מולא אהרון הכהן
מולא אהרן הכהן (1843 - 13 במאי 1918) היה שד"ר, ממעוררי עליית יהודי פרס לארץ ישראל.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1885 החליט מולא אהרן משה הכהן (התואר "מולא" ניתן למורה או למי שידע לכתוב קמעות ולעשות השבעות וסגולות לכל מיני צרות) לצאת מעירו שיראז שבפרס, לביקור של ארבע ערי הקודש (צפת, טבריה, ירושלים וחברון) בארץ ישראל.
לאורך מאות שנים טרם הגעתו של הכהן, דאגה הקהילה היהודית בפרס ליצירת קשר מתמיד עם ארץ ישראל באמצעות שליחי מצווה. השליחים זכו לכבוד רב, וברבות הימים נמצא כי כתביהם היו למקור המידע העיקרי לתולדות יהודי המזרח מהמאה העשירית ואילך. הקשר נשמר לאורך השנים בעיקר עם העיר צפת; כבר במאה ה-16 התיישבו מעטים מעולי פרס בעיר, ואילו במחצית השנייה של המאה ה-19, עם התפתחות דרכי הגישה והתחבורה, התרבו השליחים שהגיעו מארץ הקודש לערי פרס במטרה לאסוף תרומות עבור מוסדות צדקה וחסד. לקראת סוף המאה ה-19 גברה העלייה מפרס, בעיקר בשל התעמרות המשטר המוסלמי ביהודים, שסבלו מאפליה ומהצרת צעדיהם על ידי שכניהם המוסלמים בכל תחומי החיים.
כאשר הגיע הכהן לארץ ישראל, פנה לצפת, שם הייתה כבר קהילה של יוצאי פרס. יהודי צפת התרשמו ממנו וביקשו למנותו לשד"ר לערי בוכרה, רוסיה ופולין, קווקז וגורגיסטאן, כדי לאסוף כספים עבור בני הקהילה העניים בצפת. את הסכמתו התנה שיעשה זאת רק בדרכו חזרה לביתו, לאחר שיעלה את כל משפחתו לארץ ישראל.
אשתו הראשונה של הכהן לא הרתה, ועל כן נשא אישה שנייה, תמר כאנום, אלמנה ואם לבן, בתקווה שתלד לו ילדים. לבני הזוג נולדו ארבעה בנים: יוסף כהן, שלשמו הוצמד השם "המקובל", מחבר הספר "גורל יד יוסף"[1]; בנימין הכהן; רפאל חיים הכהן, איש ציבור, בעל דפוס ומחבר הספר "אבנים בחומה"[2]; והבת שרה רשתי. את שמעון, בנה של אשתו מבעלה הקודם, גידל כבנו. בנו של בנימין הכהן; אהרן חיים כהן, היה איש מודיעין ופעיל ציבור ישראלי.
הכהן ניחן בכל התכונות הדרושות לשליח כפי שמתאר אותן אברהם יערי:[3] הוא היה בעל תורה ומידות, ידע להתהלך עם הבריות, להסתגל למנהגים חדשים ואף להטיל את מרותו בשעת הצורך. כאדם היוצא לנדודי מרחקים במשך שנים רבות, היה עליו להיות אמיץ לב, בקי בהוויות העולם, מהיר ללמוד שפות ואף הרפתקן.
לפי הספר "אבנים בחומה", בדרכו חזרה לביתו יצא הכהן למסע איסוף כספים עבור תושבי צפת. במסעותיו הגיע לעיר קרסבזאר שבאוקראינה, שם נפגש והתחבר עם הרב חזקיהו מדיני. במשך שהותו שם חלה, ומצבו היה אנוש. כאשר חשבו שאין תקווה לחייו, נשלח מברק ליהודי צפת על מצבו של השד"ר החולה שלהם. המברק שובש, ורבני צפת הבינו שהכהן נפטר, ומיד הודיעו לשתי נשותיו ולבניו שנשארו בשיראז על מות אביהם. שנה שלמה התאבלה כל המשפחה עליו, עד שקיבלה מכתב בכתב ידו כי הוא חי ובדרכו לביתו. מיד עם שובו לשיראז, החל הכהן בהכנות לעליית משפחתו לארץ ישראל, ערך מסעות התעוררות בבתי כנסת והפציר ביהודים נוספים לעלות. רבים באו לשמוע אותו וגם לראות את "המת שחזר לחיים".
