מוטי קירשנבאום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוטי קירשנבאום
24 בספטמבר 1939 - 25 בספטמבר 2015 (בגיל 76)
Moti Kirschenbaum (by Hana).jpg
קירשנבאום באולפני התוכנית "לונדון את קירשנבאום", 2011
מדינה ישראל
מקום לידה כפר סבא
מקום פטירה מכמורת
מקום קבורה מכמורת
השכלה אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס
שנות הפעילות 1966-2015
מקצוע מנחה טלוויזיה, עיתונאי

מרדכי (מוטי) קירשנבאום (24 בספטמבר 193925 בספטמבר 2015) היה עיתונאי, איש טלוויזיה ישראלי, מנכ"ל רשות השידור בשנים 19931997. חתן פרס ישראל לאמנות הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע לשנת 1976.

מוטי קירשנבאום (מימין), הנשיא חיים הרצוג ודן שילון בהקלטת תוכנית טלוויזיה, שנות ה-90
קישנבאום (מימין) עם ירון לונדון, בצילומי התוכנית "לונדון את קירשנבאום", 2008

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קירשנבאום נולד בשנת 1939 במושבה כפר סבא, בנם של זוג עולים מפולין, בת-שבע הברברג ואברהם קירשנבאום, ואח צעיר לרותי. אביו, בן למשפחה קשת-יום מלודז', עלה לארץ ישראל ב-1932, ואמו, בת למשפחה ורשאית מבוססת, עלתה זמן קצר אחריו. השניים, שהכירו עוד בוורשה ועלו לארץ עם סרטיפיקטים, נישאו בכפר סבא.‏[1] האב פתח במושבה חנות לממכר בגדי מפעל אתא.

קירשנבאום למד בבית הספר היסודי "ביאליק" בנתניה ואחר כך בבית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה. היה בשבט "בזק" בצופי נתניה. בשנת 1958 התגייס לצה"ל ושירת בגדוד הנח"ל המוצנח.‏[2] בתחילת שנות ה-60 למד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA). בשהותו בלוס אנג'לס שימש נציג העיתון "ידיעות אחרונות" בתעשיית הקולנוע של הוליווד ותיאר את הנעשה שם בכתבות למוסף "7 ימים" של העיתון. עוד במהלך לימודיו לתואר שני, נתבקש בשנת 1966 לשוב לישראל ולסייע בהקמתה של הטלוויזיה הישראלית. במסגרת זו היה בין היתר העורך הראשי של תוכנית החדשות, "מבט", ולאחר מכן הפיק את תוכנית הטלוויזיה הסאטירית, "ניקוי ראש", עליה זכה בשנת 1976 בפרס ישראל לאמנות הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע.‏[3]

ערך סרטים דוקומנטריים וכתבות טלוויזיה רבות. זכורים במיוחד סרטיו על קו הפסקת האש לאחר מלחמת יום הכיפורים, הסדרה התיעודית "אל בורות המים" וכן כתבותיו למגזין "יומן" של הערוץ הראשון, בהן הרבה לחשוף את חיי הטבע בישראל ולגלות אנשים שונים מאזורי הפריפריה. אחד האנשים שקירשנבאום גילה בכתבותיו הוא ז'וז'ו אבוטבול, שהפך בעקבות חשיפתו זו לשדרן רדיו ידוע.

ב-1976 מונה קירשנבאום למנהל מחלקת התוכניות של הטלוויזיה הישראלית.‏[4]

במהלך שנות ה-80 עבד כעצמאי בתחום ההפקה ובימוי סרטים וכן ביים תוכניות בידור, שהידועה שבהן הייתה התוכנית התשיעית של להקת הגשש החיוור, "בעבור חוקן דולרים" (1985). מדי כמה שנים ערך ביחד עם ב. מיכאל ואפרים סידון קברט סאטירי פוליטי – את "תולדות עם ישראל: תיקונים והשלמות" (1986),‏[5] ולימים את "נפגעי חרדה" ("הבימה", 2010) ו"רואים ת'סוף" (2015).

בשנת 1993 מונה למנכ"ל רשות השידור על ידי שרת התקשורת שולמית אלוני. במהלך כהונתו נאלץ להתמודד עם ירידה חדה בצפייה בערוץ הראשון עם פריצת הערוץ המסחרי, ערוץ 2 לאוויר. אחד מהישגיו כמנכ"ל היה העלאת הסדרה התיעודית "תקומה". סיים את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור בשנת 1997.

קירשנבאום הגיש ב"ערוץ 10" את תוכנית האקטואליה "לונדון את קירשנבאום", יחד עם ירון לונדון (מ-2002), והפיק סרטי טבע שצולמו באפריקה. הוא הנחה עם ירון לונדון גם את התוכנית "המועמד", תוכנית טלוויזיה לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה. בתוכניתו "לונדון את קירשנבאום" ביטא קירשנבאום בגלוי את עמדותיו השמאלניות, ואף התפרסם בעימות חריף עם סילבן שלום, שבו הטיח בשלום דברים קשים על חוסר נכונותו לסגת מרמת הגולן בהסכם עם סוריה למרות הצהרות התמיכה שלו בשלום, עמדה שנראתה לקירשנבאום כצבועה.

