לדלג לתוכן

מחלת תולעת גינאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מחלת תולעת גינאה
Dracunculiasis
תולעת D. medinensis יוצאת מפצע בכף רגלו של אדם
תולעת D. medinensis יוצאת מפצע בכף רגלו של אדם
שמות נוספים דרקונטיאזיס
תחום מחלות זיהומיות עריכת הנתון בוויקינתונים
שכיחות 10–15 מקרים ברחבי העולם בשנה (2022–2025)[1][2][3]
סיבות בליעת שטרגליים נגועים בתולעת גינאה, שתיית מים מזוהמים
גורם תולעת גינאה עריכת הנתון בוויקינתונים
תסמינים שלפוחית כואבת שממנה זוחלת תולעת לבנה וארוכה
טיפול הוצאה איטית של התולעת, טיפול תומך
מניעה מניעת הכנסת פצעם של נגועים למי שתייה, טיפול במים מזוהמים
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine 997617 עריכת הנתון בוויקינתונים
MeSH D004320
סיווגים
ICD-11 1F64 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מחלת תולעת גינאה הידועה גם בשם דרקונקוליאזיס (Dracunculiasis) היא זיהום טפילי (אנג') הנגרם על ידי תולעת גינאה (Dracunculus medinensis). אדם נדבק כתוצאה משתיית מים מזוהמים בפגיות תולעת גינאה השוכנות בתוך שטרגליים (מין קטן של סרטנאים). חומצת הקיבה (אנג') מפרקת את השטרגל ומשחררת את פגית תולעת גינאה, אשר חודרת אל מערכת העיכול ובורחת אל תוך הגוף. כשנה לאחר מכן נודדת התולעת הבוגרת הנקבה אל אתר יציאה בדרך כלל בשוק התחתונה וגורמת לשלפוחית כואבת מאוד על העור. בסופו של דבר השלפוחית מתפוצצת ונוצר פצע כואב שממנו יוצאת התולעת בהדרגה במשך מספר שבועות. הפצע נותר כואב לאורך כל תקופת יציאת התולעת, ומשבית את הנגוע למשך שלושה עד עשרה שבועות, הזמן הדרוש לתולעת להשלים את יציאתה. התולעת הנקבה משחררת פגיות כאשר המאכסן טובל את הפצע במים בניסיון להקל על הכאב, ובכך ממשיך מעגל החיים.

אין תרופה לטיפול בדרקונקוליאזיס או למניעתה. במקום זאת, עיקר הטיפול הוא כריכה זהירה של התולעת היוצאת סביב מקל קטן או גאזה כדי לעודד ולזרז את יציאתה. מדי יום יוצאים עוד כמה סנטימטרים מהתולעת, והמקל מסובב כדי לשמור על מתיחה עדינה. מתיחה מוגזמת עלולה לשבור את התולעת ולהמיתה בתוך הפצע, ולגרום לכאב עז ולבצקת. דרקונקוליאזיס היא מחלת עוני קיצוני, המופיעה במקומות שבהם הגישה למי שתייה נקיים לקויה. מאמצי המניעה מתמקדים בסינון מי השתייה להסרת שטרגלים, וכן בקמפיינים לחינוך הציבור שנועדו למנוע מאנשים לטבול גפיים נגועות במקורות מי שתייה, שכן פעולה זו מאפשרת לתולעים להפיץ את פגיותיהן.

