מחיית זכר עמלק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מחיית שמו של המן בזמן קריאת המגילה, איור משנת 1701.

מחיית זכר עמלק היא אחת ממצוות עשה במניין תרי"ג המצוות, ועניינה הוא להכרית את זרעו של עמלק, העם שעל פי המקרא לחם בבני ישראל מיד לאחר צאתם ממצרים.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות תקיפתו את בני ישראל בצאתם ממצרים וזינובו בנחשלים, הוכרז עמלק כאויב עם ישראל. וכך נאמר בספר דברים:

זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח.

לפי דעת ספר החינוך בפרשת כי תצא, המצווה חלה על כל יהודי בכל מקום, גם אם הוא יחיד ושלא בשעת המלחמה, ולפי דעת הרמב"ם דווקא בשעת מלחמה אם לא השלימו וקיבלו על עצמם שעבוד לעם ישראל[1].

כשלונו של שאול[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצווה זו נצטווה מאוחר יותר שאול המלך בידי שמואל הנביא, להכרית את זרע עמלק כולל השמדת הטף והבהמות. אך שאול נכשל בהשאירו את אגג מלך עמלק ואת מיטב הצאן הבקר, וכישלון זה היה אחת הסיבות לנישולו ממלכות.

המצווה בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימינו אבדה משמעותה העיקרית של המצווה, מכיוון שלא ניתן לזהות כיום עם המזוהה אתנית עם עמלק[2]; חז"ל קשרו זאת לסנחריב, אשר "בלבל את האומות" על ידי הגלייתן ממקום למקום. בנוסף, יש דעות שהמצווה מוטלת רק על ציבור שלם או על מלך יהודי[3]; לפי דעות אלה אדם לא יכול לקיימה מיוזמתו בשום תקופה.

עם זאת, היו שקשרו צוררי ישראל נוספים לעמלק - אם במובן הרעיוני או אף במובן הגנטי. כך, נקרא המן "אגגי" - לכאורה כרמז לאגג מלך עמלק (אם במובן של צאצא גנטי או רעיוני). יש גם המזהים כיום את גרמניה עם עמלק המודרני, לאור אימי השואה.[4]

מחייה סמלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימינו, מחיית עמלק קיבלה ממד סמלי. כך, קיים מדרש אצל הראשונים המבטא מחיית סמלים, כביטוי למחיית עמלק "תמחה את זכר עמלק - אפילו מעל העצים ומעל האבנים" (אבודרהם, הלכות פורים, כ"ט) והדבר הוביל למנהגים שונים.

המנהגים כוללים השמעת קולות רעש עם השמעת השם המן בעת קריאת מגילת אסתר, כמחיית אזכור שמם, ואף כתיבת שמם על עצמים שונים ומחיקתם.

יש המשערים שהמנהג החל בכתיבת השמות 'המן' ו'עמלק' על אבנים והכאתן זו בזו לצורך מחיקת השם. ראיה לכך ניתן למצוא בדברי ר' אברהם בן נתן בספר המנהיג: "מנהג התינוקות בצרפת ופרובינצא לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם המן, ומקישין זו על זו כשהקורא מזכיר המן משום ושם רשעים ירקב..." (ספר המנהיג, מהדורת יצחק רפאל עמ' רמב). בהמשך נשכח הצורך במחיקת השם ונותר רק הרעש שנוצר מפגיעת האבנים זו בזו, וכך התקבל המנהג להשמיע רעש בעת אזכור השם המן.

כך מתואר המנהג של יהודי רודוס בעיתון משנת 1887[5]:

"המנהג פה להכות בפורים על עצים ואבנים בקריאת המגילה ... וכל המרבה להכות עד שבור הספסלים הרי זה משובח. וקנית גרזנים ומקבות קודם גם לצדקה ... בליל פורים מביאים בבית הכנסת קורות וקרשים וכל הילדים הולכים איש ופטישו וקורנסו בידו ... גדולים וקטנים מכים ומרקעים בכל כוחם".

