מחשבים אישיים לפני 1975

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בדרך כלל מקובל לראות את ה-Altair 8800, שהוצג בסוף 1974, והחל להימכר ב-1975, כמחשב האישי שפתח את "מהפכת המחשב האישי" , וככזה, לעתים הוא מוזכר כראשון המחשבים האישיים[1]. האלטייר יוצר ונמכר במספרים חסרי תקדים, וביסס מספר סטנדרטים ששרדו במחשבים המובילים עד הופעת ה-IBM PC, ולעוד מספר שנים נוספות. יתר על כן: האלטייר ביסס את מעמדו בקרב ה"חובבים" קודם כל, קהל שכמעט אף אחד מהמחשבים שקדמו לו לא פנה אליו, וחובבים אלו היוו את עמוד השדרה של תעשיית המחשבים האישיים בשנותיה הראשונות. האלטייר היה גם בין המחשבים הראשונים המבוססים על מיקרו-מעבד - אחד המאפיינים הבולטים של "מחשב אישי" בשנים הראשונות (תוך שנים לא רבות, כמעט כל המחשבים שיוצרו היו מבוססים על מיקרו-מעבדים).

מחשבים "קטנים" יחסית הופיעו כמעט מראשית ימי המחשוב, למשל LGP-30 (אנ') מ-1956, עדיין בדור מחשבי שפופרות הריק, בתצורה "שולחנית", בזמן שרוב המחשבים תפסו חצי חדר, אם לא חדר שלם. במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20, עם התקדמות מזעור האלקטרוניקה, החל בטרנזיסטורים והמשך במעגלים משולבים, שצפיפותם עלתה משנה לשנה, לפי חוק מור, הופיעו מחשבים בגודל קרוב לגודלו של "מחשב אישי", של החברות דיגיטל, דאטה ג'נרל, HP ואחרות. מחשבים אלו לא יועדו למשתמש יחיד, ואינם נחשבים מחשבים אישיים, אבל הטכנולוגיה שלהם, וטכנולוגיה שפותחה עבורם, הכשירה את הקרקע למחשבים קטנים וזולים יותר.

בשנים שקדמו לאלטייר הופיעו מחשבים שמתאימים מבחינות שונות לתואר "מחשב אישי". המחשבים של HP, ואנג, ו-IBM נמכרו במספרים גדולים, והוצעו עבורם ציוד היקפי והרחבות, אך סביב אף אחד מהמחשבים הללו לא נוצרה תעשיית תוכנה משמעותית, ומעט מאד הרחבות וציוד היקפי הוצעו על ידי יצרנים פרט ליצרן המקורי של כל מחשב. סביב אף אחד מהמחשבים האלו לא צמחה תעשייה בדומה לאלטייר. המחשבים המתוארים בהמשך הם בקבוצה זו: מחשבים שולחניים או ניידים המיועדים למשתמש יחיד, ובדרך כלל יכולים להיחשב ל"מחשב אישי", גם אם חלקם לא הוצגו ונמכרו כ"מחשב". הגורם שמבדיל אותם מהאלטייר והמחשבים שבאו אחריו, היא העובדה שסביב אף אחת ממכונות אלו לא התפתחה תעשייה כפי שהתפתחה סביב המחשבים האישיים אחרי האלטייר.

מחשבים אלו מופיעים ברשימה הבאה עם פירוט הרקע וההיסטוריה של הפיתוח, מידע על המחשב עצמו, מכירותיו, השפעתו וההרחבות שלו בדורות הבאים, גם אחרי 1975.

ממכונת חישוב למחשב[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל בשנת 1964 יצאה חברת ואנג (אנ') עם סדרת מכונות חישוב אלקטרוניות, החל ב-LOCI (אנ'), שהיו מכונות החישוב ה"מדעיות" הראשונות (כלומר כאלו שיכולות לחשב לוגריתמים, ולהשתמש בהם כדי לבצע כפל). כדי לתמוך בפונקציות טריגונומטריות, יש לבצע "תוכנית" קטנה, וכך פסעו עוד צעד לכיוון "מחשב אישי" - מכונות החישוב הללו יודעות לבצע תוכניות קצרות, אך הקלט והפלט עדיין מספריים בלבד. ב-1965 הצטרפה חברת אוליבטי, עם מכונת חישוב ניתנת לתכנות בשם "פרוגרמה 101" (אנ').

חברת HP הצטרפה בשנת 1968, עם סדרת מכונות חישוב מדעיות ניתנות לתכנות, שכונו "סדרת 9100", כאשר בדרך כלל, כל מכונה דומה יותר מקודמתה למחשב לכל דבר.

HP 9830[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחשב HP-9830A, ועליו מדפסת (9866). התצוגה היא שורה אלפנומרית יחידה, ומימינה כונן הקלטות

ב-1971 הכריזה HP על החבר הראשון בסדרה הבאה: HP-9810. המחשב הבא, 9820 הוצג ב-1972, ובדצמבר אותה שנה הוכרז החבר השלישי, 9830, שהגיע לשוק בשנה הבאה. שלושת המכונות היו מבוססות על אותו מעבד, ונבדלו זו מזו בקושחה, בגודל זיכרון ROM ו-RAM, באפשרויות ההרחבה ובציוד היקפי.

שתי המכונות הראשונות בסדרה (9810 ו-9820), היו מכונות חישוב: 9810 תואמת ל-9100 ביכולות, בתוכנה, ובשימוש ב-RPN, תוך הוספת יכולות ופונקציות נוספות, ובמחיר פחות ממחירה של המכונה מ-1968. 9820 הוסיפה יכולות נוספות, תוך החלפת הממשק מ-RPN לכתיב אלגברי סטנדרטי.

המכונה השלישית בסדרה, HP-9830A[2]. שתוארה בהודעות לעיתונות, בפרסומות, ובספר המשתמש כ""מכונת חישוב ניתנת לתכנות", הייתה למעשה מחשב אישי לכל דבר, עם מקלדת מלאה, מערכת הפעלה ומפרש BASIC ב-ROM, כונן קלטות לשמירת תוכניות ומידע, וממשק לציוד היקפי כמו מדפסת, תוויין (plotter) ועוד. המחשב מבוסס על הטכנולוגיה שפיתחה HP עבור מחשבי המיני שלה (סדרת ה-2100, שהראשון בה, 2116, יצא ב-1966), עם מעבד העולה מבחינות רבות על המחשבים האישיים מהדור הראשון. חברת HP בחרה להציג את המחשב הזה כ"מכונת חישוב ניתנת לתכנות" (Programmable calculator) ולא כמחשב, אך בחלק מההודעות לעיתונות והפרסומות המוצר תואר גם כמחשב.

מלבד המחיר (החל מכ-6,000 דולר) והמיצוב בשוק, המחשב הזה משתווה או עולה ביכולותיו כמעט בכל למחשב אפל II שיצא ארבע שנים אחר כך, ב-1977. לעומת האפל, צג המחשב מוגבל - שורה אחת של 32 תווים של תצוגה אלפא-נומרית, לעומת מסך תצוגה במחשבים האישיים שהופיעו אחר כך, אך מבחינות אחרות הוא עדיף - עם מעבד 16 סיביות חזק ומהיר יותר, כונן קלטות מובנה בבקרה מלאה של המחשב, מקלדת מלאה יותר, ממשקים לציוד היקפי, אפשרות להוספת תוכנה על ידי שימוש ב"קסטה" (cartridge) עם תוכנה ב-ROM ועוד.

