מועדון גברים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מועדון הגברים Savile Club בלונדון, 2010

מועדון גברים, או מועדון ג'נטלמנים, הוא מועדון חברתי פרטי המיועד לגברים. מועדונים מסוג זה נוסדו במקור עבור בני המעמד העליון באנגליה במאה ה-18, ולאחר מכן קמו מועדונים דומים במקומות נוספים בעולם.

מועדון גברים מכיל בדרך כלל פינת אוכל, בר, ספרייה, חדר ביליארד, ומספר חדרים המיועדים לקריאה, משחקים או מפגשים חברתיים. במועדונים רבים יש גם חדר כושר, וחלקם מיועדים לעוסקים בענפי ספורט כגון שיט, סקי וטיפוס הרים.

השם מועדון חברים מקובל כיום לציון מועדונים המקבלים לשורותיהם גברים ונשים כאחד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועדון הגברים הראשון היה White's (אנ'), שנוסד בלונדון בשנת 1693. המועדון עדיין קיים כיום, והוא נחשב בעיני רבים למועדון הפרטי האקסקלוסיבי ביותר בלונדון. במהלך המאה ה-18 הוקמו מועדוני גברים רבים בווסט אנד של לונדון, בעיקר באזור סנט ג'יימס, וחלקם עדיין פעילים כיום. מועדונים אלה היו אריסטוקרטיים באופיים, ובדרך כלל כללו משחקי הימורים, שהיו בלתי-חוקיים מחוץ למועדונים אלו.

מועדוני הגברים בלונדון הגיעו לשיא הפופולריות בשנות ה-80 של המאה ה-19, אז פעלו בה מעל ל-400 מועדונים. אחד ההסברים לתופעה קשור לחוקי זכות הבחירה באנגליה (אנ') ששונו מספר פעמים במהלך המאה ה-19 ובכל שינוי נוספו גברים רבים לפנקס הבוחרים. גברים אלו חשו שהמעמד החברתי שלהם עלה עקב השינויים בחוק. תחושת הגבריות שלהם התגברה, והם ניסו להתקבל למועדוני הגברים בעיר. המועדונים הוותיקים חששו מהרחבת השורות, ולכן הוקמו מועדונים חדשים רבים כדי לענות על הביקוש. תופעה זו נצפתה שוב בשנת 1918, בה נחקק "חוק ייצוג העם (אנ')", שהרחיב עוד יותר את זכות הבחירה, ושוב נפתחו בלונדון מועדוני גברים חדשים.

בסוף המאה ה-19 רוב הגברים במעמד הביניים ומעלה היו חברים במועדוני גברים. אדם שלא התקבל לאף מועדון כונה "אל-מועדוני" (unclubabble, מילה שהומצאה על ידי סמואל ג'ונסון).

בדרך כלל מועדוני הגברים התאפיינו בכך שחבריהם התעניינו בפוליטיקה, ספרות, ספורט, אמנות, מכוניות ותיירות. לעיתים קרובות חלק מחברי המועדון היו חברים מילדות או מהשירות הצבאי.

המועדונים לא שימשו למופעי בידור, אלא היו מעין מקום מפלט מהעבודה ומחיי המשפחה, בדומה לבתי קפה באימפריה העות'מאנית (אנ'). חברי המועדון היו משחקים משחקי חברה, אוכלים ארוחה קלה, ובחלק מהמועדונים היו חדרים ללינת לילה, ששימשו בעיקר לגברים צעירים שסיימו את לימודיהם אך לא יכלו עדיין להרשות לעצמם לשכור דירה בלונדון.

בסוף המאה התשע עשרה הוקמו גם מועדוני נשים, במתכונת דומה למועדוני גברים. עם השנים הם הפכו למועדונים פרטיים המיועדים לנשים וגברים כאחד, וכיום פועל רק מועדון אחד בלונדון המיועד לנשים בלבד.

המועדונים אירחו מדי פעם גם אורחים של חברי המועדון. הרולד מקמילן נהג להתארח באופן זה במועדוני הגברים היוקרתיים ביותר בלונדון.

לכל מועדון היו דרישות קבלה מחמירות, ורשימות המתנה בנות שנים ארוכות. ידועים מספר מקרים של אנשים שהתקבלו למועדון לאחר תקופת המתנה של 16 שנה. דרישות אלה התמתנו בהדרגה בתחילת המאה ה-20, ומשנות השבעים ואילך החלו מועדונים רבים לקבל נשים וגברים כאחד.

מועדוני גברים מופיעים רבות בספרות, בעיקר של סופרים אנגלים או כאלו העוסקים בתרבות האנגלית, כגון מועדון הפיקוויקים, מסביב לעולם בשמונים יום, ספרי ג'יימס בונד וספריו של פ. ג. וודהאוס.

