מזרח פקיסטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מזרח פקיסטן
בנגלית: পূর্ব পাকিস্তান
אורדו: مشرقی پاکستان
Flag of Pakistan.svgEmblem of East Pakistan (1955-1971).svg
East Pakistan (orthographic projection).svg

מפה של האיחוד הפקיסטני:

  מזרח פקיסטן
  מערב פקיסטן
המנון לאומי Pakistan Zindabad עריכת הנתון בוויקינתונים
ממשל
משטר
ראש מדינה נשיא פקיסטן
נשיא פקיסטן
ראש הרשות המבצעת ראש ממשלת פקיסטן
ראש ממשלת פקיסטן
שפה נפוצה בנגלית, אנגלית
עיר בירה דאקה
(והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת East Bengal Legislative Assembly עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אסיה
היסטוריה
הקמה חלוקת הודו, פירוק הראג' הבריטי
חלוקת הודו 15 באוגוסט 1947
פירוק מלחמת העצמאות של בנגלדש
מלחמת העצמאות 16 בדצמבר 1971
ישות קודמת

פקיסטןפקיסטן מזרח בנגל

הראג' הבריטיהראג' הבריטי הראג' הבריטי
ישות יורשת

בנגלדשבנגלדש  בנגלדש

הודוהודו  הודו [א]
אוכלוסייה בעבר 44,251,826 (נכון ל-1951מזרח בנגל))
דמוגרפיה
דת אסלאם
כלכלה
מטבע רופי פקיסטני
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מזרח פקיסטןבנגלית: পূর্ব পাকিস্তান; באורדו: مشرقی پاکستان) היה חלק של פקיסטן בין השנים 1947 ו-1971, והשתרע על פני שטחי בנגלדש של ימינו. הוא גבל בהודו ובבורמה (כיום מיאנמר), עם חוף ים לכיוון מפרץ בנגל. המזרח-פקיסטנים נודעו גם כ-"פקיסטנים בנגלים", כדי להבדיל אותה מהמדינה ההודית מערב בנגל (או "הודו הבנגלית").

שמה של מזרח פקיסטן שונה ממזרח בנגל על ידי התוכנית "יחידה אחת", שהנהיגה ממשלת פקיסטן ומטרתה הייתה ליצירת שתי מדינות פקיסטניות: מזרח ומערב. חוקת פקיסטן של שנת 1956 אמרה כי באספה הלאומית של פקיסטן 300 חברים: 150 מכל מדינה. משם כך, מספר פוליטיקאים בנגלים נבחרו לתפקידים נבחרים בממשלת פקיסטן. איוב ח'אן, אחד מנשיאי פקיסטן, החל מאבק נגד פרו-דמוקרטיים לאחר שנבחר. זה גרם לחוסר יציבות בכל רחבי המדינה.

בשנת 1969 החל מרד במזרח, מה שהוביל לדעיכתו ולהתפטרותו של איוב ח'אן, ולעלייתו של מנהיג בנגלי, מוג'יבור רחמן, שישמש כנשיאה הראשון וכראש ממשלתה השני של בנגלדש החופשית. יחיא ח'אן, גנרל פקיסטני, יסד בארצו ממשל צבאי בעקבות המצב הפוליטי במדינה. ח'אן, כמו כן, קיים לראשונה בחירות כלליות בפקיסטן. בבחירות נוצר המצב כי הליגה האוואמית, מפלגה לאומית בנגלית, היא המפלגה השנייה בגודלה.

ב-1971 הממשלה הפקיסטנית ביצעה רצח עם כנגד הבנגלים, עבור מניעה של התקוממות בנגלית. עם זאת, מזרח פקיסטן (בתמיכת הודו) פתחה במלחמה כנגד מערב פקיסטן, מה שנודע בתור "מלחמת העצמאות של בנגלדש"[1]. בעקבות כך, מזרח פקיסטן הפכה לרפובליקה העממית של בנגלדש.

ולכן כלכלתה של מזרח פקיסטן גדלה בכ-2.6% מ-1960 ועד ל-1965. הממשלה הפדרלית סייעה והשקיעה במערב פקיסטן כספים רבים. בירת הפרובינציה הייתה דאקה, ונחשבה לבירה השנייה של האיחוד[2].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורה של אליזבת השנייה בצ'יטגונג בשנת 1961

יחידה אחת ורפובליקה אסלאמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1955, ראש ממשלת פקיסטן מוחמד עלי בוגרה יישם את תוכנית "יחידה אחת", שהפכה את ארבע הפרובינציות המערביות למדינה אחת: מערב פקיסטן, ושינתה את שמה של מזרח בנגל למזרח פקיסטן.

