקלחת ונפצע בצלעותיו וב-21 ביוני 2003 במהלך בדיקה רפואית בצרפת הוא שבר את עצם הירך שלו.
ב-3 בפברואר 2004, זאהר הוטס מקאבול לניו דלהי, הודו, לצורך טיפול רפואי, זאת לאחר שהתלונן על בעיה במעיים. הוא אושפז במשך שבועיים ונשאר בניו דלהי תחת השגחה. ב-18 במאי 2004, הוא הובא לבית חולים באיחוד האמירויות הערביות בגלל דימום מהאף שנגרם מחום. ב-7 בדצמבר 2004 זאהר שאה השתתף בהשבעה של חמיד כרזאי כנשיא אפגניסטן. בשנות חייו האחרונות, הוא היה שברירי ונדרש היה להצמיד מיקרופון לצווארונו כדי שניתן יהיה לשמוע את קולו החלש. בינואר 2007, זאהר נהיה לחולה אנושות ורותק למיטתו.
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-23 ביולי 2007, מת מוחמד זאהר שאה במתחם הארמון הנשיאותי בקאבול לאחר מחלה ממושכת[5].
מותו הוכרז בטלוויזיה הלאומית על ידי הנשיא כרזאי והלווייתו התקיימה יום למחרת. מסע הלוויה החל בחצר הארמון הנשיאותי, שם אישים פוליטיים ומכובדים הביעו את תנחומיהם, משם ארונו נלקח למסגד לפני שהועבר למאוזוליאום המלכותי בגבעות מרנג'אן.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מוחמד זאהר שאה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מוחמד זאהר שאה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 ניצן הורוביץ, שלום אדוני המלך לשעבר, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2001
- 1 2 סוכנות הידיעות הארץ, המלך שב הביתה, באתר וואלה, 20 באפריל 2002
- ↑ אי.פי, המלך הגולה של אפגניסטן שב לארצו, באתר ynet, 19 באפריל 2002
- ↑ יואב קרני, ארה"ב חוזרת לאסיה, באתר גלובס, 3 באוקטובר 2001
- ↑ רויטרס, מת מלך אפגניסטן לשעבר, באתר nrg, 23 ביולי 2007