מונטונרוס

מונטונרוס (בספרדית: Movimiento Peronista Montonero, בראשי תיבות: MPM) היה ארגון גרילה פרוניסטי שמאלי ארגנטינאי, שהיה פעיל לאורך שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 של המאה ה-20. השם הוא רמז למיליציות הפרשים מהמאה ה-19 בשם מונטונריאס (Montoneras), שלחמו עבור המפלגה הפדרליסטית במהלך מלחמות האזרחים בארגנטינה.

הארגון צמח במשך שנות המשטר הצבאי, שכינה את עצמו "המהפכה הארגנטינאית" (Revolución Argentina). משטר זה עלה בהפיכה צבאית ביוני 1966. החונטה שעלתה לשלטון אסרה על פעילותן של כל המפלגות הפוליטיות ומנעה את שובו של חואן פרון שהיה בגולה. כתגובה לשלטונה של החונטה ולמשטרים צבאיים בארצות אחרות בדרום אמריקה צצו ארגוני גרילה ו"תנועות שחרור", כפי שהגדירו את עצמן, בארגנטינה ובמדינות אחרות באמריקה הלטינית, רובהן בהשפעת המהפכה הקובנית. מונטונרוס הכריז כי מטרתם היא להילחם כנגד הדיקטטורה השלטת, להשיג את חזרת חואן פרון למדינה, לקרוא לבחירות חופשיות ללא איסורים, ולהקים משטר סוציאליסטי לאומי, שישלב את עקרונות הסוציאליזם עם התרבות הארגנטינאית. בעיני מונטנרוס היוו מטרותיהם אבולוציה טבעית של הפרוניזם.

מונטונרוס היה הגרעין החמוש של קבוצה של ארגונים חברתיים לא צבאיים ("חזיתות המוניות"), שנודעו בשם "המגמות המהפכניות של הפרוניזם" (Tendencia Revolucionaria del Peronismo), או בפשטות "המגמה". ארגונים אלה כללו את את הנוער האוניברסיטאי הפרוניסטי (Juventud Universitaria Peronista,‏ JUP) (ספ'), הנוער הפרוניסטי (Juventud Peronista Regionales‏, JP) (ספ'), הנוער העובד הפרוניסטי (Juventud Trabajadora Peronista‏, JTP) (ספ'), איגוד תלמידי התיכון (Unión de Estudiantes Secundarios‏, UES) (ספ') וארגונים נוספים.

לאחר שובו של חואן פרון מ-18 שנות גלות ולאחר טבח אזייזה ב-1973, שסימן את הפיצול הסופי בין הפרוניזם השמאלי והימני, גירש הנשיא את המונטונרוס משורות המפלגה החוסטיסיאליסטית, מפלגת השלטון הפרוניסטית, במאי 1974. הקבוצה הושמדה כליל במהלך המלחמה המלוכלכת.

אידאולוגיה

מונטונרוס הגדירו עצמם כקבוצה נוצרית, לאומנית וסוציאליסטית, אך ככל שחלף הזמן האפיל היסוד הסוציאליסטי על הנוצרי. על פי הסופר פבלו ג'וסאני מונטונרוס טענו שדמוקרטיות הן מסכות מורכבות, המסתירות ממשלות פשיסטיות ומעכבות את המאבק המעמדי. מונטנרוס יזמו התקפות כדי לאלץ את הממשלות לוותר על יומרות כאלה ולפעול בגלוי כממשלות פשיסטיות, בציפייה שבתרחיש כזה העם יתמוך אז בלוחמי הגרילה. דוקטרינה זו לא פעלה כמתוכנן: אנשים תיעבו את הדיקטטורות הצבאיות, אך חלקם לא ראו בלוחמי הגרילה את אויבי הדיקטטורות אלא כגורם התורם לדיכוי השלטוני. מאבק המעמדות החזוי מעולם לא התרחש והדיקטטורה הצבאית, שנתמכת על ידי ארצות הברית, דיכאה כל מחלוקת.

