מחנה העקורים ברגן-בלזן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ימי השחרור, 17/18 באפריל 1945, מחנה הריכוז ברגן-בלזן

מחנה העקורים ברגן-בלזן היה מחנה עקורים לפליטים (ולאחר מספר חודשים - ליהודים בלבד) לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה. המחנה פעל בסקסוניה התחתונה בצפון-מערב גרמניה, דרומית-מערבית לעיירה ברגן שליד העיר צלה (אנ'). המחנה פעל מקיץ 1945 עד ספטמבר 1950. במשך זמן מה היה מחנה זה מחנה העקורים היהודי הגדול בגרמניה, והיחיד באזור הכיבוש הבריטי.[1][2] המחנה היה תחת סמכות בריטית ובפיקוח מנהל הסעד והשיקום של האו"ם (UNRRA). בין מנהלי המחנות היה סימון בלומברג (אנ'). המקום היה בסיס של הצבא הבריטי עד 2015. כיום המחנה הוא בסיס בונדסוור.

מיקום והקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 באפריל 1945 שחרר הצבא הבריטי את מחנה הריכוז ברגן-בלזן, שנמסר על ידי שומרי האס אס ללא קרב.[3] עקב מחלות ומצב היגייני ירוד בבנייני מחנה הריכוז העביר הצבא הבריטי את האסירים-לשעבר ולבסוף אף שרף את בקתות האסירים.[1] ניצולי מחנה הריכוז הפכו לתושבים הראשונים במחנה העקורים העתידי, שנמצא במרחק של כקילומטר אחד מאזור מחנה הריכוז הראשי, בבסיס הצבא הגרמני לשעבר.[2] הצוות הרפואי הבריטי השתמש בבנייני Panzertruppenschule (בסיס הדרכה של חיל השריון) כמבנה חירום לטיפול באסירים המשוחררים, הרחק מהתנאים ההרסניים של מחנה הריכוז. ב-21 באפריל הועברו החולים הראשונים למחנה העקורים החדש, חוטאו וקיבלו ביגוד חדש. ב-18 במאי תמה העברתם. בצריפי מחנה העקורים היו כ-12,000 מיטות אשפוז. הבריטים העבירו חיילים גרמנים פצועים מ-Reservelazarett (בית חולים לחיילי מילואים) ביער אשוחית סמוך לבתי חולים אזרחיים והוסיפו את שטח בית החולים הגרמני לבית החולים שבמחנה העקורים. כך נוספו 1,600 מספר מיטות זמינות. בארבעת השבועות הראשונים הועברו לבית החולים כמעט 29,000 ניצולים ממחנה הריכוז ברגן-בלזן. כ-14,000 אסירים לשעבר מתו לאחר השחרור למרות מאמצי הצבא הבריטי, הצלב האדום הבריטי ורופאים רבים מלאומים שונים. עד יוני 1945 עדיין נזקקו כ-11,000 מהאסירים לשעבר לטיפול חירום.[4]

מחנה העקורים הוקם ביולי 1945 על ידי הפיכת מחלקות בתי החולים לאזורי מגורים.[5]

אחרי קיץ 1945 שימש כבית חולים רק בית החולים לשעבר של הוורמאכט, שנמצא כקילומטר מהצריפים. בינואר 1948 הפכו הבריטים בית חולים זה לבית החולים היהודי המרכזי באזור הכיבוש שלהם. בית חולים זה נוהל על ידי הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים, שנתמך על ידי ארגוני סיוע. הניצולים כינו אותו בית החולים גלין יוז על שם הבריגדיר הבריטי יו לוולין גלין יוז, (אנ'), קצין הרפואה של חטיבת השריון ה-11. מאוחר יותר הפך לחלק מצריפי גלין יוז (כיום הונה-קאמפ) (אנ').[6]

