בנק ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 31°46.888′N 35°12.062′E / 31.781467°N 35.201033°E / 31.781467; 35.201033

בנק ישראל
Bank of Israel Symbol.svg
בנק ישראל
BankIsrael01 ST 06.jpg
הבניין הראשי של בנק ישראל בקריית הממשלה בירושלים
מטה מרכזי רחוב בנק ישראל בקריית הממשלה, ירושלים
קואורדינטות 31°46.888′N 35°12.062′E / 31.781467°N 35.201033°E / 31.781467; 35.201033
הקמה 1 בדצמבר 1954
נגיד ד"ר קרנית פלוג
מדינה ישראלישראל  ישראל
מטבע שקל חדש
קוד ISO 4217 ILS
שער לוֹוִים 0.1%[1]
קודמו בנק אנגלו-פלשתינה
האתר הרשמי של בנק ישראל

בנק ישראל הוא הבנק המרכזי של מדינת ישראל. בראש הבנק עומדת נגידת בנק ישראל קרנית פלוג.

בנק ישראל פועל מכוחו של חוק בנק ישראל התש"ע2010, אשר מחליף את חוק בנק ישראל, התשי"ד1954.

מטרות הבנק על פי החוק הנוכחי:

  • לשמור על יציבות מחירים, וזאת כיעד מרכזי.
  • לתמוך במטרות אחרות של המדיניות הכלכלית של הממשלה, במיוחד צמיחה, תעסוקה וצמצום פערים חברתיים, בתנאי שלדעת הוועדה המוניטרית לא תהיה בכך פגיעה בהשגת יציבות המחירים לאורך זמן.
  • לתמוך ביציבותה של המערכת הפיננסית ובפעילותה הסדירה.

תפקידי הבנק:

  • לנהל את המדיניות המוניטרית​.
  • להחזיק את יתרות מטבע החוץ של המדינה ולנהלן​.
  • לתמוך בפעילותם הסדירה של שוק מטבע החוץ בישראל.
  • לשמש בנקאי של הממשלה​.
  • להסדיר את מערכות התשלומים והסליקה במשק​, במטרה להבטיח את יעילותן ויציבותן.
  • להנפיק מטבע, להסדיר את מערכת המזומנים במשק ולכוונה.
  • לקיים את הפיקוח וההסדרה של מערכת הבנקאות על פי סמכויותיו לפי חוקי הבנקאות ולפי כל דין אחר.

המשרדים הראשיים של הבנק שוכנים ברחוב בנק ישראל בקריית הממשלה בירושלים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרום הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת שלהי שלטונה של האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל, מילא חלק מתפקידי הבנק המרכזי בנק עותומן,[2] שהיה הבנק הגדול בארץ ושירת את הממשל העות'מאני.

בראשית תקופת המנדט הבריטי ועד 1927, שימשו כהילך החוקי שטרות כסף שהנפיק הבנק האנגלו-מצרי בקהיר. לאחר שקם הצורך בשירותים של בנק מרכזי, ובהם הנפקת שטרות ומטבעות, הוקמה המועצה הארץ-ישראלית למטבע, שפעלה מטעם ממשלת המנדט. מועצה זו הנפיקה לירות ארץ-ישראליות (לא"י) החל מ-1927, כדי לרצות את כלל התושבים בארץ - יהודים, נוצרים ומוסלמים, עוטרו פני השטרות באתרים בעלי משמעות לשלוש הדתות. הכיסוי לשטרות אלו נקבע לפי שווי לירות שטרלינג. הביצוע בפועל של שמירה על השטרות והנפקתם לציבור בוצע על ידי בנק ברקליס, שבידיו הופקדו כל חשבונות ממשלת המנדט.

בנק ברקליס היה אפוא התחליף לבנק מרכזי, ובנקים מקומיים פתחו בו חשבונות וביצעו דרכו העברות של מטבע חוץ למדינות אחרות ומהן. המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה שפרצה ב-1935 גרמה לבהלה-זוטא בציבור, ולמשיכת פקדונות מבנקים קטנים ומאגודות שיתופיות לאשראי. בנק ברקליס סייע למוסדות פיננסיים אלה לעמוד במשבר, ובמקביל פעל באופן דומה גם בנק אנגלו-פלשתינה (אפ"ק), שהיה הבנק הגדול בארץ-ישראל, והיה מזוהה עם התנועה הציונית והיישוב היהודי.

בעקבות המשבר מינתה ממשלת המנדט את פ. ג. הורוול, בנקאי מלונדון, שכתב דו"ח בעניין, אך בפועל לא בוצע דבר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשנתה התופעה, ומפקידים עצבניים התדפקו שוב על דלתות המוסדות הפיננסיים, שחלקם נסגרו.

הקמת הבנק ושנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמתה של מדינת ישראל, פסקה פעילותה של ממשלת המנדט ועימה מועצת המטבע. בריק שנוצר הסמיכה הממשלה החדשה את בנק אנגלו-פלשתינה (אפ"ק), הבנק הגדול באותה עת, על פי פקודת שטרי בנק, להנפיק שטרות כסף, וזאת כתוצאה מהבהילות להנפיק מטבע חדש כתחליף לכסף המנדטורי. לצורך כך, וכדי להבטיח הפרדה בין עסקי הבנק לענייני המטבע, הוקמה בבנק מחלקה מיוחדת (מחלקת ההוצאה) שהופקדה על הנפקת והדפסת כסף. האמנה על פיה פעל בנק אפ"ק, שב-1951 הועבר זכויותיו לבנק לאומי לישראל הוארכה שוב ושוב, כך שלמעשה תפקדו אפ"ק תחילה ובנק לאומי לאחר מכן כבנק מרכזי לכל דבר.

בעת הקמת המדינה, נחשב בנק מרכזי כמוסד נדרש בכל מדינה מודרנית. בעקבות זאת, במרץ 1951 הוקמה "הוועדה להקמת בנק ממלכתי", שעם חבריה נמנו, בין היתר, שר האוצר אליעזר קפלן ולאחר פטירתו לוי אשכול, מנכ"ל בנק אפ"ק אליעזר הופיין, מנכ"ל משרד האוצר דוד הורוביץ, שר החקלאות פרץ נפתלי, השר דוד צבי פנקס עד פטירתו, ד"ר מנדלסון וד"ר ארנסט להמן.[3] הוועדה שלחה את מזכירה, ארנסט להמן, לביקור במספר מדינות באמריקה כדי ללמוד על בנקים מרכזיים במדינות שונות, והמליצה לפנות לאו"ם בבקשה לייעוץ ממומחים על הקמת בנק מרכזי. הוועדה קבעה את מטרת הבנק כייצוב ערך המטבע ושמירה על רמה גבוהה של ייצור, תעסוקה והכנסה לאומית.[4]

המומחים מחוץ לארץ ייעצו להעניק לבנק ישראל מעמד עצמאי אל מול משרד האוצר, באופן שיימנע שיקולים פוליטיים במתן אשראי למגזרי המשק השונים. כן הוצע שהבנק ינוהל על ידי ועדה שתייצג את הזרמים השונים בציבור. ועדת הכספים של הכנסת העדיפה שהבנק ינוהל על ידי נגיד בלבד, שיהיה כפוף לממשלה, כדי שיהיה מכשיר יעיל להכוונת משק הפיננסים של המדינה. לבסוף הוחלט כי יש לתת לבנק המרכזי עצמאות מוגבלות, אך לחייבו בחוק לכסות את גרעונות הממשלה לפי החלטתה בעת הצורך.

