מות
 | |
| כינוי |
ידד, מידד  |
|---|---|
| תרבות |
מיתולוגיה כנענית, דת אוגריתית |
| אלים מקבילים |
תנטוס, האדס, פלוטו, האנשה של המוות |
  | |
מוֹת הוא אל המוות והשאול במיתולוגיה הכנענית. הוא בנו של אל ראש האלים, אחיהם של בעל, ים וענת. הוא האחראי על מוות, בצורת, עקרות ורעב. מקבילו היווני הוא האדס והרומי פלוטו.
שמותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
משמעות שמו היא משורש המילה מוות, הקיים בכל השפות השמיות.[דרוש מקור] כינויים נוספים שלו בשירה האוגריתית הם ידד ומדד ('מדד אִלמ מות' - מיודד האלים מות) מלשון ידידות ודודים בלשון סגי נהור, כדי לא לבטא את הדברים הרעים בשמם, כך למעשה הוא אינו אהוב האלים אלא דווקא שנואם, ומות ושר,[1] כלומר "מות שהוא שׂר", בדומה לשמות כפולים אוגריתיים אחרים כגון כושר וחסיס. כינוי נוסף של מות, הבא יחד עם הכינוי "ידד אִל" או "ידד בנ אִל" הוא "עֿזר", כלומר עזוז, גיבור מלחמה. גם פילון מגבל מתייחס אל מות (Μουθ) כאלוהי המוות והמקביל הפיניקי לפלוטון - מלך השאול.[2]
אפיונו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשירה האוגריתית, בעלילות בעל וענת, מות מתואר כאחד האלים העוצמתיים ביותר, וכאשר עוזרו נשלח לבעל, הוא חוזר בבכי לביתו ותוהה על גורל שלטונו.[3] מוֹת מתאר את עצמו כמי שנפשו מתאווה תמיד להמית, וכמי שאוכל בשתי ידיו, ובוצעים לפניו שבע מנות ומוזגים לפניו כוס [גדולה] כמו כד.[4] מות מתואר כמחזיק בידו מטה שכול ומטה אלמון ('בדה חֿט תֿכל בדה חֿט אֻלמנ' - בידו חוטר שכול, בידו חוטר אלמון).[5] בפולחן ובדת האוגרית לא נמצאו מנהגי תפילה וזבח לכבודו, אולם המואבים עבדו את מקבילו בעל פעור, זבחו לו וקראו על שמו יישובים.[6]
הוא מתואר כמי שגרונו משתוקק לנפשות של בני אדם, והוא לא יכול לבוא על סיפוקו ולהשביע את רעבונו זה. יש לו תאווה אינסופית לבלוע. כאשר בעל שולח את שליחו למות, הוא מזהיר אותו שלא יתקרב יתר על המידה משום שמות עלול לבלוע אותו. כאשר מות מאיים על בעל שיבלע אותו, בעל מפחד ונכנע ללא קרב. כאשר מות פוגש את ענת הוא מתרברב בפניה שבלע את בעל אחיה כמו גדי. אך ענת, אלת המלחמה, היא בין האלים היחידים המסוגלים להתמודד עם מות, והיא מצליחה להביסו וזורעת את בשרו בשדות למאכל לציפורים, ומחיה את בעל.
מקומו של מות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי המיתולוגיה הכנענית שוהה האל מות בממלכת המתים, ששכנה מתחת לאדמה ונקראה המרי (מאותו שורש של המילה מהמורה, שמשעותו כנראה היא "שטף, בלע"[7]), וניתן להקבילה למושג השאול בתנ"ך. מושבו של מות מתואר "מכ כסאֻ תֿבתה חֿחֿ ארצ נחלתה",[8] כלומר "מך[9] כיסא שבתו, חוח[10] ארץ נחלתו". כמו ביהדות הקדומה, גם במיתולוגיה הכנענית לא היה קיים המושג "גיהנום" או מקבילה אחרת שלו. ממלכת המתים הכנענית, שנחשבה כ"עולם שמעבר לחיים" נחוותה כמקום של חירות ושחרור ("בית החופשית", באוגרית "בת חפתֿת").
הראייה הכנענית של המוות הייתה סופית ומוחלטת, בלא מושג המקביל לתחיית המתים, והנשמות הנכנסות לממלכת המתים אינן יוצאות. לפי המיתולוגיה הכנענית, בניגוד לנשמות בני האדם, היו האלים נכנסים אליה ויוצאים ממנה באופן סדיר. שפשו, אלת השמש השוכנת בשמים במשך היום, מגיעה לעולם התחתון כל יום אחרי שקיעתה בערב. "קבר שפש" הוא אחד מן הכינויים שמופיעים בלוחות אוגרית עבור עולם המתים.
ההסבר הכנעני לעונות השנה אף הוא מסתמך על קיומה של חמירי, ממלכת המתים והשאול. בעל הדד, אחיו של האל מות, מבלה מחצית מן השנה בעולם המתים, משך זמן זה הוא עונת הקיץ החמה והשחונה, שבה אין גשמים. מדי שנה מגיעה אחותו ענת, אלת המלחמה, כדי להילחם עם האל מות ולהחזיר את בעל הדד, אל החורף הטוב, הנותן חיים.