ביום כ"ו תמוז שנת תר"ן, לאחר שמכר את כל רכושו, יצא יחד עם שתי נשותיו, וכל בניו ובאי ביתו לארץ ישראל. את הדרך עשו במשך חצי שנה, בשיירות של סוסים וגמלים משיראז ועד בושהר, עיר נמל במפרץ הפרסי, שם עלו על אנייה ודרך תעלת סואץ הגיעו לארץ ישראל. עם רדתו מהאנייה שכר שיירת פרדות וחמורים לקחת את משפחתו לצפת, בה תכנן להתגורר. סופת שלגים קשה עצרה את השיירה בשכם. לאחר שהצידה עמדה להיגמר, הפנה מולא הכהן את השיירה לירושלים, בה השתקע.
בארכיון המכון לכתבי יד בספרייה הלאומית נמצא "כתב מינוי לשליח" של הכהן. באוסף פויכטוונגר במוזיאון ישראל, נמצא חותם שניתן לשד"ר הכהן. החוקר אודי מזרחי-צורף,[4] שחקר כיצד הגיעו המסמכים והחותם הנדירים אל מוזיאון ישראל והספרייה הלאומית, מצא שבעת ביקורו של הכהן בירושלים באייר תרמ"ו 1886, הוא נפגש עם הרב דוד מזרחי-צורף, חכם ירושלמי, אשר חיפש שד"ר שיאסוף כספים לקופת "הכנסת אורחים", שנועדה בעיקר לעדה הפרסית, לבניית בית בו ינוחו האורחים הבאים אל ירושלים. הרב מזרחי-צורף צייד את הכהן בתעודות שליחות, בפנקס קבלות ובחותם. בהיותו צורף, לקח מטבע של 10 מיל עם המילה ירושלים במרכזה והפך אותה לחותם, כאשר מחק את הערך והוסיף כיתוב "הכנסת אורחים ירושלים". הכהן נשלח לקושש כספים באוקראינה ובערי גורגיסטאן. מעיתונות התקופה מתברר שהחותם והתעודות גרמו לו צרה. בעיתון המליץ, ב-5 במאי 1887, הופיעה עדות להימצאותו של הכהן בכמה ערים באוקראינה, בעיר חורסאן ובאודסה. הכתב מספר: "פגשתי פה איש...שמו: אהרן...משה הכהן ובידו פנקס הכתוב פנים ואחור בכתב רש"י ואשורית במכתבי תהילה המעידים עליו כי הנהו איש נאמן, תם וישר הלוך ושלוח הוא לאסוף נדבות עבור חברת 'הכנסת אורחים' בעיר הקדושה ירושלים". משום ששדרי"ם רבים חיפשו תרומות באזור, ומשום שכתב השד"רות שנשא הכהן לא עוטר בחתימותיהם של הראשון לציון וגדולי חכמי ירושלים, הביע הכותב חשד כלפי השד"ר וסבר שאינו שליח ירושלים, ושזייף את החותם שבו צייד אותו מזרחי-צורף, ורכש אותו באודסה.