תיאורים התואמים לדרקונקוליאזיס מופיעים במסמכים ששרדו מרופאים של העת העתיקה היוונית-רומית. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הייתה הדרקונקוליאזיס נפוצה ברוב שטחי אפריקה ודרום אסיה, ופגעה במספר שהגיע עד 48 מיליון בני אדם בשנה. מאמץ חיסול הדרקונקוליאזיס החל בשנות ה-80 בעקבות הצלחת חיסול אבעבועות השחורות ב-1977. עד 1995, כמעט בכל מדינה שבה הייתה הדרקונקוליאזיס אנדמית הוקמה תוכנית חיסול לאומית. בשנים שלאחר מכן ירד מספר מקרי הדרקונקוליאזיס בתלילות, וירד מתחת ל-100,000 מקרים בשנה ב-1997, מתחת ל-10,000 מקרים ב-2007, מתחת ל-1,000 מקרים ב-2012, מתחת ל-100 מקרים ב-2015, ועד ל-10 מקרים בלבד ב-2025. מאז 1986 חיסלו 16 מדינות שהיו אנדמיות בעבר את הדרקונקוליאזיס, כך שהמחלה נותרה אנדמית בעיקר בשלוש מדינות מתפתחות ללא גישה לים במרכז אפריקה צ'אד, אתיופיה ודרום סודאן. שלוש מדינות נוספות טרם הוסמכו כנקיות מהעברת דרקונקוליאזיס, ולא דווח בהן על מקרים אנושיים מאז סוף 2023: אנגולה, מאלי וסודאן. אחת מהן, סודאן, נמצאת בשלב טרום-ההסמכה אך טרם אושרה כנקייה מהעברה. בנוסף, אף על פי שקמרון הוסמכה כנקייה מהעברה פנימית מאז 2007, נרשמו בה שלושה מקרים החל מ-2019 לאורך גבולה עם צ'אד. D. medinensis יכולה להדביק גם כלבים, חתולים ובבונים, אם כי גם מספר המקרים בבעלי חיים שאינם בני אדם יורד הודות למאמצי החיסול. מינים אחרים של Dracunculus גורמים לדרקונקוליאזיס בזוחלים ברחבי העולם וביונקים באמריקה.

ב-2020 קבע ארגון הבריאות העולמי את שנת 2027 כיעד לחיסול הדרקונקוליאזיס. אם תוכנית החיסול תצליח, צפויה הדרקונקוליאזיס להפוך למחלה האנושית השנייה שתחוסל, אחרי אבעבועות שחורות.

See "Cause" section for description of the worm's life cycle
Life cycle of Dracunculus medinensis

דרקונקוליאזיס נגרמת על ידי הדבקה בתולעת נימית Dracunculus medinensis.[4] פגיות D. medinensis שוכנות בתוך סרטנאים ימיים קטנים הנקראים שטרגליים. בני אדם נדבקים בדרך כלל כאשר הם בולעים בטעות שטרגלים בעת שתיית מים. במקרים מסוימים, שטרגלים נגועים נאכלים על ידי דגים או צפרדעים, שנאכלים בתורם על ידי בני אדם או בעלי חיים אחרים, ובכך מועברות הלאה פגיות D. medinensis.[5] במהלך העיכול מתים השטרגלים ומשחררים את פגיות D. medinensis. הפגיות יוצאות ממערכת העיכול בכך שהן חודרות את הקיבה והמעי, ומוצאות מקלט בבטן או בחלל הרטרופריטונאלי (אנג') (מאחורי האיברים בעומק הבטן).[6] במהלך החודשיים עד השלושה הבאים מתפתחות הפגיות לתולעים בוגרות, זכר ונקבה. הזכר נותר קטן יותר, באורך של 4 cm (1.6 in) וברוחב של 0.4 mm (0.016 in); הנקבה גדולה יותר יחסית, ולעיתים קרובות עולה על 100 cm (39 in) אורך ו1.5 mm (0.059 in) רוחב.[7] לאחר שהתולעים מגיעות לגודלן הבוגר בתוך גוף האדם, הן מזדווגות והזכר מת.[8] בחודשים שלאחר מכן נודדת הנקבה אל רקמת חיבור או לאורך עצמות, וממשיכה להתפתח יחד עם עובריה.[9]

שנה לאחר ההדבקה הראשונית נודדת הנקבה ההרה אל העור, בדרך כלל בשוקו התחתונה או בכף רגלו של המאכסן, יוצרת כיב, ויוצאת החוצה. כאשר הפצע נוגע במים מתוקים, פולטת הנקבה חומר לבן-חלבי המכיל מאות אלפי פגיות אל תוך המים.[8][10] במשך מספר ימים לאחר מכן, בזמן שהנקבה יוצאת מהפצע, היא עשויה להמשיך לפלוט פגיות אל המים שסביבה.[10] הפגיות נאכלות על ידי שטרגלים, ולאחר שבועיים עד שלושה שבועות של התפתחות, הן שוב מדבקות בני אדם.[11]

סימנים ותסמינים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Small blister on the top of a person's foot
Blister on the foot of a person with dracunculiasis

