אדריכלות בתל אביב

ההתפתחות האורבנית של העיר תל אביב החלה עם ייסוד מספר שכונות יהודיות מחוץ ליפו והמשך צמיחה כעיר מאז ייסוד אחוזת בית בשנת 1909. במהלך כמאה ועשרים השנים שלה, התאפיינה הבנייה במספר סגנונות אדריכליים וגישות אורבניסטיות, הניכרים בה עד היום. כמרכז התרבותי והכלכלי של ישראל הן בתקופת היישוב והן בתקופת המדינה, הייתה האדריכלות בתל אביב החלוצה במובנים רבים באדריכלות הישראלית.

היסטוריה

הרחוב הראשון בתל אביב (כיום רחוב הרצל) וברקע בניין גמנסיה הרצליה

היציאה מיפו

קודם להקמת תל אביב התגוררו ביפו יהודים. היהודים שכרו דירות בין חומות העיר (באזור המכונה כיום יפו העתיקה), שהתאפיין בצפיפות גוברת ובתנאי תברואה ירודים. כמו כן, מדי שנה פקעו חוזי השכירות של היהודים, והם נאלצו לנדוד מדירה לדירה. עד שלהי המאה ה-19 היציאה מהחומות נחשבה למסוכנת, משום שהשלטון העות'מאני לא הצליח לרסן את השודדים והפורעים שנדדו מחוץ לערים המבוצרות. לכשהשתפר המצב הביטחוני מחוץ לחומות החליטו סוחרים יהודיים אמידים להתיישב בחולות שמצפון-מזרח ליפו.

השכונה היהודית הראשונה בחולות הייתה נווה צדק, שהוקמה בשנת 1887 על ידי חברת "עזרת ישראל". את החברה הנהיג שמעון רוקח ביחד עם אהרן שלוש, יהודי מצפון אפריקה שהתיישב ביפו ועסק בחלפנות וצורפות - עם ההון שצבר קנה חלקות גדולות בחולות שמצפון ליפו, שאותן מכר לחברת "עזרת ישראל" במחיר סמלי (כשליש משוויין האמיתי). לאחר הקמת השכונה קמו בסמיכות שכונות יהודיות נוספות - נווה שלום, מחנה יהודה, מחנה יוסף, כרם התימנים, שכונת אחווה, שכונת יפה נוף ועוד (ובסך הכל, עד 1909 נבנו מחוץ לחומות יפו 11 שכונות).

עד שנות ה-20: ראשיתה של תל אביב

בשנותיה הראשונות של העיר כאוסף שכונות מחוץ ליפו וכאחוזת בית אשר קמה ב-1909 ואיגדה את השכונות העבריות שהפכו לתל אביב, התאפיינה עדיין הבנייה בבנייה נמוכה, של בתים בני קומה אחת או שניים. סגנון בנייתם דמה מאוד לבנייה הערבית בארץ ובנייה אשר איפיינה את המושבות היהודיות של העלייה הראשונה והשנייה.

עיקר הבנייה הייתה בשכונות נווה צדק, כרם התימנים (שהשתייכה אז עוד ליפו) בהן המשיכו להיבנות בתים ובאזור תל אביב הקטנה שסביב רחוב הרצל וארבעת הרחובות הבאים הניצבים לו: אחד העם שדרות רוטשילד, ליליינבלום ויהודה הלוי. הרחובות תוכננו על ידי המהנדס אברהם גולדמן. מעט מאוד ממבני אחוזת בית שרדו מתקופה זו, במקומם נבנו בניינים גדולים וחדשים יותר החל משנות ה-30, אך בשכונות העתיקות ניתן עדיין למצוא מבנים רבים בני יותר ממאה שנים.

