מטא-בדיון
מטא-בדיון (באנגלית: Metafiction), ידוע לעיתים גם כאירוניה רומנטית (באנגלית: Romantic irony), בהקשר של יצירות ספרותיות, הוא סוג של בדיון מודע-לעצמו אשר עוסק בכלים הבדיוניים ואף חושף במודע את האשליה הבדיונית, בדרך כלל באמצעות אירוניה והתבוננות-עצמית.[1] בדומה לתיאטרון ייצוגי, שאינו מאפשר לקהל לשכוח שהוא צופה במחזה, גם יצירות מסוגת מטא-בדיון לא מאפשרות לקוראים לשכוח שהם קוראים יצירה בדיונית.
למרות שנהוג לקשר מטא-בדיון עם יצירות מודרניות ופוסט-מודרניות מן המחצית השנייה של המאה ה-20, הרי שיצירות מטא-בדיוניות היו קיימות לפני התקופה המודרנית, למשל סיפורי קנטרברי מהמאה ה-14, טריסטרם שנדי של לורנס סטרן (המאה ה-18) או יריד ההבלים של ת'אקרי (המאה ה-19). את המונח טבע לראשונה הסופר האמריקאי ויליאם גאס(אנ') בספרו Fiction and the Figures of Life (1970), בו הוא טוען כי מודעות גוברת של המחברים לתיאוריות ספרותיות וביקורתיות הביאה לעליה בשימוש במטא-בדיון.[2] מבקר הספרות רוברט שולס(אנ') הרחיב את הגדרתו של גאס את המטא-בדיון וכלל בה את ארבעת רכיבי הביקורת הספרותית (צורה, התנהגות, מבנה, פילוסופיה) הנכללים במטא-בדיון לכדי טכניקה ספרותית מובחנת.[3]
שימושים שונים של מטא-בדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמה שימושים נפוצים של מטא-בדיון בספרות קאנונית:
- סיפור על סופר היוצר סיפור ("העולם על פי גארפ")
- סיפור על קורא הקורא ספר ("הסיפור שאינו נגמר", "הנסיכה הקסומה")
- סיפור הכולל את עצמו (כסיפור או כאובייקט פיזי), כאביזר או מקגאפין משלו" (קורות הציפור המכנית")
- סיפור הכולל בתוכו יצירה אחרת ("תפוז מכני", "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה")
- סיפור שבו דמות המספר חושפת את עצמה בכוונה כמחברו של הסיפור ("מהאבהארטה", "ארוחת בוקר של אלופים")
- ספר שבו הספר עצמו מבקש אינטראקציה עם הקורא ("צמרמורת")
- סיפור שבו הקוראים של הסיפור עצמו מאלצים את המחבר לשנות את הסיפור
- הערות שוליים נרטיביות, הממשיכים את עלילת הסיפור ומעירות על כך ("טריסטרם שנדי")
- סיפור שבו הדמויות מודעות לכך שהן נמצאות בתוך סיפור ("דון קישוט", "שש נפשות מחפשות מחבר")
קולנוע וטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מטא-קולנוע
טכניקות של מטא-בדיון קיימות גם במדיות אחרות, למשל בקולנוע ובטלוויזיה, על ידי שימוש מודע של היצירה הבדיונית לעצמה. דוגמאות לסרטי מטא-קולנועיים:
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Heginbotham, Thomas, The Art of Artifice: Barth, Barthelme, and the Metafictional Tradition. Scribd, March 24, 2015
- Hutcheon, Linda, Narcissistic Narrative. The Metafictional Paradox, Routledge 1984, מסת"ב 0415-06567-4
- Levinson, Julie, “Adaptation, Metafiction, Self-Creation,” Genre: Forms of Discourse and Culture. Spring 2007, vol. 40: 1.
- Harris, Matthew,Metafiction in New Zealand. Massey University, 2011.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Waugh, Patricia (1984). Metafiction – The Theory and Practice of Self-Conscious Fiction. London, New York: Routledge. p. 2.
- ^ Gass, William H. (1970). Fiction and the Figures of Life. New York: Alfred A. Knopf. pp. 24–25.
- ^ Scholes, Robert (1979). Fabulation and Metafiction. Chicago: University of Illinois Press. pp. 111–115.