הסימנים הראשונים לדרקונקוליאזיס מופיעים כשנה לאחר ההדבקה, כאשר התולעת הנקבה הבוגרת מתכוננת לצאת מגופו של הנגוע.[4] ככל שהתולעת נודדת אל אתר היציאה שלה – בדרך כלל השוק התחתונה – יש אנשים שחווים תגובות אלרגיות, ובהן סרפדת, חום, סחרחורת, בחילה, הקאה ושלשול.[8] עם הגעתה ליעדה, יוצרת התולעת שלפוחית מלאת נוזל מתחת לעור.[7] במשך יום עד שלושה ימים גדלה השלפוחית, מתחילה לגרום לכאב צריבה עז, ולבסוף מתפוצצת ומותירה פצע פתוח קטן.[4] הפצע נותר כואב מאוד בעוד התולעת יוצאת לאט במשך מספר שבועות עד חודשים.[10]

אם הנגוע טובל את הפצע במים, פולטת התולעת חומר לבן, המשחרר את פגיותיה אל תוך המים.[7] לאורך התקופה הממושכת שבה יוצאת התולעת, השלפוחית הפתוחה נדבקת לעיתים קרובות בחיידקים, מה שגורם לאדמומיות ונפיחות, מורסות, או, במקרים חמורים, נמק, אלח דם, או טטנוס.[12][13] כאשר הזיהום המשני נמצא בקרבת מפרק (בדרך כלל הקרסול), הנזק למפרק עלול לגרום לנוקשות (אנג'), לדלקת מפרקים, או להתכווצויות.[13][14]

אנשים נגועים נושאים בדרך כלל תולעים מרובות – בממוצע 1.8 לאדם (כלומר, התפלגות של 9 ל-5),[15] אך לעיתים אף עד 40 – אשר יוצאות משלפוחיות נפרדות בו-זמנית.[8] תשעים אחוז מהתולעים יוצאות מהרגליים או כפות הרגליים. עם זאת, תולעים יכולות לצאת מכל מקום בגוף.[8]

דרקונקוליאזיס מאובחנת בבדיקה חזותית – התולעת הלבנה הדקה היוצאת מהשלפוחית היא ייחודית למחלה זו (אנג').[16] תולעים מתות לעיתים מסתיידות וניתן לראותן ברקמה התת-עורית (אנג') באמצעות צילום רנטגן.[13][16] מטופלים מדווחים בדרך כלל על היסטוריה של שתיית מים מזוהמים ממקורות עומדים.[17] התפתחויות אחרונות שיפרו את הזיהוי המוקדם והלא-פולשני של Dracunculus medinensis באמצעות שתי שיטות. השיטה הראשונה כוללת טכניקות של תגובת שרשרת פולימראז (PCR), ובפרט פרוטוקול ה-qPCR, המכוון לגן ציטוכרום b המיטוכונדריאלי (cytb) של תולעת גינאה.[18] השיטה השנייה משתמשת בבדיקות אימונולוגיות, שבהן פותחו בדיקות לגילוי אנטיגנים או בדיקות סרולוגיות לזיהוי סמנים ספציפיים הקשורים לטפיל. בדיקה זו עשויה לזהות הדבקות בטרם הופעת תסמינים עד שישה חודשים לפני הופעת התולעים, מה שהופך אותה למשמעותית מבחינה מעשית.[19]

See caption
Children in Chad holding filter straws used to prevent D. medinensis infection

אין חיסון לדרקונקוליאזיס, וברגע שאדם נדבק ב-D. medinensis אין דרך למנוע מהמחלה להשלים את מהלכה המלא.[20] לפיכך, המאמצים להפחית את נטל הדרקונקוליאזיס מתמקדים בהפרעה למחזור הרבייה של D. medinensis דרך אספקת המים. עיקרון מרכזי במאמצי החיסול הוא שיפור מי השתייה. מסנני ניילון, בד ארוג בצפיפות, או קשיות סינון ייעודיות יכולים כולם להסיר שטרגלים ממי השתייה ולבטל את סיכון ההדבקה.