אחת המגבלות של המחשב כ"מחשב אישי", היא התלות של המשתמש בשפת BASIC: מערכת ההפעלה לא נותנת גישה למעבד עצמו. לדיאלקט ה-BASIC של המחשב ביצועים העולים במידה ניכרת על הביצועים של המחשבים האישיים של הדור הראשון, אך התלות ב-BASIC, בצירוף העובדה שהספרות שסיפקה HP לא כללה למעשה תיעוד של סט הפקודות של המעבד, הביאו לכך שמפתחי תוכנה מחוץ ל-HP היו מוגבלים לכתיבת תכניות בשפה זו, וסביב מחשב זה לא נוצר "אקו סיסטם" משמעותי, אם כי שוק קטן התפתח סביב כרטיסי הרחבת זיכרון.

המחשב כלל:

  • מעבד, מבוסס על ה-2110 (עם שינויים, ביניהם ביצוע פעולות אריתמטיות ב-BCD, כמו מכונות החישוב בסדרה) , שמומש בשלושה מעגלים מודפסים, תוך שימוש במעגלים משולבים, לעומת 9100 שהשתמש בטרנזיסטורים ודיודות
  • תצוגה אלפא-נומרית - שורה אחת של 32 תווים, כשכל תו מורכב ממטריצה 5x7 של נורות LED, המציגה את כל תווי ASCII. מקשים ייעודיים במקלדת משמשים לגלילה אופקית של שורה בת 80 תווים לאורך התצוגה
  • מקלדת ועליה מספר קבוצות מקשים:
    • מקלדת אלפא-נומרית מלאה, בדומה למכונת כתיבה או מסוף מחשב פשוט
    • מימינה, מקלדת מכונת חישוב, עם פד נומרי, מקשים לארבע פעולות החשבון, סוגריים, וכן הלאה
    • בחלקה העליון של המקלדת קבוצות מקשים נוספות לתכנות וניפוי שגיאות, לשליטה על התצוגה (גלילה אופקית של התצוגה, באורך 32 תווים לאורך השורה בת 80 תווים, ואנכית, למעבר לשורה הבאה/קודמת), ומקשי פונקציות, אותם יכול המשתמש לתכנת כדי לבצע כל פעולה שהיא
  • כונן קלטות
  • קושחה עם מפרש BASIC ומערכת הפעלה
  • זיכרון RAM של עד כ-7,000 "מילים" של 16 סיביות (בערך 15K בתים). בדגם 9830B הורחב הזיכרון לכ-31,000 מילים - קצת יותר מ-60KB.
  • ארבעה חריצים ל"קסטות" עם תוכנה נוספת, להרחבת יכולות ה-BASIC, ולהרחבת תמיכה בציוד היקפי. כך למשל קסטה עם פעולות על מטריצות, קסטה שמאפשרת חיבור לתוויין (plotter) ועוד
  • שלושה חריצים בחלקו האחורי לכרטיסי קלט/פלט.

שלושת המכונות במשפחה מקבלות ויודעות לעבוד עם אותם כרטיסי קלט/פלט, ו-HP הציעה מגוון נרחב של כרטיסי קלט/פלט שונים. שלושתם גם יודעות לקבל הרחבת תוכנה על ידי קסטות ROM, אך אלו מיועדים לדגם מסוים, ולא מתאימים לכל המחשבים במשפחה כמו כרטיסי הקלט/פלט.

רבים מהמשתמשים ניצלו תכונות אלה כדי להשתמש במכונות אלו למשימות בקרה ואיסוף נתונים, לצד השימוש הרגיל במכונות חישוב. לצד מערכות האוטומציה שהתבססו על המחשב, מכרה HP עשרות "כותרים" של קסטות ROM, עם תוכנה הנדסית ועסקית.

אחרי ה-9830 מ-1973, המשיכה HP להוציא דגמים חדשים בסדרת 9800. להלן רשימה חלקית:

  • 1975: 9815 - מחשב הדומה בעצמתו ל-9810, במחיר פחות מ-$3,000. התצוגה שורה אחת (לעומת שלוש ב-9100 ו-9810), הכרטיס המגנטי הוחלף בכונן קלטות, ומדפסת מובנית במחשב
  • 1976: 9830B - דומה ל-9830A מ-1972, עם יותר זיכרון - כמעט פי 5, עם אפשרות לתוספת זיכרון, עד יותר מ-30KB
  • 1976: 9825 - המעבד מומש על מעגל היברידי, כונן הקלטות הוחלף בכונן קלטות דיגיטלי חדש - DC-100 המחשב החליף את ה-BASIC של ה-9830 בשפת תכנות חדשה שפותחה ב-HP, בשם HPL. דגם של המחשב עם בייסיק, נקרא 9831A. המחשב התאים במיוחד לבקרה תעשייתית, איסוף נתונים ובקרת ציוד מעבדה, עם מגוון רחב של ציוד היקפי.
  • 1977: 9845 - מחשב זה הוא בתצורה שבשנים הבאות כונתה תחנת עבודה, עם מסך. המחשב הוצג במספר דגמים, בהם דגם עם מסך צבעוני (כ-4,000 צבעים - יעברו עוד כ-8 שנים לפני הופעת מחשבים אישיים עם יכולת דומה), ויכולת חישוב קרובה יותר למחשבי מיני מהתקופה מאשר למחשבים אישיים. בשנים הבאות הופיעו דגמים נוספים, עם יכולות חזקות יותר. אחד המוצרים המוצלחים של HP - ב-1980 דגמי המחשב השונים ייצרו עבור HP יותר הכנסה מכל מוצר אחר של החברה. מגוון רחב של ציוד היקפי.

רוב המחשבים ממשפחה זו ניתנים להרחבה, על ידי הוספת זיכרון, כרטיסי קלט/פלט, ומודולים של תוכנה בכרטיסי ROM.

לפי מקור אחד, משני הדגמים 9825 (מ-1976) ו-9845 (1977), נמכרו מעל 85,000 יחידות[3] - יותר מרבים מהמחשבים האישיים של הדור הראשון.

לחברת HP היו קווי מוצרים עם מחשבים נוספים, בהם מחשבונים ניתנים לתכנות, החל ב-HP-65 משנת 1974, מחשבי מיני, תחנות עבודה, מחשבי על ועוד. במהלך שנות ה-80 החלה החברה לייצר ולשווק מחשבים אישיים תואמי PC, תחום שבו החברה הלכה והתחזקה, וביתר שאת אחרי רכישת חברת קומפאק (Compaq) ב-2002 - אז הייתה חברת HP ליצרנית הגדולה בעולם של מחשבים אישיים.

Wang 2200[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחשב ואנג 2200 למשתמש יחיד: מסך 9 אינץ' (בדגמים מאוחרים יותר - 12), ומימינו כונן קלטות
פרסומת למחשב ואנג 2200 משנת 1974

עד 1970, המוצר העיקרי של חברת ואנג ממסצ'וסטס היו מכונות חישוב אלקטרוניות, החל ב-LOCI, ובהמשך סדרות 300 ו-700. מכונות אלו השתמשו בזיכרון ליבה מגנטי (אנ'). לזיכרון הליבה תפקיד חשוב בהיסטוריה של החברה: מייסד החברה, אן ואנג (אנ') היה בין מפתחי זיכרון הליבה בשנות ה-1950, וסכום של כחצי מיליון דולר ששולם על ידי IBM תמורת ויתור של ואנג על זכויותיו, ושימוש בפטנט שלו, שימשו את הון הייסוד לחברה.

