ג'ימי קרטר – הבדלי גרסאות

ג'ימי קרטר
Jimmy Carter
	ג'ימי קרטר
	ג'ימי קרטר
לידה	1 באוקטובר 1924 (בן 99); פליינס, ג'ורג'יה, ארצות הברית
שם לידה	James Earl Carter Jr.
מדינה	ארצות הברית
השכלה	יוניון קולג'; האקדמיה הימית של ארצות הברית (1946); המכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה; אוניברסיטת המדינה של דרום-מערב ג'ורג'יה ;
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
בן או בת זוג	רוזלין קרטר (7 ביולי 1946–19 בנובמבר 2023)
	20 בינואר 1977 – 20 בינואר 1981; (4 שנים)
	→ ג'רלד פורד רונלד רייגן ←
	12 בינואר 1971 – 14 בינואר 1975; (4 שנים)
	→ לסטר מדוקס ג'ורג' באזבי ←
פרסים והוקרה
	פרס נובל לשלום (2002); הפרס ההומניטרי ע״ש אלברט שווייצר (1987); מדליית הובר (1998); פרס פולברייט (1994); פרס קטלוניה הבינלאומי (2010); Financial Times Person of the Year (1976); מדליית אודובון (1994); הצלב הגדול של אות הכתר הבלגי (2011); פרס אנסל אדמס (1982); American Library Association Honorary Membership (1994); פרס השלום ע״ש פליקס הופואה-בואני (1994); פרס אינדירה גנדי (1997); פרס האומות המאוחדות בתחום זכויות האדם (1998); עיטור ארבע החירויות - מדליית החירות (1995); American Peace Award (2009); International Mediation medal (1979); פרס גראמי; מסדר המשחרר הגנרל סן מרטין; מדליית החירות הנשיאותית; פרס דלתא להבנה עולמית; מסדר וסקו נונייס דה בלבואה; מסדר הנילוס; מדליית החירות של פילדלפיה; מסדר מנואל אמדור גוררו; מדליה לשירות הביטחון הלאומי; מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה; מדליית המערכה האמריקנית; מדליית הכבוד של האליס איילנד ;
חתימה

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־14:57, 19 במרץ 2017

שגיאות פרמטריות בתבנית:מנהיג
פרמטרים [ בת-זוג ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ בן-זוג ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ג'יימס ארל "ג'ימי" קרטר הבן (באנגלית: .James Earl "Jimmy" Carter Jr; נולד ב-1 באוקטובר 1924), או בקיצור ג'ימי קרטר, הוא נשיאה ה-39 של ארצות הברית בין השנים 1977–1981. מאז עזיבתו את הבית הלבן היה פעיל בקידום זכויות אדם, הקים את מרכז קרטר וזכה בפרס נובל לשלום לשנת 2002.

נעוריו ותחילת דרכו

קרטר נולד בעיירה קטנה בג'ורג'יה בשם פליינס, והיה הבן הבכור מתוך ארבעה ילדים למשפחה חקלאית. הוא צאצא לתומאס קרטר, מהגר אנגלי שהתיישב בווירג'יניה ב-1635. בשנת 1941 החל קרטר ללמוד במכללה מקומית, והיה הראשון מבין בני משפחתו לרכוש השכלה גבוהה. קרטר, שחבר בכנסייה הבפטיסטית, גילה מגיל צעיר מחויבות אישית עמוקה לנצרות. כעבור שנה עבר ללמוד במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה (ג'ורג'יה טק), ומשם המשיך ללימודים באקדמיה הימית של ארצות הברית באנאפוליס, מרילנד. באקדמיה הימית היה קרטר סטודנט מצטיין, אך מאידך גם ביישן – בניגוד לתדמית האגרסיבית של בוגרי בית הספר הצבאי. עם תום לימודיו ב-1946 נישא לרוזלין סמית, חברתה של אחותו אותה הכיר במהלך לימודיו, ולזוג נולדו ארבעה ילדים. קרטר סיים במקום ה-60 מתוך 820 תלמידים בכיתתו השנתית עם תואר ראשון במדעים, בדרגת סגן משנה.^[1] לאחר מכן, באותה השנה, החל קרטר את שירותו הצבאי הסדיר, והוא גויס לצי הצוללות האמריקאי ושירת בו כצוללן וכן כמפקד ספינה בצי.^[2] בעת שירותו הוצב בצוללות רבות ברחבי המדינה, ובין השנים 1946–1953 חי עם רוזלין באופן זמני בווירג'יניה, הוואי, קליפורניה, קונטיקט וניו יורק. במהלך שירותו בשנים אלה קודם לדרגת סגן.

