מטא-בדיון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מטא-בדיון (באנגלית: Metafiction), ידוע לעיתים גם כאירוניה רומנטית (באנגלית: Romantic irony), בהקשר של יצירות ספרותיות, הוא סוג של בדיון מודע-לעצמו אשר עוסק בכלים הבדיוניים ואף חושף במודע את האשליה הבדיונית, בדרך כלל באמצעות אירוניה והתבוננות-עצמית.[1] בדומה לתיאטרון ייצוגי, שאינו מאפשר לקהל לשכוח שהוא צופה במחזה, גם יצירות מסוגת מטא-בדיון לא מאפשרות לקוראים לשכוח שהם קוראים יצירה בדיונית.

למרות שנהוג לקשר מטא-בדיון עם יצירות מודרניות ופוסט-מודרניות מן המחצית השנייה של המאה ה-20, הרי שיצירות מטא-בדיוניות היו קיימות לפני התקופה המודרנית, למשל סיפורי קנטרברי מהמאה ה-14, טריסטרם שנדי של לורנס סטרן (המאה ה-18) או יריד ההבלים של ת'אקרי (המאה ה-19). את המונח טבע לראשונה הסופר האמריקאי ויליאם גאס(אנ') בספרו Fiction and the Figures of Life (1970), בו הוא טוען כי מודעות גוברת של המחברים לתיאוריות ספרותיות וביקורתיות הביאה לעליה בשימוש במטא-בדיון.[2] מבקר הספרות רוברט שולס(אנ') הרחיב את הגדרתו של גאס את המטא-בדיון וכלל בה את ארבעת רכיבי הביקורת הספרותית (צורה, התנהגות, מבנה, פילוסופיה) הנכללים במטא-בדיון לכדי טכניקה ספרותית מובחנת.[3]

שימושים שונים של מטא-בדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה שימושים נפוצים של מטא-בדיון בספרות קאנונית:

קולנוע וטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מטא-קולנוע

טכניקות של מטא-בדיון קיימות גם במדיות אחרות, למשל בקולנוע ובטלוויזיה, על ידי שימוש מודע של היצירה הבדיונית לעצמה. דוגמאות לסרטי מטא-קולנועיים:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Waugh, Patricia (1984). Metafiction – The Theory and Practice of Self-Conscious Fiction. London, New York: Routledge. p. 2.
  2. ^ Gass, William H. (1970). Fiction and the Figures of Life. New York: Alfred A. Knopf. pp. 24–25.
  3. ^ Scholes, Robert (1979). Fabulation and Metafiction. Chicago: University of Illinois Press. pp. 111–115.