מוניטין (ירחון)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שער גליונו הראשון של "מוניטין"

מוניטין היה ירחון ישראלי שיצא לאור בין השנים 1978 עד 1993, עסק במגוון נושאים ונחשב חדשני בתקופתו. בתקופה האחרונה להוצאתו לאור נקרא "מוניטין-פנטהאוז".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מוניטין" נוסד ב-1978 על ידי קבוצת אנשי עסקים שכללה את רפי וטדי שאולי, שוקי בן פורת, מיכאל אלבין, דוד מושביץ יורם מושקט וחיים בר און. עורכו הראשון של הירחון היה אדם ברוך, והוא התווה את המדיניות התוכנית והצורנית.

בסוף שנות ה-80, לאחר שהירחון איבד חלק ניכר מתפוצתו, הוא נמכר לאשת העסקים גליה אלבין, אשר הוציאה לאור את הגרסה העברית של הירחון פנטהאוז. היא איחדה את שני הירחונים לירחון אחד, שנשא את השם "מוניטין-פנטהאוז", העורך הראשון של הירחון החדש היה נחום דוניצה. אך לא הצליח לשרוד תקופה ארוכה. בשנת 1991 היא מכרה את העיתון לעמוס לביא (ששימש מנכ"ל הירחון) וגיורא שמיס (שהיה עורך העיתון), אך גם הם לא הצליחו לייצב את העיתון והוא נסגר ב-1993.

הסגנון של מוניטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מוניטין" יצא לאור כמגזין חדשני בתקופתו. הוא הודפס על נייר כרומו צבעוני והקפיד על אסתטיות בעיצוב הגרפי ושימוש בולט בתמונות ובאיורים, גם על חשבון הטקסט. כל אלה היקנו לו ממד יוקרתי והוא נחשב ירחון אליטיסטי. "מוניטין" עסק במגוון רחב של נושאים ומלבד נושאי אקטואליה הקדיש מקום נרחב ומובלט גם לתכנים כמו אדריכלות, אופנה, מוזיקה, אוכל ותרבות פנאי.

מאפיינים בולטים בתכניו היו:

הכותבים והמשתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עורכי "מוניטין" לאורך תקופת הוצאתו לאור היו (על פי סדר כרונולוגי): אדם ברוך, רון מיברג, גיורא שמיס, רן אדליסט, נחום דוניצה ונתן זהבי. עם כותביו הקבועים נמנו: ירון לונדון, דן בן אמוץ, נחום ברנע, יעקב רוטבליט, מאיר שלו, רינו צרור, יורם קניוק, יונה וולך, אמנון אברמוביץ', דודו הלוי, מבקר הקולנוע, הכלכלן אמיר גבע, דוד שליט, הפסיכולוג דוד רודי דני דותן ואחרים.

מרבית הכותבים בנושאי אקטואליה הביעו עמדה נגד הגופים השלטוניים, ובראשם הליכוד ומפלגות הימין, ומשום כך תדמיתו נחשבה כשמאלנית.

המעצב הגרפי של העיתון היה יקי מולכו, ובין הצלמים והמאיירים שהשתתפו בו היו אורי הופמקלר וגלס דור המאיירים, והצלם מיכה קירשנר.

הסגנון והשפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם ברוך הביא ל"מוניטין" את מקורות ההשראה שלו, המגזינים האמריקאים כגון "אסקווייר", "ניו יורק מגזין" ו"רולינג סטון". סגנונו של ברוך במוניטין השפיע על דור העיתונאים שלאחר מלחמת יום כיפור שהפנה עורף לכתיבה המפלגתית המגוייסת ופנה לעיצוב שפה אישית וכתיבה אינדיבידואליסטית ("אני" במקום "אנחנו"). לדברי עוז אלמוג סגנון הכתיבה העיתונאי שפיתח ברוך בכתבותיו ובמאמרים שערך, היו חדשניים ופורצי דרך וכללו מאפיינים כשפה רזה, תמציתית ומלוטשת, עמוסת רמזים, מטפורות ואסוציאציות מתוך העולם האינטלקטואלי המערבי ובקיאותו של ברוך בחברה ובתרבות היהודית והישראלית. רון מיברג, אחד הכותבים ששכללו את השפה העברית הניו-ג'ורנליסטית הזו, תיאר את לשונו של ברוך כ"נעה בבת אחת מהנורמטיבי לתיאורי. שפה שבנתה יחס מדויק בין פני השטח לעומק. שפה הפונה לעם הארץ ולבני המעלה באותו תחביר. [...] מילים שנעו באחת משפע לרזון, מפרט לכלל, מ"סיפור" ל"הלכה", מנקודתי לפנורמי, ממקור לציטוט"[1].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]