ואנג ראה את מכונת החישוב הראשונה של HP, ה-9100 ב-1968 (המכונה עצמה הוצגה מאוחר יותר, לקראת סוף השנה. ואנג ראה הדגמה של אבטיפוס בכנס של התעשייה), והדגמה זו, בה נוכח ואנג בעליונות של מכונת החישוב החדשה על מוצרי חברתו, יחד עם העובדה שחברות נוספות המשיכו להיכנס לתחום מכונות החישוב, ויצרו לחץ תחרותי גובר והולך להורדת מחירים, הביאו אותו להחלטה אסטרטגית לצאת בהדרגה מתחום מכונות החישוב ולפנות לכיוונים חדשים.

מכונות החישוב הניתנות לתכנות של החברה היו מבוססות על מעבדים, אם כי המעבדים היו מיועדים בעיקר לביצוע חישובים, וב-1971 הודגמה מערכת "עיבוד תמלילים" שהייתה מבוססת על מסוף בנוי ממכונת כתיבה "כדורית" של IBM, ומעבד של ואנג בשם 1200.

ב-1972[4] (לפי מקורות אחרים 1973), הציגה החברה מחשב בשם 2200. מחשב זה יוצר ונמכר במספר תצורות, כולל תצורה שאפשרה ריבוי משתמשים (עד 16 מסופים המחוברים ל-2200 אחד), וחיבור ל"שרת אחסון". חברת ואנג המשיכה לייצר מחשבים מסדרת 2200 עד 1986, יותר מתריסר שנים אחרי הצגת הדגם הראשון בסדרה.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגם הראשון היה מיועד למשתמש יחיד. בשנים הבאות הופיעו דגמים חזקים יותר, שתמכו בריבוי משתמשים, כששאר המשתמשים מחוברים למחשב בעזרת מסופים. דגמים אלו כללו גם אפשרות לחיבור למחשבים אחרים בעזרת תקשורת טורית. התיאור להלן מתאר את המכונה למשתמש יחיד, כפי שמפורט בפרסומת מ-1974

  • השקה: המחשב הוכרז והודגם ב-1972, והחל להימכר ב-1973 (לפי [4], ב-1972)
  • מחיר: "מתחת $7,500"
  • מעבד: המעבד אינו מיקרו-מעבד, כלומר לא שבב יחיד, אלא לוח או מספר לוחות
  • זיכרון: זיכרון בסיסי 4KB, ניתן להרחבה עד 32KB, במנות של 4K (כל 4K נוספים תומחרו ב-$1600)
  • מסך: 9 אינץ', 16 שורות של 64 תווים
  • מקלדת: המקלדת QWERTY מלאה, עם פד נומרי ומקשי פונקציות. המקלדת נפרדת, ומחוברת למחשב בעזרת כבל
  • אחסון: כונן קלטות מובנה, אפשרות לכונן קשיח של 5MB, ולכונני דיסקטים (חיצוניים. בתחילה 8 אינץ', ובהמשך 5.25. בדגמים מאוחרים יותר כונן דיסקטים ואפילו דיסק קשיח מובנים)
  • קושחה: מפרש BASIC בזיכרון קריאה בלבד (לפי הפרסומת - 16KB)
  • ציוד היקפי: חברת ואנג הציעה מגוון מדפסות ותוויינים, אחסון (כמתואר למעלה), ותקשורת
  • תוכנה: חוץ ממפרש ה-BASIC, הציעה ואנג תוכנת תקשורת שמאפשרת ל-2200 לתפקד כ"מסוף חכם" ולהתחבר למגוון מחשבים.

המשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת ואנג המשיכה לפתח, לייצר ולמכור מכונות בסדרת 2200, עד 1986[4], ובסך הכל ייצרה ומכרה למעלה מ-70,000 מחשבים מסדרה זו[5], ובמקביל פיתחה מחשבים נוספים, חזקים יותר, והפכה לחברה משמעותית בתחום המחשוב. בין מוצריה מחשבי מיני, תחנות עבודה, מערכות TurnKey לעיבוד תמלילים, כונני אחסון, מדפסות, פלוטרים, ועוד. במחצית שנות ה-1980 ייצרה החברה גם מחשבים תואמי IBM-PC. המוצר העיקרי של החברה היה מערכת בשם OIS ‏(Office Information System) שהייתה מערכת מרובת משתמשים לניהול משרד.

עם מהפכת המחשוב האישי, רבים ממוצריה של ואנג הפכו למיושנים - מחשבי המיני של ואנג הלכו בדרכם של שאר מחשבי המיני, כמו אלו של דיגיטל ודאטה ג'נרל, כלומר למעשה נעלמו מהשוק, ותוכנות עיבוד תמלילים וניהול חשבונות שנכתבו עבור מחשבים "תואמי PC" הופיעו, עם תכונות שלא נפלו מהמכונות הייעודיות של ואנג, ועם יתרונות רבים עליהם. החברה, שבתחילת שנות ה-1980 מכרה ביותר מ-3 מיליארד דולר בשנה, והעסיקה בשיאה כ-33,000 עובדים, למעשה נפלטה מהשוק ונסגרה סופית ב-1997.

הקשר עם כונני דיסקטים 5.25 אינץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כונן דיסקטים

לחברת ואנג יש מקום נוסף בהיסטוריה של המחשב האישי: הדיסקט וכונן הדיסקטים הומצאו ב-1969 בחברת IBM. המהנדס הראשי של הפיתוח היה אל שוגרט, שעזב את IBM זמן קצר אחרי תום הפיתוח, הצטרף לחברת ממורקס וייסד את מחלקת הדיסקטים והכוננים שם. ב-1973 פתח שוגרט חברה בשם "שוגרט אסושיאטס" (Shugart Associates). חברה זו הפכה לאחד מספקי כונני דיסקטים החשובים, ובפרט, ממנה קנתה חברת ואנג את כונני הדיסקטים למחשביה. עד אז, כל הדיסקטים (והכוננים) היו בגודל של הדיסקטים הראשונים של IBM‏ - 8 אינץ'. בפגישה ב-1976 בין מהנדסים מחברת שוגרט ובין אן ואנג, הוא דרש מהם, ושכנע אותם בנחיצות כונני דיסקטים קטנים יותר, שיתאימו יותר למחשב שולחני.

בעקבות דרישתו של ואנג, ולפי ה"מפרט" לשו, פיתחו מהנדסי שוגרט כונן דיסקטים בגודל 5.25 אינץ'. הכוננים בגודל החדש התאימו מאוד למהפכה הממשמשת ובאה של המחשב האישי, והדגם הראשון של כוננים בגודל זה שיוצר כמוצר תעשייתי, בשם SA-400, היו כונני הדיסקטים הראשונים על מחשבים אישיים מהדור הראשון, ביניהם North Star, ווקטור גרפיק. כונן הדיסקטים של אפל II (שנקרא "דיסק II"), הוא למעשה SA-400 "עירום", שהוסרה ממנו רוב האלקטרוניקה של שוגרט. המפרט שהוגדר על ידי אן ואנג המשיך לשלוט בכיפה, תוך כדי שדיסקטים 8 אינץ' נעלמים כמעט לחלוטין, ורק באמצע עשור ה-1980, אחרי עשר שנים של שלטון בלתי מעורער, הופיע "טוען לכתר" חדש בדמות דיסקט 3.5 אינץ', באריזה ומכניקה טובים יותר. זמן לא רב אחר כך "החליפו" התקליטורים, בייחוד אלו הניתנים לכתיבה חד-פעמית, את הדיסקטים, עד שפינו גם הם את הבמה, עם הופעת אורח קצרה של הדיסק און קי, שלבסוף פינה גם הוא את מקומו לאחסון בענן, שסימן את תום ה"אחסון ניתן להסרה" (Removable Storage) - בעשור השני של המאה ה-21, בחלק גדול מהמחשבים, ובפרט במחשבים הניידים, אין לא כונן דיסקטים ולא כונן תקליטורים. דיסק און קי עדיין זמין, אך השימוש בו לא מהווה חלק מ"שגרת היום" כמו שהיה השימוש בדיסקטים.