הכהן המשיך לעבור מעיר לעיר בניסיונותיו לאסוף תרומות, אולם בכל המקומות נתקל בתמיהה מדוע לא חתמו גדולי רבני ירושלים על כתב המינוי. כדי לפתור את הבעיה, החליטו ראשי קהילת סימפרופול להפנות את השד"ר אל הרב חיים חזקיהו מדיני, שנחשב לסמכות רבנית בכירה ומקובלת, בזמן שישב בקאראסובאזאר (בילוהירסק) שבחצי האי קרים. הרב מדיני פנה לרבני ירושלים, על מנת שיבהירו מדוע לא חתמו על כתב המינוי לשד"ר. תגובתם של הראשון לציון הרב מאיר רפאל פאניז'יל, הראב"ד הרב יעקב שאול אלישר ורבנים אחרים התפרסמה גם כן בעיתון המליץ, ב-22 ביולי 1887. בכתבה טענו הרבנים הראשיים כי השליחות הנזכרת נעשתה שלא בידיעתם כלל וכי החכם דוד צורף מזרחי "הרהיב בנפשו עוז לעשות כתבים ופנקס וחותמות ושלח את הר' אהרן הנ"ל לקבץ הנדבות". במחקרו מצא מזרחי כי רבני ירושלים הספרדים ראו בחומרה את ניסיון איסוף התרומות של העדה הפרסית ללא הסכמתם, כיוון שחששו שעם הפרדת העדות יפחתו התרומות, לפיכך ביקשו מהרב מדיני להחרים את כסף הנדבה, את הפנקס והחותם ולשולחם לירושלים. הרב מדיני השיב לרבני ירושלים, כי הוא סבור שחטאו של השד"ר אינו גדול כל כך, וכי כוונתו הייתה טובה. הוא סירב לשלוח את כסף הנדבה לירושלים כבקשתם, בטענה שבכסף המדובר מומנה שהותו של השד"ר בעירו בעת שחלה וכמעט מת. את החותם וכתב המינוי השאיר הרב מדיני בידו, ושילח את השד"ר לביתו בשיראז. החותם והתעודות הוחזרו לארץ ב-1899 על ידי הרב חזקיה מדיני, שהפך לרבה של חברון ובה סיים את ספרו "שדי חמד". מארכיונו של הרב מדיני הגיעו התעודות הנדירות למוזיאון ישראל ולאוסף פויכטוונגר.
כתוצאה מפעילותו של הכהן בבתי הכנסת בשיראז עלו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 כאלף עולים[5] משיראז. בעקבות עולים אלה, באו ב-1895 קבוצות עולים נוספות, מטהראן. ב-1907 היו כ-950 עולים מאיראן בירושלים, ועד אמצע שנות ה-20 של המאה העשרים הגיע מספרם בכל ארץ ישראל ל-7275 נפש.[6]
הכהן ובני ביתו קנו חלקת אדמה בבתי ניסן ב"ק בירושלים (ליד שער שכם) ושם בנו את ביתם, שהיה בית לרבים מעניי פרס שבאו לירושלים ולא מצאו לעצמם מקום לינה. הוא נפטר בירושלים ונקבר בהר הזיתים. לפי רישומי חברה קדישא, קברו נכלל בין הקברים שנהרסו ללא שריד בתקופת השלטון הירדני.
לקריאות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רפאל חיים הכהן, אבנים בחומה, בהוצאת "בית עלים", דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים 1970.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "גורל יד יוסף", ספר הגורלות לפי צפונות התנ"ך, הוצאת מ.א.ה הפקות (2003)
- ^ רפאל חיים הכהן, "אבנים בחומה", הוצאת דפוס רפאל חיים הכהן בע"מ, תש"ל
- ^ רפאל חיים הכהן, "אבנים בחומה", עמ' 40–41. וכן הערה 1 באותם עמודים. – אברהם יערי "הקשרים בין יהודי פרס וארץ ישראל", חוברת מחניים ט"ז, עמוד 11
- ^ אודי י' מזרחי-צורף, "בית הכנסת אורחים כוננו בעיר ירושלים", בתוך: שרשרת הדורות, כרך כ"ו, גיליון מס' 3, כסלו תשע"ב, דצמבר 2011, עמ' 10-4; הנ"ל, "ליישב הכנסת אורחים בעיר הקודש", עת־מול 229, תמוז תשע"ג, עמ' 3–5. במאמר זה ניתן לראות תצלומים של כתב השד"רות והחותם.
- ^ גיורא פוזיילוב, "העדה הספרדית בירושלים בהתפתחותה בשלהי השלטון העת'מאני, התר"ל-התרע"ד (1914-1870)", עבודה לשם קבלת ד"ר לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ב, עמ' 231
- ^ אמנון נצר, "הפעילות הציונית באיראן מהצהרת בלפור ועד חוזה סאן רמו, פעמים, ירושלים 1979, עמ' 25