הרשויות הבריטיות שינו את שם המחנה להונה (Hohne), על שם יישוב נטוש סמוך, באזור האימונים, וזאת כדי להימנע מהאסוציאציה לרצח העם הנאצי במחנה הריכוז הסמוך, אולם ניצולי השואה (שארית הפליטה) במחנה סירבו לשם והמשיכו לקרוא למחנה "מחנה העקורים ברגן בלזן".[1] מחנה העקורים לשעבר נמצא כיום בשטח צבאי מוגבל, וזאת אף על פי שרבים מהבניינים אינם בשימוש.[2]

תרבות ופוליטיקה במחנה העקורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנאים במחנה היו בתחילה גרועים למדי, מכיוון שהמצב הכלכלי הקשה בבריטניה מנע מהצבא לספק מעבר למוצרי יסוד. האוכל היה דל וכך גם הבגדים ואזורי המחיה. באוקטובר 1945 שבתו העקורים רעב והפגינו נגד התנאים במחנה. בקיץ 1946 פחתה האוכלוסייה והמצב השתפר.

עקורים שלא נזקקו לטיפול רפואי חזרו במהירות לארצות המוצא שלהם. רובם חזרו מרצונם החופשי, להוציא אזרחי ברית המועצות, שכן ברית המועצות קיבלה את הסכמת בעלות בריתה כי אזרחיה ישלחו בחזרה גם בניגוד לרצונם. בתחילת ספטמבר 1945 היו יותר מ-25,000 איש במחנה העקורים, בעיקר פולנים (כ-15,000) ויהודים (כמעט 11,000), רובם מפולין. עקורים בני לאומים אחרים הוחזרו ברובם לארצות המוצא שלהם בסתיו 1945.[4]

המחנה הפולני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיוני 1945 גרו פולנים ויהודים באזורים נפרדים במחנה.[7] באזור הפולני התפתחו חיים חברתיים ותרבותיים.[8] למחרת השחרור הקימו הפולנים ועדת מחנה ובה יהודים ופולנים. בית ספר נפתח בקיץ 1945, אותו פקדו כ-600 ילדים, ובשני גנים היו כמאה ילדים. עקורים פולנים רבים הקימו משפחות חדשות במחנה הפולני: כמעט 400 חתונות ו-200 לידות. ועדת המחנה פרסמה עיתונים. הוקמו מקהלה, להקת כלי נשיפה, תיאטרון ומועדון ספורט ("פולוניה"). ב-2 בנובמבר 1945 התקיים טקס עבור העקורים הפולנים בו נחנך צלב עץ באתר מחנה הריכוז לשעבר כאנדרטה.

המחנה הפולני פורק בספטמבר 1946.[7] 4,500 העקורים הפולניים הנותרים חששו לחזור לפולין הקומוניסטית והועברו למחנות אחרים באזור הבריטי.[2][8] כשני שלישים מהעקורים הפולניים באזור הבריטי חזרו לפולין. האחרים היגרו ברובם לארצות הברית ולקנדה.[4]

המחנה היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סגירת המחנה הפולני, הפך ברגן-בלזן למחנה היהודי היחיד באזור הכיבוש הבריטי בגרמניה. למשך זמן מה היה זה אף מחנה העקורים היהודי הגדול ביותר בגרמניה.[2] בסוף 1945, אלפי יהודים ששרדו את השואה בפולין או הונגריה היגרו מערבה ורבים מהם הגיעו למחנה העקורים ברגן-בלזן, אף על פי שהבריטים סירבו בתחילה לתת להם מעמד של עקורים. באוגוסט 1946 היו במחנה העקורים למעלה מ-11,000 יהודים.[4] לאחר מכן ניסה הצבא הבריטי למנוע מיהודים נוספים להצטרף למחנה העקורים.