לאחר שהשלים לימודי פיזיקה גרעינית בוושינגטון, הצטרף לצוות שעסק בפיתוח צוללות גרעיניות ופיקד על צוותים בהן. הוא שירת גם כקצין במפעל לייצור אנרגיה גרעינית. אולם עם מות אביו ב-1953, השתחרר קרטר מהשירות הסדיר וירש את חוות גידול בוטנים המשפחתית בעיירת הולדתו פליינס שבג'ורג'יה.

תחילת הקריירה הפוליטית

הקריירה הפוליטית שלו החלה בחברות בוועד בית הספר בעיירת מגוריו. ב-1962 התמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לייצוג מחוז בחירה חדש בסנאט של ג'ורג'יה. תחילה הפסיד, אך לאחר שהתגלו אי סדרים בהצבעה נערכה ספירה מחודשת – והוא זכה במועמדות ולבסוף נבחר לסנאט, שם כיהן במשך שתי קדנציות בשנים 1963–1967. בשנת 1966, בשנתו האחרונה בסנאט המדינתי, ניסה קרטר ללא הצלחה לזכות במועמדות המפלגה למשרת מושל המדינה. באותה שנה, בעת הכנתו לשאת נאום, דיווח קרטר לעיתונות כי ראה עצם בלתי מזוהה, ובשנת 1973 הוא דיווח על התקרית באופן רשמי לרשויות, אך סבר לבסוף כי לא ראה חוצנים. בשנת 1970 ניסה את כוחו שוב – הפעם בהצלחה, בבחירות המקדימות הוא התמודד כנגד קארל סנדרס – מושל לשעבר בעל רקורד ליברלי. במהלך המירוץ הביע עמדות התומכות בג'ורג' וולאס – המושל השנוי במחלוקת של אלבמה, והבטיח לקדם תומכים בהפרדה גזעית. אנשי מסע הבחירות שלו אף חילקו תמונות של סנדרס מצולם יחד עם שחקן כדורסל שחור על מנת לפגוע בו בקרב המצביעים הלבנים. אולם בנאום ההשבעה שלו לתפקיד הפתיע קרטר את הציבור, והצהיר כי תם זמנה של ההפרדה הגזעית, וכי יש לשים קץ לאפליה גזעית במדינה. כמושל אכן פעל לשילוב שחורים בעמדות ממשל והציב את תמונתו של מרטין לותר קינג בבניין בית המחוקקים של המדינה.

במהלך כהונתו כמושל ערך קרטר רפורמה מנהלית נרחבת בממשל, שכללה ביטול משרות רבות, והנהיג מדיניות של שקיפות ופתיחת דיוני הממשל לציבור. הוא פעל גם בתחום איכות הסביבה, להרחבת אזורים מוגנים ולהגנה על הנהרות. הוא תמך בהחזרת עונש המוות לג'ורג'יה והחמרת הענישה על עברות סמים. על פי חוקי ג'ורג'יה מנוע המושל מלכהן שתי כהונות רצופות, וקרטר סיים את תפקידו בתחילת 1975, כשהדמוקרט ג'ורג' באזבי יורש את מקומו כמושל המדינה.

המירוץ לנשיאות

המפה האלקטורלית בבחירות 1976. המדינות בכחול הצביעו לקרטר ואלו שבאדום הצביעו לפורד

ראו גם – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976

בדצמבר 1974 הכריז על ריצתו למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית. בתחילת המירוץ היה קרטר דמות שולית – מושל לא מוכר ממדינה בינונית בדרום, שלא מעורה בפוליטיקה המפלגתית ברמה הלאומית. אולם באווירה האנטי-ממסדית ששררה אחרי פרשת ווטרגייט הפך חסרון זה דווקא ליתרון. מועמדותו קיבלה זריקת עידוד מניצחונות מוקדמים בבחירות המקדימות באיווה ובניו המפשייר. במהלך המירוץ ענה בתשובה לשאלה של עיתונאי כי אנשים זכאים לשמור על "טהרה אתנית" של שכונתם. התשובה עוררה סערה, והוא התנצל עליה רק כעבור כמה ימים, אולם בסופו של דבר ההערה לא פגעה במועמדותו. ביולי זכה במועמדות המפלגה לנשיאות בוועידה שהתכנסה בניו יורק, וצירף אליו למירוץ כסגנו את הסנאטור ממינסוטה, וולטר מונדייל – איש האגף הליברלי במפלגה, שבניגוד לקרטר גם היה מעורה היטב בפוליטיקה הארצית.

בבחירות הכלליות התמודד קרטר כנגד הנשיא הרפובליקני המכהן ג'רלד פורד. את פורד רדפו רוחות ווטרגייט. אמנם הוא אישית לא היה מעורב בפרשה, אבל עם כניסתו לתפקיד הוא העניק חנינה גורפת לריצ'רד ניקסון. עוד פגעה בפורד הערה שהשמיע במהלך העימות השני בין המתמודדים שהוקדש לענייני חוץ, כי "אין שליטה סובייטית במזרח אירופה".

