מחנות ריכוז בגרמניה הנאצית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חיילי צבא ארצות הברית מציגים בפני אזרחים גרמנים את הגופות שנמצאו במחנה הריכוז בוכנוואלד

גרמניה הנאצית הפעילה מחנות ריכוזגרמנית: Konzentrationslager) בכל השטחים שהיו בשליטת המשטר הנאצי לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. מחנות הריכוז הנאצים הראשונים הוקמו בגרמניה במרץ 1933, עם עליית הנאצים לשלטון וכניסתו של אדולף היטלר לתפקיד קנצלר גרמניה, ועם העברת השליטה על המשטרה לידי המפלגה הנאצית. בתחילה הכילו מחנות הריכוז הראשונים כ-45,000 אסירים, שכללו מתנגדים פוליטיים למשטר הנאצי ומארגני איגודים. בין השנים 1933 עד 1939, לפני פרוץ המלחמה, רוב האסירים היו קומוניסטים, סוציאליסטים, סוציאל-דמוקרטים, צוענים, עדי יהוה, הומוסקסואלים, ואנשים שהואשמו בהתנהגות "אנטי-סוציאלית" או "חריגה".[1]

השליטה על המשטרה הגרמנית ועל מחנות הריכוז עברה לשליטתו המלאה של האס אס תחת הנהגתו של היינריך הימלר בשנים 1934 עד 1935. הימלר הרחיב את תפקיד המחנות כך שיועברו אליהם גם אנשים ש"בלתי רצויים מבחינה גזעית", כגון יהודים, צוענים, סרבים, פולנים, נכים, ופושעים.[2][3] מספר האנשים במחנות, עמד על 21,000 בתחילת מלחמת העולם השנייה ובשיא הגיע ל-715,000 בינואר 1945.

החל משנת 1934 עברה השליטה על מחנות הריכוז לידי יחידת הפיקוח על מחנות הריכוז (אנ') ‏(Inspektion der Konzentrationslager) אשר בשנת 1942 מוזג למשרד הכלכלי והמנהלתי הראשי של האס אס (אנ') ‏(SS-Wirtschafts-Verwaltungshauptamt) בעוד שיחידות גולגולת המת (SS-Totenkopfverbände) הפעילו בפועל את מחנות הריכוז וההשמדה.

הנאצים עצמם הבדילו בין מחנות הריכוז (המתוארים בערך זה) לבין מחנות ההשמדה של גרמניה הנאצית, שהוקמו על ידי הנאצים לצורך ביצוע רצח המוני של האוכלוסייה היהודית שחיה בגטאות בשטחי הכיבוש הנאציים באמצעות תאי גזים.

מחנות ריכוז גרמניים לפני המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנה הריכוז דכאו נוצר לצורך החזקת מתנגדים פוליטיים. בזמן חג המולד של 1933 שוחררו כ-600 אסירים שזכו לחנינה. בתצלום זה נאום מפקד המחנה תאודור אייקה בפני האסירים שעמדו להשתחרר.

השימוש במילה "ריכוז" בא מהרעיון של סגירת אנשים במקום אחד, משום שהם שייכים לקבוצה שנחשבת בלתי רצויה בדרך כלשהי. המונח עצמו נולד בשנת 1897, כאשר הגנרל הספרדי ולריאנו ויילר הקים "מחנות התיישבות" בקובה. בעבר, ממשלת ארצות הברית השתמשה במחנות ריכוז נגד אינדיאנים וגם הבריטים השתמשו במחנות ריכוז במהלך מלחמת הבורים השנייה. בשנים 1904 עד 1908 הפעיל השוצטרופה של הצבא הגרמני מחנות ריכוז בדרום-מערב אפריקה (באזור בו נמצאת כיום נמיביה), כחלק מרצח העם שביצע השלטון הקולוניאלי הגרמני בדרום-מערב אפריקה הגרמנית. מחנה הריכוז של אי הכרישים (Konzentrationslager auf der Haifischinsel vor Lüderitzbucht) (אנ') בלידריץ היה המחנה הגדול ביותר והמחנה עם התנאים הקשים ביותר.