מחשבי כף יד, או טלפונים חכמים, שהם בפועל "המחשבים האישיים" של העשור השני של המאה ה-21, בדרך כלל לא תומכים ב"אחסון ניתן להסרה" משום סוג, אם כי דגמים מוקדמים מסוימים תמכו בכרטיס זיכרון הבזק (Flash Memory) נשלף.

ממסוף למחשב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחשב דטאפוינט 2200 שווק כ"מסוף חכם" החל ב-1970. (בתמונה מונחת על המחשב קופסה גלילית, אולי עם סרט מגנטי - קופסה זו אינה חלק מהמחשב). זהו מחשב אישי לכל דבר, עם מסך, מקלדת, שני כונני קלטות, ועד 8KB זיכרון (16 בדגם II).המעבד אינטל 8008 נבנה לפי המפרט של המחשב הזה

במהלך שנות ה-60 מסופים החליפו בהדרגה את הטלטייפ בתפקיד הממשק האינטראקטיבי למחשבים. בתחילה, המסופים אף כונו "טלטייפ זכוכית" ("glass teletype"). לצד מסופים אלו, שבהמשך כונו "מסופים טיפשים", התפתחו מסופים "חכמים", שידעו לקבל מהמחשב הגדול פקודות מורכבות יותר מהפקודות שניתן לשלוח לטלטייפ, כגון ניקוי המסך, מיקום הסמן בנקודה כלשהי במסך, הצגת תווים מסוימים בצורה מיוחדת (וידאו הפוך, שינוי עצמת בהירות, כתב תחתי, הבהוב וכן הלאה), ועוד. רבים מהם גם ידעו לספק למשתמש שירותים באופן עצמאי, כגון מקשים ניתנים לתכנות ששולחים למחשב סדרת תווים, ושירותים נוספים.

חלק ממסופים חכמים אלו השתמשו במעבד ותוכנה כדי לספק את השירותים. "מסוף חכם" כזה מצויד למעשה כמעט בכל הרכיבים של מחשב אישי: מקלדת ומסך, מעבד, זיכרון, וקושחה. המסוף מצויד גם בממשק תקשורת למחשב הגדול.

אחד המסופים הללו פותח על ידי חברת CTC (אנ'), בשם Datapoint 2200 (אנ'). לדברי מפתחי המסוף, הם למעשה פיתחו מחשב אישי, אך כדי לא "להבהיל" את המשקיעים, הגדירו את המוצר כ"מסוף חכם"[6], שיכול להתחבר ולעבוד עם שורה ארוכה של מחשבים גדולים, בעזרת טעינת תוכנה מתאימה שעוזרת למחשב לדמות שורה ארוכה של מסופים שונים המיועדים למחשבים שונים.

המסוף, שהושק ב-1970 במחיר של כ-$5,000, הוא למעשה מחשב לכל דבר, עם מעבד, 2K זיכרון (ניתן להרחבה עד 8K), מקלדת, מסך, ושני כונני קלטות בקיבולת של כ-130K כל אחד. למחשב, או מסוף, הוצע ציוד היקפי מגוון לתקשורת, לאחסון נתונים ועוד, כולל מודם, מדפסות, דיסק קשיח ומאוחר יותר גם כונן דיסקטים, וציוד חיבור לרשתות תקשורת שונות. דגמים מאוחרים יותר תמכו בזיכרון גדול יותר - עד 16K.

רוב הלקוחות והמשתמשים של המוצר השתמשו בו לתכליתו המוצהרת - כ"מסוף חכם", אך היו גם משתמשים שהיו מודעים ליכולותיו כמחשב, והשתמשו בו כמחשב לכל דבר, כדי להריץ תוכנה ייעודית שפיתחו בעצמם, או כמערכת בקרה ואיסוף נתונים מציוד מעבדה או ציוד תעשייתי.

הקשר למיקרו-מעבד 8 סיביות הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אינטל 8008

אנקדוטה הקשורה למחשב הזה היא הקשר שלו למיקרו מעבדים שהופיעו בשנים הבאות. בזמן פיתוח המסוף נתקלו המפתחים בבעיות של מקום ופיזור חום. כדי להקטין את מספר הרכיבים, הם פנו לשתי חברות מוליכים למחצה, כדי שאלו יבנו רכיב יחיד שמממש את המעבד של המסוף, שמומש בעזרת רכיבים סטנדרטיים על גבי מספר מעגלים מודפסים. שתי החברות היו אינטל וטקסס אינסטרומנטס, ושתיהן החלו בפיתוח, לפי המפרט של CTC. שתי החברות לא סיימו את העבודה בזמן שהיה נחוץ ל-CTC, וזו מצאה בינתיים פתרון אחר לבעיית המקום ופיזור החום, על ידי החלפת ספק הכוח של המחשב בספק כוח ממותג, וכך ה-2200 טוען לשני כתרים: "המחשב האישי הראשון", וגם "הראשון עם ספק כוח ממותג", תואר שבדרך כלל נהוג להעניק לאפל II.

בינתיים, שתי החברות המשיכו בעבודה: חברת טקסס אינסטרומנטס פיתחה מעבד, שאפילו הופיע בקטלוג שלה, אך בפועל לא ברור אם אי פעם יוצר רכיב שפעל בצורה אמינה, והמעבד מעולם לא סופק ללקוחות כמוצר. בחברת אינטל הפרויקט הזה "חיכה בתור" עד שהצוות שעבד על המיקרו-מעבד הראשון בעולם, אינטל 4004, יסיים את עבודתו. ב-1972 הכריזה אינטל על מעבד אינטל 8008, שהיה תואם באופן כמעט מושלם למפרט, ובפרט היה תואם לסט הפקודות של ה-2200. חברת CTC שקלה להשתמש במעבד של אינטל, אך התברר שהביצועים של המעבד כפי שמומש בלוגיקה דיסקרטית במעגלים המודפסים עלו על ביצועי השבב של אינטל, ותכנון המחשב לא שונה כדי לאמץ את ה-8008.

מספר מחשבים נבנו סביב ה-8008 (חלקם מתוארים בהמשך), וחלק מחשיבותו היא בכך שהמעבד הבא של אינטל, שבדרך כלל נחשב למעבד שפתח את מהפכת המחשבים האישיים, 8080, מהווה הרחבה של ה-8008, ובמידה רבה מבוסס עליו. מעבד Z80 של חברת זילוג מהווה הרחבה "תואמת לאחור" ל-8080, ומשכך, גם הוא מבוסס על ה-8008, ובעקיפין על הדטאפוינט 2200. על מעבד זה מבוססים עשרות מחשבים שונים, בהם TRS-80 של רדיו שק, אוסבורן 1, קייפרו II, מחשבים של סינקלייר, החל ב-ZX80 וכלה בספקטרום סינקלייר, ועשרות מחשבים נוספים. גרסאות שונות של ה-Z80 עדיין מיוצרות ב-2019, כחלק משבבים ייעודיים שונים.