בבחירות שהתקיימו ב-2 בנובמבר 1976 ניצח קרטר בתוצאה דחוקה של מעט יותר מ-50% מקולות המצביעים כנגד 48% לפורד. קרטר זכה בקולות 297 אלקטורים, רובם מהדרום ומהחוף המזרחי הצפוני, יחד עם שלוש מדינות מהמערב התיכון – אוהיו, ויסקונסין ומינסוטה, שממנה הגיע סגנו וולטר מונדייל. לעומת 241 אלקטורים לפורד. בכך היה קרטר הנשיא הראשון מ"הדרום העמוק" מאז מלחמת האזרחים.

נשיאותו

מדיניות החוץ

נושאי החוץ בכלל, והמזרח התיכון בפרט, היו בעלי חשיבות גדולה בכהונתו של קרטר. לקרטר לא היה ניסיון קודם בענייני חוץ, אולם בשל הרקע הדתי שלו הוא הביא עמו תפישה שהדגישה את ענייני זכויות אדם וקידום השלום, ותחושת שליחות הדומה לזו של וודרו וילסון. קרטר עצמו היה מעורב רבות בנושאי חוץ, ולצדו עמדו היועץ לביטחון לאומי זביגנייב בז'ז'ינסקי ומזכיר המדינה סיירוס ואנס.

ממשלו חתם על הסכם סאל"ט 2 לצמצום הנשק הגרעיני, סיים את המשא ומתן עם פנמה על העברת הריבונות על אזור תעלת פנמה, והכיר ברפובליקה העממית של סין, במקום בטיוואן. גולת הכותרת של כהונתו הייתה הסכם השלום בין ישראל למצרים. אולם שני ענייני חוץ גם העיבו על סיום כהונתו – הפלישה הסובייטית לאפגניסטן והמהפכה האיראנית על פרשת בני הערובה בשגרירות האמריקנית בטהראן.

הסכסוך הישראלי ערבי והסכם השלום בין ישראל למצרים

ראו גם – הסכם השלום בין ישראל למצרים והסכמי קמפ דייוויד

קרטר נכנס לתפקידו בעיצומו של משבר האנרגיה שבא בעקבות מלחמת יום כיפור. דבר זה הוביל לגישה ששמה דגש על ניסיונות להגיע להסכמי שלום מלאים בין ישראל לשכנותיה הערביות במקום פתרונות חלקיים. הגישה האישית שהביא קרטר למדיניות החוץ גם הובילה לשימת דגש על הבעיה הפלסטינית, שבממשלים הקודמים נראתה שולית. עם כניסת הממשל החדש לתפקידו עיקר המאמץ הופנה למען כינוסה מחדש של ועידת ז'נבה בהשתתפות ישראל ומדינות ערב.

במרץ 1977 ביקר בבית הלבן ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. קרטר העלה בשיחה ביניהם עמדות שחלקן נתפסו על ידי הממשלה הישראלית כבלתי נוחות: הוא גרס כי היעדר פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני מלבה את לב הסכסוך, התנחלויות מהוות "מכשול לשלום", והצהיר כי ארצות הברית מחויבת לתוכנית רוג'רס. קרטר אף העלה את האפשרות לשיתוף אש"ף בתהליך המדיני. לעומת זאת צידד קרטר בעמדת ישראל ששלום חייב לכלול נורמליזציה וקיום קשרים דיפלומטיים. אחרי רבין ביקרו בוושינגטון גם נשיא מצרים אנואר סאדאת וחוסיין מלך ירדן, וקרטר נפגש בז'נבה עם נשיא סוריה חאפז אל אסד. המהפך בישראל ועלייתו לשלטון של מנחם בגין נראו בתחילה לממשל קרטר כנסיגה בתהליך. ביקורו של בגין בוושינגטון ביולי, זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד, הפיג חלק מהחששות. אולם החלטת הממשלה על הקמת התנחלויות איששו אותן מחדש לפחות חלקית. במקביל לניסיונות לכינוס ועידת ז'נבה גיבש ממשל קרטר עם ברית המועצות נייר הסכמות בנוגע לסכסוך, לכינוס ועידת ז'נבה, ולהשתתפות הפלסטינית בה, מסמך שעם פרסומו עורר סערה.

לחצו כדי להקטין חזרה

שגיאה: לא נמצא קישור תקף בסוף שורה 4.

בקמפ דייוויד עם אנואר סאדאת ומנחם בגין.