באוגוסט 1954 אישרה הכנסת את הצעתו של שר האוצר השני, לוי אשכול בדבר הקמתו של בנק ישראל עם הקריאה השלישית והאחרונה של חוק בנק ישראל, התשי"ד-1954. חוק בנק ישראל החליף את פקודת שטרי בנק ותקנות זמניות אחרות. ב-1 בדצמבר 1954 פתח בנק ישראל את שעריו ליום העסקים הראשון, יום הנחשב ליום היווסדו של הבנק.

הבנק החל לפעול בניהולו של הנגיד הראשון, דוד הורוביץ. לבנק הועברו המחלקה להנפקת שטרי כסף מבנק אפ"ק, שהפכה לימים למחלקת המטבע, והיחידה לפיקוח על הבנקים ממשרד האוצר, שהפכה אף היא למחלקה בבנק. לימים הוקמו בבנק יחידות ומחלקות נוספות, והבולטות בהן היו המחלקה המוניטרית, המחלקה לפיקוח על מטבע חוץ (הועברה אל הבנק ב-1978), מחלקת מטבע חוץ ומחלקת המחקר.

אחד הגורמים שהביא לזירוז ההחלטה להקים בנק מרכזי היה הקושי של הממשלה לפקח על הקצאת האשראי והעדר פיקוח על המערכת הבנקאית. עד הקמת הבנק מחלקת הפיקוח על הבנקים הייתה מחלקה קטנה במשרד האוצר, ולא היו לה הכלים לפקח על המערכת הבנקאית המסונפת שכללה עשרות מוסדות בנקאיים ואגודות שיתופיות לאשראי שהיו פזורות גאוגרפית ברחבי ישראל. באמצעות הקמת בנק מרכזי הממשלה קיוותה לשפר את יכולת השליטה על המערכת הבנקאית והקצאת האשראי. לאחר הקמתו של בנק ישראל עברה המערכת הבנקאית תהליך מזורז של ריכוזיות, במסגרתו מוזגו האגודות השיתופיות בבנקים הגדולים. מגמה זו זכתה לעידוד מצד בנק ישראל והממשלה, שכן היא הקלה על הממשלה והבנק לשלוט בהקצאת האשראי.[5][6]

הקמת הבנק עוררה תקוות להקטנת המעורבות הממשלתית במשק ולהקטנת הריכוזיות אם כי בפועל התוצאה הייתה הפוכה - מעורבות הממשלה גברה. גורמים שחזו התפתחות זאת בקשו מראש לדחות את הקמת בנק ישראל, אולם לא הצליחו בכך.[7]

על פי חוק בנק ישראל הוקמה לבנק מועצה מייעצת וועדה מייעצת שאת חבריהן ממנה הממשלה. לפי החוק נדרש הנגיד להיוועץ בוועדה בנושאים מסוימים, אך תפקידה הייתה לייעץ בלבד ולא היה לה מעמד חוקי.[8] בראש הוועדה הועמד אהרון הופיין, מנהלו של בנק אפ"ק בעבר, שהיה בעל ניסיון רב בבנקאות ובהיבטים מסוימים בפעילות בנק ישראל, והוא כיהן בתפקיד כשנתיים. להופיין הייתה השפעה רבה על עיצוב דרכי פעולתו של בנק ישראל. הוועדה והמועצה בוטלו במסגרת החוק החדש שנחקק לבנק ישראל בשנת 2010 ובמקומן הוקמו המועצה המנהלית והוועדה המוניטרית.

שנות השישים והשבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד הורוביץ כיהן כנגיד הבנק במשך 17 שנים. תקופתו כנגיד אופיינה בשנותיה הראשונות ביציבות כלכלית יחסית, בצמיחה מהירה ובהיעדר אינפלציה של ממש, זאת עד תחילת שנות השישים. ב-1962, בעקבות עלייה ברמת החיים ובצריכה שהביאו לסכנה של לחצים אינפלציוניים (האינפלציה הגיעה לרמה שנתית של 9%), עליית שכר וגידול בגרעון במאזן התשלומים, בוצע פיחות גדול בשער הלירה ב-1962 על ידי שר האוצר דאז, לוי אשכול, מ-1.80 לירות לדולר ל-3 לירות לדולר, פיחות שלא פתר את הבעיות שנחשפו. בעקבות הפיחות וקשיי התקציב, עבר האוצר למדיניות פיסקלית מרסנת.

בשנת 1966 נקלע המשק למיתון קשה, ובנק ישראל נאלץ להתאים את מדיניותו לראשונה למצב מסוג זה. בין היתר, קרסו שלושה בנקים פרטיים: בנק אלרן, בנק פויכטוונגר ובנק קרדיט, והבנק התערב לראשונה בהגנה על מפקידים תוך שימוש בסמכותו לפי סעיף 44 לחוק בנק ישראל.

ב-1971 החליף משה זנבר את הורוביץ בתפקיד הנגיד. בנק ישראל מצא את עצמו מתמודד עם מצבים שכמוהם לא ידע בעבר, כאינפלציה מואצת (14% ב-1972) וגידול בהוצאה הציבורית בעקבות מלחמת ששת הימים. מלחמת יום הכיפורים ומשבר האנרגיה שבעקבותיה החמירו את הבעיות הכלכליות, את האינפלציה, את הגרעון במאזן התשלומים ואת קצב הפיחותים.[9] ביולי 1974 התערב בנק ישראל בבנק ארץ ישראל בריטניה והשעה את הנהלתו, לאחר שנמצאו אי סדרים פליליים בניהול הבנק.

ב-1976 החל לכהן כנגיד ארנון גפני. בסוף 1977 בעקבות המהפך הפוליטי הוכרזה תוכנית ליברליזציה בתחום המט"ח - מפיחות זוחל למשטר של שער חליפין נייד והסרת מגבלות על תנועות במטבע חוץ שהיו בפיקוח הבנק וכן האחדה של שערי החליפין; בנוסף, הועלה המע"מ ל-12%. התוכנית לא גובתה במהלכים מרסנים וכתוצאה מכך החלה התפרצות אינפלציונית. בעקבות זאת, ב-1980 הנהיג בנק ישראל את המעבר לשקל, שהחליף את הלירה הישראלית, על ידי הפחתה של אפס אחד.

בשנותיו הראשונות נהג בנק ישראל להשתמש בשירותיהם של כלכלנים בעלי שם עולמי. בסוף שנות ה-70 שכר הנגיד גפני את שירותיו של כלכלן בשם סטנלי פישר, לימים נגיד הבנק. פישר המליץ[10] לקבוע שורה של יעדים ארוכי טווח, שהחשוב מביניהם הוא יעד האינפלציה, והאחרים הם שיעור האבטלה, החשבון השוטף של מאזן התשלומים, ושיעור הצמיחה הרצוי. פישר קבע כי על הבנק לקבוע כיעד את שער החליפין, תוך גמישות בשער הריבית.

שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1982 נתמנה לנגיד משה מנדלבאום, שנאלץ להתמודד עם המצב הקשה אליו נקלע המשק, ובמקביל מצא את עצמו ואת ראשי הבנק נקלעים לאחד המשברים הכלכליים הקשים בתולדות מדינת ישראל - משבר מניות הבנקים ב-1983.

