מוסקט (זן ענבים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןמוסקט
Muscat blanc et Muscat noir by JM Rosier.jpg
מיון מדעי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מוסקט היא משפחת ענבים (תת-מין) הכוללת למעלה מ-200 זני ענבים השייכים למין גפן היין המשמשים בייצור יין וכענבי צימוקים וענבי מאכל ברחבי העולם במשך מאות שנים רבות. הצבעים שלהם נעים בין לבן (דוגמת מוסקט אוטונל), לצהוב (מוסקטו ג'אלו), ורוד (מוסקטו רוזה דל טרנטינו) ועד כמעט שחור (מוסקט המבורג). לענבי מוסקט ויינות מוסקט כמעט תמיד ניחוח פרחוני מתוק בולט. המספר הרב של הזנים של המוסקט מצביעים על כך שהוא אולי זן הענבים המבוית העתיק ביותר, ויש תיאוריות שרוב המשפחות בזן הגפניים גפן היין נובעות מזן המוסקט[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאוריות על מקורות ענבי המוסקט מתארכות את אבות הזנים עוד למצרים העתיקה ולממלכת פרס של העת העתיקה (כ-1000–3000 לפני הספירה) בעוד שחלק מהאמפלוגרפים, כמו פייר גאלט, סבורים שמשפחת זני המוסקט הופצה במהלך תקופת העת העתיקה הקלאסית (בערך 800 לפני הספירה עד 600 לספירה) על ידי היוונים והרומאים. עם זאת, בעוד שלייצור היין המקומי הייתה היסטוריה ארוכה במצרים העתיקה ובפרס, סופרים קלאסיים כמו קולומלה ופליניוס הזקן תיארו זני ענבים "דמויי מוסקט" מאוד כמו Anatelicon Moschaton ו-Apianae שהיו מאוד מתוקים ומושכים לדבורים ( לטינית apis), אין הוכחות היסטוריות מוצקות לכך שענבי היין המוקדמים הללו היו בני משפחת המוסקט[2].

האזכור המתועד הראשון של ענבים המכונים "מוסקט" היה בעבודותיו של המלומד הפרנציסקני ברתולומאוס אנגליקוס שכתב על יין העשוי מענבי מוסקט בעבודתו De proprietatibus rerum ("על תכונותיהם של דברים") שנכתב בין 1230 ל-1240 בזמן שאנגליקוס למד בסקסוניה. יצירתו הלטינית של אנגליקוס תורגמה לצרפתית בשנת 1372 כאשר היין תואר על ידי אנגליקוס כ-"vin extrait de raisins muscats"[2].

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שלא ניתן להצביע על המקורות המדויקים של משפחת המוסקט, התיאוריות ביחס למקור השם "מוסקט" הן רבות. האמונה המצוטטת ביותר היא שהשם נגזר מהמילה הפרסית מוצ'אק. באיטליה, המילה האיטלקית מוסקה לזבוב יכולה להיות גם אפשרות אחת כאשר הארומה המתוקה ורמות הסוכר הגבוהות של ענבי מוסקט מהווים אטרקציה נפוצה לחרקים כמו זבובי פרי.

תיאוריות אחרות מצביעות על כך שמקור משפחת הענבים היא במדינה הערבית עומאן ונקראה על שם העיר מוסקט השוכנת לחוף מפרץ עומאן. עיר אחרת המוצעת לעיתים כמקום הולדתו של הענב או מקור פוטנציאלי לשמו היא העיר היוונית מוסקטו, הממוקמת מדרום-מערב לאתונה באטיקה, כאשר מוסקטו הוא שם נרדף נפוץ ביוון לזני מוסקט.

זנים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת ענבי המוסקט מונה למעלה מ-200 זנים שונים. עם זאת, בין הזנים הרבים והשונים נעשה שימוש נרחב בייצור יין רק קומץ זני מוסקט. אלה כוללים את Muscat blanc à Petits Grains, Muscat of Alexandria, Muscat of Scanzorosciate, Muscat of Hamburg ו-Muscat Ottonel.

בין החברים הבולטים במשפחת מוסקט נמנים Muscat blanc à Petits Grains, שהוא זן הענבים העיקרי המשמש לייצור יין נתזים האיטלקי Asti (הידוע גם בשם מוסקטו אסטי) המיוצר באזור פיימונטה. הוא משמש גם בייצור רבים מהיינות המחוזקים הצרפתיים המכונים vin doux naturels. באוסטרליה זהו גם הענב העיקרי המשמש לייצור מוסקט ליקר, מאזור היין ברוטרגלן במדינת ויקטוריה. דוגמאות צעירות, לא מיושנות ובלתי מחוזקות למוסקט בלאן נוטות להפגין את הארומה האופיינית "ענבים" של מוסקט, כמו גם תמציות הדרים, ורדים ואפרסק. דוגמאות מחוזקות ומבוגרות (במיוחד כאלה שעברו הזדקנות בחבית) נוטות להיות בצבע כהה מאוד בגלל חמצון הנותן ארומה של קפה, עוגת פירות, צימוקים וטופי[3].

מוסקט אלכסנדריה הוא זן מוסקט נוסף המשמש בדרך כלל בייצור של vin doux naturel צרפתי, אך הוא נמצא גם בספרד, שם הוא משמש לייצור רבים מהמוסקלטים הספרדיים המחוזקים. במקום אחר משתמשים בו לייצור יינות לבנים יבשים עד מתוקים, שכותרתם לעיתים קרובות מוסקטו באוסטרליה, קליפורניה ודרום אפריקה. באלזס ובחלקים ממרכז אירופה, מוסקט אוטונל משמש לייצור יינות יבשים ומבשמים במיוחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מוסקט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ J. Robinson Vines Grapes & Wines pg 183 Mitchell Beazley 1986 ISBN 1-85732-999-6
  2. ^ 1 2 J. Robinson, J. Harding and J. Vouillamoz Wine Grapes - A complete guide to 1,368 vine varieties, including their origins and flavours pgs 678-696 Allen Lane 2012 ISBN 978-1-846-14446-2
  3. ^ Wine & Spirits Education Trust Wine and Spirits: Understanding Wine Quality, pgs 6–9, Second Revised Edition (2012), London, ISBN 9781905819157