אתרים חשובים מהתקופה

• בית יוסף אליהו שלוש
• בית וייס
• בית יחיאל
• בית לדרברג
• בית ליטווינסקי
• בית פולק
• בית פוגל

שנות ה-20: בתי החלומות

מלון פלטין

בית ביאליק

בשנות ה-20, בעקבות עלייה גוברת של יהודים לארץ ישראל, החלה העיר לגדול משמעותית והתפתחה צפונה לאורך רחוב אלנבי ולאורך שדרות רוטשילד. באותה תקופה החלה להתבסס גם כלכלת העיר והחלו להיבנות מבני ציבור ומבנים מפוארים בעלי אדריכלות חדשה. המאפיין הבולט ביותר של האדריכלות בתקופה זו היה הסגנון האקלקטי. דרך סגנון זה ניסו האדריכלים ליצור רוח אדריכלית חדשה שתיצור סביבה עירונית מסוג חדש המתאים, לפי השקפת התקופה, לחזרתו של העם היהודי לארץ ישראל. הבתים, שסגנונם עירבב בין סגנונות בנייה אירופאים וסגנונות אוריינטליים וערביים, כונו "בתי חלומות" ונראו חלקם כבתים המגשימים פנטזיה חזותית כלשהי. הסגנון האקלקטי שילב אר-נובו ואר-דקו עם אדריכלות אסלאמית, אלמנטים אופנתיים באדריכלות של מרכז אירופה (כגון הזסציון) ואף אלמנטים של המזרח הרחוק ששולבו יחדיו בקומפוזיציה חדשנית. עם זאת, האתוס העיקרי של הסגנון היה קישוטי.

הבניין הבולט הראשון ברוח זו היה בניין הגימנסיה העברית "הרצליה" שנבנה כבר עם הקמת אחוזת בית אך מסת הבנייה העיקרית בסגנון זה היא במהלך שנות ה-20.

אתרים חשובים מהתקופה

• גימנסיה הרצליה
• בית השגרירות הרוסית
• קזינו גלי אביב
• בית הפגודה
• בית ברלין-פסובסקי
• בית ביאליק
• מלון פלטין
• קולנוע מוגרבי
• בית אוסישקין

שנות ה-30 וה-40: העיר הלבנה

כיכר דיזנגוף שתכננה ג'ניה אוורבוך. סוף שנות ה-30

בניין מגורים ברחוב בן יהודה

ערכים מורחבים – העיר הלבנה, תוכנית גדס

שנות ה-30, ובמידה פחותה גם שנות ה-40 בהם קטנה תנופת הבנייה, מהוות פרק חשוב נוסף בהיסטוריה האדריכלית של תל אביב ושל היישוב בכלל. האדריכלות של תקופה זו היא הסגנון הבינלאומי (המכונה לרוב "באוהאוס" על שם בית הספר רב ההשפעה), אשר התבלט גם בשאר רחבי ארץ ישראל. סגנון זה היווה במידה רבה אנטיתזה לסגנון האקלקטי הקודם לו והפך עד מהרה לאתוס הבנייה החדש של הבנייה העברית.

בשנות ה-30, עם הגעת עולים רבים נוספים לעיר שרובם בורגנים ממוצא גרמני, הגיע לארץ השפעת התנועה המודרניסטית באדריכלות אשר הובלה על ידי אנשי הבאוהאוס ואישים אירופאים נוספים כדוגמת לה קורבוזיה. עבור אדריכלים יהודים-גרמנים רבים, שהושפעו מרוח הבנייה האירופאית החדשה, השתלבה תפישת הסגנון הבינלאומי עם רוח החלוציות והסוציאליזם של היישוב היהודי החדש. גם סגנונם של אדריכלים ותיקים יותר שהשפיעו רבות על העיר עוד קודם, כגון יהודה מגידוביץ' ויוסף ברלין, עבר בהדרגה מאקלקטיקה למודרניזם תוך ביטול הקישוטיות הרבה של סגנון העזור הקודם ואימוץ השפה החזותית האסתטית של הבאוהאוס. בשנת 1935 מוקם מבנה השוק הראשון ברחוב העלייה פינת רחוב וולפסון הנקרא "שוק העלייה" על ידי אדריכל בוגר בית הספר "באוהאוס" מהעיר דסאו בגרמניה.