בתחילת שנות השמונים נקלע הבנק לתקופה מהקשות בתולדותיו. האינפלציה יצאה משליטה והגיעה לשיאים שכמותם טרם נרשמו בתולדות המדינה, ופיחותים היו עניין שבשגרה. בשנת 1984 הסתכמה האינפלציה ב-450%.

בשנת 1984 מוקמת ממשלת האחדות הלאומית שמנסה להתמודד עם האינפלציה הגואה. בשנת 1985 מוחלת תוכנית כוללת חדשה - תוכנית ייצוב כלכלית, שהוכנה על ידי ראשי האוצר בעזרת כלכלנים בולטים מן האקדמיה, בראשותו של פרופ' מיכאל ברונו ובליווי כלכלנים בעלי שם עולמי מחו"ל ובתוכם פרופ' סטנלי פישר. מבוצע תיקון משמעותי לחוק בנק ישראל, לפיו נאסר על הממשלה ללוות כסף מהבנק לצורך כיסוי גירעון בתקציב המדינה, וכן השקל מומר לשקל חדש על ידי הפחתת שלושה אפסים. תוכנית הייצוב הביאה בחשבון את כל המרכיבים של תוכנית הבראה מקיפה ואת קשרי הגומלים ביניהם ועיקריה היו: קיצוץ משמעותי בתקציב הממשלה (שעיקרו הקטנה ניכרת של הסובסידיות וצמצום הוצאות אחרות בתקציב הממשלה); ירידה בשכר הריאלי (במגמה להקטין את הביקוש המקומי, להגדיל את כושר התחרות של היצוא ולמנוע גידול חמור באבטלה); פיחות גבוה וייצוב שער החליפין ברמה החדשה לתקופה ארוכה ככל האפשר; והקפאת מחירים מנהלית לתקופת זמן מוגבלת. בעקבות יישום התוכנית, שקיבלה תמיכה מלאה מצד הממשלה, האינפלציה ירדה לממדים חד ספרתיים (תיקון החוק סייע רבות לכך) ומעמדו של הבנק התחזק בצורה משמעותית.

ב-1986 מונה פרופ' מיכאל ברונו, מהוגי תוכנית הייצוב, לנגיד הבנק. התחזקות נוספת במעמדו של בנק ישראל התרחשה אחרי פרסום מסקנות ועדת בייסקי ב-1986 והרחבת סמכויות בנק ישראל כמפקח על הבנקים. ב-1978 הועבר הפיקוח על מטבע חוץ ממשרד האוצר לבנק ישראל. בהמשך, לאחר תהליך ממושך של ליברליזציה בשוק מטבע החוץ, בוטל סופית הפיקוח על מטבע חוץ בשנת 2003. המחלקה לפיקוח על מטבע חוץ הפכה ל"מחלקה לפעילות השוק במטבע חוץ" אשר עסקה במעקב ומחקר אודות פעילות המשק מול חו"ל ושוק המט"ח.

אחרי תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 התחזק מעמד הבנק, בעיקר הודות לתיקון לחוק בנק ישראל, לפיו נאסר על הממשלה ללוות כסף מהבנק לצורך כיסוי גירעון בתקציב המדינה.

התחזקות נוספת במעמדו של הבנק התרחשה אחרי פרסום מסקנות ועדת בייסקי ב-1986 והרחבת סמכויות בנק ישראל כמפקח על הבנקים. ב-1978 הועבר הפיקוח על מטבע חוץ ממשרד האוצר לבנק ישראל. בהמשך, לאחר תהליך ממושך של ליברליזציה בשוק מטבע החוץ, בוטל סופית הפיקוח על מטבע חוץ בשנת 2003. המחלקה לפיקוח על מטבע חוץ הפכה ל"מחלקה לפעילות המשק במט"ח" אשר עסקה במעקב ומחקר אודות פעילות המשק מול חו"ל ושוק המט"ח.

שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקופת כהונתו של פרופ' ברונו ועד היום המשיכו נגידי בנק ישראל להעמיק את השליטה במדיניות המוניטרית, ופעלו לקביעת התפקיד המרכזי של הבנק בתחום השמירה על יציבות המחירים, לשילוב ישראל בכלכלה העולמית ולעמידה בדרישות ובהמלצות קרן המטבע הבין-לאומית.

בשנת 1991 מונה פרופ' יעקב פרנקל לנגיד הבנק. הוא משכנע את הממשלה להנהיג את משטר יעד האינפלציה, כמו גם פועל לשינוי חוק בנק ישראל. פרופ' פרנקל מבטל כליל את הפיקוח על מטבע החוץ ומעמיק את הליברליזציה בשוקי הכספים.

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנגיד השביעי, דוד קליין מונה לתפקידו בשנת 2000 והמשיך בקווים של קודמיו: יישום רפורמות מוניטריות; ניהל מדיניות מוניטרית קשוחה; הפעלת מאמצים להעברת החוק, וליברליזציה בשוק המטבע חוץ. בתקופתו של קליין הגיע לרתיחה תחום יחסי העבודה. הקונפליקט בין בנק ישראל לבין משרד האוצר הנוגע להסכמי השכר הנהוגים בבנק ישראל הגיע לשיאו. הרקע לסכסוך היה חוק יסודות התקציב, שחוקק עם תוכנית הייצוב ב-1985 שלפיו נקבע בין היתר כי גופים ציבוריים - והבנק בתוכם - יהיו כפופים לחוק זה. האוצר בא בטענות כי הסכמי השכר בבנק ישראל חרגו מן הנהוג בשירות המדינה.

בשנת 2005 מונה הנגיד השמיני, סטנלי פישר. פישר הצהיר על כוונותיו להעביר חוק חדש לבנק ישראל שיחליף את החוק משנת 1954, להסדיר את תחום יחסי העבודה עם האוצר בכל הנוגע להסכמי השכר הנהוגים בבנק, וליישם רפורמה מבנית בבנק. המטרות הללו הושגו: ב-2010 נחקק חוק בנק ישראל החדש (חוק בנק ישראל התש"ע-2010), הוסדר תחום יחסי העבודה עם האוצר (תוך שנחתם הסכם שכר כולל חדש, שבמסגרתו עובדים חדשים נכנסים בתנאי שכר פחותים, והופחת גם השכר לעובדים הקיימים), והרפורמה המבנית בבנק יושמה.

עם פרוץ המשבר הכלכלי בשנת 2008 נקט פישר במדיניות שזכתה להצלחה ולהכרה בין-לאומית: הוא הפעיל את מכשיר הריבית בהתאם לשינויים המהירים (הראשון בעולם שהוריד והעלה את הריבית), רכש מטבע חוץ, ורכש אג"ח ממשלתיות כדי להוריד את הריבית לטווחי זמן ארוכים.

בשנת 2008 בוצע בבנק שינוי ארגוני, במסגרתו נסגרו המחלקה לפעילות המשק במט"ח (שעל בסיסה קמה החטיבה למידע וסטטיסטיקה), המחלקה המוניטרית (שחלק ממנה אוחד עם מחלקת המט"ח ליצירת חטיבת השווקים, וחלק אחר עם מחלקת המחקר ליצירת חטיבת המחקר), ומנהל מלוות המדינה. מחלקות הבנק אורגנו מחדש במסגרת חטיבות המחולקות לאגפים.