את הקלפים טרפו ביקור סאדאת בירושלים בנובמבר, והמשא ומתן הישיר שניהלו הצדדים. אולם כעבור חודשים אחדים נקלע המשא ומתן לקשיים וארצות הברית נקראה להתערב. בינואר 1978 נפגש קרטר עם סאדאת באסואן והגיע עמו לנוסחה בדבר הכרה "בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", ובמרץ נפגש בוושינגטון עם בגין לפגישה קשה, אחריה קרטר האשים את בגין בהכשלת המשא ומתן. בקיץ 1978 הגיע קרטר למסקנה שרק מהלך דרמטי יכול להחזיר את תהליך השלום למסלולו, ובניגוד לאזהרות חלק מיועציו שטענו שהסיכון גדול מהסיכוי, הוא החליט לכנס את בגין וסאדאת לוועידת פסגה בהשתתפותו. לצורך כך הוא ניתלה בתקדים היסטורי של מאמצי התיווך של תאודור רוזוולט בין רוסיה ליפן ב-1905.

ועידת קמפ דייוויד התכנסה ב-4 בספטמבר 1978. קרטר לקח חלק פעיל ומרכזי בהפעלת הלחץ על שני הצדדים ובהבאת הסכם המסגרת, וב-17 בספטמבר המשלחות הגיעו לבית הלבן לחתום על ההסכם. על פי הסכמי קמפ דייוויד הסכם שלום היה אמור להיחתם תוך שלושה חודשים, אולם השיחות הגיעו שוב למבוי סתום. בתחילת מרץ זימן קרטר אליו את בגין, ובעת ביקורו החליט קרטר שהגיע הזמן לצעד דרמטי נוסף. בניגוד לדעת רוב יועציו החליט שוב להטיל את מלוא כובד משקלו, ולצאת בעצמו לקהיר וירושלים בשביל ליישב את המחלוקות שנותרו בדרך להסכם. ב-8 במרץ יצא קרטר לקהיר שם קיבל את הסכמת סאדאת להצעותיו, בתיקונים קלים. במוצאי שבת 10 במרץ נחת קרטר בנמל התעופה בן-גוריון לביקור ששילב אירועים טקסיים עם משא ומתן של הרגע האחרון. בלילה האחרון לביקורו בישראל נראה היה שהשליחות שלו נידונה לכישלון. עם צאת מטוסו של קרטר חזרה למצרים התקשורת דיווחה על כישלון ההימור הענקי שקרטר לקח על עצמו. אולם קרטר הביא איתו הסכמות שהושגו ברגע האחרון. ההסכמות התקבלו על ידי סאדאת, וכך הודיע קרטר על השגת ההסכם, כשסאדאת לצדו. ההסכם נחתם ב-26 במרץ על מדשאות הבית הלבן, והתמונה של בגין, סאדאת וקרטר בלחיצת הידיים המשולשת נכנסו להיסטוריה.

מסיבות שונות ובהן הלחץ שקרטר הפעיל על ישראל במהלך ההגעה להסכם, ובפרט הבאתו לקדמת הבמה את גורל הפלסטינים, נתפס קרטר במידה רבה על ידי הציבור הישראלי, ועוד יותר מכך, על ידי יהודי ארצות הברית ואף על ידי האמריקאים עצמם, כנשיא עוין לישראל. (בבחירות ב-1980 הייתה התמיכה בו על ידי יהודים הנמוכה ביותר במועמד דמוקרטי מאז שנות העשרים.^[3])

המהפכה האיסלמית באיראן ומשבר בני הערובה

ראו גם – המהפכה האיראנית, תאוריות הקשר על הפלת השאה של איראן, משבר בני הערובה באיראן

בשנת 1978 ביקר קרטר בטהראן, שם שיבח את השאה מוחמד ריזה פהלווי כ"אי של יציבות באזור גועש", הכרזה שהתבררה מאוחר יותר כקצרת ראות.^[4] בספטמבר הוכרז שלטון צבאי בכל הערים המרכזיות, אולם דבר זה לא הצליח למנוע את השחיקה באיתנות המשטר, וב-16 בינואר 1979 נמלט השאה למצרים, ומשם נדד בין ארצות שונות. ב-1 בפברואר חזר האייתוללה ח'ומייני מגלות בצרפת והנהיג את המהפכה, וב-11 בפברואר הודחה ממשלת השאה. עד מהרה השתלטו הגורמים האסלאמיים על המהפכה ואיראן הפכה לרפובליקה אסלאמית. נטען שמדיניות קרטר בנושא זכויות האדם החלישה את משטרו של השאה שהיה מבוסס על דיכוי אכזרי על ידי המשטרה החשאית, וגרמה לנפילתו. יש אף כאלו הטוענים כי מטרת מדיניותו של קרטר בנושא קידום "זכויות האדם" באיראן הייתה להשיג את הפלת שלטון השאה.