באוקטובר 2009 הוענק לקירשנבאום פרס על מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים, ביחד עם ירון לונדון וסבר פלוצקר, על תרומתם לתקשורת הישראלית.‏[6]

בשנת 2010 גילם קירשנבאום את אברהם בסרט "זוהי סדום", יחד עם שחקני הסדרה הסאטירית "ארץ נהדרת".

ב-2012 זכה קירשנבאום בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה.‏[7] בראיון לנדב בורנשטיין סיכם 50 שנות קריירה והצהיר ש"ימשיך לשדר עד הרגע האחרון".‏[8]

בשנת 2014 הוענק לקירשנבאום אות "עמית כבוד" של המרכז האקדמי רופין. האות הוענק על הובלתו את התקשורת הישראלית והשיח הביקורתי בחברה הישראלית, ועל כך שהעלה אל מרקע הטלוויזיה ואל התודעה הציבורית נושאי דאגה לסביבה ולטבע באמצעות סרטי הטבע שהפיק.

קירשנבאום היה חובב ספורט מושבע. ב-15 השנים האחרונות לחייו הגיש פינת ספורט בתוכנית הבידור השבועית "בילוי נעים" בהגשת מולי שפירא בגלי צה"ל.

התגורר במכמורת. היה נשוי ליונה עד מותה ב-2006 מסרטן,‏[9] ואב לשלושה בנים ובת: כנען, נועם, ענת ואביב.‏[10]

ב-25 בספטמבר 2015 נפטר מדום לב בביתו במכמורת. היה זה אך יום לאחר שבמהלך שידור התוכנית "לונדון את קירשנבאום" ציין נדב אייל, שהגיש לצדו באותו יום, את יום הולדתו ה-76 של קירשנבאום.‏[11] קירשנבאום היה חתום על כרטיס עמותת אדי וקרניותיו נתרמו להשתלה ביוזמת משפחתו.‏[12] הותיר אחריו את ארבעת ילדיו, נכדים ואת בת-זוגו, חני אילן.‏[13]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שייקה בן-פורת, שיחות עם מוטי קירשנבאום, תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ח 1998, עמ' 39–40
  2. ^ כתבי חדשות 10 חוזרים למדים: זהו את החיילים שבתמונות, באתר nana10‏, 7 באוקטובר 2011
  3. ^ את הכסף תרם למחקר על ההיבטים החברתיים של התוכנית (טובה צימוקי, "ניקוי ראש" תחת העדשה, דבר, 5 במאי 1978)
  4. ^ מוטי קירשנבאום - מנהל מחלקת התכניות בטלוויזיה, דבר, 1 ביוני 1976
  5. ^ תלמה אדמון, בשביל מה היה צריך להקים מדינה ליהודים, מעריב, 3 באוקטובר 1986, המשך
  6. ^ פרסי "מפעל חיים" לירון לונדון, מוטי קירשנבאום וסבר פלוצקר, בכנס אילת לעיתונות 2009, אגודת העיתונאים תל אביב. הבחירה בעיתונאים הוותיקים התקבלה על ידי הנהלת אגודת העיתונאים בתל אביב ונשיאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב פרופ' רבקה כרמי.
  7. ^ נועה הרשקוביץ‏, מוטי קירשנבאום יקבל פרס מפעל חיים, באתר וואלה! NEWS‏, 26 בדצמבר 2012
  8. ^ נדב בורנשטיין, קירשנבאום זכה בפרס מפעל חיים: "לעולם אל תפרוש בשיא", באתר nana10‏, 12 בינואר 2013
  9. ^ נתן זהביעיר ללא רחמים, באתר nrg‏, 27 באוקטובר 2006.
  10. ^ מרדכי קירשנבאום, חדשות מחלקה ראשונה
  11. ^ סרטונים לונדון את קירשנבאום: 24.09.15, באתר nana10‏, 24 בספטמבר 2015 - האיחולים ליום ההולדת בראשית התוכנית, תוך התייחסות הומוריסטית לכך שזהו יום חתונתה של בר רפאלי, שנטען שביקשה לחסום לתעופה את אזור הטיסה שמעל לאירוע.
  12. ^ עמית תומר, ‏מוטי קירשנבאום ז"ל חתם על כרטיס אד"י ולאחר מותו איבריו נתרמו, באתר מעריב השבוע, 27 בספטמבר 2015
  13. ^ רן בוקר, מוטי קירשנבאום הלך לעולמו, באתר ynet‏, 25 בספטמבר 2015; ליאורה גולדנברג-שטרן, ‏מבזק רכילות: מי הנוכחית של מוטי קירשנבאום?, באתר מעריב השבוע, 29 באפריל 2014


הקודם:
2011 - מיכה שגריר
פרס האקדמיה לטלוויזיה - פרס מפעל חיים
2012 - מוטי קירשנבאום
הבא:
2014 - נורית קידר