כאשר המפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה בכירי המפלגה מיהרו לדכא כל ההתנגדות אמיתית ו/או פוטנציאלית. הציבור הרחב בגרמניה חש מאוים מהטרור הפסיכולוגי שהופעל על ידי בתי המשפט המיוחדים שהוקמו (אנ'). במיוחד בשנים הראשונות לקיומם כאשר בתי המשפט הללו היו בעלי השפעה מרתיעה במיוחד נגד כל צורה של מחאה פוליטית.

המחנה הראשון שהוקם בגרמניה, דכאו, נוסד במרץ 1933. בהודעה לעיתונות נכתב כי "מחנה הריכוז הראשון ייפתח בדכאו עם מקומות לינה ל-5,000 אנשים, כל הקומוניסטים - ובמידת הצורך - הרייכסבנר והסוציאל-דמוקרטים אשר מסכנים את ביטחון המדינה ירוכזו שם, משום שבטווח הארוך לא ניתן לשמור על האנשים הללו בבתי הכלא של המדינה מבלי להעמיס את בתי הכלא". דכאו היה מחנה הריכוז הקבוע הראשון שהוקם על ידי המפלגה הנאצית ומפלגת העם הלאומית הגרמנית (התפרקה ב-6 ביולי 1933). היינריך הימלר, אשר היה באותה העת מפקד משטרת מינכן, תיאר רשמית את המחנה כ"מחנה הריכוז הראשון לאסירים פוליטיים".

ב-26 ביוני 1933 מינה הימלר את תאודור אייקה לתפקיד מפקד מחנה הריכוז דכאו. במאי 1934 מונה אייקה למנהל יחידת הפיקוח על מחנות הריכוז. נוסף על כך, יתר מחנות הריכוז אשר נוהלו על ידי האס אה הועברו לניהול של האס אס. דכאו שימש בפועל כמודל האב טיפוס למחנות הריכוז הבאים שגרמניה הנאצית תקים. לדכאו הובאו אנשים כמעט מכל אזור ברחבי גרמניה. העיתונים דיווחו ברציפות על "הרחקת אויבי הרייך למחנות ריכוז", דבר שגרם לכך שהאוכלוסייה הכללית הפכה מודעת יותר לקיומם.

בין 1933 לבין נפילת גרמניה הנאצית ב-1945 נאלצו יותר מ-3.5 מיליון גרמנים לשהות במחנות ריכוז ובבתי סוהר מסיבות פוליטיות, וכ-77,000 גרמנים הוצאו להורג בגין התנגדות פוליטית בעקבות החלטות שנלקחו על ידי בתי משפט מיוחדים, בתי משפט צבאיים, ומערכת המשפט האזרחית.