למרות שחואן פרון עודד את מעשיו של חוסה לופז רגה, תמך באיגודי הימין והכחיש קידום מועדף למונטונרוס, הם חשבו שמעשיו הם פשוט מסכת אסטרטגית. היו שסברו שפרון תמך בפרויקטים של בני הזוג מונטונרוס. פרון גירש את הקבוצה מפלאזה דה מאיו והתווה את ההתקוממות הנגדית של הממשלה שהשמידה את לוחמי הגרילה. כמה מונטונרוס ששרדו עדיין מכירים בפרון כמנהיגם, אולם זמן קצר לאחר שובו לארגנטינה עבר פרון לימין והעליב את כל השמאלנים, מה שגרם למונטונרוס לרדת למחתרת.

הזרמים הפוליטיים העיקריים שעיצבו את המונטונרוס היו תיאולוגיית השחרור של השמאל הקיצוני של קמילו טורס רסטרפו, "הסוציאליזם הלאומי הנוצרי" של חואן פרון והגוואריזם המרקסיסטי-לניניסטי של צ'ה גווארה, יחד עם העיקרון הקתולי של "אפשרות לעניים" (הגורס את העדפת הטיפול בעניים) והאנטי-אימפריאליזם שהופץ על ידי חואן גרסיה אלאוריו והלאומיות השמאלנית הפרוניסטית שקידם ג'ון וויליאם קוק. המנטור הראשוני של הקבוצה היה הכומר הקתולי קרלוס מוחיקה, שראה בפרוניזם גרסה ארגנטינאית לסוציאליזם קתולי אך דחה את המאבק המזוין והמהפכה וקבע: "אני מוכן להיהרג אבל אני לא מוכן להרוג". גישה זו הובילה צעירים רדיקליים, חברי המונטונרוס, לאמץ את האמונות קיצוניות יותר, של קמילו טורס וגרסיה אלאוריו. טורס טען כי "חובתו של כל קתולי היא להיות מהפכן" וכי "הקתולי שאינו מהפכן חי בחטא מוות". התנועה גם האדירה את אווה פרון וראתה בה את אחד ממקורות ההשראה של התנועה; סיסמת המונטונרוס הייתה "Si Evita viviera, sería Montonera" ("אם אוויטה הייתה בחיים היא הייתה מונטונרה"), משפט שהפך לאחד ממשפטי המפתח הידועים ביותר של הקבוצה. בינואר 1975 קיבל הגוף הרשמי של המונטונרוס את השם "אוויטה מונטונרה".

דמויות נוספות שהמונטונרוס הושפעו מהן כללו את חואן חוסה הרננדס ארגוי (ספ'), שראה בפרוניזם את "הכלי הלאומי למאבק באימפריאליזם", ההיסטוריון חוסה מריה רוזה שהגדיר את הפרוניזם כאנטי-אימפריאליזם מהפכני, הקומוניסט הפורש רודולפו פויגרוס (ספ') שקידם את ה"מרקסיזם הפרוניסטי", וארתורו ז'ורצ'ה שייסד את תנועת FORJA (ספ') השמאלית הלאומית ב-1935 והפך לפרוניסט בשנות ה-40 של המאה ה-20. בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 קיימו ז'אורצ'ה וארגוי דיונים קבועים עם הנהגת המונטונרוס, תוך חידוד האידיאולוגיה והרטוריקה שלהם. המונטונרוס הושפעו גם מהפולמוס בין המנטורים הפוליטיים וההשראות שלהם - ב-1969 הביע פרון את התעניינותו ב"נצרות ומהפכה" (Cristianismo y Revolución) של אלאוריו. פרון כתב לאלאוריו מכתב שפורסם מאוחר יותר בכתב העת של האחרון, ובו נאמר: "המהפכה שמתחילה תעמיד בספק לא רק את החברה הקפיטליסטית אלא גם את החברה התעשייתית. חברת הצריכה חייבת למות מוות אלים. החברה המנוכרת חייבת להיעלם מההיסטוריה. אנחנו מנסים עולם חדש ומקורי. הדמיון תפס את השלטון". ריצ'רד גילספי רואה בקמילו טורס את ההשראה החשובה ביותר של המונטונרוס. על השפעה זו מעיד שמו של ארגון שקדם למונטונרוס, "קומנדו קמילו טורס", שנוצר ב-1967. ארגון זה הגדיר את האידיאולוגיה שלו כ" פרוניזם, סוציאליזם, שחרור קתולי ומאבק מזוין" ו"שחרור אמריקה הלטינית והעולם השלישי" למטרתם.