למנהג זה היו שהתנגדו עקב הבאתו לפעמים להשמטת מילים מקריאת המגילה, או לכך שציבור השומעים יפסידו שמיעת מילים מן המגילה. דוגמה להתנגדות באחת מקהילות אירופה ניתן למצוא בדברי הרב שם טוב גגין, שהיה הרב הספרדי הראשי של אנגליה, בספרו כתר שם טוב:

טעם שבלונדון ביטלו מנהג ההכאה בבית הכנסת, משום שבשנת 1783 בחודש מארסו אירע שביום הפורים באו ילדים פוחזים עם אביהם הפתאים והביאו עמהם פטישים וקרדומות בבית הכנסת הנקרא "שער השמים" בלונדון והיו הולכים ומכים על הספסלים בקול גדול בזמן שהחזן קורא את המגילה, עד שלא היה באפשרות הקהל לשמוע כראוי המגילה, והיה זה למורת רוח כל אנשי המעמד ונגד רצון היחידים. ובשנה הנזכרת הוחלט ברוב מנין ורוב בנין בין אנשי הוועד שבפורים הבא לא יזיד לא האב ולא הבן להביא פטישים עמהם ולהכות פעם אחרת. והכריזו החלטתם זו בבית הכנסת לעיני כל יחידי הקהל. ובהגיע ימי הפורים בשנה שלאחריה נתאחדו איזה מהיחידים בכוונה להתנגד למה שהוסכם על ידי אנשי המעמד והביאו עמהם הפטישים להכות בהם כמנהגם. וכאשר נשמע הדבר להם הלכו והכינו אנשי הוועד שוטרי הממשלה בפתח הבית הכנסת להפריעם ממחשבותם על צד כי איזה איש יזיד וירהיב עוז בנפשו להכות כמנהגו - יגורש מהקהל. וכן היה שאיש חצוף ניסה להכות בפטישו ואחרים התחקו למעשהו, נכנסו השוטרים והוציאום משם בפחי נפש. אחר כך איזה מהם ביקשו סליחה והכירו עותתם על מה שעשו ונסלח להם. ואיזה מהם קנסו אותם ברצי כסף לקופת הצדקה. וכל זה אירע בימי החכם הראשי ר' משה די אזווידו ז"ל ומאז ועד היום אין קול ואין עונה מהכאות הפטישים בבית הכנסת.

כתר שם טוב, חלק א, דף תקמג


כיום, המנהג המקובל בבתי הכנסת בארץ ובעולם, להשמיע רעש רב כששומעים את המלה המן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנהג ההכאה בבית הכנסת:

  • "מחה תמחה", יוסף ויכלדר, "המבשר תורני", יב אדר תש"ע

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רמב"ם הלכות מלכים
  2. ^ מנחת חינוך פרשת כי תצא מצווה תרד
  3. ^ רמב"ם (ספר המצוות, סוף מצוות עשה), רמב"ן (פירוש לתורה, שמות יז טז), ספר היראים (תלה), הגהות מיימוניות (הלכות מלכים פרק ה הלכה ה)
  4. ^ הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בוסטון), פרקים במחשבת הרב, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 136. לכאורה זאת גם הדעה של רבנים אחרים, לאור דיון בשו"ת משנות ה-50 (למשל שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קמט) האם גרמני יכול להתגייר בימינו, מאחר המקורות האוסרים על גיור של צאצאי עמלק (בסוף הם מתירים גיור של גרמנים). מקור אפשרי נוסף הוא התלמוד הירושלמי, שאומר "כי המן בן המדתא - וכי בן המדתא היה? אלא צורר בן צורר" (יבמות פרק ב הלכה ו), כלומר שהמן מוגדר כ"עמלקי" בגלל מעשיו ולא בגלל שושלתו.
  5. ^ רודוס, הצפירה, 28 במרץ 1887