ארכיטקטורת x86 החלה כהרחבה של ה-8080 ל-16 סיביות, והיא הנפוצה ביותר נכון ל-2019 במחשבים אישיים, כולל מחשבי מקינטוש ומחשבים תואמי PC, כך שדאטאפוינט 2200 מהווה את הבסיס שעליו נבנו הבאים שלב אחר שלב.

ממחשב למחשב אישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

IBM 5100, מ-1975

חברת IBM שלטה שלטון בלתי מעורער בשוק המחשבים הגדולים, עם נתח שוק של כ-70% או יותר. במהלך שנות ה-60 הופיע סוג חדש של מחשב, שכונה מיני-מחשב. IBM לא מיהרה להיכנס לשוק הזה, אולי משום שלא העריכה נכון את הפוטנציאל שבו, ובשוק זה חברות אחרות נתנו את הטון, כמו DEC, דאטה ג'נרל והיולט פאקארד. IBM הייתה נחושה בדעתה לא להחמיץ את השינוי הבא, ובחברה החלה עבודה על מחשב שמהרבה בחינות יכול להיחשב "מחשב אישי", כבר ב-1969, אם לא לפני כן.

פיתוח מעניין בחברה כונה PALM (ראשי תיבות של Put All Logic in Microcode, כלומר "כל הלוגיקה במיקרוקוד"). נבנה מעבד פשוט יחסית, בטכנולוגיית הרכיבים המקובלת, כשלמעבד הזה צמוד "מיקרוקוד" ב-ROM, שמאפשר לו לדמות מעבד אחר כלשהו. המוטיבציה העיקרית היא תאימות תוכנה: אם מלמדים את ה-PALM הפשוט להריץ תוכנה של IBM 370, גם אם ביצועי המעבד נחותים בהרבה מביצועי המחשב המקורי, הדבר מאפשר להריץ תוכנה שנכתבה עבור המחשב הגדול כמעט ללא שינוי.

הפרויקט, שהחל בחברה ב-1969, יועד לפיתוח מחשב שיכול להריץ תוכנה שנכתבה בשפת התכנות APL: לחברת IBM היה מפרש לשפה זו, שנכתב ל-IBM 370, והשפה הצטיינה בעוצמה רבה בתחומים מסוימים, בעיקר עבודה עם אובייקטים מתמטיים כמו וקטורים (או מערכים) ומטריצות, ובקוד קצר ומרוכז - נהוג לומר שקוד של הרבה עשרות שורות בשפת פורטרן, מצטמצם לשורות ספורות של APL.

הפרויקט נקרא SCAMP[7], ואחרי שהודגם בהצלחה בחברה, הוא הפך למוצר בשם IBM 5100 (אנ'), ויצא לשוק ב-1975, במחיר שנע בין כ-$9,000 לכ-$19,000, לפי התצורה. המחשב יועד בעיקר להרצת תוכנה שנכתבה ב-APL, שפה שהשימוש בה לא היה נרחב, כך שקהל היעד שלו היה מצומצם מלכתחילה. עובדה זו, בצירוף המחיר הגבוה, לא סייעה למחשב לזכות בתפוצה נרחבת.

ל-5100 עצמו לא הייתה השפעה גדולה על התפתחות המחשבים האישיים, אך לבאים שהתבססו עליו הייתה השפעה מכרעת: אחרי ה-5100, יצאה IBM עם 5110 ב-1977, גם מחשב זה היה מבוסס על מעבד PALM, אך הפעם דאגה חברת IBM להעביר מהמחשב הגדול לא רק את מערכת APL, אלא גם שפות וכלים נוספים, ובפרט מפרש BASIC, וה-5110 הוצג כבר כמחשב כללי, לא רק למשתמשים שזקוקים למחשב כדי לבצע חישובים מספריים. בעקבותיו הגיע ב-1980 ה-5120, האחרון בסדרה שמבוסס על PALM.

אחרי ה-5120, פיתחה IBM את ה-DataMaster, שנקרא גם System/23 (אנ'). העבודה על המחשב החלה בסוף שנות ה-1970, והמעבד שנבחר היה אינטל 8085. מעבד זה היה תשובתה של אינטל ל-Z80 של זילוג: אף על פי שהמעבד לא תמך בסט הפקודות של ה-Z80 (שבעצמו היה הרחבה של סט הפקודות של 8080), הוא היה תכנון נקי ומודרני יותר של ה-8080, שמקל על השימוש במעבד במעגלים אלקטרוניים. המחשב היה מוכן לקראת 1980, ולפי כמה דיווחים, יציאתו לשוק התאחרה כמעט בשנה בגלל הצורך להסב את מפרש הבייסיק שרץ על המחשב הגדול למעבד של הדטאמסטר.

אנשי IBM התרשמו לטובה מחברת אינטל בעבודה על הדטאמסטר, דבר שתרם להחלטה לבחור במעבד של אינטל עבור ה-PC, אף על פי ששני המועמדים האחרים - ה-68000 של מוטורולה וה-Z8000 של זילוג, נראו עדיפים "על הנייר" על המעבד של אינטל.

לקח נוסף שהפיקו אנשי IBM מהניסיון עם סדרת ה-5100, אותו יישמו בפרויקט ה-PC, הוא להשתמש בספקים חיצוניים במידת האפשר לרכיבי החומרה והתכנה. פרויקט ה-PC כולו, החל מבניית הצוות וכלה בהכרזה על המחשב בקיץ 1981 ארך פחות משנתיים.

הדטאמסטר תרם ל-PC עוד מספר תרומות: המקלדת של ה-PC, למעשה הרכיב היחיד במחשב שיוצר ב-IBM עצמה, מבוססת כמעט לחלוטין על המקלדת של הדטאמסטר. חלק לא מבוטל מהצוות שפיתח את ה-PC היו אנשים שבאו מפרויקט דטאמסטר.

משבב למחשב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת אינטל הכריזה על המעבד 8008 ב-1972. זה היה מעבד 8 סיביות הזמין הראשון. המעבד תוכנן למעשה לפי מפרט של CTC, ומימש את המעבד שהריץ את המסוף/מחשב של דטאפוינט.

כמעט מיד היו אנשים שראו במעבד את הפוטנציאל לבניית מחשב סביבו. מספר מחשבים כאלו נבנו וזכו למידה מסוימת של הצלחה.

מיקראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחשב מיקראל. הזיווד של המחשב והפנל הקדמי לא נבדלים בהרבה מהמחשבים שבדרך כלל נחשבים המחשבים האישיים הראשונים - Altair 8800 ו-IMSAI

ב-1973 פיתחה החברה הצרפתית R2E את המחשב המסחרי הראשון בעולם שהיה מבוסס על מיקרו-מעבד, כלומר מעבד בשבב יחיד, תצורה שקיבלה את הכינוי מיקרו-מחשב (הכינוי אנכרוניסטי ולא נמצא בשימוש, כיום המילה "מיקרו" נעלמה, ומשתמשים פשוט ב"מעבד" ו"מחשב"). תוך מספר שנים לא רב, כל המחשבים החדשים התבססו על מיקרו-מעבד, ולמיקראל שמורה זכות הראשונים. טכנית, המיקראל היה מחשב אישי לכל דבר, אך מפתחיו ראו אותו כתחליף זול למיני-מחשב, ופחות כמחשב שנועד לשימוש אישי. פיתוח המחשב החל ב-1972, כהצעה למכרז שפרסם המכון הלאומי לחקר החקלאות בצרפת, INRA (צר'), לצורך בקרת ציוד מדידה ואיסוף נתונים, משימה שביצע עד אז מחשב PDP 8.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיקראל (צר') הראשון נמסר ל-INRA בינואר או פברואר 1973.