מות ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספר ירמיה ט' כ' (מצוין בסעיף הבא), מתואר אחד הרמזים הברורים ביותר להכרת מיתוסי כנען הצפוניים בממלכת יהודה. בלוחות אוגריתיים (CA 3 II, שורות 124–127), נמצאו הקבלות דומות להפליא בסיפור עלילת בעל הבונה את ארמונו, כאשר כושר וחסיס, אל המלאכה והאומנות מקבל הנחיה ברורה: אל לו לכושר וחסיס להקים צוהר או חלון בארמון הבעל. חששו של בעל הוא מפני אחיו, מות, אשר על פי תיאורו, נהג לחדור דרך חלונות הבתים בלילות כדי לטרוף את החיים אל ממלכתו, שאול.
הרמזים בפסוק מספר ירמיה מקבילים: "מות", "חלונינו", "ארמנותינו". וכן, האנשת המות לישות בפני עצמה המכריתה עוללים ובחורים.
קאסוטו סובר שבתנ"ך יש בכמה מקומות התייחסות אל מות כאל ישות פרסונלית בדומה למות הכנעני, רק שלפי ההשקפה הישראלית מות ירד ממדרגה של אל למדרגה של שד ומאוחר יותר למלאך המוות, אף שאופיו נשאר כשהיה. הוא מתואר כמי כבעל נפש עזה, שאינו יודע שבע, ושפיו פעור לבלוע תמיד. נוכל למצוא בתנ"ך התייחסויות רבות המכוונות כלפיו, כתיאור של ישות פרסונלית המתגנבת לתוך העיר: ”כִּי עָלָה מות בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ, לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת” (ירמיה ט', כ); כמקום נסתר בעל שערים: ”הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם, וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתּ? הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מות, וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה?” (איוב, ל"ח, ט"ו–י"ז); כיישות בולענית בעל רצון אינסופי לכלות ולבלוע כל דבר: ”לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ, וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק...” (ישעיה, ה', י"ד), ובדומה לכך: ”אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ, וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע” (חבקוק, ב', ה'). באיוב (י"ח י"ג) הוא מתואר כמי שיש לו בן: ”יֹאכַל בַּדָּיו, בְּכוֹר מָוֶת” (איוב י"ח, יג) – בן שבו יש את התגשמות המחלות. בפסוק העוקב הוא מתואר כ-”"מֶלֶךְ בַּלָּהוֹת” (שם, י"ד).
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מ. ד. קאסוטו, האלה ענת, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ח, עמ' 47–49
- John C. Gibson, "Canaanite Myths and Legends", T.& T. Clark Publishers Ltd., September 2004
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "חגיגת המתים הכנענית בחורף", מאת כרמית מזרחי - אתר "כישופים"
- מיתולוגיה כנענית ואוגרית, מאת כריסטופר סירן (באנגלית)
- מות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מות (אל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ לוח UT 52 שו' 8.
- ^ מ. ד. קאסוטו, האלה ענת, מוסד ביאליק, תשכ"ה, עמ' 48
- ^ לוח UT 51 VII שו' 40-47.
- ^ לוח אב"א, א, 18–22, קאסוטו
- ^ לוח UT 52 שו' 8–9. והשווה ”שְׁכוֹל וְאַלְמֹן” (ישעיה, מ"ז, ט').
- ^ ”וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל” (במדבר, כ"ה, א'–ג'), ”וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן” (במדבר, כ"ג, כ"ח), וכן בית פעור מדברים, ג', כ"ט, דברים, ל"ד, ו', ויהושע, י"ג, כ'
- ^ ”יִמּוֹטוּ עֲלֵיהֶם גֶּחָלִים בָּאֵשׁ יַפִּלֵם בְּמַהֲמֹרוֹת בַּל-יָקוּמוּ” (תהלים, ק"מ, י"א)
מ. ד. קאסוטו, האלה ענת, מוסד ביאליק, תשכ"ה, עמ' 48. צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 266. - ^ לוח UT 51 VIII שו' 12-14.
- ^ נמוך, שפל: ”וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ” (ויקרא, כ"ז, ח'), ”וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ” (ויקרא, כ"ה, ל"ה)(באוגריתית גם נמצא הפועל 'לימכ' באותה משמעות).
- ^ מערה, נקיק: ”וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת” (שמואל א', י"ג, ו').
| אלים במיתולוגיה הכנענית | ||
|---|---|---|
| מפחרת האלים | אל • אשרה • בעל־הדד • ענת • עשתרת • דגן • אדון • בעלת גבל • בוהו • מוֹת • בעל פעור • ים • שמש • ירח • כושר וחסיס • כושרות • רשף • חורון • קדש • אשמון • עשתר • כמוש • מלך • קוס • יהוה • שחר • שלם • צד • נכל ואב • שכמן ושנם • לויתן • תנין (אנ') • מלקרת • תנת • בעל חמון • פמי (אנ') • סכן • צדק (אנ') • מישור (אנ') • שלמן • גד | 
|
| אתרים מקודשים | מרום צפון • חכפת • כפתר • עשתרות • תותול | |
| ספרוּת | שירה אוגריתית: עלילות בעל וענת ‧ עלילת אקהת ‧ עלילת כרת ‧ הולדת שחר ושלם ‧ חתונת ירח ונכל ‧ לחש עלילת האלים הנאבקים בנחש • כתבי סכניתן | |
| פולחן | במות • מרזח • פסלים מצבות • מצבות נדר • בית אל • כס עשתרת • מקדש מגדול • תרפים • נסך וקטורת • מזבחות אבן ונחושת • קורבנות, זבחים, מנחות, זבח חלב, שלמים, כליל ועולות • העלאה באוב | |
| בעלי תפקידים | כהנים • קדשים | |