בעקבות השואה המונח "מחנה ריכוז" נושא מאז ואילך קונוטציות המיוחסת בעצם ל"מחנות השמדה", ולעיתים נעשה שימוש נרדף במונח מחנות ריכוז למונח מחנות השמדה. בגלל הקונוטציות הללו המונח "מחנה ריכוז" הוחלף עם השנים במונחים אחרים כגון "מחנה מעצר", "מחנה התיישבות מחדש", "מתקן מעצר", וכו', לעיתים רבות מבלי שנבדק אם המונח החדש תואם בפועל למחנות הספציפיים.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפכו מחנות הריכוז למקומות בהם משועבדים מיליוני אנשים רגילים כחלק ממאמץ המלחמה של גרמניה הנאצית, כאשר חלק גדול מהאנשים שהחוזקו במחנות הריכוז לעיתים קרובות הורעבו, עונו ונרצחו. במהלך המלחמה הקימה גרמניה הנאצית ברחבי יבשת אירופה מחנות ריכוז נאציים חדשים לאוכלוסייה ה"בלתי רצויה". על פי נתוני משרד המשפטים הגרמני כ-1,200 מחנות ריכוז ומחנות משנה היו מנוהלים בארצות שנכבשו על ידי גרמניה הנאצית, ואילו הספרייה היהודית המקוונת מעריכה שמספר מחנות הריכוז הנאציים היה קרוב ל-15,000 בכל האזורים שהיו תחת כיבוש נאצי ברחבי אירופה וכי רבים ממחנות הריכוז הללו נוהלו במשך תקופות מוגבלות עד אשר הם נסגרו. מחנות ריכוז הוקמו ליד האזורים בהם היה ריכוז גבוה יותר של אוכלוסייה, והתמקדו לעיתים קרובות באזורים עם קהילות יהודיות גדולות, ציבור פולני משכיל, קומוניסטים, או צוענים. משום שמיליוני יהודים חיו בפולין לפני המלחמה, רוב מחנות הריכוז היו באזור של השטחי פולין שלא סופחו לגרמניה לאחר כיבושה של פולין במהלך מלחמת העולם השנייה מסיבות לוגיסטיות. הקמת מחנות הריכוז בשטחים הללו אפשר לנאצים גם להוציא את יהודי גרמניה מגרמניה.

ב־1940 ה-CCI עבר לשליטת משרד ה"מינהל והכלכלה" (Hauptamt Verwaltung und Wirtschaft) של האס אס אשר היה תחת ניהלו של קצין האס אס אוסוולד פוהל. בשנת 1942, הפך מוזג ה-CCI למשרד הכלכלי והמנהלתי הראשי של האס אס (אנ') ‏(SS-Wirtschafts-Verwaltungshauptamt) תחת ניהלו של קצין האס אס פוהל. ב-1942 הקים האס אס רשת של מחנות השמדה כדי להרוג באופן שיטתי מיליוני אסירים באמצעות תאי גזים. מחנות ההשמדה (Vernichtungslager) ומחנות המוות (Todeslager) היו המחנות בהם בוצע עיקר רצח העם. הנאצים עצמם עשו הפרדה בין מחנות הריכוז למחנות ההשמדה. לשירות המודיעין הבריטי היה מידע מוקדם על מחנות הריכוז הנאציים ובשנת 1942 נשלח לוחם המחתרת הפולני יאן קרסקי לספר לבעלות הברית על השמדת היהודים בשואה.

העצירים במחנות הריכוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי קבוצות האסירים הגדולות במחנות הריכוז, אשר מנו מיליוני עצירים, היו יהודי פולין ושבויי מלחמה סובייטים, אשר הוחזקו במחנות הריכוז ללא משפט או הליך שיפוטי כולשהו. היו גם מספר רב של צוענים, פולנים, סרבים, אסירים פוליטיים, הומוסקסואלים, אנשים עם מוגבלויות, עדי יהוה, אנשי דת קתולים, אינטלקטואלים ממזרח אירופה, ואחרים (כולל פושעים, אשר הוגדרו כך על ידי הנאצים). בנוסף, מספר קטן של טייסים של בעלות הברית נשלחו למחנות הריכוז כעונש על ריגול. שבויי מחלמה יהודים שלחמו עבור בעלות הברית ונתפסו על ידי הנאצים נשלחו בדרך כלל למחנות השבויים הרגילים, אולם חלק ספר קטן מהם נשלח למחנות ריכוז בשל המדיניות האנטישמית של המשטר הנאצי.

דגם של מחנה הריכוז בוכנוואלד

לעיתים שימשו מחנות הריכוז לאסירים חשובים, כגון הגנרלים שהיו מעורבים בניסיון ההתנקשות באדולף היטלר, מפקד הצוללת הגרמני שהפך לכומר והתנגד לנאציזם מרטין נימלר, האדמירל הגרמני וילהלם קנריס שהיה מראשי הפעילים במסגרת ההתנגדות הגרמנית לנאציזם אך נכלא בפלוסנבורג ב־7 בפברואר 1945 ונתלה ב־9 באפריל 1945, זמן קצר לפני תום המלחמה.

