ספרות המוסר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מוסר (יהדות))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרות המוסר היא ענף של הספרות התורנית הכולל ספרים שנכתבו החל מימי הביניים שעיקרם חיזוק האמונה, חיי הרוח ותיקון המידות. לדברי משה הלברטל, מטרתו של ספר המוסר היא להציב דמות של טיפוס אנושי אידיאלי, שעל האדם לשאוף להידמות לו.[1] ניתן לחלק את ספרות המוסר לשתי חטיבות כרונולוגיות: ספרות המוסר של ימי הביניים, שעיקרה ספרות פילוסופיה ומשלים, וספרות המוסר שנכתבה החל מן המאה ה-18 ומגמתה צדק חברתי[דרושה הבהרה], שנכתבה בעיקר (אך לא רק) על ידי זרם המתנגדיםחסידות) .

ספרות המוסר בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי המוסר הראשונים נכתבו בערבית יהודית והתאפיינו בכתיבה פילוסופית. הבולטים שבהם הם חובת הלבבות לר' בחיי אבן פקודה, הגיון הנפש (או ספר המוסר) לר' אברהם בר חייא. ספרי המוסר הראשונים שנכתבו בעברית היו ספר מורא של אברהם אבן עזרא וספר המדע: הלכות יסודי התורה לרמב"ם. עוד בסוגה זו ניתן למנות את "אבן בחן" לר' קלונימוס בן קלונימוס ואת מסילת ישרים לרמח"ל, שאף שראה אור ב-1740, הוא משתייך לאותה מסורת פילוסופית.

סוגה נוספת של ספרי מוסר שהיו נפוצים בימי הביניים הם קובצי דרשות, משלים וסיפורי מוסר כגון ספר "בחינת עולם" לידעיה הפניני, ספר "נופת צופים" ליהודה מסר לאון, דרשות מהר"ל מפראג, "ספר המוסר" לר' זכריה אלצ'אהרי, שערי תשובה לר' יונה גירונדי ועוד. צורה נפוצה נוספת להצגת התוכן היא כצוואה של מנהיג תורני או כאיגרותיו (למשל איגרת הרמב"ן).

תת-סוגה נוספת של ספרות המוסר היא פירושים לספרים משלי (בתנ"ך) ופרקי אבותמשנה; כגון שמונה פרקים לרמב"ם), המספקים קרקע נרחבת להנחיות מוסריות לקוראים.

חסידי אשכנז יצרו במאה ה-13 ספרות מוסר יוצאת דופן, המושפעת מרעיונות מאגיים ומיסטיים, החשוב שבהם הוא ספר חסידים וכן צוואת רבי יהודה החסיד.

ספרות המוסר במאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-18 יצרו חכמים מקרב המתנגדים לחסידות ("ליטאים") ספרות מוסר עשירה בכמותה ובביטוייה החריפים "שיצאה בביקורת קשה על העשירים ובעלי השררה, על מעשי עוול של מנהיגי הקהילה ועל מצבם הקשה של המוני העם, ואף תבעה את תיקון המצב"[2]

אחד הספרים הראשונים בסוגה זו הוא קב הישר מאת ר' צבי הירש קאיידנובר (1706)[3] שראה אור עוד לפני פרוץ החסידות. ספר חשוב ומאוחר יחסית בסוגה זו הוא "שמירת הלשון" של ישראל מאיר הכהן ("החפץ חיים").

ספרו של אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא, יסוד ושורש העבודה (1782) מקשר בין המידות הראויות: היראה, האהבה לה', התשובה, ההקפדה על קדושה וטהרה והענווה והכוונה בתפילה; לבין הקבלה.

בהאימפריה העות'מאנית נדפסו החל מן המאה ה-18 ספרי מוסד רחבי תפוצה כגון פלא יועץ של ר' אליעזר פאפו ושבט מוסר של ר'אליהו הכהן[4] שראה אור בלדינו ב-1722 שעיקרו תיאורים רבים ומפחידים של הגיהנום הצפוי לחוטאים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה הלברטל, סרטונים חלק א: חובות הלבבות – ר' בחיי אבן פקודה, סרטון באתר יוטיוב
  2. ^ שמואל אטינגר, תולדות ישראל בעת החדשה, הוצאת דביר, תשכ"ט - 1969, עמ' 54
  3. ^ קב הישר
  4. ^ שבט מוסר