המחשב[8] מבוסס על מעבד אינטל 8008, עם זיכרון RAM של 2K (ניתן להרחבה עד 16 קילובייט), וקושחה בזיכרון לקריאה בלבד. למחשב ממשק טורי, דרכו ניתן לטעון לו תוכנה, ולנהל אותו דרך מסוף טלפרינטר או מודם. מחיר המחשב היה 8,500 פרנק צרפתי, כלומר בערך $1,700 (של 1973) - כחמישית ממחירו של המיני-מחשב אותו החליף.

בבסיס המיקראל לוח אם פסיבי, עם ערוץ נתונים בשם pluribus, עם 74 סיגנלים. במחשב אפשר למקם "לוח אם", או ערוץ pluribus, עם מחברים ל-11 כרטיסים. במארז יש מקום לעד שני לוחות אם, כלומר עד 22 כרטיסים. ארכיטקטורה זו נועדה מראש לאפשר הרחבת יכולות המחשב על ידי בניית לוחות נוספים להוספת יכולות, ולשדרוג על ידי החלפת לוח המעבד, ואפילו המעבד עצמו.

המחשב שסופק כלל לפחות את הכרטיסים הבאים:

  • כרטיס מעבד 8008, מהירות שעון 500 קילוהרץ, שכלל גם את ה-ROM עם הקושחה
  • כרטיס לפנל הקדמי,
  • כרטיסי זיכרון (2K זיכרון סטטי)
  • כרטיס תקשורת טורית לחיבור לטלטייפ, כאשר הקושחה תומכת בטעינת תוכניות בסרטי נייר מנוקבים, דרך הטלטייפ, כמו גם קבלת פקודות ישירות מהמקלדת, ושליחת פלט להדפסה או ניקוב.
  • כרטיסי קלט/פלט דיגיטליים, בהם שני כרטיסים, אחד לפלט ואחד לפלט עם 64 קווים, וכרטיס שלישי עם 32 קווי קלט ו-32 קווי פלט.

הקושחה של המיקראל פותחה בעזרת Cross-assembler שנכתב על ידי צוות התוכנה של R2E על מיני-מחשב Microdata 800, ששווק באירופה בשם Multi-8. בנוסף לאסמבלר, פותח גם סימולטור של ה-8008, והתוכנה נכתבה ונבדקה לפני שהיה מחשב עבורה. צוות של ארבעה אנשים עבדו במחצית האחרונה של 1972, "18 שעות ביום" כדי לסיים את העבודה. ספק הכוח נמצא בקופסה נפרדת, ולדברי החברה, עם מספיק הספק עודף כדי לתמוך בקופסה מלאה כרטיסים.

עד תום 1973 פותח בקר לכונן דיסקטים (8 אינץ'. דיסקטים 5.25 אינץ' טרם נבנו אז). זמן לא רב אחרי שיצא מעבד אינטל 8080, ב-1974, הוצגו דגם S, עם אותה תשתית של מיקראל N, אך עם המעבד החדש, ויכולת לעד 64K זיכרון - ערוץ הפלוריבוס היה ערוך ומוכן לכך, וכרטיסי זיכרון גדולים יותר נבנו. מיקראל S תומך בכל הכרטיסים של מיקראל N, וכך מיד עם הצגתו, היו מוכנים עבורו כרטיסי זיכרון, קלט-פלט וכו'.

ב-1975 נוספה תמיכה בכונן קשיח, והחברה המשיכה להוציא דגמים חדשים, ולתמוך במעבדים חדשים, כמו ה-8085 של אינטל (שדרוג של 8080), Z80 של זילוג ו-אינטל 8086, כשאלו הופיעו.

ב-1977 הציגה החברה את מיקראל C, עם 24K זיכרון, ניתן להרחבה עד 64K, מעבד 8080, מסך מובנה, ושני כונני דיסקטים. כמעט מכל בחינה מחשב זה עלה על המחשבים שמגזין BYTE כינה "שלישיית 1977", הם קומודור PET, רדיו שק TRS-80 ואפל II. שלושתם הוצגו עם 4K זיכרון, כששני הראשונים היו מוגבלים בגודל הזיכרון ל-8K (קומודור) ו-16K (רדיו שק). אף אחד מהשלושה לא תמך בכונן דיסקטים למשך שנה ויותר אחרי הצגתם, ולאף אחד מהם לא הייתה מערכת הפעלה משוכללת כמו למיקראל, שתמך בריבוי משימות וריבוי משתמשים - תכונות שהופיעו במחשבים הנפוצים רק לקראת סוף העשור הבא.

ב-1980 חברת Bull האירופית הפכה משקיע ב-R2E, ב-1981 רכשה את החברה. בול שחררה עוד דגם או שניים של המיקראל עם ערוץ פלוריבוס, אבל עיקר מעייניה היו בכניסה לשוק המחשבים תואמי IBM PC, והמיקראל נעלם למעשה.

הסיבה להצלחתו הזעומה של המיקראל קשה להסבר: כבר ב-1974 תורגמה הספרות לאנגלית, וב-1975 נחתם חוזה עם ספק אמריקאי. מחיר המיקראל היה בסדר גודל דומה לאלטייר ולאימסאי (IMSAI 8080), ומיקראל עם מעבד 8080 היה זמין חצי שנה לפני האלטייר, ויותר משנה לפני האימסאי, כשהוא עולה עליהם מכל הבחינות. המצב היה דומה גם בדגמים הבאים - "שלישיית 77" לא הגיעה למה שמיקראל C הציע ב-1977, עד שנה או שנתיים אחר כך.

החברה האמריקאית שייצגה את R2E התרכזה במכירות לשוק התעשייה (כמו ייעודו המקורי של מיקראל N מ-1973), ואחר כך במגזר העסקי, אך הזניחה לגמרי את שוק החובבים.

התמיכה במפתחי "צד שלישי", אם הייתה קיימת בכלל, לא הביאה מפתחים, וכתוצאה, פרט לתוכנה שפותחה על ידי R2E עצמה, כמעט לא הייתה תוכנה זמינה למכונה. היא התאימה מאד ליישומים של בקרה תעשייתית, והמיקראל החליף בהצלחה מחשבים יקרים ממנו פי 5 או 10, אבל מספר ההתקנות מסוג זה אינו רב, ומכירות המיקראל לא הגיעו, או אפילו התקרבו, לממכירות של מחשבי רדיו שק, אפל וקומודור.

מערכת ההפעלה של המיקראל גם היא הקדימה את זמנה. היא נקראה "סיסמיק" (SysMic, קיצור של System Micral), וב-1978 שונה שמה ל"פרולוג" (אין לבלבל עם שפת התכנות פרולוג). מערכת הפעלה מתקדמת זו תמכה בריבוי משימות וריבוי משתמשים, וגרסה מיוחדת שלה תמכה גם בריבוי מעבדים - בדגם M, שהוצג ב-1978, ניתן להתקין על שמונה כרטיסי מעבד עם Z80, כלשכל מעבד גישה לזיכרון "פרטי", וכן לזיכרון משותף לכל המעבדים.