ברוב המחנות נאלצו העצירים ללבוש סרבלים אשר קלים לזיהוי עם תגים צבעוניים על פי סיווג העצירים – משולשים אדומים לסימון קומוניסטים ולאסירים פוליטיים אחרים, משולשים ירוקים לסימון פושעים, משולשים ורודים לסימון גברים הומוסקסואלים, משולשים סגולים לסימון עדי יהוה, משולשים שחורים לסימון אסירים אנטי-סוציאליים, משלוש צהוב לסימון יהודים, ומאוחר יותר את משולש חום לסימון צוענים.

האופן בו טופלו העצירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהעצירים במחנות הריכוז מתו כתוצאה מהתעללות מכוונת, ממחלות, מרעב ומעמל רב, או שהוצאו להורג משום שהוחלט כי הם היו בלתי כשירים לעבודה. העצירים הועברו למחנות הריכוז בתנאים לא אנושיים ברכבות משא לבהמות, אשר כבר בהם מתו אנשים רבים בטרם הגיעו למחנה הריכוז. השבויים היו סגורים בקרונות במשך ימים או אפילו שבועות, עם מעט מזון ומים או בלי שום מזון ומים. רבים מהם מתו מהתייבשות בחום העז של הקיץ או שקפאו למוות בחורף. מחנות הריכוז היו קיימים גם בגרמניה עצמה, ובעוד שמחנות הריכוז בגרמניה לא תוכננו במיוחד להשמדה שיטתית, רבים מהעצירים במחנות נספו בשל התנאים הקשים או משום שהם הוצאו להורג.

קבר המונים במחנה הריכוז ברגן-בלזן

באביב 1941, האס אס יחד עם רופאים ואנשים שפעלו במסגרת של מבצע החיסול המיוחד "תוכנית T4 - אותנסיה" להמתת כל ה"לא כשירים" לשם "טיהור הגזע הארי" הציגו את תוכנית הפעולה 14f13 (אנ') אשר הייתה מיועדת להשמדת כל העצירים במחנות ריכוז נבחרים. האחראי על מחנות הריכוז סיווג את כל התיקים העוסקים במוות של עצירים כ"14f", ואלה של האסירים שנשלחו לתאי הגזים כ"14f13". על פי האס-אס עצירים מסוימים במחנות הריכוז היו אמורים להיבחר ל"טיפול מיוחד 14f13" (אנ') על בסיס מצבם הרפואי, דהיינו, אלה שאינם כשירים לעבודה עקב מחלה. בפועל בחרו הנאצים יהודים, נכים, אנשים עם רישומים פליליים או אנטי-סוציאליים. עבור העצירים היהודים שנבחרו הנאצים אפילו לא העמידו פנים שהם מעוניינים לבצע בדיקה רפואית - רשומות המעצר שימשה כ"אבחון" של הרופא. בתחילת שנת 1943, עם התגברות הצורך בכוח עבודה ולאחר שתאי הגזים באושוויץ החלו לפעול, הורה היינריך הימלר על סיום הפעולה "תוכנית T4 - אותנסיה".

לאחר שנת 1942 הוקמו מחנות משנה רבים למחנות הריכוז בקרבת בתי חרושת קטנים על מנת לספק לבתי החרושת עובדים בכפייה. מחנות משנה הוקמו בין היתר בקרבת מפעלים לייצור מטוסים, מכרות פחם, ומפעלים לייצור טילים. התנאים במחנות המשנה היו אכזריים ועצירים רבים במחנות המשנה נשלחו לעיתים קרובות לתאי הגזים או נהרגו במקום אם הם לא עבדו מספיק מהר.