תהליך הקבלה למועדוני גברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום, אדם המעוניין להתקבל למועדון צריך להכיר כמה חברים בו במשך תקופה ארוכה, ואלה ממליצים עליו בפני ועדת קבלה. קיימת רשימת המתנה ארוכה של מועמדים. כאשר מגיע תורו של המועמד, ועדת קבלה רשאית לראיין אותו, ולשמוע טיעוני תמיכה או התנגדות מצד חברים אחרים. לכל מועדון יש קריטריונים לקבלת חברים, אך לרוב הם אינם מוגדרים במפורש, ומועמדים מתקבלים או נדחים ללא כל נימוק. אם מועמד נדחה, מצפים מאלה שהמליצו עליו לפרוש מהמועדון, מכיוון שהם הציעו מועמד לא-ראוי. אירוע כזה מתרחש לעיתים נדירות, כי בדרך כלל אחד מחברי הוועדה ניגש לשוחח עם הממליצים ורומז להם להסיר את המועמד מהרשימות, כדי למנוע מבוכה לכל הנוגעים בדבר.

מועדוני גברים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום קיימים מועדוני גברים ברחבי העולם, בעיקר במדינות חבר העמים הבריטי ובארצות הברית. מועדונים רבים מציעים אירוח הדדי לחברי מועדונים אחרים בעת נסיעה לחו"ל.

הממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלונדון קיימים כמה עשרות מועדוני גברים, חלקם מיועדים לעוסקים בענפי ספורט כגון שייט, סקי וטיפוס הרים. מועדוני גברים שהוקמו במאה ה-19 פעילים כיום גם מחוץ ללונדון, בערים אדינבורו, בלפסט, בריסטול, ברמינגהם, ג'רזי, ליברפול, מנצ'סטר וקרדיף.

חידושי התקשורת הטכנולוגית העיבו על האופי המסורתי של מועדוני הגברים בממלכה, ואי לכך נהוג בהם להימנע משיחות בענייני עבודה וכספים, ואסור להיכנס אליהם עם מחשב נייד או טלפון סלולרי.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועדון ייל בניו יורק, נוסד בשנת 1897

מועדוני הגברים הוותיקים ביותר בארצות הברית נוסדו במאה ה-18. הראשון היה South River Club באנאפוליס, מרילנד, שנפתח בסביבות שנת 1700. אחריו, בשנת 1732, נפתח באזור כפרי בפנסילבניה מועדון גברים המיועד לעוסקים בדיג.

כיום קיימים ברוב הערים הגדולות בארצות הברית מועדוני גברים מסורתיים. רבים מהם קשורים למועדונים ותיקים בלונדון ובמקומות אחרים בעולם. בערים הבאות פועלים כיום לפחות חמישה מועדוני גברים: אטלנטה, בוסטון, דטרויט, דנוור, לוס אנג'לס, ניו אורלינס, ניו יורק, סיאטל, סינסינטי, סן פרנסיסקו, פילדלפיה ושיקגו. בניו יורק עצמה יש כ-40 מועדוני חברים, בהם מועדון ייל (אנ'), שהוא הגדול ביותר בעולם. הוא שוכן במבנה בן 22 קומות וחברים בו כ-11,000 גברים ונשים. החברות במועדון מוגבלת לבוגרים ולסגל האקדמי של אוניברסיטת ייל.

מועדונים אלה מכונים בארצות הברית "מועדון חברים" או "מועדון פרטי", מכיוון שהכינוי "מועדון גברים" משמש בדרך כלל למועדון חשפנות.

מדינות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועדון גברים במונטריאול, קנדה.

מועדוני גברים משגשגים כיום במדינות שהיו תחת שליטת האימפריה הבריטית, בפרט בהודו, פקיסטן ובנגלדש. כמו כן קיימים מועדוני גברים רבים במדינות חבר העמים הבריטי: אוסטרליה, אירלנד וקנדה.

במספר ערים נוספות בעולם קיים מועדון גברים שהוקם על ידי קהילה של יוצאי הממלכה המאוחדת שהתגוררו בעיר. בין השאר קיימים מועדונים כאלה בערים גדולות בארגנטינה, דרום אפריקה, הונג קונג, יפן, פרו, צ'ילה, צרפת, סינגפור ותאילנד.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל לא הוקמו מועדוני גברים במתכונת הבריטית, אם כי קיימים מועדוני ספורט ומועדונים בהם נפגשים אנשי עסקים, בהם המועדון המסחרי והתעשייתי[1].

בשנת 2018 עלתה יוזמה להקים ביפו מועדון חברים, לנשים וגברים, של רשת סוהו האוס (אנ'), שבסיסה בלונדון ולה כ-30 מועדונים ב-10 מדינות[2]. המועדון נפתח באוקטובר 2021[3].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]