דונאטיזם

הדונאטיזם היא כת נוצרית שפעלה בצפון אפריקה במאות הרביעית והחמישית לספירה והוקעה כמינות על ידי הנצרות הקתולית. הדונאטיסטים גרסו כי סקרמנטים שבוצעו על ידי כמרים ששיתפו פעולה עם השלטונות הרומיים בזמן הרדיפות האנטי-נוצריות, בטלים.

רקע

התנועה הדונאטיסטית צמחה על רקע רדיפת הנוצרים בימי הקיסר דיוקלטינוס. בשנת 303 ציווה דיוקלטינוס על שריפת הכתבים הנוצריים והרס מקומות הפולחן של הנוצרים. דקיוס חשב שחזרה לדרך הקיסרית הישנה היא זו שתחזק את הקיסרות, ולפיכך חידש את פולחן הקיסר ודרש שכל אזרח יקבל תעודה בה פקיד השלטון יאשר כי הקריב קורבן כנדרש. מי שסירב נידון למוות. היו בין הנוצרים כאלו שהקריבו קורבנות והיו כאלו שהצליחו לקבל תעודה כזו גם בלי שהקריבו, או על ידי תשלום שוחד או על סמך הכרות אישית עם הפקיד מנפיק התעודות.

כשפסקו הרדיפות רצו המקריבים ומחזיקי התעודות לחזור לחיק הכנסייה. הבישופים אישרו לבני העם לחזור לקהילה ובתנאי שיביעו חרטה מתאימה על ידי חגירת שק, פיזור אפר על ראשם והודעת חרטה בפני הקהילה. אולם לא אישרו הסדר דומה לכמרים שלא עמדו בניסיון. היו בין הנוצרים כאלו שהסדר החרטה לא מצא חן בעיניהם והם מחו על כך. אחרי רדיפת הנוצרים על ידי הקיסר דיוקלטינוס היו גם כמרים שהורשו לחזור לחיק הכנסייה והמחאה מצד אלו שנשארו נאמנים וסבלו התגברה ונוצרו מתחים בתוך הכנסייה בין נוצרים שנותרו נאמנים לדתם לבין אלה שהתכחשו לנצרות ושיתפו פעולה עם שלטונות רומי.

המתיחות הגיעה לכדי קרע גלוי בשנת 311, עם מינויו של אדם בשם קקיליאנוס להגמון קרתגו. קבוצה של נוצרים, ובראשם דונאטוס, פסלו את המינוי בטענה שקקיליאנוס היה ממשתפי הפעולה, או כלשונם, מן "המוסרים" (traditores). ב-313 מינו הפורשים את דונאטוס עצמו להגמון קרתגו.

בעקבות המשבר כינס הקיסר קונסטנטינוס ועידה כנסייתית ליישוב הסכסוך. הוועידה קבעה את חפותו של קקיליאנוס והורתה כי הוא ראוי לכהן כהגמון קרתגו. הדונטיסטים סירבו להשלים עם ההחלטה, והקרע הלך והחריף. ב-314 גונו הדונאטיסטים באופן רשמי על ידי ועידת ארל, וב-317 שלח קונסטנטינוס גדודים לקרתגו כדי להילחם בדונאטיסטים. ואולם, הרדיפות רק חיזקו את ההתנגדות לרשויות הכנסייה בקרב הדונאטיסטים, שראו ברדיפות המשך ישיר של הרדיפות האנטי-נוצריות בימי הקיסרות הפגאנית. בשנת 321 נאלץ קונסטנטינוס להוציא צו סובלנות כלפי הדונטיסטים. הרדיפות חודשו רק בשנת 346, תחת שלטונו של הקיסר קונסטנס.

מהות המחלוקת

המחלוקת המרכזית של הדונאטיסטים עם הכנסייה הקתולית נגעה לשאלת מעמדם של כמרים שבגדו באמונתם. הדונאטיסטים טענו שנוצרים שהתכחשו לאמונתם צריכים לטבול מחדש, שכן טבילתם הראשונה בטלה. יתר על כן, הם גרסו שה"מוסרים" אינם ראויים לכהן כאנשי כנסייה, ושהסקרמנטים שבוצעו על-ידם אינם תקפים. תפיסה זו עמדה בסתירה לעמדת כנסייה הקתולית, שגרסה שתקפותו של הסקרמנט אינה תלויה בקדושתו של הכהן המבצע אותו. המחלוקת חרגה אפוא משאלת מעמדם של נוצרים שהתכחשו לדתם בזמן הרדיפות – היא נגעה לעצם מהותם של הסקרמנטים ולמעמדם של אנשי הכנסייה כמתווכים.

למחלוקת התאולוגית התלוותה גם אידאולוגיה חברתית. הדונאטיסטים, שזכו לתמיכה רחבה בקרב השכבות הנמוכות, גינו את העוני והעבדות וקראו לשחרור עבדים ולשמיטת חובות. בתקופת הרדיפות הם אף חברו למהפכניים עממיים מן האיכרות הנומידית שנקראו "משוטטים" (circumcellions), אך התנערו מהם בתקופות של שלווה. מחלוקת נוספת של הדונטיסטים עם הכנסייה הקתולית נגעה למהות המרטיריום. בניגוד לכנסייה הקתולית, שסירבה להכיר בנוצרים שהביאו על עצמם את מותם כמרטירים, הדונטיסטים הרחיבו מאוד את הגדרת המרטיריום ולעתים אף זיהו התאבדויות המוניות כמות קדושים.

הכרזה כמינות

בשנת 405 הכריז הקיסר הונוריוס על הדונאטיסטים כמינים וקבע כי יש להחרים את רכושם, לאסור את פולחניהם ולהגלות את כוהניהם. ב-411 התכנסה בקרתגו ועידה כנסייתית, שקבעה כי הדונטיזם הוא פשע. בעקבות הוועידה הוגלו הכמרים הדונאטיסטים למקומות נידחים ורכוש הכנסייה הדונאטיסטית הועבר לידי הכנסייה הקתולית. אף על פי כן, שרידים של הכנסייה הדונאטיסטית המשיכו להתקיים בצפון אפריקה גם אחרי הכיבוש המוסלמי.

ראו גם

• מחלוקת הטבילה מחדש