בשנת 1932 נערכה בעיר המכביה הראשונה, וב-1934 נערך בעיר יריד המזרח שהיה נקודת ציון חשובה ביותר בהתפתחות הסגנון הבינלאומי בארץ ישראל. תוכנית גדס, תוכנית המתאר העירונית החדשה של תקופה זו, אפשרה את פיתוחה של העיר צפונה כ"עיר גנים" אשר התיישבה היטב עם האדריכלות המודרניסטית. את הסגנון החדש ואת יישומה של תוכנית גדס דחף מהנדס העיר בתקופה זו, יעקב בן סירה, אשר נחשב שבעל השפעה עקיפה רבה על האדריכלות של תקופה זו. האופן המוצלח בו נבנה המרקם העירוני הרחב של תל אביב תוך כשני עשורים, זכה לכינוי "העיר הלבנה" אשר קיים עד היום ככינוי לאופייה של העיר בתקופת המנדט הבריטי ולמרקם ההיסטורי הקיים עד ימינו ומוכר אף כאתר מורשת עולמית.

אתרים חשובים מהתקופה

• כיכר צינה דיזנגוף והבניינים סביבה
• מעונות העובדים
• שוק העלייה - מבנה השוק הראשון של תל אביב
• מוסך דן - המוסך הראשון וגם הראשי של חברת דן ברחוב ארלוזורוב בתל אביב
• בית הבימה
• בית אנגל - המבנה הראשון על עמודים. אדריכל זאב רכטר
• בית הדר - בניין המשרדים הראשון ברחוב הרכבת פינת דרך בגין
• בית האונייה, רחוב לבנדה (על צומת הרחובות המסגר והרכבת)
• בית פולישוק (הפיל), כיכר מגן דוד
• בית החולים אסותא

שנות ה-50 וה-60: העיר הראשונה במדינה

מיד לאחר קום המדינה, ובשל המצור על ירושלים הפכה תל אביב, באופן זמני, לבירת מדינת ישראל. לאחר תום המצור על ירושלים והפיכתה לבירה, נותרה תל אביב מרכז העסקים של המדינה והעיר המאוכלסת ביותר. העיר התרחבה צפונה, והוקמו שכונות אחידות במראן על מנת לשכן את העולים החדשים. בין שכונות אלה נמנות רמת אביב, הדר יוסף, יד אליהו, אפקה ושיכון למד.

הכפרים הערביים ששכנו עד לערב מלחמת העצמאות בקרבת העיר תל אביב - סומייל, שייח' מוניס, ג'אמוסין וסלמה - ננטשו מיושביהם הערביים עם הקמת המדינה. חלק מהבתים בכפרים נהרסו כדי שתושביהם המקוריים לא יוכלו לשוב אליהם, וחלק מהבתים יושבו בפליטים יהודיים שנמלטו מיפו ובעולים חדשים. על אדמות שייח' מוניס נבנתה לימים אוניברסיטת תל אביב - בתחילה בסגנון בנייה ברוטליסטי ומאוחר יותר נוספו בניינים בסגנון פוסט מודרני.

בשנות ה-60 ובעיקר בשנות ה-70 הייתה תנופת הבנייה של העיר, והתנופה לגובה, תוך התעלמות מההיסטוריה של העיר ובלא ניסיון לשימור הבניינים ההיסטוריים. בשנת 1965 נבנה גורד השחקים הראשון בעיר - מגדל שלום, במקום בו עמד מבנה גימנסיה הרצליה.