פרוניזם

ג'ון וויליאם קוק היה האישיות המשפיעה השנייה על המונטונרוס. פרון, בזמן גלותו, כינה אותו "הנציג האישי" שלו, והטיל עליו להוביל את ההתנגדות הפרוניסטית בארגנטינה. קוק בילה מספר שנים בקובה, אימץ את האנטי-אימפריאליזם של פידל קסטרו והפך להוגה הראשי של הפרוניזם המהפכני, תוך תיאור הפרוניזם כ"תנועת שמאל שתוביל מהפכה אנטי-אימפריאליסטית של 'שחרור לאומי' בארגנטינה". בהשראת המהפכה הקובנית הגדיר קוק את הפרוניזם כ"אנטי בירוקרטי, סוציאליסטי, לאומי עמוק, ואח לכל המנוצלים בעולם". פרון אימץ את רעיונותיו של קוק, שיבח את המהפכה הקובנית וערך השוואות בינו לבין קסטרו. אף על פי שצ'ה גווארה הגיע ממשפחה אנטי-פרוניסטית ארגנטינאית, הוא ביקר אצל פרון במדריד והתרשם עמוקות מהמחשבה הפוליטית שלו. גווארה שיבח את הפרוניזם כ"סוציאליזם יליד אמריקה הלטינית שהמהפכה הקובנית יכולה לתמוך בו". פרון אישר ברית פוליטית זו ודרבן את הפרוניסטים השמאלניים. עם מותו של גווארה ב-1967 שיבח אותו פרון כ"אחד משלנו, אולי הטוב ביותר".

קוק ופרון ניסחו את רעיון ה"סוציאליזם הלאומי" שיהפוך לאידיאולוגיה המכוננת של המונטונרוס ושל התנועה הפרוניסטית הרחבה יותר. התפיסה התבססה על שילוב של מהפכה חברתית עם שחרור לאומי. קוק כתב: "המאבק לשחרור מתחיל מהגדרת האויב האמיתי, האימפריאליזם, הפועל באמצעות האוליגרכיה והמנגנונים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים העומדים לשירותה... השאלה הלאומית והשאלה החברתית קשורות זו בזו בקשר שלא ניתן לניתוק". קוק התייחס גם למושג החוסטיסיאליזם, עמוד השדרה של האידיאולוגיה הפרוניסטית, וטען כי מהותו היא אנטי-אימפריאליזם ומהפכה חברתית. תפיסה זו הושלמה על ידי פרון שהגדיר מחדש את "העמדה השלישית" שלו ב-1972, והבהיר כי אין זו עמדה מרכזית ולא דרך שלישית בין קפיטליזם לקומוניזם, אלא חיבוק פרוניסטי של העולם השלישי, בטענה שהפרוניסטים חייבים ליישר קו "עם תנועות של שחרור לאומי וחברתי". בין תנועות אלה מנה פרון גם את קובה של קסטרו וצ'ילה של סלבדור איינדה. באותה שנה תיארה חזית אוקטובר הפרוניסטית את הפרוניזם כ"ביטוי הלאומי של הסוציאליזם, במידה שהוא מייצג, מבטא ומפתח בפעולה את שאיפות ההמונים העממיים ומעמד הפועלים הארגנטינאי".