ב-31 ביולי 1941 נתן הרמן גרינג אישור בכתב לריינהרד היידריך, אשר היה ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA), להכין ולהגיש תוכנית למימוש "הפתרון הסופי לשאלה היהודית" בשטחים שבשליטת הגרמנים ולתאם את השתתפותם של כל הארגונים הממשלתיים המעורבים ביישום הפתרון הסופי. בעקבות כך גובשה תוכנית-האב למזרח אשר קראה לגרש את כל אוכלוסיית מזרח אירופה וברית המועצות שהיו תחת כיבוש נאצי לסיביר, לשימוש בעבודת כפייה או לשם רציחתם.

המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, הגנרל דווייט אייזנהאואר, לצד גופות שנמצאו במחנה הריכוז אורדרוף במאי 1945

לקראת סוף המלחמה הפכו מחנות הריכוז לאתרים המשמשים לניסויים בבני אדם. הניסויים נוהלו על ידי מלומדים במדעי הטבע, בהם: ביולוגים, כימאים ורופאים, כחלק מתוכניות שגובו באידאולוגיה הנאצית.

בין היתר נערכו ניסויים במחלות נגיפיות, ניסויים בתת-לחץ וחמצן, ניסויים בסולפונמיד, ניסויים במצבי היפותרמיה, ניסויים במי מלח, ניסויים בגז חרדל, ניסויים בהשתלה ובצמיחת איברים, עיקור כפוי, ניסויים ברעל, ניסויים בפצצות תבערה, ניסויי אאוגניקה, ועוד.

המחנות והקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העורכים הראשיים של אנציקלופדיה של המחנות והגטאות, 1933–1945 בהוצאת מוזיאון השואה האמריקני, ג'פרי מגרגי ומרטין דין, מצאו שהיו כ-42,500 גטאות ומחנות נאציים ברחבי אירופה בשטחים שהיו בשליטת גרמניה הנאצית אשר היו פעילים בין השנים 1933 עד 1945. הם מעריכים כי 15 עד 20 מיליון בני אדם מתו או נכלאו במקומות הללו.[4] כמה ממחנות העבודה הידועים ביותר לשמצה כללו רשת של מחנות משנה. האסירים במחנות המשנה מתו מרעב, ממחלות שלא טופלו, ומהוצאות להורג של עשרות אלפים עוד בתחילת המלחמה.[5] להלן מידע סטטיסטי על עשרה מחנות ריכוז נאציים מרכזיים:

שם מחנה הריכוז מדינה (כיום) התקופה בה פעל מחנה הריכוז מספר העצירים המוערך מספר הנרצחים המוערך מחנות משנה
1 ברגן-בלזן גרמניה אפריל 1943 – אפריל 1945 120,000 52,000 2
2 טרזיינשטט צ'כיה נובמבר 1941 – מאי 1945 140,000 לכל הפחות 33,000
3 מחנה הריכוז דכאו גרמניה מרץ 1933 – אפריל 1945 200,000 31,591 בסביבות 100
4 בוכנוואלד גרמניה יולי 1937 – אפריל 1945 266,000 56,545 בסביבות 95
5 מאוטהאוזן אוסטריה אוגוסט 1938 – מאי 1945 195,000 55,000–60,000 בסביבות 100
6 פלאשוב פולין דצמבר 1942 – ינואר 1945 לכל הפחות 150,000 לכל הפחות 9,000 7
7 זקסנהאוזן גרמניה יולי 1936 – אפריל 1945 200,000 לכל הפחות 30,000 בסביבות 70
8 מחנה הריכוז שטוטהוף פולין ספטמבר 1939 – מאי 1945 110,000 65,000 40
9 ראוונסבריק גרמניה מאי 1939 – אפריל 1945 132,000 28,000 70
10 מחנה הריכוז נאצוויילר-שטרוטהוף צרפת מאי 1941 – ספטמבר 1944 52,000 22,000 50

שחרור מחנות הריכוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצירים שהורעבו במחנה הריכוז אבנזה ביום השחרור, 5 במאי 1945

