מוקצה מחמת מצווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מוקצה מחמת מצווה הוא דין בהלכות מוקצה. על פי דין זה, חפץ שייוחד על ידי אדם לשימוש של מצווה ומחמת כך נאסר בהנאה, הופך ל'מוקצה' ונאסר בטילטול בשבת, ודינו כמוקצה מחמת גופו.

טעמו ומקורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו איסור מוקצה זה הוא מדברי התלמוד במסכת שבת, שם נאמר שאף לדעת רבי שמעון שמקל בדיני 'מוקצה', מתקיים דין מוקצה מחמת מצווה:

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אין מוקצה לרבי שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו

טעם הדבר הוא שחפצי מצווה נחשבים מוקצים הוא שמאחר שחפצים אלו אסורים בהנאה, אין להם שימוש המותר בשבת, ולכן האדם מקצה את דעתו משימוש בחפץ.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל חפץ המיוחד לשימוש של מצווה, כגון: סכך, דפנות, וארבעת המינים, וכן קישוטי הסוכה, נחשבים 'מוקצה מחמת מצווה', וכל זמן שאסור להשתמש בהם לשימוש אחר, החפץ נחשב 'מוקצה', ונאסר אף בטלטול בשבת ויום טוב.

תנאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם אדם התנה בערב החג ואמר: "אני מתנה שאינני מסלק את דעתי מנויי הסוכה כל בין השמשות של ערב החג, ואהנה מהם מתי שארצה", אז הוא רשאי ליהנות מהם בכל עת, כיון שלא נעשו מוקצה בבין השמשות בערב החג, ולכן יהיו מותרים גם בטלטול בשבת.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.