מחנה הריכוז פוסולי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת מחנות ריכוז והשמדה באירופה (לחצו להגדלה)
פוסולי

מחנה הריכוז פוסולי (איטלקית Campo di Fossoli) הוקם בכפר פוסולי בשטח השיפוט של העיר קארפי שבמחוז אמיליה-רומאניה שבאיטליה. תחילה, במאי 1942, היה מחנה לשבויי מלחמה, בדצמבר 1943 היה למחנה ריכוז ליהודים והחל ממאי 1944 הגיעו אליו גם מתנגדים פוליטיים. באוגוסט 1944 המחנה נסגר, כאשר הצבא הגרמני נסוג מאיטליה. עברו דרכו 5,000 אסירים, בהם כ-2,500 יהודים (36% מיהודי איטליה שנספו בשואה), שנשלחו בחמש שיירות לאושוויץ, מתוך השמונה שבוצעו. המחנה נמצא קרוב לצומת הרכבות בעיר מודנה, סמוך לעיירה קארפי. לאחר המלחמה שימש המחנה כבית סוהר.

המחנה במהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת המחנה

האסירים במחנה פוסולי חיו באוטונומיה. שומרי המחנה היו ברוב התקופה איטלקים. לאחר הכיבוש הגרמני של איטליה, ניהול המחנה עבר לידי האס אס. עם זאת נשמרה המסגרת העצמאית של המחנה. מעטים היו המקרים בהם הוצאו להורג אסירים במחנה. ניתן היה לשלוח מכתבים למחנה לפי הכתובת המקורית של המחנה: "מחנה השבויים 73" קארפי. עם זאת במשלוח המכתבים הונהגה זהירות על מנת לא לחשוף את כתובות היהודים שהצליחו להמלט, וכך חלק מן המכתבים הגיעו ליעדם רק אחרי המלחמה. כומר מהעיירה קארפי הסמוכה ביקר במחנה באופן שוטף והביא את הדואר, כולל חבילות, ונטל מכתבים חזרה.

אסירי המחנה לא נדרשו לעבוד, אלה רק בעבודת המטבח והניקיון. במחנה היו בית ספר ובית כנסת. התפילות בבית הכנסת היו מוקד חשוב לציבור היהודי, אשר חלקו היה רחוק מהדת. בשבתות נהגו לעשות "מי שברך" לבני המשפחות שנותרו מחוץ למחנה והתפללו לשלומם. אסירי המחנה נזקקו לממון על מנת להשלים את מזונם, לרכוש בגדים ושאר חפצים. הדואר שעמד לרשות האסירים שימש להעברת הכספים למחנה.

מאמץ רב הושקע במכתבים על מנת לבקש מקרובי המשפחה לא לבוא לביקורים. אלה שבאו, עקב געגועים, נאסרו מיד והצטרפו לאסירי המחנה. היו שבחרו בדרך זו בדעה צלולה.

על מידת העצמאות תעיד העובדה כי אישה יהודיה שנפטרה במחנה בשל מחלה הובאה לקבורה בבית הקברות היהודי בעיר הסמוכה. וכך נכתב מפוסולי: "זכתה לכך שנעשו לה טקסי-הלוויה-וקבורה. ועשו בשבילה כל מה שניתן. הבאנו אותה ל-Carpi. בשבת נאמרה תפילת "אשכבה". נאמר "קדיש" בכול ערב. יש כאן רבנים."

הסופר פרימו לוי מתאר בספרו "הזהו אדם" את המחנה:

"זה היה מחנה ריכוז גדול, שנועד לקלוט שבויי מלחמה אנגליים ואמריקאיים אך קלט גם אנשים שלא היו רצויים לממשלת הרפובליקה הפשיסטית הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית שעתה זה נוסדה."
"הגעתי למחנה (פוסולי) בסוף ינואר 1944, היו משפחות יהודיות שלמות שנפלו לידי הנאצים או הפשיסטים משום שלא נשמרו על נפשם או משום שמישהו הלשין עליהן. אך היו גם כאלה שהסגירו עצמם מתוך יאוש, מאסו בחיי חיה נרדפת או שלא רצו להפרד מבני משפחתם שנתפסו קודם לכם. היו גם כאלה שהגיעו משום שהגיעו לפת לחם."

הגירוש לגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך בין המחנה לבין תחנת הרכבת לפוסולי
גלויה שנזרקה במעבר ברנינו מהרכבת של פרימו לוי

אסירי המחנה נשלחו לשלושה מחנות בגרמניה: היהודים למחנה הריכוז אושוויץ, הלא-יהודים הופרדו: הגברים למחנה הריכוז בוכנוואלד, והנשים למחנה הנשים ראוונסבריק. המגורשים נשלחו לגרמניה ברכבות משא דרך מעבר ברנירו (Passo del Brennero).