המונטונרוס פרסמו את תפיסת עולמם בכתב העת "כריסטיאניסמו אי רבולוסיון" (ספ'), ובו הצהירו על נאמנותם לחזונו של פרון על "סוציאליזם לאומי נוצרי". הם הציגו את עצמם כ"זרוע החמושה של הפרוניזם", וקבעו: "שמנו לעצמנו את המטרה להקים עם ארגונים אחרים את התנועה החמושה הפרוניסטית, שיחד עם קבוצות חמושות אחרות יפתחו את מלחמת העם לתפיסת השלטון ויישום הסוציאליזם הלאומי שבו יהפכו למציאות שלושת הדגלים שלנו: עצמאות כלכלית, צדק חברתי וריבונות פוליטית." בעיתון הקובני "גרנמא" (Granma ) הרחיבו אנשי הארגון עוד יותר:

אנו פרוניסטים למרות שאנחנו באים ממקורות שונים ומרקע שונה. לפרוניזם יש דוקטרינה שנוצרה ב-1945, עובדה מחדש ועודכנה במהלך 25 השנים שלאחר מכן. דוקטרינה זו מתומצתת בשלושת דגלי התנועה: עצמאות כלכלית, צדק חברתי וריבונות מדינית. שלושת הדגלים הללו באים לידי ביטוי ב1970 בצורך להשיג פיתוח כלכלי עצמאי וחלוקה הוגנת של העושר, במסגרת מערכת סוציאליסטית המכבדת את ההיסטוריה שלנו ואת התרבות הלאומית שלנו. מצד שני, הדוקטרינה הוגדרה על ידי יוצרה, הגנרל פרון, כלאומית, הומניסטית ונוצרית עמוקה, המכבדת את האדם האנושי מעל לכל.

יחסים עם חואן פרון

למונטונרוס הייתה מערכת יחסים מסובכת עם חואן פרון עצמו. בפברואר 1971 שלח פרון מכתב למונטונרוס בו הסכים להצהרתם ש"הדרך היחידה האפשרית של העם לתפוס את השלטון ולייסד משטר של סוציאליזם לאומי היא באמצעות מלחמה מהפכנית טוטאלית, לאומית וממושכת". פרון שיבח את הארגון על התאמת הדוקטרינה הפרוניסטית לתנאים הקשים שיצרה הדיקטטורה הצבאית. דברים אלו התפרשו כאישור של פרון למונטונרוס, ועד מהרה הצטרפו לארגון כמה ארגונים פרוניסטים אחרים. כאשר חזר פרון לארגנטינה ביולי 1973 התקבל בברכה על ידי קבוצות גדולות והפגנות שמחות, ודווח כי מונטונרוס "מנצח את הרחוב". קריאות כמו "יחי המונטונרוס שהרגו את ארמבורו" היו סיסמאות פרוניסטים פופולריות. עם זאת, חזרתו של פרון סימנה סכסוך הולך וגובר בין אגפים פרוניסטיים שונים, שהיו נחושים להשיג עליונות בתנועה. לפי הביוגרף של פרון, ג'יל הדג'ס, פרון נבהל מהעובדה שחזרתו לא הפחיתה את האלימות הפוליטית בארגנטינה אלא זימנה עימותים נוספים בין האגף השמאלי והימני של תנועתו. פרון גם האמין שכמה קבוצות גרילה וימין לא תמכו בו באמת, אלא תכננו התנקשות בו.