בשנת 2013 מונתה ד"ר קרנית פלוג לנגידת הבנק. היא המשיכה במדיניות קודמיה הן במישור העמקת השליטה המוניטרית והן בתחום שילוב ישראל בכלכלה העולמית.

החל מספטמבר 2014 נכנסו למחזור שטרות מהסדרה החדשה.

כיום מעסיק הבנק כ-800 עובדים, מהם כ-350 אקדמאים בתחומי הכלכלה, החשבונאות והמשפטים.

תפקידי הבנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמירה על יציבות המחירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידו העיקרי של בנק ישראל הוא שמירה על יציבות המחירים במשק. (בעיקר מניעת אינפלציה, אך בתחילת שנות האלפיים גם מניעת דפלציה) בנק ישראל, ככל בנק מרכזי, מנהל מדיניות מוניטרית שעיקרה קביעת שער ריבית בנק ישראל, בו הוא מלווה כסף לבנקים או לווה מהם (הריבית המוניטרית). פרמטר בודד זה מהווה כלי עיקרי עבור בנק ישראל להשפעה על כמות הכסף במשק. התאוריה גורסת כי קביעת ריבית ברמה גבוהה מדי תרסן את הפעילות הכלכלית במשק, היות שהיא תביא אנשים להשאיר את כספם בבנק ולא להשקיע אותו בעסקים חדשים, ועלולה להוביל בנסיבות מסוימות להאטה או אף למיתון. קביעת ריבית ברמה נמוכה מעודדת את הפעילות הכלכלית במשק, אך עלולה להוביל ללחצים אינפלציוניים ולעליית מחירים.

ממשלת ישראל קובעת מאז 1992 את יעד האינפלציה השנתי, אשר מהווה את "יציבות המחירים" שבנק ישראל נדרש לחתור ולהשיג על פי החוק. בשנים האחרונות היה יעד האינפלציה השנתי בין אחוז לשלושה אחוזים. קיימת ביקורת כלפי בנק ישראל ולפיה הבנק נוקט במדיניות מוניטרית מרסנת מדי, שהביאה את רמת האינפלציה בשנים 2003 עד 2006 לשיעור אפסי, נמוך מהיעד השנתי[דרוש מקור].

הכלים העיקריים שמפעיל הבנק במסגרת המדיניות המוניטרית הם הלוואות לבנקים, קבלת פיקדונות מהבנקים, ופעילות בשוק ההון כמכירת מק"מ בשוק הראשוני, וקביעת שיעורי נזילות על פיקדונות. במהלך המשבר הכלכלי העולמי ואחריו הפעיל בנק ישראל גם כלי מדיניות שנחשבים ללא שגרתיים, כגון רכישת אג"ח ממשלתיות, ורכישות מט"ח בשוק המט"ח.

הפיקוח על הבנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפיקוח על הבנקים

החטיבה לפיקוח על הבנקים היא הרגולטור של המערכת הבנקאית. מתוקף תפקידיה היא אחראית ל:

  • הגנה על טובת הציבור באמצעות שמירה על יציבותה וחוסנה של המערכת הבנקאית
  • שמירה על הגינות היחסים בין הבנקים ללקוחותיהם
  • קידום התחרות והיעילות במערכת הבנקאית
  • הבטחת הנכסים הפיננסיים שהציבור מפקיד בבנקים
  • הבטחת רציפותם של השירותים הבנקאיים הניתנים לציבור

בראש החטיבה עומד המפקח על הבנקים, המקביל בתפקידו לממונה על שוק ההון במשרד האוצר וליו"ר רשות ניירות ערך.

המפקח על הבנקים מתייעץ בנושאים הקשורים לקביעת הוראות לניהולם התקין של בנקים עם הוועדה המייעצת לענייני בנקאות, שאותה ממנה הנגיד; מתוך חברי הוועדה המייעצת לענייני בנקאות, ממנה הנגיד חמישה חברים שמכהנים כחברי ועדת הרישיונות ומייעצים לנגיד ולמפקח על הבנקים, בין השאר, בנושאים הקשורים במתן רישיונות לבנקים ולתאגידים בנקאיים אחרים ולסולקים, במתן היתרי השליטה והחזקה בתאגידים בנקאיים ובסולקים, ובהפסקת כהונתו של נושא משרה.

מתוקף תפקידו אחראי המפקח על הבנקים גם לביצוע מדיניות בנק ישראל ככל שזו נוגעת למערכת הבנקאית, ובכלל זה פיקוח על שיעורי הנזילות והלימות הון ומגבלות על אשראי, ובפרט על אשראי לסקטורים מסוימים (כגון מגזר הנדל"ן) או ללוֹוִים מסוימים (מגבלת לווה בודד).

הפיקוח על הבנקים פועל באמצעות חמישה גופים מרכזיים: אגף הביקורת, אגף הערכה מוסדית, אגף מדיניות והסדרה, אגף בנק-לקוח ואגף טכנולוגיה וחדשנות. בראש כל אחד מהאגפים עומד מנהל אגף שהוא סגן למפקח על הבנקים, ואליו כפופים מנהלי יחידות הפועלים בתחומים מקצועיים שונים.

המפקחת על הבנקים הנוכחית היא חדוה בר.

ניהול יתרות המט"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרף שנתי - גובה יתרות המטח של ישראל

ניהול יתרות המט"ח של מדינת ישראל מופקד בידיה של חטיבת השווקים בבנק. תפקידן העיקרי של היתרות הוא להוות כרית ביטחון למדינה בתקופות משבר, ולהקטין למינימום את הסיכויים להתפתחות משברים בשוק המט"ח המקומי. החזקת היתרות משפרת את מעמדה הפיננסי הבינלאומי של מדינת ישראל כלווה. היקף היתרות בעשור הראשון של המאה ה-21, עד אמצע 2008, נע סביב 25–30 מיליארד דולר[דרוש מקור], סכום המכסה כחמישה חודשי יבוא של המדינה[דרוש מקור], ובבנק ישראל התבטאו בזכות הגדלתן. החל מ-2008 החל בנק ישראל במהלך מסיבי של רכישת מט"ח שהסתכם נכון ל-2012 בקרוב ל-50 מיליארד דולר. בקרב כלכלנים נשמעת גם ביקורת על החזקת יתרות בהיקף כה גדול, בפרט לאור הפרשי הריבית המתקבלים בגין המט"ח לאלה המשולמים בגין הכספים שמממנים רכישות אלו.

התערבות בשוק המט"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התערבות בשוק המט"ח בישראל

עד שנות התשעים של המאה העשרים החזיק הבנק ביתרות מט"ח בגובה של מספר מיליארדי דולרים. החל מ-1996 החל בנק ישראל ברכישה מסיבית של מט"ח והיתרות, שהסתכמו בסוף 1995 ב-8.3 מיליארד דולרים, הגיעו בסוף 1999 ל-22.5 מיליארד.[11] רכישה זו הייתה במסגרת מדיניות רצועת הניוד האלכסונית אשר נבעה מהיצע גדול של מט"ח על רקע הריבית השקלית הגבוהה, ששררה במשק בסוף שנות התשעים.

למרות קיומן של היתרות, השימוש בהן ככלי היה נדיר ביותר. לא נעשה בהן שימוש גם בתקופות בהן הסתמן משבר בשוק המט"ח. אפילו במשבר של שנת 2002, במהלכה הגיע שער הדולר לשיא של 5 שקלים, העדיף בנק ישראל להשתמש בנשק הריבית ולא למכור מט"ח מהיתרות.