ועד ראשון במחנה היהודי הוקם ב-18 באפריל 1945.[1] בחירות דמוקרטיות נערכו בספטמבר 1945.[9] מנהיג הניצולים היהודים, יוסף רוזנזפט, היה לנשיא הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים באזור הבריטי. ועד זה ייצג את העקורים של מחנה העקורים ברגן-בלזן וכן את כל העקורים היהודים באזור הבריטי.[4] בספטמבר 1945 ויולי 1947 התקיימו במחנה זה שני הקונגרסים הראשונים של היהודים המשוחררים באזור הכיבוש הבריטי. הקונגרסים התקיימו בבניין של קציני הוורמאכט לשעבר בבלזן - בניין שנקרא לימים "הבית העגול".[10]

בניהולם של רוזנזפט, נורברט וולהיים ורפאל אולבסקי, צמח הוועד המרכזי לארגון שפעל מול הבריטים בשם מטרותיהם הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות של העקורים, כולל הזכות להגר לארץ ישראל שבשליטת בריטניה.[1] ניצולים רבים תמכו בהגדרה עצמית יהודית בפלסטין, על אף שלא היו ציונים לפני המלחמה. לאחר שאיבדו את משפחותיהם, בתיהם ורכושם, לא ראו לעצמם עתיד באירופה. עקורים הפגינו נגד המדיניות הבריטית ושלחו מכתבי מחאה. פעילי המחנה יצרו קשרים עם הקונגרס הציוני בבזל ועם המגבית היהודית המאוחדת כדי לזכות בתמיכה בינלאומית. באוקטובר 1945 ביקר במחנה העקורים דוד בן-גוריון, נשיא הסוכנות היהודית לארץ ישראל.[11] ב-1947 ביקרו במחנה ועדת משנה של ועדת אונסקו"פ. בעדותם לחברי הוועדה דרשו הפליטים לעלות לארץ ישראל וסירבו לאפשרות הגירה למדינות אחרות.[12]

הפליטים שימרו התנגדות להגבלות הבריטיות על העלייה היהודית לארץ ישראל שתחת המנדט הבריטי, ועד תחילת 1949 (כלומר, זמן רב לאחר הקמת מדינת ישראל במאי 1948) לא איפשרו הרשויות הבריטיות מעבר חופשי אל מחוץ למחנה. אף על פי כן הצליחה ההגנה להעביר למחנה סוכנים שקיימו תוכניות אימונים צבאיות בשטח המחנה בדצמבר 1947.

מנהיגות המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני חלקי המחנה, פולנים ויהודים, היו ברובם תחת ניהול עצמי. הצבא הבריטי שמר על המחנה מבחוץ. במרץ 1946 העבירו הבריטים את ניהול המחנה לאונרר"א[1] אך נותרו אחראים לביטחון. הבריטים (ומאוחר יותר UNRRA) נתמכו על ידי ארגונים כמו הג'וינט (JDC) או היחידה לסעד יהודי (JRU), ואלה סיפקו מזון, ביגוד ותרופות.[4] אך בנושאים אחרים ניהלו תושבי המחנה את ענייניהם באורח עצמאי.[2] הוועד היהודי הקים כוח משמר ומשטרה, ששמר על הסדר הציבורי ולחם בשוק השחור.

סיימון בלומברג, לשעבר חייל וקצין בריטי בשירות הצבא האימפריאלי הבריטי, שימש היה מנהל אונרר"א בברגן-בלזן והמנהל האירופי של הוועד היהודי לעזרה בחו"ל (Jewish Committee For Relief Abroad).[13]

הפליטים היהודים ארגנו קהילה תוססת במחנה. בתי ספר הוקמו בתוך חודשים לאחר השחרור. העקורים הקימו בית ספר יסודי ביולי 1945, ובשנת 1948 למדו בבית הספר 340 תלמידים. בית ספר תיכון בו לימדו גם חיילים מהבריגדה היהודית הוקם בדצמבר 1945. במחנה פעלו גן ילדים, בית יתומים וישיבה. בתי הספר להכשרה מקצועית של הארגון לשיקום באמצעות הכשרה (ORT) ארגנו הכשרה מקצועית. ב-1947 הנחתה אורט כ-1,500 איש בקורסים שנמשכו כחצי שנה. רבים מהניצולים היהודים היו צעירים ובשנתיים הראשונות לאחר השחרור התקיימו כמעט 1,000 חתונות יהודיות. עד לפיזור המחנה נולדו בו יותר מאלף ילדים.