ב-4 בנובמבר צרו מאות סטודנטים איראנים על השגרירות האמריקנית בטהראן, בעקבות קריאה של ח'ומייני לפגוע באינטרסים אמריקניים וישראליים, ובכך התחיל משבר בני הערובה באיראן. העילה הרשמית לתפיסת בני הערובה הייתה הרשות שנתן קרטר, כמה שבועות לפני כן, לשאה המודח להיכנס לארצות הברית על מנת לקבל טיפול למחלת הסרטן בה לקה, אך נראה שהיה בכך שילוב של הפגנת כוח של השלטון החדש כנגד ארצות הברית, ונקמה על עשרות שנות תמיכה בשלטון העריץ של השאה. אחרי ששישה מהאמריקנים הצליחו לברוח בחסות המהומה, והנשים והאפרו-אמריקאים שוחררו לאחר מספר ימים, נותרו בשגרירות 52 בני ערובה. קרטר הטיל מיד חרם על יצוא הנפט האיראני, הקפיא נכסים איראנים בארצות הברית וגירש מהמדינה אזרחים איראניים. בפברואר 1980 דרשה ממשלת איראן שתמורת שחרור החטופים יוסגר השאה, ושארצות הברית תתנצל על פעולותיה במדינה בעבר. קרטר סירב לתנאים ופנה לתכנון פעולה צבאית לשחרור בני הערובה – החלטה שהובילה להתפטרות מזכיר המדינה ואנס. בליל 24–25 באפריל יצא מבצע ציפורן הנשר לפועל, אולם מספר מסוקים שנחתו במדבר הפרסי התקלקלו בשל סופות חול, ומסוק אחד אף התרסק ושמונה חיילים אמריקאים נהרגו. האיראנים הציגו לראווה את המסוקים ואף את גופות החיילים האמריקאים שהושארו מאחור. יוקרתה של ארצות הברית, ויוקרתו של קרטר ספגו מכה קשה.

אחרי מותו של השאה ביולי, ותחילת מלחמת איראן-עיראק בספטמבר 1980 הבשילו התנאים למשא ומתן על שחרור החטופים, אך הוא החל רק לאחר הפסדו של קרטר בבחירות – הפסד שפרשת בני הערובה תרמה לו רבות. יש אף הטוענים שאנשיו של רייגן יצרו קשרים עם האיראנים על מנת למנוע את שחרור בני הערובה לפני הבחירות. לבסוף בני הערובה שוחררו ביום האחרון לכהונתו של קרטר, 20 בינואר 1981. קרטר קיבל את פניהם בבסיס חיל האוויר האמריקני בגרמניה.

פלישת ברית המועצות לאפגניסטן

ב-25 בדצמבר 1979 פלשו כוחות הצבא האדום לאפגניסטן. בתגובה הכריז קרטר על הקפאת הסכמי סאל"ט 2, החזרת השגריר האמריקני ממוסקבה והכריז על "דוקטרינת קרטר" על פיה תתייחס ארצות הברית לכל התערבות סובייטית במזרח התיכון כאיום ישיר על ביטחונה של ארצות הברית. ב-3 ביולי 1979 חתם הנשיא הקרטר על צו נשיאותי המאשר מימון כוחות גרילה אנטי-קומוניסטיים באפגניסטן. הוחל רישום לגיוס, וקרטר הניע את החרם האמריקני על אולימפיאדת מוסקבה שהתקיימה בקיץ 1980, חרם אליו הצטרפו מדינות נוספות, בהן ישראל.

מדיניות פנים

בתחום הפנים הישגיו של קרטר היו מעטים יחסית, אף על פי שהצליח במספר יוזמות: נוכח משבר האנרגיה הוא העביר יוזמה לעידוד פיתוח מקורות אנרגיה אלטרנטיביים לנפט. הוא הנהיג רפורמות במנהל הציבורי, והצליח להרחיב את השמירה על הטבע, בייחוד באלסקה. הוא הקים מחלקות חדשות בממשל הפדרלי: את מחלקת חינוך והאנרגיה. עם זאת, יוזמות רבות שלו נדחו, כגון רפורמות בביטוח הבריאות, במסים וברווחה. ממשלו, בו היו אנשים רבים מג'ורג'יה שלא היו מעורים בפוליטיקה הוושינגטונית, סבל מיחסים גרועים עם הקונגרס, על אף שהיה לאורך כל שנות כהונתו בשליטה דמוקרטית בשני בתיו, כשבראשית כהונתו אף היה בו רוב עצום לדמוקרטים. לעתים הוא הותקף הן על ידי הרפובליקנים, והן על ידי גורמים נרחבים במפלגתו.