המדיניות השתנתה בתקופת כהונתו של סטנלי פישר כנגיד. החל ממרץ 2008, משהגיע שער הדולר לשפל של כ-3.4 שקלים, הודיע בנק ישראל כי בכוונתו להגדיל את יתרות המט"ח שלו לכ-40 מיליארד דולר תוך שנתיים,[12] על ידי רכישה יומית של כ-25 מיליון דולר בשוק המט"ח. בהמשך הגדיל הבנק את רכישותיו, והגיע ליעדו - 40 מיליארד דולר - כבר בתחילת 2009, תוך העלאה ניכרת של שער החליפין. ברם, המשך הלחצים לייסוף המטבע המקומי הביא את רמת היתרות לכמעט 80 מיליארד בספטמבר 2012.[13] התערבות זו בשוק המט"ח (אשר הביאה את ישראל להפסדים ניכרים עקב פיחות בערך הדולרים המוחזקים בבנק ישראל) ספגה ביקורת, משום שלא הביאה לתוצאות ועלתה למשק הון רב. יש שראו בה סבסוד היצואנים על חשבון שאר הציבור.[14]

הבנק של הבנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוקף תפקידו כבנק מרכזי, משמש בנק ישראל כבנקאי של הבנקים בישראל. הבנק מלווה כסף למערכת הבנקאית ולווה ממנה, ומחזיק אצלו חשבונות בשקלים ובמט"ח של הבנקים. הבנקים מעבירים לחשבונותיהם בבנק עודפי כספים שהצטברו אצלם, וכן כספים שעליהם להחזיק בבנק על פי הוראות הנזילות.[15] בחשבונות הבנקים בבנק ישראל מתבצעות גם עיסקאות בין הבנקים לבין עצמם. בחשבונותיהם מושכים הבנקים כספים שהתקבלו מבנק ישראל במסגרת ההלוואות המוניטריות. תפקיד חשוב נוסף של בנק ישראל במערכת הבנקאית הוא ניהול המסלקה הבנקאית. מסלקה זו נמצאת בתל אביב, ובה מחליפים הבנקים בינם לבין עצמם המחאות וממסרים בהיקף של מאות מיליארדי שקלים בשנה.

הבנק של הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לחוק בנק ישראל, משמש הבנק כבנקאי של הממשלה. במסגרת זו, משרדי הממשלה מנהלים חשבונות, בשקלים ובמטבע חוץ, בבנק ישראל ומקבלים שירות בנקאי הכולל בין השאר העברות כספים בארץ ולמקומות רבים ברחבי העולם. שירות בנקאי זה מבוצע במגוון מטבעות ואמצעי תשלום וכולל שירותים בנקאיים נוספים. בנק ישראל מנהל גם את מלוות המדינה ועוסק בפדיונם לבעלי המלוות.

מתן ייעוץ כלכלי לממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגיד בנק ישראל מוגדר על פי חוק כיועץ הכלכלי לממשלה. מתוקף תפקידו משתתף הנגיד בגיבוש המדיניות הכלכלית של הממשלה, ונוטל חלק בישיבות של ועדת השרים לענייני כלכלה ובישיבות ממשלה העוסקות בנושאים כלכליים מהותיים. הנגיד מבצע את תפקידו בין היתר על סמך נתונים שמרכזת חטיבת המחקר של הבנק בתחומי הפעילות הריאלית, שוק העבודה, מאזן התשלומים, רמת המחירים במשק, שוק ההון ועוד.

כמו כן, נציגים מבנק ישראל לוקחים חלק פעיל בוועדות מרכזיות העוסקות בנושאים כלכליים, כדוגמת הוועדה לקביעת חלק המדינה במשאבי טבע לאומיים ('ועדת שישינסקי 2'), הוועדה להגברת התחרותיות בשירותים הבנקאיים והפיננסיים הנפוצים בישראל ('ועדת שטרום'), הוועדה לבחינה מגדרית של תקציב המדינה, ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון, הוועדה לבחינת הפריון בהייטק, ועדת לוקר לצמצום השימוש במזומן, ועוד.

הנפקת שטרות ומטבעות כסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הנפקת שטרות הכסף והמטבעות בבנק ישראל מופקדת מחלקת המטבע של הבנק. לצידה פועלת הוועדה לעיצוב שטרי כסף, מעות ומטבעות זיכרון. בראש הוועדה עומד משנת 2009 השופט בדימוס יעקב טירקל.

מחזור המטבע הסתכם בסוף שנת 2015 ב-73 מיליארדי ש"ח, לעומת 63 מיליארדים בסוף שנת 2014. במהלך השנה גדל מספר השטרות במחזור בכ-14% והגיע ל-518 מיליון שטרות.

מחלקת המטבע נותנת שירותים לממשלה ולציבור (שירותי פריטה וצריפה, החלפת מטבע פגום ופדיון מלוות המדינה). מחלקת המטבע אף פועלת לגילויו של כסף מזויף ולמניעת הפצתו בכמה מישורים: מעקב אחר הזיופים הקיימים בשוק, אפיון שלהם והפצת המידע לגופים העוסקים במזומן; שדרוג של סימני הביטחון המשולבים בשטרות והגברת המודעות אליהם באמצעות הדרכות ופרסומים; שיתוף פעולה עם המשטרה, התאגידים הבנקאיים והארגונים הבינלאומיים הנאבקים בזיוף מטבע.

מבנה ארגוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2008 עבר הבנק שינוי ארגוני מקיף ובעקבותיו הוקמו, במקום המחלקות הקודמות, חטיבות, אשר חולקו בין החטיבות למילוי תפקידי הבנק לבין יחידות המטה והסיוע.

חטיבות למילוי תפקידי הבנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה המוניטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה המוניטרית של בנק ישראל הוקמה בהתאם לחוק בנק ישראל החדש, התש"ע 2010.

הוועדה המוניטרית קובעת את המדיניות להשגת מטרות הבנק (שמירה על יציבות המחירים, תמיכה במדיניות הכלכלית של הממשלה ותמיכה ביציבות המערכת הפיננסית) ובכלל זה את המדיניות המוניטרית. הוועדה מחליטה, בדיון חודשי ביחד עם שני מנהלי החטיבות הכלכליות של בנק ישראל, על גובה הריבית ועל כלי המדיניות המוניטריים שבהם ישתמש בנק ישראל. בנוסף, מחליטה הוועדה, במקרה הצורך, גם על התערבות הבנק במסחר בשוק מטבע החוץ.

בוועדה המוניטרית חברים בדרך כלל שישה חברים: הנגיד (המשמש כיו"ר הוועדה), המשנה לנגיד, עובד בנק ישראל שממונה על ידי הנגיד ושלושה נציגי ציבור. החלטות הוועדה מתקבלות בהצבעה, ובמקרה של שוויון קולות ניתן לנגיד קול נוסף. (מה שמעניק לנגיד הבנק 4 מתוך 7 הקולות, ומצמצם משמעותית את רלוונטיות נציגי הציבור)

הוועדה המוניטרית התכנסה לראשונה לדיון לשם החלטת הריבית במשק ב-23 באוקטובר 2011.