להלן פרטים על אחת השיירות כפי שהופיעו ברישומים[1]:

  1. משלוח 08 יצא ממחנה פוסולי ביום 22 בפברואר 1944 הגיע לאושוויץ ביום 26 בפברואר 1944
  2. סימול המשלוח היה: RSHA.
  3. מספר הרישום על היד: גברים: 174471-174565 ונשים: 75669-75697
  4. מספר האנשים במשלוח 489: הושמדו 466 ונותרו בחיים 23, בהם הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי[2]

הסופר פרימו לוי מתאר בספרו "הזהו אדם" את המשלוח לאושוויץ:

ב-20 פברואר הודיעו לנו להיכון לנסיעה של 5 עד 10 ימים. על כולם היה להצטרף לנסיעה, גם הקשישים והחולים. יצאנו ליעד לא נודע. ידענו מה הפירוש של "להתכונן לנסיעה". מסורת היא לנהוג בנידונים למוות בטקסיות חגיגית. מעניקים לו להתבודד, מעניקים לו נחמה וסעד רוחני. שלא יחוש בשנאה או בשרירות לב - אלא בכורח הנסיבות - שיחוש שעם מתן העונש מחלו לו על מעשיו הרעים.

...

כל אחד נפרד מן החיים על פי דרכו. אחדים התפללו, אחרים שתו לשכרה ואחרים הקהו את חושיהם בתאוות בשרים. האימהות לא עצמו עין. במסירות הכינו את המזון לדרך, רחצו את הילדים, הכינו את המזוודות. ... האם אף אתם לא הייתם נוהגים כך, אילו ידעתם שמחר ימיתו אתכם עם ילדיכם יחדיו? האם לא הייתם נותנים להם היום לאכול?

הבוקר הגיע, כאלו השמש הייתה בעלת הברית של צוררנו הנחושים בדעתם להשמידנו. הגרמני שאל Wieviel Stuck (כמה חתיכות) - התשובה הייתה 650 "פריטים". בתחנת הרכבת בקארפי קבלנו מכות ראשונות ועלינו על 12 קרונות. היינו 45 איש בקרון: נשים, גברים וילדים לחוצים ללא רחמים כמו סרדינים.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה שימש המחנה כבית סוהר[3], בו נכלאו אנשים שהבריחו את הגבול יחד עם פושעים אחרים, בהם נאצים. באוגוסט 1946 פתחו יהודים במחנה בשביתת רעב בדרישה לשחרורם[4][5].

האתר היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחנה היום

בעיר קארפי מצוי מוזיאון לזכר המגורשים על רקע גזעי או פוליטי המהווה אתר זיכרון הקשור למחנה. היו ניסיונות להקים במחנה עצמו מוסדות, כולל להנצחת השואה, אך הוא נותר בשממונו ומנציח את המצב שהיה קיים בשנת 1944.

במחנה הנטוש נשארו הקירות של המבנים ותשתית הבניינים. בשנת 1984 התקבל חוק מיוחד אשר קבע ששטח המחנה ימסר חינם לבעלות עיריית קארפי, אחרי שבשנת 1973 נפתח בקארפי המוזיאון לזכר המגורשים על רקע גזעי או פוליטי. בשנת 1996 הטיפול בהנצחה עבר לידי "מורשת פוסולי" (Fondazione Fossoli). בשנת 1998 הארגון זכה להכרה רשמית. הארגון ערך טקסי זיכרון ביום הזיכרון לשואה המקובל באיטליה 26 -28 בינואר, המועד בו היה גירוש יהדות רומא.

האתר אינו ערוך לביקורים. יחד עם זאת, "מורשת פוסולי" פתחה את חלקו לקהל במועדים קבועים מראש.

מראות המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונת המחנה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרים אניסימוב, פרימו לוי - טרגדיה של אופטימיסט, זמורה ביתן, 2007, פרק 5 - מן ההרים אל פוסולי די קארפי.
  • IL LIBRO DELLA MEMORIA Gli ebrei deportati dall' Italia (1943-1945) ricerca di Liliana Picciotto Fargion, Edizione Gruppo Ugo Mursia Editore.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי ספר הזיכרון של ד"ר ליליאן פיצ'וטה פרג'יון
  2. ^ קיים הבדל בין מספר המגורשים המופיע במסמך הרשמי לבין הציטוט מטה מפי פרימו לוי
  3. ^ התנגשות במחנה, דבר, 14 באפריל 1947
  4. ^ שביתת רעב במחנה באיטליה, המשקיף, 14 באוגוסט 1946
  5. ^ שביתת הרעב של ה-32 בפוסולי, הבוקר, 2 בספטמבר 1946


קואורדינטות: 44°49′0″N 10°53′0″E / 44.81667°N 10.88333°E / 44.81667; 10.88333