בתחום הכלכלי נחל ממשל קרטר כישלון חרוץ בהתמודדות עם המשבר הכלכלי הבינלאומי באותה תקופה. האינפלציה עלתה בהתמדה מכ-5% לשנה ב-1976 לכ-12% ב-1980, וכך גם שעורי האבטלה. ערכו של הדולר ירד בשוקי העולם. מעל לכל משבר מחירי הנפט, שהרקיעו שחקים ויצרו תורים בתחנות הדלק, העיב על המצב רוח הלאומי. קרטר הטיף במספר נאומים לעם האמריקאי לחסוך בשימוש בדלק.

ביולי 1979 הגיעה התמיכה בקרטר לשפל חסר תקדים. קרטר כינס בקמפ-דייוויד עשרות אנשים: מושלים, חברי קונגרס, מנהיגי עובדים, אנשי אקדמיה ואנשי דת, בשביל לשמוע את ביקורתם על ממשלו. ב-15 ביולי, אחרי תום הפסגה הזו, נשא לאומה נאום שנודע כ "נאום החולי" (Malaise speech). בנוסף להכרזה על צעדים לטיפול במשבר האנרגיה, ובמחסור בנפט, הוא חלק עם הציבור חלק מהביקורת שהופנתה כלפיו, ואף הטיף לעם האמריקאי על כך שבמקום להעריך את העבודה הקשה והאמונה, יותר מידי אנשים מעריכים את עצמם על פי הישגיהם החומריים. אף על פי שבתחילה התקבל הנאום יפה בציבור, לאחר מספר ימים התהפכה דעת הקהל, והוא נתפס כהפגנה של פסימיות וחוסר מנהיגות.

הבחירות לנשיאות 1980

הבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית

לאחר פרישתו, קרטר כתב כי ההתנגדות הקשה ביותר למנהיגותו הגיעה מן האגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית. מאגף זה צמחה התמיכה במועמדותו של אדוארד (טד) קנדי, אחיו הצעיר של הנשיא המנוח ג'ון פ. קנדי.^[5] הפופולריות הדועכת של קרטר הניעה את הסנאטור טד קנדי, לרוץ בבחירות המקדימות כנגד קרטר. קנדי הצליח לזכות בניצחונות במספר מדינות, בהן ניו יורק, והמשיך במירוץ גם כאשר המינוי היה מונח כבר בכיסו של קרטר, ובכך פגע במעמדו. קנדי ניהל קמפיין חלש ולכן לא אתגר בצורה משמעותית את קרטר. עם זאת, מועמדותו של קנדי בשלב המוקדם ערערה את התמיכה של האגף הליברלי בקרטר, אף במהלך הבחירות הכלליות לנשיאות, שהתקיימו בנובמבר 1980.

הבחירות הכלליות לנשיאות

בבחירות המקדימות שערכה המפלגה הרפובליקאית, זכה רונלד רייגן, איש האגף השמרני במפלגה, אשר מונה למועמד הרפובליקני לנשיאות. ג'ון אנדרסון, איש האגף המתון במפלגה הרפובליקנית, שהפסיד לרייגן, פרש מן המפלגה הרפובליקנית והתמודד כמועמד עצמאי לנוכח חוסר שביעות הרצון הציבורית משני המועמדים של המפלגות המסורתיות.

הקמפיין של קרטר התמודד עם קשיים רבים ונחשב לאחד הקמפיינים הפחות מוצלחים בהיסטוריה של המירוצים לנשיאות ארצות הברית. קרטר עמד בפני אתגרים מן האגף הימני (רונלד רייגן, הרפובליקני), המרכז (ג'ון אנדרסון, העצמאי) ואף מצידה השמאלית של המפה הפוליטית (אדוארד קנדי, הדמוקרטי). מנהל הקמפיין של קרטר, טימותי קראפט, פרש מתפקידו כחמישה שבועות לפני מועד עריכת הבחירות הכלליות, בשל האשמות לא מבוססות בדבר שימוש בקוקאין.^[6]

קרטר סירב להשתתף בעימות אליו הוזמן אנדרסון. בעימות היחידי שהתקיים בין רייגן לקרטר, הדף רייגן את כל האשמות קרטר בביטוי "There you go again", וחתם את העימות בשאלה לעם האמריקאי: "האם מצבכם טוב יותר מאשר לפני ארבע שנים".

חודשים אחדים לפני הבחירות הכלליות, הודלף לתקשורת סיפור אודות תקרית בין קרטר לארנב ביצות, במסגרתה צולם קרטר נאבק בארנב בעת שיט בסירת דיג. התקשורת התייחסה בהרחבה לתקרית ופרסמה קריקטורות המציגות את קרטר כחלש אופי וכפחדן. שלושה חודשים אחר כך איראן חטפה בני ערובה אמריקאים בשגרירות בטהראן, תקרית שתוצאתה הייתה מותם של שמונה נחתים אמריקאים. לנוכח אירועים אלו תדמיתו של קרטר התערערה לקראת הבחירות.