תיאטרון יידיש בשם קצט (קיצור של המילה הגרמנית Konzentrationslager, שפירושה "מחנות ריכוז") הוקם ביולי 1945 על ידי סמי פדר.[14] עלו בו מחזות על גורל היהודים בגטאות ובמחנות הריכוז, ומחזות יידיש ישנים ממזרח אירופה. קצט פעל עד קיץ 1947.

העיתון הציוני "אונדזער שטימע" (ביידיש: "קולנו") ראה אור והפך לעיתון היהודי העיקרי באזור הכיבוש הבריטי.[1] הוא נערך על ידי יוזמו רפאל אולבסקי, דויד רוזנטל ופאול טרפמן, ופורסם לראשונה בכתב-יד ובשכפול במכונה בעיר המחוז צלה ואחר כך במכונת כתיבה ובמכונות דפוס במחנה העקורים ברגן-בלזן על ידי הוועדה לתרבות והיסטוריה של הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים באזור הכיבוש הבריטי.

הרבנים של המחנה היו: הרב ד"ר צבי עזריה (לשעבר הרב של ואליקי-באצ'קאראק שביוגוסלביה),[15] הרב צבי הירש מייזליש (לשעבר הרב של וויצן)[16], הרב חיים מייזליש (לשעבר הרב של סורוואש)[16] הרב יואל הלפרן (לשעבר הרב של יאסלא)[16], הרב ישראל אריה זלמנוביץ (לשעבר ראש ישיבה של בורשה)[16], הרב יצחק גליקמן, והרב ישראל משה אולבסקי (לשעבר הרב של ראדזיוב)[16], ראש השוחטים והרב המכשיר של המחנה היה הרב שלמה זאב צווייגענהאפט (לשעבר ראש השוחטים של פולין),[17] במחנה הייתה ישיבה "שארית ישראל"[16], ראש הישיבה היה הרב גרשון ליבמן[16], המזכיר היה הרב יואל מאיר פוטשביץ[16] והמשגיח היה הרב חיים פנחס לובינסקי.[18]

