הוצאת שם רע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מוציא שם רע)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בהלכה, הוצאת שם רע פירושה לפרסם על אדם דברים רעים שלא ביצע אותם, להבדיל מלשון הרע שנאמר על דברים רעים (או דברים נייטרליים) שאכן עשה אותם האדם. אמירת דברים טובים שעלולה לגרום לאחרים לומר לשון הרע (למשל, אמירת טוב על אדם לשונאיו) אף היא אסורה, ונקראת "אבק לשון הרע".

במשפט הישראלי משמעות המושגים שונה, ועבירת לשון הרע היא זו שכוללת אמירת דברים שליליים שקריים על אדם. אמירת אמת, גם אם היא שלילית, מותרת על פי החוק, אבל רק במקרים שבהם יש באמירה עניין ציבורי.

המקור בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג מופיע בתורה[1] בקשר לאדם שהוציא שם רע על נערה המאורסה לו, שלכאורה נבעלה לאדם אחר לאחר שכבר קידש אותה. כשמתברר השקר, העונש הוא תשלום של מאה כסף לאבי הנערה, וכן לא יכול יותר הבעל לגרשה כל ימיו.

אם מתברר כי אמת דיבר, ואכן היא זינתה בין ארוסיה לנישואיה, דינה בסקילה על פתח בית אביה. גם התברר שזינתה לאחר הנישואין, גם אז דינה בסקילה, למרות שבאופן רגיל העונש על זנות לאחר הנישואין הוא חנק, ולכן דין זה מוגדר כחידוש.

ההרחבה למושג זה נמצאת כבר במסכת ערכין[2] שם נכתב "אמר ריש לקיש מאי דכתיב (ויקרא יד) זאת תהיה תורת המצורע זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע" - הגמרא מרחיבה את המושג להוצאת שם רע כללית על כל אדם ובכל הקשר והעונש על כך הוא צרעת (בדומה ללשון הרע). בהקשר הזה מופיע המושג הוצאת שם רע גם בספרי הראשונים והאחרונים.

מאפיינים הלכתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאת שם רע נחשבת לאחת העבירות החמורות שבין אדם לחברו עד כדי כך שלמרות שביהדות הגישה כלפי אדם המביע חרטה על מעשיו סלחנית והנעלב נדרש למחול על עלבונו, בהוצאת שם רע לא קיימת דרישה זו והנעלב רשאי שלא למחול למוציא השם הרע. התלמוד הירושלמי קובע: "ומניין שלא יהא המוחל אכזרי [מלמחול] וכו' א"ר ייסה הדא דתימר (זה שתאמר [שצריך למחול]) שלא הוציא לו שם רע, אבל הוציא לו שם רע אין לו מחילה עולמית".[3]

כמו כן, קיים חרם קדמונים מיוחד על הוצאת שם רע על מת.

עונשו של מוציא שם רע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קנס (הלכה)

לפי דין תורה, עונשו של מוציא שם רע הוא תשלום קנס, שנאמר: " וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף, וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה--כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע, עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל"[4]. בעונש זה נענש המוציא שם רע בידי אדם, כלומר בידי בית דין. בידי שמים עונשו של המוציא שם רע, חמור יותר והוא חייב מיתה. בתורה ישנה התייחסות למוציא שם רע רק בהקשר לנערה ובטענת אי מציאת בתולים, אולם דינו מוציא שם רע על חבירו לא התבאר במקרא.

הרב ישראל איסרלן לומד דין מוציא שם רע, מדינו של המבייש את חבירו, שרבי יוסי בר אבין בתלמוד[5] פטרו מעונש "אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר אבין, זאת אומרת: ביישו בדברים פטור מכלום. " עם כל זאת ישנה דעה רווחת בפוסקים שיש לבית דין כח להעניש את המוציא שם רע על חבירו, עונש זה מסור בידי הדיינים. המקור לדין זה הוא הנאמר בתלמוד[6] "דתניא: הקורא לחבירו עבד - יהא בנידוי, ממזר - סופג את הארבעים, רשע - יורד עמו לחייו." לפי הסברו של הרא"ש התלמוד לא התכוון בדווקא לעונשים אלו אלא העונש מסור לדיין. דברי הרא"ש נפסקו בספרי ההלכה[7].

על חומרת עוון זה נכתב בתוספתא מקל וחומר מעונשם של חטא המרגלים שעליהם נאמר: "וַיָּמֻתוּ, הָאֲנָשִׁים, מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ, רָעָה--בַּמַּגֵּפָה, לִפְנֵי השם"[8]: "ומה אם אלו שלא הוציאו שם רע אלא על עצים ועל אבנים נענשו, ולא עונש מועט אלא עונש מרובה, ולא עונש לשעה אלא עונש לדורות, המוציא שם רע על חברו, כיוצא בו על אחת כמה וכמה"[9]

רבנו יונה בספרו שערי תשובה מוסיף כי המוציא שם רע בענייני פגם משפחה, למרות שמת, אין לו כפרה לעולם, כיוון שלא פגם רק באדם החי שיכול למחול לו, אלא גם בהוריו והורי הוריו שכבר אינם בחיים.[10].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]