מות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מות
𐤕𐤅𐤌, מות, موت‎‎
תרבות מיתולוגיה כנענית, Ugaritic religion עריכת הנתון בוויקינתונים
אלים מקבילים תנטוס, פלוטו, האדס עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מוֹת הוא אל המוות והשאול במיתולוגיה הכנענית. הוא בנו של אל ראש האלים, אחיהם של בעל, ים וענת. הוא האחראי על מוות, בצורת, עקרות ורעב. נקרא בשירה האוגריתית לעיתים בשם הכפול "מות-ויגון". מקבילו היווני הוא האדס והרומי פלוטו.

מקור שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות שמו היא משורש המילה מוות, הקיים בכל השפות השמיות. כינויים נוספים שלו בשירה האוגריתית הם "ידד" ו"מידד" מלשון ידידות ואהבה, כאשר נעשה פה שימוש בלשון סגי נהור, כדי לא לבטא את הדברים הרעים בשמם. כך שלמעשה הוא אינו אהובו של אל ראש הפנתיאון אלא דווקא שנואו. גם פילון מגבל מתייחס אל מות כאלוהי המוות וכמלך השאול. על פי השירה האוגריתית מות מחזיק בידו שבט שכול ושבט אלמון. בפולחן ובדת האוגרית אין מנהגי תפילה וזבח לכבודו. כאל המוות עדיף להימנע ממנו.

אפיונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירה האוגריתית, בעלילות בעל וענת, מות מתואר כאחד האלים העוצמתיים ביותר שמשתווה בכוחו לבעל האדיר. הוא בעל פה קוסמולוגי אדיר ממדים, שיכול לבלוע כל מי שעומד בדרכו. פעולת הבליעה מעלימה את מי שנבלע, ומעבירה אותו לממלכת המתים, אבל לא מכלה את קיומו. הוא מתואר כמי שגרונו משתוקק לנפשות של בני אדם, והוא לא יכול לבוא על סיפוקו ולהשביע את רעבונו זה. יש לו תאווה אינסופית לבלוע וכל מי שמתקרב אליו עלול להבלע. כאשר בעל שולח את שליחו למות, בעל מזהיר אותו שלא יתקרב יתר על המידה משום שמות עלול לבלוע אותו. כאשר מות מאיים על בעל שיבלע אותו, בעל מפחד ונכנע ללא קרב. כאשר מות פוגש את ענת הוא מתרברב בפניה שבלע את בעל אחיה כמו גדי. אך ענת אלת המלחמה, היא בין האלים היחידים המסוגלים לעמוד כנגד מות, והיא מצליחה להביסו וזורעת את בשרו בשדות למאכל לציפורים, ומחיה את בעל.

מקומו של מות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המיתולוגיה הכנענית שוהה האל מות בממלכת המתים, ששכנה מתחת לאדמה, ונקראה "חמירי" (hmiry), (או לדעת קאסוטו "המרי" מלשון מהמורה[1]) שניתן להקבילה למושג השאול בתנ"ך. כמו ביהדות הקדומה, גם במיתולוגיה הכנענית לא היה קיים המושג "גיהנום" או מקבילה אחרת שלו. ממלכת המתים הכנענית, שנחשבה כ"עולם שמעבר לחיים" נחוותה כמקום של חירות ושחרור ("בית החופשית" באוגרית "בת חפתת"), שנשמות המתים השוכנות בו מבלות את ימיהן בסעודות ובמשתאות.

הראייה הכנענית של המוות הייתה סופית ומוחלטת, בלא מושג המקביל לתחיית המתים, והנשמות הנכנסות לממלכת המתים אינן יוצאות. לפי המיתולוגיה הכנענית, בניגוד לנשמות בני האדם, היו האלים נכנסים אליה ויוצאים ממנה באופן סדיר. שפשו, אלת השמש השוכנת בשמים במשך היום, מגיעה לעולם התחתון כל יום אחרי שקיעתה בערב. "קבר שפשו" הוא אחד מן הכינויים שמופיעים בלוחות אוגרית עבור עולם המתים.

ההסבר הכנעני לעונות השנה אף הוא מסתמך על קיומה של חמירי, ממלכת המתים והשאול. בעל הדד, אחיו של האל מות, מבלה מחצית מן השנה בעולם המתים, משך זמן זה הוא עונת הקיץ החמה והשחונה, שבה אין גשמים. מדי שנה מגיעה אחותו ענת, אלת המלחמה, כדי להילחם עם האל מות ולהחזיר את בעל הדד, אל החורף הטוב, הנותן חיים.

מות ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר ירמיה ט' כ' (מצוין בסעיף הבא), מתואר אחד הרמזים הברורים ביותר להכרת מיתוסי כנען הצפוניים בממלכת יהודה. בלוחות אוגריתיים (CA 3 II, שורות 124-127), נמצאו הקבלות דומות להפליא בסיפור עלילת בעל הבונה את ארמונו, כאשר כושר וחסיס, אל המלאכה והאומנות מקבל הנחיה ברורה: אל לו לכושר וחסיס להקים צוהר או חלון בארמון הבעל. חששו של בעל הוא מפני אחיו, מות, אשר על פי תיאורו, נהג לחדור דרך חלונות הבתים בלילות כדי לטרוף את החיים אל ממלכתו, שאול.

הרמזים בפסוק מספר ירמיה מקבילים: "מות", "חלונינו", "ארמנותינו". וכן, האנשת המות לישות בפני עצמה המכריתה עוללים ובחורים.

קאסוטו סובר שבתנ"ך יש בכמה מקומות התייחסות אל מות כאל ישות פרסונלית בדומה למות הכנעני, רק שלפי ההשקפה הישראלית מות ירד ממדרגה של אל למדרגה של שד ומאוחר יותר למלאך המוות, אף שאופיו נשאר כשהיה. הוא מתואר כמי כבעל נפש עזה, שאינו יודע שבע, ושפיו פעור לבלוע תמיד. נוכל למצוא בתנ"ך התייחסויות רבות המכוונות כלפיו, כתיאור של ישות פרסונלית המתגנבת לתוך העיר: "כִּי עָלָה מות בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ, לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת" (ירמיה ט', כ); כמקום נסתר בעל שערים: "הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם, וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתּ? הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מות, וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה?" (איוב ל"ח, טו-יז); כיישות בולענית בעל רצון אינסופי לכלות ולבלוע כל דבר: "לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ, וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק..." (ישעיה ה', יד), ובדומה לכך: "אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ, וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע" (חבקוק ב', ה). באיוב (י"ח י"ג) הוא מתואר כמי שיש לו בן: "יֹאכַל בַּדָּיו, בְּכוֹר מָוֶת" (איוב י"ח, יג) – בן שבו יש את התגשמות המחלות. בפסוק העוקב הוא מתואר כ-""מֶלֶךְ בַּלָּהוֹת" (שם, י"ד).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מ. ד. קאסוטו, האלה ענת, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ח, עמ' 47-49
  • John C. Gibson, "Canaanite Myths and Legends", T.& T. Clark Publishers Ltd., September 2004

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מ. ד. קאסוטו, האלה ענת, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ח, עמ' 48.