מחנות הריכוז שוחררו על ידי כוחות בעלות הברית בין השנים 1944 עד 1945. מחנה הריכוז בוכנוולד שוחרר על ידי כוחות אמריקנים ב-11 באפריל, ברגן-בלזן שוחררה על ידי כוחות בריטים ב-15 באפריל; דכאו שוחררה על ידי כוחות אמריקנים ב-29 באפריל, מאוטהאוזן שוחררה על ידי כוחות אמריקנים ב-5 במאי, וטרזיינשטאט שוחררה על ידי כוחות סובייטים ב-8 במאי. קולונל וויליאם קווין מהארמייה השביעית של ארצות הברית אמר על דכאו: "כוחותינו מצאו שם מראות, קולות, וצחנות איומים מעבר למה שאפשר לדמיין, אכזריות עצומה עד כדי כך לא יהיה מסוגל להבין אדם רגיל."

ברוב המחנות שהתגלו על ידי הסובייטים, כמעט כל העצירים כבר הוצאו להורג. כ-60,000 עצירים נתגלו בברגן בלזן על ידי דיוויזיית השריון הבריטית, 13,000 גופות שכבו על הקרקע, ועוד 10,000 מהעצירים מתו מטיפוס או מתת תזונה בשבועות הבאים. הכוחות הבריטים אילצו את שאר שומרי האס-אס לאסוף את הגוויות ולקבור אותם בקברי אחים.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שרוב מחנות הריכוז וההשמדה הנאציים נהרסו לאחר המלחמה, חלקם הוסבו לאנדרטאות ומוזיאונים קבועים. בפולין הקומוניסטית כמה ממחנות הריכוז הנאציים לשעבר שימשו את הנ.ק.ו.ד. הסובייטי להחזקת שבויי מלחמה גרמנים שהיו חשודים כמי שהיו נאצים או משתפי פעולה עם הנאצים במהלך המלחמה, אנטי-קומוניסטים, עצירים פוליטיים אחרים, וכן אזרחים דוברי גרמנית, ומיעוטים אתניים שלזיים ואוקראינים.[6] במזרח גרמניה שימשו מחנות הריכוז בבוכנוואלד וזקסנהאוזן למטרות דומות. מחנה הריכוז דכאו שימש לאחר המלחמה כמרכז מעצר לנאצים שנעצרו.[7]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Holocaust Encyclopedia, Nazi Camps. Introduction. United States Holocaust Memorial Museum.
  2. ^ Revisiting the National Socialist Legacy: Coming to Terms With Forced Labor, Expropriation, Compensation, and Restitution page 84 Oliver Rathkolb
  3. ^ Gumkowski, Janusz; Leszczynski, Kazimierz; Robert, Edward (translator) (1961). Hitler's Plans for Eastern Europe (Paperback). Poland Under Nazi Occupation (מהדורה First) (Polonia Pub. House). עמ' 219. ASIN B0006BXJZ6. אורכב מ-המקור ב-9 April 2011. בדיקה אחרונה ב-12 במרץ 2014.  at Wayback machine.
  4. ^ Lichtblau, Eric (1 במרץ 2013). "The Holocaust Just Got More Shocking". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-27 ביוני 2014. When the research began in 2000, Dr. Megargee said he expected to find perhaps 7,000 Nazi camps and ghettos, based on postwar estimates. But the numbers kept climbing — first to 11,500, then 20,000, then 30,000, and now 42,500.  For the map of more that 1,000 locations, see: Map of Ghettos for Jews in Eastern Europe. The New York Times. Source: USHMM.
  5. ^ Marek Przybyszewski, IBH Opracowania - Działdowo jako centrum administracyjne ziemi sasińskiej (Działdowo as centre of local administration). Internet Archive, 22 October 2010.
  6. ^ "One place, different memories". Geschichtswerkstatt Europa. 2010. אורכב מ-המקור ב-July 16, 2011. בדיקה אחרונה ב-26 ביולי 2012. 
  7. ^ "Ausstellung der KZ-Gedenkstätte Dachau". Dachau Concentration Camp Memorial Site (בגרמנית). אורכב מ-המקור ב-18 January 2012.