ניתן גם לטפל במקורות מים בתרכובת קוטל הזחלים טמפוס, ההורגת שטרגלים,[21] ומים מזוהמים ניתן לטפל בהם על ידי הרתחה.[22] היכן שאפשר, מקורות מים פתוחים מוחלפים בבארות עמוקות שיכולות לשמש כמקור למים נקיים.[21] קמפיינים לחינוך הציבור מיידעים את התושבים באזורים הנגועים כיצד מתפשטת הדרקונקוליאזיס, ומעודדים את הנגועים במחלה להימנע מטבילת פצעיהם במקורות מים המשמשים לשתייה.[8]

White worm emerging from a blister on a person's leg, coiled around a matchstick
A D. medinensis worm is wrapped around a stick as it emerges.

אין תרופה שיכולה להרוג את D. medinensis או למנוע ממנה לגרום למחלה לאחר שהיא כבר בתוך הגוף.[20] במקום זאת, הטיפול מתמקד בהוצאה איטית וזהירה של התולעת מהפצע במשך ימים עד שבועות. לאחר שהשלפוחית מתפוצצת והתולעת מתחילה לצאת, הפצע נשרה בדלי מים, כדי לאפשר לתולעת לרוקן את פגיותיה הרחק ממקור מי שתייה. כאשר החלק הראשון של התולעת יוצא, הוא נכרך בדרך כלל סביב פיסת גזה או מקל כדי לשמור על מתיחה קבועה על התולעת ולעודד את יציאתה. מדי יום יוצאים מספר סנטימטרים נוספים של התולעת מהשלפוחית, והמקל מסובב כדי לשמור על המתיחה.[8] התהליך חוזר על עצמו מדי יום עד שהתולעת כולה יוצאת, בדרך כלל תוך חודש.[8] אם מופעלת מתיחה מוגזמת, התולעת עלולה להישבר ולמות, מה שגורם לנפיחות ולכאב עזים באתר הכיב.[8]

הטיפול בדרקונקוליאזיס כולל גם טיפול שוטף בפצע כדי למנוע זיהום של הכיב הפתוח. המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן האמריקאיים (CDC) ממליצים לנקות את הפצע לפני יציאת התולעת. לאחר שהתולעת מתחילה לצאת מהגוף, ה-CDC ממליץ על טיפול יומיומי בפצע: ניקוי הפצע, מריחת משחת אנטיביוטיקה, והחלפת התחבושת בגאזה טרייה. משככי כאבים כגון אספירין או איבופרופן יכולים לסייע בהקלת הכאב הנגרם מיציאת התולעת.[8][2][3] מדובר בירידה לעומת 27 מקרים ב-2020, ופחות משמעותית לאין ערוך מהערכה של 3.5 מיליון מקרים בשנה ב-20 מדינות ב-1986 – השנה שבה קראה אספת הבריאות העולמית לראשונה לחיסול הדרקונקוליאזיס.[23][24] הדרקונקוליאזיס נותרה אנדמית בעיקר בשלוש מדינות צ'אד, אתיופיה ודרום סודאן.[25][3] שלוש מדינות נוספות טרם הוסמכו כנקיות מהעברת דרקונקוליאזיס, ולא דווח בהן על מקרים מאז לפחות 2023: אנגולה, מאלי וסודאן.[20] אחת מהן, סודאן, נמצאת בשלב טרום-ההסמכה אך טרם אושרה כנקייה מהעברה.[20] בנוסף, אף על פי שקמרון הוסמכה כנקייה מהעברה פנימית מאז 2007, נרשמו בה שלושה מקרים החל מ-2019 לאורך גבולה עם צ'אד.[20]

תיאורים התואמים לדרקונקוליאזיס מופיעים במסמכים ששרדו מרופאים של העת העתיקה היוונית-רומית. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הייתה הדרקונקוליאזיס נפוצה ברוב שטחי אפריקה ודרום אסיה, ופגעה במספר שהגיע עד 48 מיליון בני אדם בשנה.

