מחמוד פהמי נוקראשי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מחמוד פהמי נוקראשי
محمود فهمى النقراشى
אין תמונה חופשית
לידה 1888
אלכסנדריה, מצרים עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 28 בדצמבר 1948 (בגיל 60 בערך)
מצרים
מדינה מצרים
עיסוק פוליטיקאי, דיפלומט עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה הגוש הסעדי
ראש ממשלת מצרים
26 בפברואר 194513 בפברואר 1946
(50 שבועות ו-3 ימים)
ראש ממשלת מצרים
8 בדצמבר 194628 בדצמבר 1948
(שנתיים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מחמוד פהמי נוקראשי פאשה (ערבית: محمود فهمي النقراشي, תעתיק מדויק: מחמוד פהמי אלנקראשי; 1888 - 28 בדצמבר 1948) היה פוליטיקאי מצרי ששימש פעמיים כראש ממשלת מצרים בשנות ה-40 של המאה ה-20. בזמן כהונתו השנייה התרחשה מלחמת העצמאות, במהלכה פלש צבא מצרים למדינת ישראל שהוקמה זה מכבר. נרצח בידי מתנקשים מארגון האחים המוסלמים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחמוד פהמי נוקראשי נולד בשנת 1888. הוא היה חבר במפלגת הגוש הסעדי, שהתפצלה ממפלגת אל-ופד בשנת 1938 על רקע סכסוכים עם ראש המפלגה מוסטפא אל-נחאס. התנועה הונהגה בידי אחמד מאהר, נוקראשי עצמו, והאינטלקטואל עבאס מחמוד אל-עקאד[1]. לאחר התפטרותו של נחאס מראשות הממשלה באוקטובר 1944 התמנה מאהר לראשות הממשלה[2].

נוקראשי התמנה לראשונה לראשות ממשלת מצרים בפברואר 1945, לאחר הירצחו של אחמד מאהר בידי לאומן מצרי. נוקראשי עמד בראש ממשלת מיעוט יחד עם המפלגה הלאומית המצרית ומפלגת הכותלה של מכרם עובייד[3]. הממשלה אמנם נהנתה מתמיכת המלך פארוק, אך סבלה מאופוזיציה של מפלגת הופד בראשות מוסטפא אל-נחאס וכן של גורמים ממעמד הביניים. עם תום מלחמת העולם השנייה, פעל נוקראשי להגשים את עצמאותה של מצרים מידי הבריטים, תוך שמירה על רעיון "אחדות עמק הנילוס" - אחדות מצרים וסודאן. שאיפה זו התקבלה בהתנגדות בריטית גורפת, ולכן נוקראשי לא הצליח לממש עצמאות בריטית. במקביל התעצמה האופוזיציה כנגד נוקראשי מצד אנשי הופד ומעמד הביניים. ראש הממשלה הצליח לסכל ניסיון להתססת מהומות עם תחילת שנת הלימודים האקדמית ב-6 באוקטובר 1945, לאחר שהצליח להניא את מנהיג האחים המוסלמים חסן אל-בנא מלשתף פעולה עם תוכנית זו. אולם, ב-2 בנובמבר 1945, יום השנה להצהרת בלפור, החלה מחאת סטודנטים גדולה שלא סרה למרותו של מנהיג האחים המוסלמים. המחאה דוכאה רק בכוח, והתפרצה פעם נוספת עם תחילת הסמסטר השני של הלימודים בפברואר 1946. במהומות שהתפתחו נהרגו כמה עשרות סטודנטים, וב-13 בפברואר 1946 נאלץ נוקראשי להגיש את התפטרותו[4].

נוקראשי התמנה בשנית לראשות הממשלה בעקבות התפטרותו של אסמאעיל צדקי, שניסה להגיע להסכם עם הבריטים, אשר נתפס בעיני הציבור המצרי כמתרפס מדי. הוא החל את כהונתו השנייה בתפקיד ב-9 בדצמבר 1946. עד מהרה שאלת סודאן ועמק הנילוס תפסו חשיבות משנית לעומת סוגיית ארץ ישראל שהלכה וצברה תאוצה, בייחוד לאחר קבלת תוכנית החלוקה בידי האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. העילית הפוליטית המצרית, שבשורותיה נמנה נוקראשי בעצמו, לא ששה אלי קרב ולא ראתה את שאלת פלסטין כסוגיה אידאולוגית הרת גורל. לכל היותר תפסה העילית המצרית את ההתערבות האפשרית של מצרים במשבר כשיטה יעילה לבלימת השאיפות הטריטוריאליות של בית האשם שאותן הוביל עבדאללה מלך ירדן. לעומת זאת, מעמד הביניים ("האפנדיה"), ובייחוד הארגונים האסלאמיים שאותם הובילו האחים המוסלמים, ראו בסוגיה הפלסטינית אבן בוחן לעמידה המוסלמית המאוחדת כנגד המערב, ולכן לחצו על השלטון המצרי לקחת חלק במלחמה המתרגשת ובאה[5].