בבחירות הובס קרטר. רייגן קיבל 51% מהקולות ו-489 אלקטורים לעומת 41% מהקולות ו-49 אלקטורים לקרטר, ו-7% מהקולות לאנדרסון. קרטר זכה רק בשש מדינות שהגדולות בהן היו ג'ורג'יה מדינתו, ומינסוטה ממנה בא סגנו. במערכת בחירות זו השיגו הרפובליקנים רוב בסנאט, בפעם הראשונה מאז 1952.

לאחר הנשיאות

אחרי סיום תפקידו הפך קרטר להיות מהפעילים שבנשיאים לשעבר בהיסטוריה האמריקאית.

בשנת 1982 הקים את מרכז קרטר שמרכזו באטלנטה. המרכז פועל רבות בעולם השלישי ביישוב סכסוכים, קידום זכויות אדם, פרויקטים לחיסון נגד מחלות, ופרויקטים להגברת התוצרת החקלאית. כמו כן פעיל קרטר, במסגרת המרכז, בפיקוח על בחירות בארצות שונות, בהן גם הבחירות ברשות פלסטינית ב-1996, ב-2005 וב-2006. בשנת 1987, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.^[7] ב-1994 עמד, לפי בקשת הנשיא ביל קלינטון, בראש משלחת לפתרון המשבר בהאיטי, והשיג הסכם לפירוק המשטר הצבאי והחזרת הנשיא המודח ז'אן-ברטראן אריסטיד. ב-1999 העניק לו הנשיא קלינטון את מדליית החירות הנשיאותית.

קרטר עורר את חמתם של ממשלי בוש האב והבן הרפובליקנים בכמה מפעולותיו, כגון פגישה עם יאסר ערפאת בשנת 1990, ביקור בקובה בשנת 2002, ובהתנגדותו הנוקבת למלחמת עיראק; כמו כן, פגישתו באפריל 2008 עם חאלד משעל מראשי החמאס, ועם בכירים נוספים בארגון.

קרטר זכה בפרס נובל לשלום לשנת 2002 על "עשורים של מאמץ בלתי נלאה למציאת פתרונות של שלום לסכסוכים בינלאומיים, לקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם, ולעידוד פיתוח כלכלי וחברתי".

בדצמבר 2006 יצא לאור בארצות הברית ספרו: "פלסטין: שלום ולא אפרטהייד", שבו הטיל על ישראל במידה רבה את האחריות לכישלון תהליך השלום בינה לבין שכנותיה הערביות והפלסטינים.^[8] את עיקר האש משך השימוש מלבה היצרים בביטוי אפרטהייד, הטעון משמעות היסטורית שלילית רבה, כדי לתאר את יחסה של ישראל לפלסטינים בשטחי הגדה המערבית.

במהלך מבצע מבצע צוק איתן, בשנת 2014, מתח ביקורת על ישראל, וקרא לנשיא ברק אובמה להכיר בלגיטימיות של ארגון החמאס, בנימוק שביכולתו לשמש שחקן פוליטי באזור.^[9] באפריל 2015 סירבו נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להיפגש עם קרטר, בנימוק כי עמדותיו הן אנטי-ישראליות.^[10]

ב-12 באוגוסט 2015 חשף כי הוא חולה במלנומה, שהתפשט לכבד ולחלקים מסוימים במוחו.^[11] הוא החל טיפול שבראשיתו כלל ניתוח, ולאחר מכן אימונותרפיה ורדיותרפיה. ב-6 בדצמבר 2015 הודיע כי הסרטן נעלם מגופו, וכעת הוא בריא.^[12]^[13]

קישורים חיצוניים

רשמי

אחר

ביוגרפיה כרונולוגית של קרטר מאתר ה-PBS (באנגלית)
חמישה עשורים של יחסי ישראל ארצות הברית
ג'ימי קרטר, באתר פרס נובל (באנגלית)
עקיבא אלדר, ראיון עם ג'ימי קרטר, שלא נבהל מליכודניקים, באתר הארץ, 13 בפברואר 2009
עקיבא אלדר, ג'ימי קרטר: "מודאג מהאפשרות שהסכם השלום בין ישראל למצרים יבוטל", באתר הארץ, 25 באוגוסט 2011
עכשיו או לעולם לא: ביקורו הגורלי של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בישראל, מארס 1979 – בדרך להסכם שלום בין ישראל למצרים, באתר "ישראל - הסיפור המתועד" של ארכיון המדינה