פירוק מחנה העקורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקורים רבים החלו לעזוב את המחנה בשנת 1947, עם שיפור בהזדמנויות ההגירה.[9] מאביב 1947 הקצתה ממשלת בריטניה 300 אישורי הגירה בחודש ליהודים באזור הכיבוש הבריטי. אלה אפשרו הגירה חוקית לארץ ישראל. בין אפריל 1947 להקמת מדינת ישראל במאי 1948 עלו לארץ ישראל כחוק 4,200 יהודים מהאזור הבריטי, רובם ממחנה העקורים ברגן-בלזן. עד מרץ 1949 קטנה האוכלוסייה ל-4,500 איש. מחנה העקורים בברגן-בלזן נסגר בספטמבר 1950[7] ואלף תושביו הועברו לאופייוור (Upjever) שליד וילהלמסהאפן. מחנה זה נסגר באוגוסט 1951. מרבית תושביו של מחנה העקורים ברגן-בלזן היגרו למדינת ישראל והקימו את ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל, הפעיל גם כיום.[1] מעל 2,000 נסעו לארצות הברית. כ-800 היגרו לקנדה. מעטים נשארו בגרמניה ובניסיון לשקם את הקהילות היהודיות בה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנג'ליקה קוניגסדר וג'וליאן ווצל: מחכים לתקווה: עקורים יהודים בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הוצאת אוניברסיטת נורת'ווסטרן, פברואר 2001.
  • רפאל אולבסקי: "הדמעה", הוצאת ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן ישראל, תל אביב, 1983.
  • רחל אולבסקי: "כאן אסור לבכות!", בהוצאת המשפחה, 2009.
  • חגית לבסקי: "משוחררים אך לא בני חורין: יסודות הארגון היהודי-לאומי בברגן-בלזן", הציונות יח (1994)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מחנה העקורים ברגן-בלזן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 "Bergen-Belsen Displaced Persons Camp". נבדק ב-2012-12-27.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 Habbo Knoch, ed. (2010). Bergen-Belsen: Historical Site and Memorial. Stiftung niedersächsische Gedenkstätten. ISBN 978-3981161793.
  3. ^ Celinscak, Mark (2015). Distance from the Belsen Heap: Allied Forces and the Liberation of a Concentration Camp. Toronto: University of Toronto Press. ISBN 9781442615700.
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 Habbo Knoch, ed. (2010). Bergen-Belsen: Wehrmacht POW Camp 1940-1945, Concentration Camp 1943-1945, Displaced Persons Camp 1945-1950. Catalogue of the permanent exhibition. Wallstein. ISBN 978-3-8353-0794-0.
  5. ^ "Emergency hospital". אורכב מ-המקור ב-29 במרץ 2013. נבדק ב-2012-12-27. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ "Glynn Hughes Hospital". נבדק ב-2012-12-27.
  7. ^ 1 2 3 "DP Camp". אורכב מ-המקור ב-21 באפריל 2013. נבדק ב-2012-12-27. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 "Polish dp camp". אורכב מ-המקור ב-29 במרץ 2013. נבדק ב-2012-12-27. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ 1 2 "Jewish dp camp". אורכב מ-המקור ב-11 בנובמבר 2013. נבדק ב-2012-12-27. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ "Former Dp Camp". אורכב מ-המקור ב-23 באוקטובר 2012. נבדק ב-2012-12-28. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ דוד בן-גוריון מבקר במחנה העקורים ברגן-בלזן, אוקטובר 1945, באתר יד ושם
  12. ^ אלעד בן-דרור, 7, הדרך לכ"ט בנובמבר: פרשת אונסקו"פ וראשית מעורבותו של האו"ם בסכסוך הערבי-ישראלי, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2019, עמ' 218, מסת"ב 9789652174338. (בעברית)
  13. ^ Angelika Konigseder and Juliane Wetzel. 'The Liberation of Bergen-Belsen'- "The situation improved further with a change of UNRRA directors in the Summer of 1946: on 8 July 1946 Simon Bloomberg replaced Wheatman. Bloomberg had been an officer in the British Colonial Service. He knew the official mind and could talk on equal terms with the military and civil authorities. There was soon a different atmosphere at Belsen. The change was manifested in concrete terms in the distribution of clothes and other goods in quantities previously unseen in the camp. The newly appointed supply officer was soon a very popular person with camp residents. Bloomberg identified so closely with the Belsen DPs that he resigned his position as UNRRA director of the camp in protest against the authorities' refusal to recognise the Jewish refugees of Eastern Europe as displaced persons and grant them rations. However he continued to serve the interests of the survivors, for he was soon appointed field director for Europe of the Jewish Committee for Relief Abroad.", Northwestern University Press, September 2001.
  14. ^ על תיאטרון הקצט במחנה העקורים ברגן-בלזן, באתר יד ושם
  15. ^ https://www.yadvashem.org/yv/en/exhibitions/helfgott/homepage.asp
  16. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 שמואל אלברט, המודיע (אנגלית) - עניין - ג' אייר תשע"ט
  17. ^ "מגדל דוד", מהדורת ה'תשע"ה, תולדות המו"ל, דף צ"א.
  18. ^ מנחם לובינסקי, המודיע (אנגלית) "עניין" ב' סיון תשע"ט
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מחנה_העקורים_ברגן-בלזן&oldid=36697107"