פקיסטן הפסיקה את הדומיניון שלה, והפכה למונרכיה חוקתית פרלמנטרית ב-1956. המנהיג הפופוליסטי חוסיין שהיד סוהרוורדי מונה לתפקיד ראש ממשלת פקיסטן. מיד לאחר שמונה, סוהרוודי יזם מערכת בחירות משותפת. במערב פקיסטן הייתה התנגדות עזה למערכת הבחירות המשותפת. הליגה המוסלמית של פקיסטן קראה ליישם מערכת בחירות אחרת. בניגוד למערב פקיסטן, מערכת הבחירות המשותפת הייתה פופולרית מאוד במזרח. המאבק עם הליגה המוסלמית על הבחירות המתאימות גרמה להרבה בעיות עבור ממשלתו.

ועדת הכספים הלאומית (NFC), שהעלתה מספר רעיונות לשיקום כלכלת פקיסטן, הושהתה על ידי ראש הממשלה סוהרוודי. במקום זאת, הוא דגל בכלכלתה המתוכננת של ברית המועצות. לפיכך, כלכלתה של מזרח פקיסטן תהפוך לתחת חסות השלטון המרכזי, וירוכזו במערב פקיסטן.

המאמצים לריכוז הכלכלה נתקלו בהתנגדות רבה במערב, במיוחד על ידי הקהילה העסקית. הקהילה בקראצ'י החלה את המאבק הפוליטי שלה בכך שערערה על הניסיונות להעברת כספים בסך 10 מיליון דולרים אמריקאים למזרח. בערים המערב-פקיסטניות, כמו קראצ'י, לאהור, כוויתה ופשאוור נערכו שביתות, בתמיכת העסקים, כנגד המדיניות הכלכלית של סוהרוודי.

על מנת להפסיק את הכאוס במדינה על ההתנהלות הכספית של הממשלה, ראש ממשלת פקיסטן קרא לקבוצה קטנה של משקיעים להקים עסקים קטן ברחבי המדינה. למרות ניסיונותיו הרבים, מצבו של סוהרוודי המשיך להידרדר בארבעת הפרובנציות של פקיסטן. הרבה מנהיגים לאומיים ופעילים בליגה המוסלמית נחרדו להשעיית ה-NFC. מנהיגי הליגה ציינו כי עם השעיית התוכנית, ניסה סוהרוודי לתת תקציבים, סיוע ומענקים כספיים למזרח פקיסטן יותר מאשר למערבה. במהלך ימי שלטונו האחרונים, ניסה ראש הממשלה לסיים את הפער שבין המזרח לבין המערב, אך ללא הועיל. הוא גם ניסה לגמור את בעיית הרעב במדינה, ונכשל בשנית.

בתקופת שלטונו, חוסיין שהיד סוהרוורדי חיזק את יחסיו עם מדינות המערב, ובראשן ארצות הברית של אמריקה בעזרת תחזוק השתתפותה של מדינתו ב-SEATO וב-CENTO. הוא גם קידם את היחסים עם הרפובליקה העממית של סין. תרומתו לחוקת פקיסטן של 1956, שהכירה בפקיסטן כרפובליקה אסלאמית, הייתה ממשית.

תקופתו של איוב ח'אן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איוב ח'אן

בשנת 1958, הנשיא איסכנדר מירזא חוקק ממשל צבאי כחלק מן הפיכה צבאית של צבא פקיסטן, שנשלט על ידי הגנרל איוב ח'אן. לאחר כשבועיים, היחסים של הנשיא עם צבא המהפכה התדרדר כאשר הגנרל ח'אן הדיח אותו מתפקידו וגירש את איסכנדר לממלכה המאוחדת. הגנרל איוב ח'אן הצדיק את הפעולות שלו לאחר שהופיע ברדיו הלאומי של פקיסטן והכריז ש: "...הכוחות הצבאיים והאזרחים דרשו לסיים את העבר...".

עד ל-1962, הממשל הצבאי המשיך כאשר הנשיא החדש טיהר מספר פוליטיקאים ונציגים מן העם בממשלתו והחליף אותם בקצינים צבאיים. הוא קרא למשטר שלו כ-"מהפכה עבור סיום הבלגן של השוק השחור ושחיתות". ח'אן החליף את מירזא בתפקיד שליט המדינה למשך כ-11 שנה. הממשל הצבאי נגמר ב-1962, לאחר שהושגה חוקה חדשה.

החוקה החדשה הוכרזה על ידי הנשיא ב-1 במרץ, ונכנסה לשימוש ב-8 ביוני. חוקת 1962 הגדירה את המדינה כרפובליקה נשיאותית. זכות בחירה אוניברסלית בוטלה, לפי שיטה שנרקאה 'דמוקרטיה בסיסית'. לפי השיטה, לאספה הלאומית של פקיסטן תהיה הזכות לבחור את נשיא וראש ממשלת המדינה. החוקה גם יצרה שיטת ממשל במזרח ובמערב פקיסטן: לכל פרובינציה הייתה ממשלה נפרדת משלה. היא הגדירה, כמו כן, את חלוקת הכוחות בין הממשלה המרכזית ולבין הפרובינציות.