אתרים חשובים מהתקופה

• בית הוועד הפועל של ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב.
• מלון דן תל אביב (1953) - אדריכל היינץ פנחל. המלון הראשון בקו המלונות של חוף תל אביב. מאוחר יותר עוצבה חזיתו הראשית הפונה לים על ידי יעקב אגם.
• בית הקיבוץ המאוחד (1956) - אדריכלים זיוה ארמוני וחנן הברון
• בית אל על (1958-1963) - מגדל המשרדים הראשון. נבנה ברחוב בן יהודה על ידי דב כרמי.
• בית עיריית תל אביב-יפו בכיכר מלכי ישראל (1965-1966) - בית העירייה החדש המתפקד עד היום. תוכנן על ידי מנחם כהן.
• מלון הילטון תל אביב (1965) - יעקב רכטר בשיתוף זרחי-מיכה פרי אדריכלים.
• מגדל שלום מאיר (1959-1966) - גורד השחקים הראשון שנבנה במקומה של הגימנסיה הרצליה שעברה למשכנה החדש ברחוב ז'בוטינסקי.
• היכל הספורט יד אליהו (1963-1972) - אצטדיון הכדורסל הגדול, המשמש כאצטדיון הגדול ביותר לכדורסל עד היום ולאירועים ומופעים נוספים.

שנות ה-70 וה-80: בנייה לגובה

אתרים חשובים מהתקופה

• קבוצת המבנים בשדרות שאול המלך בהם:
  • בית אריאלה (1972)
  • מוזיאון תל אביב (1977)
  • בית אסיה ובית יבמ (1979)
• הקניונים הראשונים:
  • לונדון מיניסטורס
  • דיזנגוף סנטר

שנות ה-90 לקראת המאה ה-21: מטרופולין מודרני

נתיבי איילון

החל משנות ה-80 וה-90 הפך אזור גוש דן למטרופולין ענק הכולל ערים רבות מסביב לעיר תל אביב.

בשנות השמונים גם הסתיימה סלילת נתיבי איילון והעתקת מסילת הרכבת אל הואדי תוך חיבור מסילות הרכבת לירושלים ולחיפה. תשתיות אלה השפיעו רבות על התחבורה בעיר ועל החיבור המהיר עם פרבריה והפכו בהדרגה את שולי העיר משטחי הפקר למרכז העסקים החדש ההולך וצומח. מגמה זו, שניכרה גם בעיר רמת גן השכנה, והביאה לצמיחה מואצת של מתחם הבורסה היא אחד הגורמים הפיזים המשפיעים ביותר על האדיכלות של שנות ה-90 ותחילת המאה ה-21.

בכל האזור החלה בנייה מאסיבית של גורדי שחקים: באזור דרום הקריה, באזור הסמוך לגשר אלוף שדה ולה-גוארדיה, וכן בנייה של מגדלי מגורים בעיקר באזור פארק צמרת. המבנים הבולטים ביותר הנחשבים למייצגי פרק אדריכלי זה הם מגדלי עזריאלי אשר הפכו זה מכבר לאחד מסמליה של תל אביב ולנקודת הציון העירונית החשובה ביותר לאורך איילון.

במקביל למגמת הבנייה לאורך איילון, לא נפסקה ההתחדשות העירונית באזור לב העיר ובנייתם של מספר מבנים חשובים נוספים. במרכז העיר ההיסטורי, נבנו מספר רב של גורדי שחקים בהם מגדל ציון בשדרות רוטשילד, מגדל לוינשטיין בדרך בגין ומגדל האופרה בסוף רחוב אלנבי. מגמה נוספת היא בנייתם של מגדלי משרדים חדשים בלב העיר בעורף בניינים היסטוריים ובמקביל ובתמורה לשימורם. הראשון שנבנה כך היה מגדל אלרוב בעורף בית השגרירות הרוסית ואחריו עוד מספר מגדלים כגון מגדל בנק לאומי ומגדל הבנק הבינלאומי.