חברי הוועדה המוניטרית (נכון לחודש מאי 2016) הינם: ד"ר קרנית פלוג – נגידת הבנק ויו"ר הוועדה, ד"ר נדין בודו-טרכטנברג המשנה לנגידת הבנק, פרופ' נתן זוסמן – מנהל חטיבת המחקר, ונציג הציבור בוועדה – פרופ' ראובן גרונאו.

הפיקוח על הבנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול בפניות ותלונות הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת פעילותו לקידום ההוגנות ביחסים בין התאגידים הבנקאיים לבין לקוחותיהם ולהגנה על זכויות הצרכן הבנקאי, מטפל הפיקוח על הבנקים בפניות ותלונות הציבור באמצעות היחידה לפניות הציבור.

היחידה מפרסמת דין וחשבון שנתי ממנו ניתן ללמוד על היחסים בין הבנקים לבין הלקוחות בשנת הדו"ח.

על יסוד התלונות, היחידה מפיקה לקחים ומופצות הנחיות לבנקים בתחום יחסי בנק-לקוח.

חטיבת המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבת המחקר של בנק ישראל היא הזרוע המסייעת לנגיד בתפקידו כיועץ הכלכלי לממשלה ובקביעת שער הריבית. זהו הגוף האחראי לאיסוף מידע כלכלי בתחומים שונים, ובהם שוק ההון, רמת המחירים, מאזן התשלומים, התקציב, שוק העבודה, רווחה, ועוד. בנוסף לכך, עוסקת חטיבת המחקר בעיבוד הנתונים וניתוחם. תוצאות המחקר מתפרסמות בדו"ח השנתי של בנק ישראל, המוגש לכנסת ולממשלה, וכן בסקירות חצי שנתיות שוטפות בשם "ההתפתחויות הכלכליות בחודשים האחרונים" המתפרסמות פעם בחצי שנה, ומחקרים נושאיים.

אחד מהמדדים החשובים שמפרסמת המחלקה הוא המדד המשולב למצב המשק, מדד שפותח במחלקה הישנה על ידי ד"ר רפי מלניק בתקופת כהונתו כמשנה למנהל המחלקה בשנות התשעים. מדד זה נותן תמונה עדכנית של מצב המשק על פי חמישה או שישה רכיבים שונים.

ב-2008 שולבו בחטיבת המחקר חלקים מהמחלקה המוניטרית, שפורקה במסגרת שירגון בשנת 2008.

מחלקת המטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלקת המטבע היא המחלקה האחראית על הנפקת מטבעות ושטרות.

מחלקת המטבע נותנת שירותים לממשלה ולציבור (שירותי פריטה וצריפה, החלפת מטבע פגום ופדיון מלוות המדינה).

מחלקת המטבע אף פועלת לגילויו של כסף מזויף ולמניעת הפצתו בכמה מישורים: מעקב אחר הזיופים הקיימים בשוק, אפיון שלהם והפצת המידע לגופים העוסקים במזומן; שדרוג של סימני הביטחון המשולבים בשטרות והגברת המודעות אליהם באמצעות הדרכות ופרסומים; שיתוף פעולה עם המשטרה, התאגידים הבנקאיים והארגונים הבינלאומיים הנאבקים בזיוף מטבע.

מחזור המטבע הסתכם בסוף שנת 2014 ב-63 מיליארדי ש"ח, לעומת 58 מיליארדים בסוף שנת 2013. במהלך השנה גדל מספר השטרות במחזור בכ-8% והגיע ל-45 מיליון שטרות.

במהלך שנת 2014 החלה מחלקת המטבע בהכנסתה למחזור של סדרת השטרות החדשה, בעריכים של 20, 50, 100 ו-200 ש"ח. השטר החדש בעריך 50 ש"ח הנושא את דיוקנו של שאול טשרניחובסקי הופץ למחזור בשנת 2014, והשטר החדש בעריך 200 ש"ח הנושא את דיוקנו של נתן אלתרמן הופץ למחזור בשנת 2015. השטרות החדשים בעריכים של 20 ש"ח ו-100 ש"ח צפויים להיכנס למחזור במהלך השנים הקרובות.

חטיבת השווקים

לחטיבת השווקים מספר תפקידים מרכזיים. הראשון שבהם הוא יישום המדיניות המוניטארית של הבנק ומדיניות שער החליפין. החטיבה מיישמת את המדיניות המוניטארית באמצעות מספר כלים מוניטאריים, כדוגמת מכרזים מוניטאריים מול התאגידים הבנקאיים (הלוואות או פקדונות), מכרזי מק"ם ועוד.

התפקיד השני הוא ניהול יתרות המט"ח של מדינת ישראל. יתרות מטבע החוץ נחוצות כדי לספק נזילות במט"ח בעת הצורך. בנק ישראל נוקט בגישה זהירה בכל הקשור לניהול יתרות המט"ח, על מנת לשמור על שלושה יעדים: שמירה על כוח הקנייה של יתרות מטבע החוץ, שמירה על רמת נזילות גבוהה והשגת תשואה נאותה על ההשקעות.

לחטיבת השווקים תפקיד נוסף והוא מעקב אחר התפקוד התקין של שוק המט"ח ושוק האג"ח.

פרויקט מאגר נתוני אשראי

יחידה חדשה שהוקמה בבנק ישראל בהתאם לחוק נתוני אשראי התשע"ו - 2016, אשר באמצעותה פועל בנק ישראל להקמה ולהפעלה של מערכת לשיתוף בנתוני אשראי בישראל הכוללת מאגר נתוני אשראי מרכזי. המאגר יסייע להגברת התחרות בשוק האשראי הקמעונאי, ירחיב את הנגישות לאשראי, יאפשר הרחבת המידע העומד לרשות נותני האשראי בבואם להעריך את רמת סיכון האשראי של הלקוח, ויהווה בסיס מידע לא מזוהה שישמש את בנק ישראל לשם ביצוע תפקידיו, לרבות לצורכי מחקר מאקרו כלכלי ופיתוח כלי מדיניות אפקטיביים. לצורך כך, פועל בנק ישראל בשיתוף פעולה עם משרד האוצר ומשרד המשפטים לאסדת השוק באמצעות התקנת תקנות, פרסום הוראות וגיבוש הליכי רישוי ופיקוח בנושא.

האוסף הנומיסמטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות ה-50 החל בנק ישראל ביצירת אוסף נומיסמטי, המציג את התפתחות אמצעי התשלום ששימשו בארץ ישראל מתקופת קדם המטבע, דרך המטבעות הראשונים שנטבעו בממלכת לידה הקדומה שבמערב אסיה הקטנה במאה השביעית לפנה"ס. דגש מושם על המטבעות שטבעו היהודים בתקופת בית חשמונאי, שלטון בית הורדוס, תקופת המרד הגדול ותקופת מרד בר-כוכבא. כמו כן כולל האוסף גם אמצעי תשלום מהעת החדשה, בתוכם השטרות והמטבעות של ישראל מתקופת המנדט הבריטי וכן כל השטרות והמעות של מדינת ישראל מהקמתה ועד לימינו.

האוסף הוצג בעבר במסגרת תערוכת "כסף עובר לסוחר" וכיום הוא מוצג במרכז המבקרים הלימודי של בנק ישראל.[16][17][18]

מחלקת חשבות, מערכות תשלומים וסליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק בנק ישראל (התש"ע 2010) קובע כי הבנק ישמש כבנקאי של הממשלה ויסדיר את מערכות התשלומים והסליקה במשק במטרה להבטיח את יעילותן ויציבותן.