דאקה הוכרזה כבירה השנייה של פקיסטן בשנת 1962. היא נחשבה לבירה החוקתית של המדינה. בעקבות כך, לואי קאהן, אדריכל אמריקאי, נדרש לבנות מתחם אספות בעיר. בבחירות של שנת 1965, פאטימה ג'ינה, פוליטיקאית פקיסטנית, השיגה תמיכה גדולה בקרב המזרח-פקיסטנים, אך הפסידה לח'אן, שנשאר בתפקידו.

תוכנית ששת הסעיפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוג'יבור רחמן

ב-1966, מנהיג הליגה האוואמית לשעבר, שייח' מוג'יבור רחמן, הודיע על תוכנית ששת הסעיפים בלאהור. התכנית דרשה אוטונומיה פרובינציאלית גדולה, ואת הדמוקרטיה הפקיסטנית בחזרה. מוג'יבור הואשם בבגידה לאחר שהודיע על התוכנית לציבור הרחב, ונכלא. הוא שוחרר בשנת 1969 לאחר המרד המזרח פקיסטני, שלאחריו הודח ח'אן מתפקיד הנשיאות. למטה ניתן לראות את ששת הסעיפים ההיסטוריים:

  • החוקה צריכה להכריז על פדרציה בפקיסטן, שמבוססת לפי הצהרת לאהור.
  • הממשלה הפדרלית צריכה להתמקד רק ב-2 נושאים: ההגנה של המדינה ויחסים בין לאומיים. כל הנושאים האחרים צריכים להיות נתונים בידי המדינות הפקיסטניות.
  • לכל חלק באיחוד הפקיסטני צריך להיות מטבע משלו, אך יהיה ניתן להמיר ביניהם. אם הדבר אינו אפשרי, שיהיה מטבע אחד לכל המדינה, אך לשמור על הכספים שעוברים בין שתיהן. עם זאת, צריך להיות מערכת בנקאית עצמאית עבור מזרח פקיסטן.
  • המיסוי וגביית ההכנסות צריכים להיות מושקעים בפרובינציות הפדרליות, ולממשל הפדרלי לא יהיה כוח ממשי בעניין.
  • צריכים להיות בנקים נפרדים לכספים של שתי המדינות.
  • למזרח פקיסטן צריך להיות צבא נפרד או כוח פרלמנטרי משלה, וראשי חיל הים יהיו במזרח.
הדגל הבנגלי הראשון שהונף בבתים מזרח פקיסטנים כמחאה נגד השלטונות.

השנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – יחיא ח'אן, מלחמת העצמאות של בנגלדש, רצח העם הבנגלי

איוב ח'אן הוחלף על ידי הגנרל יחיא ח'אן שהפך לנשיא פקיסטן החדש. הוא ארגן את הבחירות הכלליות בפקיסטן של שנת 1970. ציקלון בולה, הציקלון הקטלני בהיסטוריה שהתרחש במזרח פקיסטן, הרג כחצי מיליון נפשות. אחת מן השפעותיו של הציקלון הייתה טינה רחבה על השלטון הפדרלי. לאחר עשור של ממשל צבאי, במזרח פקיסטן הייתה התקוממות של לאומיות בנגלית. הם קראו להשגת הגדרה עצמית במדינתם. לאחר שהבחירות הכלליות יושמו, נוצר מצב שבו הליגה האוואמית היא המפלגה הגדולה היחידה בפרלמנט הפקיסטני. הליגה קיבלה כ-167 מתוך 169 מושבים במזרח, יותר מחצי האוכלוסייה בפקיסטן. בתאוריה, הבחירות נתנו לליגה להקים ממשלה. אך בסופו של דבר, הליגה לא הצליחה להשיג אף מושב אחד במערב פקיסטן, ששם זכתה מפלגת העם הפקיסטנית ברוב הקולות. מרי אזרחי החל במזרח פקיסטן בדרישה לכנס את הפרלמנט מחדש. מוג'יבור רחמן קרא למאבק לעצמאות מפקיסטן במהלך נאום שנשא ב-7 במרץ 1971. בין ה-7 עד ל-26 במרץ, מזרח פקיסטן הייתה כביכול תחת שליטת הליגה האוואמית. ביום הרפובליקה של פקיסטן ב-23 במרץ, הדגל הבנגלי הראשון הונף לראשונה בבתים מזרח פקיסטנים רבים. צבא פקיסטן, בתגובה, פתח במתקפה ב-26 לחודש. זה הוביל להכרזת העצמאות של בנגלדש באותו היום.