הצלחת המחשב בשוק הייתה מוגבלת. הוא החליף בהצלחה מחשבי מיני במערכות בקרה בתעשייה, בחקלאות ובאקדמיה, אך כמחשב אישי לא התבלט במיוחד, ואחרי 1982 בחרה חברת בול להתרכז במחשבים תואמי PC ולא פיתחה מחשבים נוספים המבוססים על ערוץ המיקראל או עושים שימוש במערכת ההפעלה שלו, שמבחינות רבות הייתה מתקדמת יותר ממערכות ההפעלה ששלטו בשוק - CP/M ואחריה MS-DOS.

MCM/70[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחשב MCM/70 עם שני כונני קלטות, 1974
מסוף 2741 של IBM, מבוסס על מכונת הכתיבה "כדורית" (Selectric), שמקלדת ה-MCM נבנתה לפיו, עם התווים של מקלדת APL. מסוף זה קשור ישירות להתפשטות פופולריות השפה, ובייחוד הדיאלקט APL/360

ב-1971, פרופסור למדעי המחשב ויזם קנדי בשם מרס קוט (Mers Kutt), שהיה בקשר עם אנשי מכירות של אינטל ועם מייסד אינטל רוברט נויס, למד על הפרויקט לפיתוח מעבד 8008 של אינטל, שאז עדיין נקרא 1201 - המיקרו-מעבד 8 סיביות הראשון. קוט האמין שהאופן בו מחשבים משמשים באקדמיה ובמחקר אינו יעיל, וזמנם היקר של החוקרים, המהנדסים והתכנתים מתבזבז, כשהם ממתינים לניקוב הכרטיסים, הזנת התוכנית למחשב, והמתנה לפלט המודפס.

קוט היה מעורב בחברת הזנק שייצרה מסוף מחשב קטן וזול, עם מקלדת מלאה ופלט של שורה אחת, בתצורה דומה למכונות חישוב אלקטרוניות של התקופה, כמו HP 9100. הוא עזב את החברה, והחל בפיתוח מחשב שיהיה מבוסס על ה-8008, וזאת כאשר העבודה על השבב עצמו הייתה בקיפאון - המהנדס הממונה על הפרויקט "הושאל" לעבודה על משפחת השבבים MCS4 - משפחה שכללה את המיקרו-מעבד הראשון, אינטל 4004.

קוט גייס שניים מהמהנדסים שעבדו על מפרש APL במסגרת אוניברסיטאית, ולצידם תוכנת APL ואיש חומרה. הצוות קיבל את אחת ממערכות הפיתוח הראשונות של אינטל עבור ה-4004, "אינטלק 4" (אנ'), ומאוחר יותר, מערכת הפיתוח עבור ה-8008. צוות התכנה השתמש במקרו-אסמבלר של מחשב IBM System/360 כדי לבנות סימולטור של ה-8008, לפני שהמעבד עצמו היה זמין, והחל לכתוב את המפרש ל-APL.

את החומרה תכנן המהנדס ממוצא פיליפיני חוסה לָרֵיה (Jose Laraya). קוט קיבל מאינטל את אחת ממערכות הפיתוח הראשונות עבור ה-8008, בשם בשם SIM8-01 (ראו Intel MCS-8 (SIM8-01)), כמעט מייד כשזו יצאה. הוא הביא אותה ללריה ואמר לו "ראה מה אתה יכול לעשות עם זה". אבות הטיפוס הראשונים היו מבוססים על מערכת הפיתוח הזו, אך לריה הגיע במהרה למסקנה שבמערכת הזו אין מספיק "מיץ", ובנה מחשב חדש המבוסס על המעבד, עם תכונות רבות שאין למערכת הפיתוח, כמו אפשרות למספר רמות פסיקה. במקביל פותחה התוכנה בעזרת הסימולטור, וכשאבטיפוסים ראשונים היו של החומרה החלו להגיע, עדיין מבוססים על מערכת הפיתוח של אינטל, הכינו המתכנתים קושחה, בעזרת צורב ה-EPROM שהגיע גם הוא מאינטל, יחד עם מערכות הפיתוח, תהליך לא קצר, וביצעו אינטגרציה בין החומרה, שהתקדמה מדגם לדגם, ובין התוכנה, שהתקדמה מגרסה לגרסה. קוט הדגים אבטיפוס ראשון של המערכת, עם יכולות מוגבלות, בסתיו 1972, ובמאי 1973 הוצג אבטיפוס עובד, שמריץ תוכניות APL פשוטות, בכנס המוקדש לשפה. קוט הדגים מכונת APL גם לראשי אינטל, נויס ומור, ומאוחר יותר באותה שנה נבנו מספר מודלים בתצורות שונות, כולל דגם הפועל על סוללה נטענת ודגם בתצורת "מגדל", שהפכה סטנדרט עשרים שנה מאוחר יותר. הדגמים הללו הוצגו ב"סיבוב הופעות" (מעין "סיבוב גיוס") לעיתונות ולמשקיעים, בפורומים שונים בקנדה, בארצות הברית ובאירופה. גויס כסף, לפי אחד התיאורים, לפחות חצי מיליון דולר. אבטיפוס כמעט סופי הוצג בנובמבר 1973, ובתחילת 1974 המחשב היה זמין למכירה. התצורה הסופית שהתגבשה, כפי שמופיע בתמונה, היא של תיבת מתכת טריזית, עם צדדים עשויים ABS יצוק, כאשר בשליש התחתון המקלדת, באמצע כונן קלטות אחד או שניים, ובחלק העליון תצוגה של שורה אחת, בת 32 תווים, כשכל תו הוא מטריצה 5x7 נקודות.

בסתיו 1973 הוכרז והוצג המחשב, וייצורו החל ב-1974, והוא שווק בקנדה, בארצות הברית ובאירופה.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המחשב מבוסס על מעבד אינטל 8008, במהירות שעון 800 קילוהרץ
  • זיכרון: RAM מ־2K עד 8K בתים, במנות של 2KB. זיכרון וירטואלי עד 100KB.
  • קושחה: 14KB זיכרון קריאה בלבד, שמכיל מפרש לשפת APL, ומערכת הפעלה לגישה לתצוגה, למקלדת, ולכונן קלטות אחד או שניים. מערכת ההפעלה כוללת זיכרון וירטואלי, שהשתמש בכונן הקלטות ליצירת מרחב זיכרון של כ-100KB.
  • תצוגה: שורה אחת, במסך פלזמה Self-Scan. בתצוגה 32 תווים, העשויים כל אחד מטריצה של 5x7 נקודות. התצוגה מהווה "חלון" אופקי לשורה שאורכה 85 תווים, חלון שנגלל ימינה ושמאלה בעזרת המקלדת.
  • מקלדת 51 מקשים, ערוכה לפי לפי מסוף IBM 2741 (אנ'), מסוף שקשור ישירות להתפשטות השימוש בשפת APL, ובייחוד הדיאלקט APL/360. בין השאר ניתן בעזרת המקלדת לגלול את שורת התצוגה ימינה ושמאלה אם אורך השורה עולה על 32 תווים, וכן "לגלול" שורה למטה או למעלה (או "קדימה" ו"אחורה"), כך שניתן בעזרת המקלדת והתצוגה לכתוב תוכניות שלמות ב-APL
  • כונן קלטות אחד או שניים, בנפח של 100K כל אחד. שימוש בזיכרון הווירטאלי דורש כונן קלטות אחד.
  • סוללה לגיבוי: במקרה של אבדן כוח, ניתן להמשיך לעבוד לזמן מוגבל, ובכל מקרה תוכן העבודה שנעשתה (ותוכן הזיכרון), נשמרים לכונן הקלטות בסגירה מסודרת, באופן אוטומטי.
  • הרחבת קלט/פלט אופציונלית, עם אפשרות לחיבור מדפסת, תוויין וטלפרינטר, ואפשרות תקשורת עם מכונות אחרות.