בעקבות הלחץ המתגבר על הממשלה של נוקראשי לקחת חלק בסיוע לפלסטינים כנגד היישוב היהודי, הממשלה הסכימה כבר באוקטובר 1947 להקמת מחנות אימונים בשביל סיירים מטעם האחים המוסלמים. חלק מהחיילים שאומנו במחנות אלו חדרו לשטחי ארץ ישראל עוד לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. קבוצה של קצינים מצרים לחצה על שיתוף פעולה עם צבא ההצלה הסורי בראשות פאוזי אל-קאוקג'י וכן עם הלאומן הפלסטיני חאג' אמין אל-חוסייני, ו-11 מתוכם אכן חברו לכוחות הפלסטינים בארץ ישראל ב-20 באפריל 1948. ב-15 במאי 1948, בעקבות הכרזתו של דוד בן-גוריון על הקמת המדינה, צבא מצרים פלש בהוראת הממשלה המצרית לארץ ישראל. ההחלטה נבעה לא בהכרח מרצון מיליטנטי של הממשלה, אלא מתוך הבנה שאי-היענות לקריאה לעזרת פלסטין תביא להתקפה עזה של האופוזיציה מקרב מעמד הביניים והקצינים, כמו גם לאובדן יוקרתה של מצרים בקרב העולם הערבי[6]. אולם, ביצועיו של הצבא המצרי במלחמת העצמאות היו לקויים ביותר. הפלישה המקורית מכיוון עזה צפונה לעבר תל אביב נבלמה בסוף מאי 1948 באזור גשר עד הלום. בתום ההפוגה הראשונה המצרים ניסו לנוע מזרחה לעבר באר שבע, אולם נבלמו לאחר ניסיון כושל לכיבוש הקיבוץ נגבה. באוקטובר 1948, לאחר תום ההפוגה השנייה, צה"ל עבר להתקפה והצליח במבצע יואב לחדור לשטחי חצי האי סיני ולכתר חלק גדול מן הצבא המצרי בכיס פלוג'ה.

במקביל למצב הבעייתי בחזית התרבו הבעיות מבית, כאשר הולכות ומתעצמות המחאות של מעמד הביניים והאחים המוסלמים. לאחר כישלון אוקטובר, נוקראשי חשש מהפיכה ופתח במסע לוחמני כנגד האחים המוסלמים הן בבית והן בחזית, מתוקף מצב המלחמה שהעניק סמכויות של משטר צבאי לממשלה. החיילים מקרב הארגון הושמו במעצר, והמשטרה פשטה על סניפי הארגון בקהיר ובערים אחרות. תגובת האחים המוסלמים לא איחרה לבוא. "המנגנון הסודי", הענף הטרוריסטי של הארגון, רצח ב-4 בדצמבר 1948 את זכי סלים, מפקד המשטרה בקהיר. בעקבות זאת, נוקראשי הכריז ב-6 בדצמבר על הוצאת האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק.[7]. בעקבות הוצאת האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק, החליט "המנגנון הסודי" של התנועה על התנקשות בחייו של נוקראשי עצמו. בבוקר ה-28 בדצמבר 1948, כשהוא נכנס לבניין משרד הפנים המצרי, נורה נוקראשי פעמיים בגבו בידי מתנקש של התנועה בשם עבדול-מגיד חסן, אשר התחפש לקצין משטרה. המתנקש, סטודנט וחבר האחים המוסלמים, הודה על חברותו בתנועה, ולאחר משפט נגזר עליו גזר דין מוות בתלייה[8]. את נוקראשי החליף בתפקיד ראש הממשלה אבראהים עבד אל-האדי, גם הוא חבר הגוש הסעדי. מצרים חתמה על הסכמי שביתת הנשק עם ישראל בפברואר 1949. באותו חודש גם נרצח מנהיג האחים המוסלמים חסן אל-בנא בידי השלטונות המצריים, כנראה כתגובה על ההתנקשות בחייו של נוקראשי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פ. ג'. וטיקיוטיס, מצרים: ממוחמד עלי עד סאדאת, עמ' 314
  2. ^ חגי ארליך, :מצרים: האחות הבכירה, עמ' 58
  3. ^ פ. ג'. וטיקיוטיס, מצרים: ממוחמד עלי עד סאדאת, עמ' 334
  4. ^ חגי ארליך, מצרים: האחות הבכירה, עמ' 74-76
  5. ^ חגי ארליך, מצרים: האחות הבכירה, עמ' 81-84
  6. ^ חגי ארליך, מצרים: האחות הבכירה, עמ' 84-86
  7. ^ חגי ארליך, מצרים: האחות הבכירה, עמ' 88-90
  8. ^ 8. Two Swords.. with the Qur’an in between! | Arab West Report