כאשר מלחמת העצמאות של בנגלדש פרצה ורצח העם הבנגלי המשיכו למשך 9 חודשים, הצבא הנותר של מזרח פקיסטן התאחד ליצירת צבא בנגלדש. במהלך הזמן, הודו נהפכה לבעלת בריתה של הממשלה הזמנית של בנגלדש והתערבה במלחמה לטובתה. צבא פקיסטן נכנע ב-16 בדצמבר 1971[1].

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לאזורים המדבריים וההרריים שבמערב פקיסטן, למזרח פקיסטן הייתה הדלתה הגדולה בעולם, הדלתא של בנגל. למזרח פקיסטן היו גם כ-700 נהרות. היא גבלה בהודו במערב, בצפון, ובצפון-מזרח, בבורמה (כיום מיאנמר) בדרום-מזרח וגישה למפרץ בנגל בדרום.

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזרח פקיסטן חולקה ל-18 מחוזות שמחולקות ל-5 פרובינציות.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חלוקת הודו הבריטית, כלכלתה של מזרח פקיסטן הייתה מבוססת בעיקר על חקלאות וייצור המוני. הבורסה לניירות ערך בדאקה הוקמה בשנת 1954. לאחר החלוקה, הרבה משפחות מוסלמים עשירות היגרו מהודו, מבורמה ומהקולוניות הבריטיות האחרות והתיישבו במזרח פקיסטן. רבות מהחברות המצליחות ביותר של בנגלדש של ימינו התחילו בתקופת מזרח פקיסטן.

חברת תעופה מזרח פקיסטנית, אוריינט איירווייז נוסדה בשנת 1946. לאחר מכן, היא התאחדה עם פקיסטן אינטרנשיונל איירליינס, חברת תעופה פקיסטנית.

גז טבעי התגלה במזרח פקיסטן בשנת 1955 על ידי חברת הנפט בורמה (Burmah). השימוש בו התחיל ב-1959. בעיר צ'יטגונג הוקמו מספר בתי זיקוק[2].

אפליה כלכלית ופער בין שתי הפקיסטניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שלמזרח פקיסטן היה יותר תושבים, מערב פקיסטן נחשבה לגוף המנהיג של המדינה המחולקת, והשיגה יותר כספים. לפי הבנק העולמי, הייתה אפליה כלכלית גדולה נגד מזרח פקיסטן, הממשלה הפקיסטנית השקיעה יותר כספים על המערב מאשר עליה:

שנים הוצאות הממשלה על מערב פקיסטן

(במיליוני רופים פקיסטנים)

הוצאות הממשלה על מזרח פקיסטן

(במיליוני רופים פקיסטנים)

הפרש

(באחוזים)

1950-1955 11,290 5,240 46.4
1955-1960 16,550 5,240 31.7
1960-1965 33,550 14,040 41.8
1965-1970 51,950 21,410 41.2
סה"כ 113,340 45,930 40.5

בשנים 1960 עד 1965, קצב הגידול השנתי של התוצר המקומי הגולמי לנפש היה במערב כ-4.4%, לעומת המזרח, כ-2.6%. פוליטיקאים בנגלים דרשו אוטונומיה כלכלית רחבה יותר, בטענה כי רוב רווחי פקיסטן הגיעו ממזרח פקיסטן.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Circle frame.svg

דתות במזרח בנגל (1951)

  אסלאם (76.8%)
  נצרות (0.3%)
  אחרים (0.9%)

מזרח פקיסטן הייתה בית לכ-55% מאוכלוסיית פקיסטן, כ-44,251,826 תושבים (נכון לשנת 1951, כשעוד נקראה מזרח בנגל)[3].

קבוצות אתניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצה האתנית גדולה ביותר בפרובינציה היו הבנגלים, ום הקבוצה האתנית הגדולה באיחוד הפקיסטני. מזרח פקיסטן נחשבה למדינת מהגרים של המוסלמים בתת היבשת ההודית, בעיקר ממערב בנגל, ביהר, סינד, גוג'ראט, ח'ייבר פח'טונח'ווה, אסאם, אודישה, פוג'אב וקרלה. היו מיעוטים ארמנים ויהודים שהתגוררו במזרח פקיסטן[3].

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-1951, מתוך 44 מיליון תושבי מזרח בנגל, כ-34,029,654 איש (76.8%) האמינו בדת האסלאם, 9,757,527 איש (22%) האמינו בהינדואיזם וכ-464,644 איש (1.2%) האמינו בדתות אחרות: בודהיזם, נצרות ואנימיזם[3].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מזרח פקיסטן בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לאחר מלחמת האזרחים, בנגלדש והודו סיכמו על חלוקת שטחי המדינה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]