המחשב, במארז קומפקטי ובמשקל 9 קילוגרם, נמכר עם אפס עד שני כונני קלטות, ושניים עד שמונה קילובייט זיכרון, ומספר אפשרויות הרחבה שמאפשרות תקשורת עם מכונות אחרות, והדפסת תוצאות החישוב במדפסת, או ציור גרפים בעזרת תוויין (Plotter). המחשבים סומנו במספר בן שלוש ספרות, עם תוספת אופציונלית של אותיות. הספרה הראשונה 7, השנייה מציינת את הזיכרון, והשלישית את מספר הכוננים, כשהאותיות EF, אם יש, מציינות את ההרחבה. כך, הדגם הבסיסי, 720, בלי כוננים, שני קילובייט זיכרון, תומחר בכ-$5,000, ודגם 728, עם שני כוננים ו-8 קילובייט, בכ-$9,800. התצורה השנייה הייתה כמעט היחידה שנמכרה. קשה למצוא מספרים כמה מחשבים נמכרו, אך לפי מקורות שונים, בין הלקוחות היו אוניברסיטאות רבות, גופי ממשלה, בתי חולים, חברות ביטוח, חברות תעשייתיות גדולות כמו ג'נרל אלקטריק, גופים צבאיים, נאס"א, ועוד.

בשנים הבאות, כשיצאו מעבדים חזקים יותר בחרה MCM לא לאבד את ההשקעה שלה בתוכנה שנכתבה בשפת סף עבור ה-8008. במקום זאת, החברה בנתה מעבד "תואם" 8008 מרכיבים שמיועדים ל-Bit Slice, בשם AMD-2900. בעזרת הרכיבים הללו ו"מיקרוקוד", נבנה מעבד מהיר פי כמה מה-8008, אך תואם לו מבחינת תוכנה. המהנדסים לא ניצלו את ההזדמנות להגדיל את מרחב הזיכרון, וה-MCM/700 החליף את ה-70 בלי להביא שינוי משמעותי במכירות. כמה עשרות ארגונים רכשו מחשב מסדרת 70 או 700, וכמה מהם רכשו יותר מאחד, אך לא ידוע על מספרם המדויק[9].

קשה לאמוד באיזו מידה השפיע המחשב על התפתחות התעשייה, ומפתיע להיווכח כמה מהחידושים שהציג הופיעו מחדש רק שנים אחר כך, והפכו לסטנדרט במאה ה-21, כמו מחשב נייד, פעולה בכוח סוללה, זיכרון וירטואלי, שמירת מצב אוטומטית מלאה במקרה של אבדן כוח, ועוד[9][10][11].

SCELBI[עריכת קוד מקור | עריכה]

SCELBI 8H. המחשב בנוי על לוח אם עם ערוץ פסיבי, בו ניתן לנעוץ עד חמישה כרטיסים, כולל הלוח של המעבד עצמו אינטל 8008

היה מחשב בשם SCELBI (אנ'), שיצא ב-1974, והיה מבוסס על אינטל 8008. לא ידוע בדיוק כמה מחשבים נמכרו, אך ככל הנראה פחות מ-150. המחשב סופק עם 1KB זיכרון, ניתן להרחבה עד ל-16KB. בין כרטיסי ההרחבה היו גם מתאמים לכונן קלטות ולטלפרינטר.

MARK-8[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחשב MARK-8 (אנ') הופיע בשער גיליון יולי 1974 של הירחון "רדיו אלקטרוניקה" (Radio-Electronics). גם מחשב זה מבוסס על מעבד אינטל 8008.

הקוראים יכלו, תמורת $5, לקבל חוברת סכמטית של המחשב, ומי שרצה לבנות אותו, נאלץ לרכוש את הרכיבים בעצמו. הקוראים יכלו גם, תמורת $50, לקבל מעגל מודפס, עליו יש להלחים את הרכיבים. לפי העיתון, כמה אלפי חוברות וכמאה מעגלים מודפסים נקנו, לא ידוע כמה מחשבים נבנו בפועל - כנראה לא יותר מכמה עשרות.

המחשב תופס מקום מעניין בהיסטוריה של המחשבים האישיים, משום שעקב פרסומו מעל דפי "רדיו אלקטרוניקה", החליט העיתון המתחרה "אלקטרוניקה פופולרית" לבטל פרויקט דומה אותו תכננו, למחשב מבוסס 8008, והפרסום דחף אותם לפנות לאד רוברטס מחברות MITS, שעבד אז על מחשב המבוסס על המעבד הבא של אינטל, 8080, מחשב שאכן הופיע על שער גיליון חג המולד 1974 של העיתון, בשם Altair 8800, והיה למחשב האישי המוצלח הראשון - בשנים הבאות נמכרו עשרות אלפי מחשבי אלטייר ומחשבים תואמים, הערוץ של האלטייר, S-100, הפך לסטנדרט התעשייה, סטנדרט בו השתמשו מאות מחשבים של עשרות חברות בשנים הבאות, ונשאר רלוונטי עוד שנים לא מעטות - מחשבים חדשים המבוססים על הארכיטקטורה של האלטייר, כמו קייפרו II, עוד הופיעו כמעט עד אמצע שנות ה-80.

מחשבים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סיימון (אנ') 1950. מחשב אלקטרו-מכני, מבוסס על ממסרים.
  • קנבק-1 (Kenbk-1 (אנ') ) הוצג ב-1971. 256 בתים זיכרון. המחשב לא מבוסס על מיקרו-מעבד, לא ניתן להרחבה, והקלט/פלט שלו מוגבל למפסקים ומנורות בפנל הקדמי. $750, נמכרו כמה עשרות. [1]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Freiberger, Paul, 1953-, Fire in the valley : the making of the personal computer, New York: McGraw-Hill, 2nd ed, 2000
  2. ^ Hewlett-Packard HP-9830A computer, www.oldcomputers.net
  3. ^ HP Computer Museum, www.hpmuseum.net
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 John A. N. Lee, J. A. N. Lee, International Biographical Dictionary of Computer Pioneers, Taylor & Francis, 1995, עמ' 703. (באנגלית)
  5. ^ Wang 2200, www.wang2200.org
  6. ^ Forgotten PC history: The true origins of the personal computer, web.archive.org, ‏2008-08-14
  7. ^ Paul J. Friedl, SCAMP: The Missing Link In The PC's Past?, PC Magazine, November 1983, Ziff Davis, 1983-11, עמ' 190 - 197. (באנגלית)
  8. ^ R2E, Micral Users Manual, http://www.bitsavers.org
  9. ^ 9.0 9.1 Zbigniew Stachniak, York University, Canada, The Making of the MCM/70 Microcomputer, Annals of the History of Computing, IEEE, IEEE Computer Society
  10. ^ ZBIGNIEW STACHNIAK, THE MCM/70 MICROCOMPUTER, CORE 4.1 SEPTEMBER 2003, COMPUTER HISTORY MUSEUM
  11. ^ Inventing the PC: The MCM/70 Story, www.cse.yorku.ca