מונטה קאלי
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| שמות נוספים | קאלימנג'רו' |
| על שם | אשלגן |
| גובה מעל פני הים |
520 מ'  |
| נישאות טופוגרפית |
132 מ' |
| מדינה |
גרמניה |
| מיקום |
הרינגן, גרמניה |
| קואורדינטות | 50°54′17″N 9°59′20″E / 50.9047°N 9.98889°E |
  | |
מונטה קאלי או קאלימנג'רו, (בגרמנית: Monte Kali או Kalimandscharo) הוא הר מלח מלאכותי באזור כריית האשלג וורה, אזור כרייה במזרח הסן ובמערב תורינגיה, ליד העיר הרניגן(גרמ') שבהסן, גרמניה. זהו אחד ממספר אתרים שבהם חברת הכימיקלים K+S(אנג') משליכה נתרן כלורי (מלח שולחן רגיל), תוצר לוואי של כרייה ועיבוד אשלג, תעשייה מרכזית באזור.
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השמות הם משחק מילים המצרף את המילה קאלי (קיצור של קאליסאלץ, גרמנית ל"אשלג") עם "מונטה קרלו" ו"קילימנג'רו".
תיאור
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערימה מתנשאת לגובה של יותר מ-250 מטרים מעל פני השטח שמסביב, ופסגתה מגיעה ל-520 מטרים מעל פני הים. על פי מוזיאון כריית האשלג וורה[1] בעיר הרינגן, השלכת ערימת הפסולת החלה בשנת 1973. ביולי 2017, ההר כיסה שטח של כ-99 דונם וכלל כ-209 מיליון טון מלח. הוא גדל ב-900 טון נוספים לשעת הפקה ו-7.2 מיליון טון נוספים כל שנה[1].
רשת של מסועים תעשייתיים פועלת סביב השעון, מעבירה את המלח העודף מהמכרות אל נקודה מרכזית אחת על פני השטח.
ההר הייחודי והמדרונות הסמוכים לו נחשבים כאטרקציה בעלת הכינוי "ארץ ההרים הלבנים". מוצעים טיולים מודרכים לפסגה, המושכים כ-5,000 מבקרים מדי שנה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גילוי מלחי אשלגן בעמק נהר ורה, כ-70 קילומטרים דרום-מזרחית לקאסל, בגבול הסן ותורינגיה, בשנת 1893 קידם את הופעתו של אזור כרייה שעדיין פעיל. משקעי אשלג הם חלק ממרבצי המלח ולכן תמיד מלווים בנתרן כלורי (NaCl, מלח שולחן), עם תכולת אשלג של בין 20 ל-35%. עיבוד המלח הגולמי במפעל האשלג העילי מייצר כמה טונות של מלח עם תכולת מלח שולחן של כ-96%. מסוע באורך 1.5 ק"מ מעביר את מלח הסלע לערימת הפסולת.
השימוש במלח, למשל, כמלח להמסת שלג או כמזון, אינו כלכלי עקב זיהומים, שכן ניתן להפיק מלח בעל טוהר גבוה יותר ממרבצים אחרים. שיטות סילוק אחרות, כגון המסה במים עיליים או הזרקה לאדמה, אינן כלכליות או שכבר נדחקות לקצה גבול היכולת שלהן על פי חוקי הסביבה.
השפעות סביבתיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כדי להיפטר מהשפכים המלוחים שנוצרו במהלך כריית ועיבוד האשלג בצורה בטוחה ככל האפשר, החל נוהג הזרקת השפכים הללו לתת-הקרקע בשנת 1925. סלע הדולומיט העשיר במי תהום שנמצא מעל מרבצי האשלג נחשב מתאים לספיגה ואחסון בטוחים של השפכים. אולם העלייה הפתאומית במליחות בבארות באזור הובילה להפסקת סילוק השפכים בגרמניה המזרחית בשנות ה-60, וכל השפכים המלוחים הוזרמו לנהר ורה. גם נוהג זה הופסק בשל נזקים סביבתיים והפתרון שנמצא היה יצירת הר מלח מלאכותי.
כשיורד גשם על מונטה קאלי, מי הגשמים מצטברים על ערימות הפסולת ויוצרים תמיסת מי מלח מרוכזת הזורמת כמי שפכים מלוחים המכילים מלחים מומסים. חלק מהמלח נאסף ומועבר משם, בעוד שחלקו זורם למים עיליים, למי תהום ולנהר הוורה, מה שמגדיל את עומס המלח שלהם. בעיה נוספת היא נוכחותם של תוספים כימיים המשמשים בעיבוד מלח גולמי בערימות הפסולת, אשר הרלוונטיות הסביבתית-טוקסיקולוגית שלהם בעייתית. פעילי איכות הסביבה מודאגים מכך שגם חומרים אלה עלולים לחדור לנתיב המים דרך מי גשמים.
בשל סחף של מלחים ליד ערימות פסולת ונתיבי תחבורה, התרחשה המלחה נרחבת של הקרקע תוך שינוי מקביל בצמחייה, שלעיתים קרובות מקדמים סחף קרקע והיווצרות של הלופיטים(אנג')[2], מגוון הדגים צומצם משמעותית ומגוון חסרי החוליות צומצם מ-60–100 מינים ל-3[3].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 Werra Potash Mining Museum
- ↑ הלופיט הוא צמח עמיד למלח הגדל באדמה או במים בעלי מליחות גבוהה
- ↑ Ökologische Auswirkungen der Salzbelastung an der Werra