מוקצה מחמת מצווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

'מוקצה מחמת מצווה' הוא דין בהלכות מוקצה, ועניינו הוא שחפץ שייחדו אדם לשימוש של מצווה אשר מחמת כך החפץ נאסר בהנאה, במקרה זה נהפך החפץ ל'מוקצה' ונאסר בטילטול בשבת ודינו כמוקצה מחמת גופו.

טעמו ומקורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו איסור מוקצה זה הוא מדברי התלמוד במסכת שבת, שם אמרו שאף לדעת רבי שמעון שמקל במוקצה, מכל מקום מודה רבי שמעון במוקצה מחמת מצווה:

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אין מוקצה לרבי שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו

טעם הדבר שחפצי מצווה נחשבים מוקצה, הוא מאחר שחפצים אלו אסורים בהנאה, נמצא שאין לו שום שימוש המותר בשבת, והאדם מקצה את דעתו משימוש בחפץ.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל חפץ המיוחד לשימוש של מצווה, כגון: סכך, דפנות, וארבעת המינים, וכן קישוטי הסוכה, נחשבים 'מוקצה מחמת מצווה', וכל זמן שאסור להשתמש בהם לשימוש אחר, החפץ נחשב 'מוקצה', ונאסר אף בטלטול בשבת ויום טוב.

תנאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם התנה בערב החג ואמר: "אני מתנה שאינני מסלק את דעתי מנויי הסוכה כל בין השמשות של ערב החג, ואהנה מהם מתי שארצה", רשאי ליהנות מהם בכל עת, כיון שלא נעשו מוקצה בבין השמשות בערב החג, ולכן יהיו מותרים גם בטלטול בשבת.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.