בספטמבר 1973 ניסה פרון לשמור על אחדות בתנועתו ונפגש עם מנהיגי המונטונרוס וה-FAR. עם זאת, פרון אמר שליבו נשבר כאשר נודע לו על ההתנקשות במנהיג האיגודים המקצועיים, חוסה איגנסיו רוצ'י, שעליו קיבלו המונטונרוס אחריות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה בכה פרון בפומבי. פרון נכנס למצב של דיכאון, והכריז: "הם הרגו את הבן שלי. הם חתכו לי את הרגליים." מותו של רוצ'י גרם לפרון לקרר את יחסיו עם המונטונרוס, התקררות שהגיעה לשיאה בדרישה של פרון לגרש את המונטונרוס מהתנועה החוסטיסיאליסטית במאי 1974, דבר שפגע בשמאל הפרוניסטי. למרות זאת, מונטונרוס מעולם לא נטש את פרון והאדיר אותו לאחר מותו. נאומו הגדול האחרון מ-12 ביוני 1974, שבו גינה פרון "מזימה אימפריאליסטית", התפרש כהוכחה לכך שפרון "לוקח במידה רבה את האוריינטציות ורבות מהביקורות שניסחנו" על ידי המונטונרוס. רונאלדו מונק טוען שפרון לא רצה לנטוש את מונטונרוס ונאומו ביוני נועד להחזיר את אמונם לאחר העימות באחד במאי. מונטונרוס שיבח את פרון על שהבין את "טעות האחד במאי" זמן קצר לפני מותו, והמשיך לזהות אותו כמנטור שלהם. עם זאת, כמה שבועות לאחר מותו של פרון, ב6 בספטמבר 1974, ירדו המונטונרוס למחתרת. הם ארגנו התנגדות נגד המשטר של איזבל פרון מכיוון שממשלתה נשלטה על ידי דמויות ימין שביקשו לרכז את שליטתם בתנועה ויזמו מאבקים נגד פלגים פרוניסטים אחרים.

לאחר מותו של פרון, הכריז המונטונרוס מלחמה על ממשלתה של איזבל פרון, גינה אותה כ"לא פופולרית ולא פרוניסטית" והשווה אותה לדיקטטורה הצבאית ששלטה בארגנטינה לפני מרץ 1973. מונטונרוס הציגו את עצמם כיורשי התוכנית המקורית של פרון, ראו בה חלק מהותי מהשקפת השמאל הקיצוני שלהם וטענו ששיקומה נחוץ לשחרור הלאומי של ארגנטינה. הם המשיכו להכריז על שחרור לאומי ובניית הסוציאליזם כמטרותיהם העיקריות, שאותן הגדירו כשחרור משליטה אימפריאליסטית ודיכוי הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור ועל כלכלה מתוכננת "בהתאם לפרטיות של המבנה היצרני הלאומי". המונטונרוס שיבח את הפרוניזם כ"ניסיון העיקרי, העשיר והמוכלל ביותר של מעמד הפועלים והמגזרים הלאומיים בארגנטינה להשגת המטרה של שחרור לאומי וחברתי", וכינה את האידיאולוגיה שלהם "פרוניזם אותנטי" מאז ספטמבר 1974. הארגון גם הדגיש כי זה אינו נוטש את התנועה החוסטיסיאליסטית אלא מציע את בנייתה מחדש, מכיוון שהיא מוצאת צורך להדיח "גורמים ריאקציוניים" שחדרו לפרוניזם. ממשלתה החדשה של איזבל פרון תוארה לא רק כלא פרוניסטית, אלא גם "אנטי-פרוניסטית, אנטי-פופולרית, מדכאת ופרו-מונופולית". מונטונרוס הכפיל את האדרתה של אווה פרון והוסיף את הארגון של "המיליציות הפרוניסטיות שאוויטה דמיינה, כך שכל האנשים יוכלו להשתתף באופן פעיל בכל צורות העימות" למטרותיהם.

היסטוריה

1970 - 1976

במחצית הראשונה של שנות ה-70 של המאה ה-20 הייתה ארגנטינה במתח פוליטי גדל והולך, בין התנועה הפרוניסטית לצבא ארגנטינה, וגם בתוך התנועה הפרוניסטית בין הפלגים השונים מימין ושמאל.