למחלקה זו מספר תפקידים:

א. מתן שירותי בנקאות ללקוחות הבנק במטבע ישראלי ובמטבע חוץ.

ב. ניהול מערך דיווחים והפקת הדוחות הכספיים של הבנק.

ג. ניהול הספר הראשי של הבנק.

ד. ביצוע התשלומים המנהליים של הבנק.

ה. טיפול בפדיון מלוות חובה וניהול מלוות הפנים של המדינה.

ו. קביעת מדיניות בתחום מערכות תשלומים וסליקה בישראל.

ז. פיקוח על מערכות התשלומים (אשר הוכרזו כמבוקרות).

ח. תפעול מסלקות וטיפול בממשקי תקשורת, כמו גם תפעול של מערכת זה"ב.

יחידות מטה וסיוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • החטיבה למשאבי אנוש ומנהל
  • החטיבה לטכנולוגיית מידע
  • האגף להפצת מידע ולקשרים בינלאומיים
  • יחידת הדוברות וההסברה הכלכלית
  • הביקורת פנימית
  • המחלקה המשפטית

נגיד בנק ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש בנק ישראל עומד נגיד, המתמנה על ידי נשיא המדינה ועל פי המלצת הממשלה לתקופה בת חמש שנים. הנגיד אחראי לניהול המדיניות הכלכלית שבאחריותו, ובראש ובראשונה על יציבות המחירים במשק באמצעות ניהול המדיניות המוניטרית, מדיניות שער החליפין וניהול יתרות המט"ח, וכן על פיקוח על הבנקים באמצעות מחלקת הפיקוח שבאחריותו. הנגיד אחראי פורמלית גם לניהולו התקין של הבנק, ונעזר לצורך כך במנכ"ל שהוא הממונה על כל הנושאים האדמיניסטרטיביים.

תפקיד חשוב נוסף של הנגיד הוא היותו, על פי חוק, יועץ כלכלי לממשלה, ומתוקף תפקידו זה הוא משתתף בישיבות הממשלה בהן נדונים עניינים כלכליים בעלי חשיבות גבוהה.

כחלק מתפקידו, חתימת הנגיד מתנוססת על שטרות כסף המונפקים בזמן כהונתו. בעבר הייתה נהוגה גם חתימתו של יו"ר המועצה המייעצת של בנק ישראל, אך החל מהנפקת השטר בעריך של 200 ש"ח בשנת 2010, חותם הנגיד על השטרות לבדו.

נגידי הבנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם הנגיד התחלת כהונה סיום כהונה
דוד הורוביץ 1954 1971
משה זנבר 1971 1976
ארנון גפני 1976 1981
משה מנדלבאום 1982 1986
מיכאל ברונו 1986 1991
יעקב פרנקל 1991 2000
דוד קליין 2000 2004
סטנלי פישר 2005 2013
קרנית פלוג 2013

ב-30 ביוני 2013 סיים סטנלי פישר את כהונתו כנגיד.[19] המשנה לנגיד בנק ישראל, קרנית פלוג, כיהנה כממלאת מקום הנגיד,[20] עד שמונתה באוקטובר 2013 לתפקיד נגיד בנק ישראל.

משכן בנק ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין מצפה ברחוב יפו בירושלים

עם הקמתו, השתכן בנק ישראל בשכירות[21] בבניין מצפה שממערב לבניין ג'נרלי ברחוב יפו בירושלים. הבניין שימש אז את משרד האוצר שעבר למשכנו החדש באמצע 1955.[22] בשנת 1959 נוספה קומה לבניין מצפה.[23] בבניין שכנו גם משרדים פרטיים שונים, בהם משרדי בנק אלרן בירושלים, ובתחילת שנות ה-60, עם הקמת בית יואל, ביקש הבנק להעביר אליו את העסקים הפרטיים כדי שיוכל להתפרש על שטחים נוספים בבניין.[24] בהמשך שיכן הבנק חלק מעובדיו במלון עדן ובבניין סמוך נוסף.[25]

רעיון הקמת מבנה חדש לבנק עלה כבר בשנות ה-60. בנובמבר 1966 זכו אריה ואלדר שרון בפרס ראשון לתכנון בניין בנק ישראל בירושלים.[26] המבנה החדש הוכלל בשנת 1967 במסגרת תוכנית כוללת לבניית בניינים עבור משרדי ממשלה שונים,[27] אולם התוכנית התעכבה במשך זמן רב. בשנת 1979, כאשר הממשלה החליטה על הקפאת בניית מבני משרדים חדשים, ניתן פטור למבנה של בנק ישראל, כדי שיוכל לצאת ממרכז העיר הפקוק.[25] בחג החנוכה של 1981 נחנך הבניין הראשי של הבנק בקריית הממשלה במעמדו של נגיד הבנק וראש הממשלה מנחם בגין. הבניין שוכן ברחוב בנק ישראל (ע"ש דוד הורביץ) שנקרא כך לזכרו של נגיד הבנק הראשון. המבנה עוצב בהשראת בניין עיריית בוסטון בארצות הברית, ומזכיר בעיצובו פירמידה הפוכה.

בניין בנק ישראל ברחוב לילינבלום בתל אביב

במקביל למרכז בירושלים החזיק הבנק סניפים בתל אביב ובחיפה. בעת הקמתו היה לבנק ישראל סניף אחד בלבד, בנוסף למרכז בירושלים, שמוקם בתל אביב[28] בבניין משרד האוצר ברחוב אחד העם 27. בשנת 1956 עברו המשרדים בתל אביב לרחוב נחלת בנימין פינת רחוב לילינבלום.[29] במאי 1955 נפתח סניף של בנק ישראל בחיפה, בדרך העצמאות 65.[30] כבר בשנת 1960 עלתה כוונה לבנות בניין חדש לסניף בחיפה[31] בדרך העצמאות 24,[32] אולם התחלת הבנייה נתעכבה,[33] והבניין הושלם בשנת 1970.[21] מבנה הבנק הוא פרי תכנונו של האדריכל משה חת ושותפתו שרה סופר שרויאר.[34]

מינהל מלוות המדינה שכן במבנים נפרדים מהבנק, בשדרות רוטשילד 3 בתל אביב.[35]

במאי 2009 נפתח בבניין בנק ישראל בירושלים -מרכז מבקרים לקהל הרחב. מטרות המרכז - להכיר לציבור את הבנק המרכזי, את תפקידיו ובראשם השמירה על יציבות המחירים, את תרומתו לכלכלת המדינה, וכן להכיר לציבור את תולדות המטבע בארץ ואת השתקפות מורשת העם והמדינה בעיצוב השטרות והמעות.

במרכז המבקרים מוצגת תערוכה מקיפה על התפתחות אמצעי התשלום בעולם ובישראל, אמצעי הנפקת המטבע וסימני הביטחון על השטרות. בנוסף מוצגת במרכז תערוכה המתארת את הקמת בני ישראל ושנותיו הראשונות. הביקור במרכז כולל הדרכות וסרטים בליווי סרטים והדרכות על תפקידיו של בנק ישראל.

בשנת 2017 עבר מרכז המבקרים לבניין הבנק ברחוב לילנבום בתל אביב.