מחלות שתואמות להשפעות הדרקונקוליאזיס מוזכרות אצל סופרים לאורך העת העתיקה. הSymposiacon של פלוטרכוס מתייחס לתיאור אבוד מאת הסופר בן המאה ה-2 לפנה"ס אגאתרכידס, המתאר "מחלה שלא נשמעה כמותה עד כה" שבה "תולעים קטנות יוצאות מזרועותיהם ורגליהם [של אנשים] ... ומחלחלות בין השרירים [וכך] גורמות לסבל נורא".[26] רופאים יווניים-רומיים ופרסיים, ובהם גלנוס, אל-ראזי, ואבן סינא, כתבו גם הם על מחלות שתסמיניהן תואמים לדרקונקוליאזיס, אם כי הייתה מחלוקת מסוימת לגבי טבעה של המחלה, כאשר חלקם ייחסו אותה לתולעת בעוד אחרים ראו בה חלק מושחת של הגוף המבצבץ החוצה.[26]

יש שהציעו קשרים בין הדרקונקוליאזיס לבין טקסטים וסמלים עתיקים בולטים אחרים. במסה מ-1674 על הדרקונקוליאזיס, ייחס גאורג הירונימוס וולשיוס דמויות נחשיות במספר סמלים עתיקים ל-Dracunculus, ובהן פסלים יווניים, סימני גלגל המזלות, כתב ערבי, ומטה אסקלפיוס, סמל נפוץ למקצוע הרפואה.[26] באופן דומה, הציע הפרזיטולוג פרידריך קיכנמייסטר (אנג') ב-1855 כי "הנחשים השורפים" שפקדו את בני ישראל בספר במדבר ייצגו את הדרקונקוליאזיס.[26] ב-1959 הציע הפרזיטולוג ריינהרד הופלי כי מרשם בפפירוס אברס – טקסט רפואי שנכתב סביב 1500 לפנה"ס – מתייחס להסרת תולעת גינאה, זיהוי שאושר עשר שנים מאוחר יותר על ידי הרופא והמצרולוג פול ע'ליונגי; זיהוי זה יהפוך את פפירוס אברס לתיאור העתיק ביותר הידוע של המחלה.[27]

קארולוס לינאוס כלל את תולעת גינאה במהדורת 1758 של Systema Naturae (אנג') שלו, וקרא לה Gordius medinensis.[26] השם medinensis מתייחס לזיקה הממושכת של התולעת לעיר אל-מדינה שבחצי האי ערב, כאשר אבן סינא כתב בהקאנון ברפואה (אנג') שלו (שיצא לאור ב-1025) כי "המחלה נפוצה ביותר במדינה, שממנה נגזר שמה".[26] בעדכון של גמלין לSystema Naturae של לינאוס משנת 1788, יוהאן פרידריך גמלין שינה את שם התולעת לFilaria medinensis, והשאיר את השם גורדיוס (אנג') לתולעים חופשיות-מחיה.[26] הנרי בסטיאן חיבר את התיאור המפורט הראשון של התולעת עצמה, שפורסם ב-1863.[26][28] בשנה שלאחר מכן, בספרו Entozoa, השתמש תומאס ספנסר קובולד (אנג') בשם Dracunculus medinensis, אשר נקבע כשם הרשמי על ידי ההוועדה הבינלאומית לנומנקלטורה זואולוגית (אנג') ב-1915.[26] למרות ידע ותיק על הקשר בין התולעת למים, מחזור החיים של D. medinensis היה נושא לוויכוח ממושך.[29] אלכסיי פבלוביץ' פדצ'נקו (אנג') מילא פער משמעותי בפרסום משנת 1870 שבו תיאר כי פגיות D. medinensis יכולות להדביק ולהתפתח בתוך שטרגלים.[30][31] הצעד הבא הודגם על ידי רוברט תומסון לייפר (אנג'), אשר תיאר במאמר משנת 1907 כי קופים שהואכלו בשטרגלים נגועים ב-D. medinensis פיתחו תולעי גינאה בוגרות, בעוד קופים שהואכלו ישירות בפגיות D medinensis לא פיתחו.[30]

במאה ה-19 וה-20 הייתה הדרקונקוליאזיס נפוצה כמעט בכל אפריקה ודרום אסיה, אם כי אין נתונים מדויקים על מספר המקרים מהתקופה שלפני מאמצי החיסול.[32] במאמר משנת 1947 ב-Journal of Parasitology, השתמש נורמן ר' סטול באומדנים גסים של אוכלוסיות באזורים אנדמיים כדי להציע שיכלו להיות עד 48 מיליון מקרי דרקונקוליאזיס בשנה.[33][34] ב-1976 העריך ארגון הבריאות העולמי את הנטל העולמי ב-10 מיליון מקרים בשנה.[34] עשר שנים מאוחר יותר, כשמאמץ החיסול רק החל, העריך ארגון הבריאות העולמי כי יש 3.5 מיליון מקרים בשנה ברחבי העולם.[35]