מגמה נוספת בתוך בניית גורדי השחקים בתל אביב, שהתחזקה במיוחד בעשור הראשון של שנות ה-2000 הוא מגדלי המגורים. מגדלי מגורים נבנו כבר בשנות ה-70 וה-80 (כגון מגדלי המגורים מעל לונדון מיניסטורס וגן העיר) אולם רק מתחילת עשור זה הפכו מגדלי מגורים בני 30 קומות ויותר לתופעה עירונית של ממש. בניינים אלה נבנים בכל רחבי העיר ובולטים במיוחד המגדלים בפארק צמרת (ומגדלי YOO שפתחו את הבנייה במתחם), מגדלי אקירוב הסמוכים שהיו "מגדלי הזכוכית" הראשונים בעיר שנועדו למגורים ועוד: מגדלי תל אביב בנחלת יצחק, מגדל נוה צדק השנוי במחלוקת, מגדל בארי נהרדע שעוד בבנייה ועוד. תכנונים שנויים במחלוקת קיימים גם למגדלים במקומם של כמה אתרים היסטוריים או מוזנחים בעיר: בית החולים אסותא ברחוב ז'בוטינסקי, מוסך דן בארלוזורוב ובית הקיבוץ הארצי ברחוב סוטין.

מתחם תרבותי בעל חשיבות אדריכלית רבה שנבנה במהלך שנות ה-90 הוא המשכן לאומנויות הבמה שתוכנן על ידי רכטר אדריכלים (יעקב רכטר ובנו אמנון) בשדרות שאול המלך בנוסף למתחם התרבות הישן במתחם הבימה.

חיבור תל אביב ויפו בראייה אורבאנית

ישנן כמה גישות בנוגע לאופן שבו התפתחה העיר - אחת מהן גורסת כי כל התפתחותה של תל אביב שעונה על אנטגוניזם ליפו ובניית עיר חדשה, נבדלת שאינה קשורה לעיר העתיקה; ישנן גם סברות פחות כוללניות, למשל ישנה תאוריה לפיה תל אביב נבנתה "עם הגב לים" (כלומר, רחובות ראשיים מקבילים לחוף שבנייניהם חוסמים את הרוח מן הים ורחובות מאונכים לחוף מעטים מדי וצרים מדי) משום שמייסדיה היו מארצות ללא מוצא לים במזרח אירופה (פולין, לב רוסיה).

שימור מבנים בתל אביב

לאחר שנים רבות בהן נהרסו אתרים בעלי ערך היסטורי ואדריכלי לטובת בנייה של בניינים חדשים וגדולים יותר, החלה למעשה רק בשנות ה-80 מגמת שימור המבנים בעיר. עד התעוררות המגמה, מבנים רבים בעלי חשיבות נהרסו במהלך ההיסטוריה הקצרה של העיר, כדוגמת בניין הגימנסיה העברית "הרצליה" הישן ובניין קולנוע מוגרבי.

כיום, מעודדת העירייה שימור של מבנים במספר דרכים. הדרך הראשונה והעיקרית, היא הכרזתם של מבנים רבים כמבנים לשימור על פי חוק. רוב המבנים המוגדרים לשימור הם מבנים היסטוריים ביפו, לרבות כל יפו העתיקה, בנייה טמפלרית המצויה בשרונה ובמושבה האמריקאית-גרמנית, "בתי חלומות" אקלקטים ובנייני העיר הלבנה.

דרכים נוספות הן עידוד של שימור מבנים על ידי הטבות כספיות מטעם העירייה וכן הקלות בנייה ומתן אחוזי בנייה נוספים בתמורה לשימור של מבנה היסטורי. הדוגמה הידועה ביותר היא שיפוץ בית השגרירות הרוסית אשר סלל את הדרך למיזמי שימור נוספים רבים בלב העיר.

ראו גם

• תוכנית גדס (תל אביב)

לקריאה נוספת

• עופר רגב, טיול קטן בעיר גדולה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור.

קישורים חיצוניים

• תל אביב ותכנון מודרני
• התפתחות השטח הבנוי של תל אביב בשנים 1934-1909 (גדעון ביגר / ספריית מט"ח)