ביקורת ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התערבות בשערי חליפין ויצירת הפסדים בגין הגדלת הרזרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתו של סטנלי פישר הגדיל הבנק בצורה דרמטית את יתרות המט"ח ברשותו. הרכישות מומנו על ידי הנפקת מק"מים בריבית הגבוהה משמעותית מהתשואה המושגת על יתרות המט"ח של הבנק. הרכישות הן בין היתר אחד הגורמים המרכזיים להון העצמי השלילי של הבנק בסך של 37.4 מיליארד שקלים בתחילת ינואר 2013.[36] גירעון הבנק העמיק ב-20% ל-47 מיליארד שקלים שנה לאחר מכן, (המשקפים עלייה של פי 8 בקצב העמקת הגירעון) אשר חלק ניכר ממנה נובעת מהחזקות המט"ח בניסיון להוריד את שער השקל מולן. העלויות הגבוהות נובעות הן בשל עליית השקל מול מטבעות אלה, והן מאחר שאפיקי ההשקעה בהם מושקע המט"ח נותן תשואות נמוכות מאלה שבנק ישראל מרוויח בהשקעות שקליות.[37] בשנתיים האחרונות, מאז שירדה ריבית בנק ישראל לרמה מאוד נמוכה והבנק החל להשקיע במכשירים נוספים כמו גם בנכסים בעלי תשואה גבוהה יותר, ההפסדים שנגרמו בעקבות פער התשואות, כבר לא קיימים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בנק ישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הריביות שמפרסם בנק ישראל
  2. ^ לבנק היה סניף בירושלים - ברחוב שלמה המלך 4. על קיר הבניין היה חצוב סמל הבנק. ביולי 1953 הוא נרכש בידי בנק מרכנתיל, בהמשך היה לחלק מבנק מרכנתיל דיסקונט
  3. ^ דיונים על הבנק הממלכתי, דבר, 17 בנובמבר 1952
  4. ^ ממן ורוזנהק, עמ' 54
  5. ^ קרמפף, אריה. “מקורות ריכוזיות המערכת הבנקאית בישראל: מחירו של פיתוח?” רבעון לכלכלה (בקרוב).(הקישור אינו פעיל, 5 בפברואר 2017)
  6. ^ Krampf, Arie. 2014. “Between Private Property Rights and National Preferences: The Early Years of the Bank of Israel.” Israel Affairs
  7. ^ יצחק זילברהבנק הממלכתי - שעתו טרם באה, מעריב, 16 בינואר 1953
  8. ^ ד.ז., הבנק הממלכתי - מכוון הפיננסים במדינה, דבר, 6 במאי 1953
    יצחק זילבר (מעריב), בינינו ובין מומחים מחו"ל - על הבאנק הממלכתי, מעריב, 16 ביולי 1954
  9. ^ בנובמבר 1974 פוחת השקל מ-4.20 ל-6 לירות לדולר.
  10. ^ "בנק ישראל להלכה ולמעשה", עמ' 115
  11. ^ יתרות מטבע החוץ בבנק ישראל לחודש אוקטובר 2000, באתר בנק ישראל, 1 בנובמבר 2000
  12. ^ מוטי בסוק, בנק ישראל ירכוש 25 מיליון דולר מדי יום, באתר הארץ, 19 במרץ 2008
  13. ^ דו"ח על יתרות מטבע החוץ - דו"ח שנתי 2012, באתר בנק ישראל, 20 במרץ 2013
  14. ^ היועץ הבכיר של שר האוצר: "מדיניות רכישת הדולרים של פישר הגיעה למבוי סתום", Bizportal,‏ 3 באוקטובר 2010
    אלי איתן, מתווה רכישת הדולרים של פישר והשלכותיו ההרסניות על המשק, באתר כלכליסט, 2 באוקטובר 2015
    קובי ישעיהו, ‏"ישראל - קורבן של מלחמת המטבעות; הדולר צריך לעלות", באתר גלובס, 21 באוגוסט 2015
  15. ^ נכסים נזילים שעל תאגיד בנקאי להחזיק בבנק ישראל כנגד פיקדונות הציבור אצלו בשקלים ובמט"ח
  16. ^ אתר התערוכה הנומיסמטית במרכז המבקרים הלימודי של בנק ישראל
  17. ^ רחל ברקאי, ‏האוסף המוזיאוני של בנק ישראל, קתדרה 42, ינואר 1987, עמ' 197-184
    רחל ברקאי, האוסף המוזיאוני ותערוכת "כסף עובר לסוחר", פורסם ב"מבט כלכלי" 1998, בנק ישראל.
  18. ^ מידע על האוסף הנומיסמטי בסקירה השנתית של מחלקת המטבע ל שנת 2001, לשנת 2004, לשנת 2006 ו לשנת 2007
  19. ^ נגיד בנק ישראל יסיים את כהונתו ב-30 ביוני באתר בנק ישראל
  20. ^ זאב קליין, ‏סוף עידן פישר: ממחר - פלוג מ"מ זמנית, באתר ישראל היום, 30 ביוני 2013
  21. ^ 21.0 21.1 רמה זוטא, בנק ישראל ובנינו בחיפה, מעריב, 14 באפריל 1970
  22. ^ משרד האוצר עובר לבנינו החדש בקריה בירושלים, דבר, 16 ביוני 1955
  23. ^ נ. בר אוריין, הבית והשומר, מעריב, 6 במרץ 1959
  24. ^ עוזי בנזימןבנינים חדשים - נוף חדש, מעריב, 15 במאי 1962
  25. ^ 25.0 25.1 יצחק דיש, פלישת משרדים לבתי מגורים, מעריב, 6 במאי 1979
  26. ^ פרסים על תכנון בנין בנק ישראל, דבר, 15 בנובמבר 1966
  27. ^ צבי לביאבתכניות אין מחסור, מעריב, 4 באוגוסט 1967
    מאמצים להגברת קצב הפיתוח והבנייה בירושלים, דבר, 17 באוגוסט 1967
  28. ^ בנק ישראל נפתח היום, דבר, 1 בדצמבר 1954
  29. ^ בנק ישראל רכש בניין בתל אביב, מעריב, 5 באפריל 1956
  30. ^ סניף בנק ישראל בחיפה, דבר, 22 במאי 1955
    בנק ישראל, מעריב, 20 בדצמבר 1956 (מודעה)
  31. ^ ש. שחוריחיפה - היפהפיה הנרדמת?, דבר, 18 בנובמבר 1960
  32. ^ בנק ישראל, מעריב, 17 בנובמבר 1986 (מודעה)
  33. ^ ש. שחוריתנועת בנין ערה בחיפה, דבר, 7 באוגוסט 1964
  34. ^ תיק בניין 65/4322, ארכיון הנדסי מרכזי ומידע, מינהל ההנדסה של עירית חיפה
  35. ^ ייעול וצמצום חוסכים לבנק ישראל 100 אלף דולר בשנה, מעריב, 4 בנובמבר 1986
  36. ^ אדריאן פילוט, ‏מבקריו של סטנלי פישר שולפים סכינים: "הדאגה שלו לבנקים הייתה מוגזמת; הדרך למיתון קצרה", באתר גלובס, 31 בינואר 2013
  37. ^ אדריאן פילוט, ‏שיא בגירעון בנק ישראל - 47 מיליארד שקל ב-2013, באתר גלובס, 30 במרץ 2014