A graph shows the precipitous drop in Guinea worm cases over time.
Logarithmic scale of reported dracunculiasis cases 1989–2022

מאמץ חיסול הדרקונקוליאזיס החל בשנות ה-80 בעקבות הצלחת חיסול אבעבועות השחורות ב-1977. עד 1995, כמעט בכל מדינה שבה הייתה הדרקונקוליאזיס אנדמית הוקמה תוכנית חיסול לאומית. בשנים שלאחר מכן ירד מספר מקרי הדרקונקוליאזיס בתלילות, וירד מתחת ל-100,000 מקרים בשנה ב-1997, מתחת ל-10,000 מקרים ב-2007, מתחת ל-1,000 מקרים ב-2012, מתחת ל-100 מקרים ב-2015, ועד ל-10 מקרים בלבד ב-2025.

מאז 1986 חיסלו 16 מדינות שהיו אנדמיות בעבר את הדרקונקוליאזיס, כך שהמחלה נותרה אנדמית בעיקר בשלוש מדינות מתפתחות ללא גישה לים במרכז אפריקה צ'אד, אתיופיה ודרום סודאן. שלוש מדינות נוספות טרם הוסמכו כנקיות מהעברת דרקונקוליאזיס, ולא דווח בהן על מקרים אנושיים מאז סוף 2023: אנגולה, מאלי וסודאן. אחת מהן, סודאן, נמצאת בשלב טרום-ההסמכה אך טרם אושרה כנקייה מהעברה. בנוסף, אף על פי שקמרון הוסמכה כנקייה מהעברה פנימית מאז 2007, נרשמו בה שלושה מקרים החל מ-2019 לאורך גבולה עם צ'אד. D. medinensis יכולה להדביק גם כלבים, חתולים ובבונים, אם כי גם מספר המקרים בבעלי חיים שאינם בני אדם יורד הודות למאמצי החיסול. מינים אחרים של Dracunculus גורמים לדרקונקוליאזיס בזוחלים ברחבי העולם וביונקים באמריקה.

ב-2020 קבע ארגון הבריאות העולמי את שנת 2027 כיעד לחיסול הדרקונקוליאזיס. אם תוכנית החיסול תצליח, צפויה הדרקונקוליאזיס להפוך למחלה האנושית השנייה שתחוסל, אחרי אבעבועות שחורות.

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מחלת תולעת גינאה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ "Update: 14 human cases of Guinea worm reported in 2023". Carter Center. 6 במרץ 2024. ארכיון מ-10 במרץ 2024.
  2. 1 2 "Update: 15 Human Cases of Guinea Worm Reported in 2024". Carter Center (הודעה לעיתונות). 15 במאי 2024.
  3. 1 2 3 Staub, Emily (30 בינואר 2026). "Guinea Worm Disease Reaches All-Time Low: Only 10 Human Cases Reported in 2025". Carter Center (הודעה לעיתונות). In 2025, two of the 10 provisional human Guinea worm cases were detected in South Sudan and four each in Chad and Ethiopia. Angola, Cameroon, the Central African Republic, and Mali reported zero human cases for the second consecutive year."... "In 2025, Chad reported infections in 147 animals, Mali reported 17, Cameroon 445, Angola 70, Ethiopia one, and South Sudan three. Despite reductions in four countries, the global provisional total for animal infections rose slightly, driven by increases in Cameroon and Angola.
  4. 1 2 3 "Guinea worm disease frequently asked questions". US Centers for Disease Control and Prevention. 11 באוגוסט 2023. ארכיון מ-28 במאי 2023.
  5. ↑ Hopkins et al. 2022, "Chad".
  6. ↑ "Dracunculiasis – DPDx". US Centers for Disease Control and Prevention. 9 במאי 2018. ארכיון מ-23 בינואר 2023.
  7. 1 2 3 Despommier et al. 2019, p. 287.
  8. 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Spector & Gibson 2016, p. 110.
  9. ↑ Spector & Gibson 2016, p. 20.
  10. 1 2 3 Hotez 2013, p. 67.
  11. ↑ Despommier et al. 2019, pp. 287–288.
  12. ↑ "Guinea worm – disease". US Centers for Disease Control and Prevention. 4 בפברואר 2022. ארכיון מ-22 באוגוסט 2022.
  13. 1 2 3 Despommier et al. 2019, p. 288.
  14. ↑ Hotez 2013, p. 68.
  15. ↑ Greenaway 2004, "Clinical manifestations".
  16. 1 2 Marie C, Petri WA (בספטמבר 2022). "Dracunculiasis". Merck & Co. ארכיון מ-26 באפריל 2021.
  17. ↑ Donald R. Hopkins; et al. (16 בנובמבר 2018). "Progress Toward Global Eradication of Dracunculiasis — January 2017–June 2018". CDC.
  18. ↑ Coker SM; Box EK; Stilwell N; Thiele EA; Cotton JA; et al. (7 באוקטובר 2022). "Development and validation of a quantitative PCR for the detection of Guinea worm (Dracunculus medinensis)". PLOS Neglected Tropical Diseases. 16 (10). doi:10.1371/journal.pntd.0010830. PMC 9581357. PMID 36206300.
  19. ↑ Cairncross S; Muller R; Zagaria N. (1 באפריל 2002). "Dracunculiasis (Guinea Worm Disease) and the Eradication Initiative". Clinical Microbiology Reviews. 15 (2): 223–246. doi:10.1128/cmr.15.2.223-246.2002. PMC 118073. PMID 11932231.
  20. 1 2 3 4 5 "Dracunculiasis (Guinea-worm disease)" (באנגלית). World Health Organization. 30 בינואר 2025. The Democratic Republic of the Congo, once endemic in 1950s, received certification in December 2022.... Five countries – Angola, Chad, Ethiopia, Mali, and South Sudan – remain endemic, while Sudan is currently in the pre-certification stage and Cameroon a certified country is experiencing a cross-border transmission at its extreme-northern border with Chad.
  21. 1 2 Spector & Gibson 2016, p. 111.
  22. ↑ "Control of Neglected Tropical Diseases". World Health Organization. ארכיון מ-7 בדצמבר 2023.
  23. ↑ WHO 2022, Figure 1.
  24. ↑ Despommier et al. 2019, p. 285.
  25. ↑ "Guinea Worm Wrap-Up #286" (PDF). The Carter Center. 2022-03-31.
  26. 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Grove 1990, pp. 693–698.
  27. ↑ Miller 1989, p. 251.
  28. ↑ Bastian HC (בנובמבר 1863). "On the structure and nature of the Dracunculus, or Guinea worm". Transactions of the Linnean Society of London. 24 (2): 101–134. doi:10.1111/j.1096-3642.1863.tb00155.x. ארכיון מ-25 בינואר 2023.
  29. ↑ Grove 1990, pp. 698–702.
  30. 1 2 Grove 1990, pp. 702–706.
  31. ↑ Fedchenko, Alexei (1870). "О строении и размножении ришты (Filaria medinensis L.)" [On the structure and reproduction of the Guinea worm (Filaria medinensis L.)]. Известия Императорского Общества Любителей Естествознания, Антропологии и Этнографии [News of the Imperial Society of Devotees of Natural Science, Anthropology and Ethnography (Moscow)] (ברוסית). 8 (1): 71–82. English translation: Fedchenko, AP (1971). "Concerning the structure and reproduction of the Guinea-worm (Filaria medinensis L.)". American Journal of Tropical Medicine and Hygiene. 20 (4): 511–523. doi:10.4269/ajtmh.1971.20.511.
  32. ↑ Ruiz-Tiben & Hopkins 2006, Section 4. "Epidemiology".
  33. ↑ Stoll NR (בפברואר 1947). "This wormy world". Journal of Parasitology. 33 (1): 1–18. JSTOR 3273613. PMID 20284977.
  34. 1 2 Biswas et al. 2013, "Decision to Eradicate".
  35. ↑ "Dracunculiasis – global surveillance summary, 1" (PDF). Weekly Epidemiological Record. World Health Organization (19). 10 במאי 1996. OCLC 194592343. ארכיון (PDF) מ-3 ביוני 2022.