הערות שוליים

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

^ Annual Register of the United States Naval Academy (v. 1946–1947), p. 33
^ מרק באודן, "אורחיו של האייתולה", הוצאת מודן, מערכות ומשרד הביטחון, 2012, עמוד 116.
^ Jewish Voting Record: U.S. Presidential Elections ‏(1916-2012)
^ YouTube
^ Jimmy Carter, Our Endangered Values: America's Moral Crisis (2005).
^ Nation: Kraft Drops Out
^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה
^ What Would Jimmy Do
^ Jimmy Carter Calls For Recognizing Hamas "Legitimacy", 6 באוגוסט 2014
^ ברק רביד, ריבלין ונתניהו דחו בקשה של קרטר להיפגש עמם, באתר הארץ, 20 באפריל 2015
^ רויטרס, נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר סובל מסרטן בכל גופו, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2015
^ AP, הנשיא לשעבר קרטר הודיע במהלך הרצאה כי החלים מסרטן המוח, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2015
^ Jimmy Carter announces he is cancer-free,‏ CNN‏, 6 בדצמבר 2015

[1] Annual Register of the United States Naval Academy (v. 1946–1947), p. 33

[2] מרק באודן, "אורחיו של האייתולה", הוצאת מודן, מערכות ומשרד הביטחון, 2012, עמוד 116.

[3] Jewish Voting Record: U.S. Presidential Elections ‏(1916-2012)

[4] YouTube

[5] Jimmy Carter, Our Endangered Values: America's Moral Crisis (2005).

[6] Nation: Kraft Drops Out

[7] מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה

[8] What Would Jimmy Do

[9] Jimmy Carter Calls For Recognizing Hamas "Legitimacy", 6 באוגוסט 2014

[10] ברק רביד, ריבלין ונתניהו דחו בקשה של קרטר להיפגש עמם, באתר הארץ, 20 באפריל 2015

[11] רויטרס, נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר סובל מסרטן בכל גופו, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2015

[12] AP, הנשיא לשעבר קרטר הודיע במהלך הרצאה כי החלים מסרטן המוח, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2015

[13] Jimmy Carter announces he is cancer-free,‏ CNN‏, 6 בדצמבר 2015

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
+{{מנהיג
-{{מנהיג1
 |שם=ג'ימי קרטר
 |תאריך לידה=[[1 באוקטובר]] [[1924]]
@@ שורה 75: / שורה 75: @@
 |רוחב גדול=600
 |מיפוי=rect 61 2 298 476 [[אנואר סאדאת]]
-rect 388 53 528 470 [[ג'ימי קרטר]]
+rect 388 53 528 470 ג'ימי קרטר
 rect 547 54 804 477 [[מנחם בגין]]
 }}

זוכי פרס נובל לשלום
1901–1925	דינן, פאסי (1901) • דוקומון, גובאט (1902) • קרמר (1903) • המוסד לחוק בינלאומי (1904) • פון זוטנר (1905) • רוזוולט (1906) • מונטה, רנו (1907) • ארנולדסון, באייר (1908) • ברנארט, דה קונסטן (1909) • לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ (1910) • אסר, פריד (1911) • רוט (1912) • לה פונטן (1913) • לא הוענק (1914–1916) • הצלב האדום (1917) • לא הוענק (1918) • וילסון (1919) • בורז'ואה (1920) • ברנטין, לאנגה (1921) • ננסן (1922) • לא הוענק (1923-1924) • צ'מברלין, דוז (1925)
1926–1950	בריאן, שטרזמן (1926) • ביוסון, קווידה (1927) • לא הוענק (1928) • קלוג (1929) • סודרבלום (1930) • אדמס, באטלר (1931) • לא הוענק (1932) • אנג'ל (1933) • הנדרסון (1934) • פון אוסייצקי (1935) • לאמאס (1936) • ססיל (1937) • משרד ננסן הבין-לאומי לפליטים (1938) • לא הוענק (1939–1943) • הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (1944) • הול (1945) • באלץ', מוט (1946) • מועצת שירות הידידים הבריטית, אגודה אמריקאית לשירותי הידידים (1947) • לא הוענק (1948) • אור (1949) • באנץ' (1950)
1951–1975	ז'ואו (1951) • שווייצר (1952) • מרשל (1953) • נציבות האו"ם לפליטים (1954) • לא הוענק (1955–1956) • פירסון (1957) • פיר (1958) • נואל-בייקר (1959) • לוטולי (1960) • המרשלד (1961) • פאולינג (1962) • הצלב האדום (1963) • לותר קינג (1964) • UNICEF‏ (1965) • לא הוענק (1966–1967) • קאסן (1968) • ארגון העבודה הבין-לאומי (1969) • בורלוג (1970) • ברנדט (1971) • לא הוענק (1972) • קיסינג'ר, לה דק טהו (סירב לקבל) (1973) • מקברייד, סאטו (1974) • סחרוב (1975)
1976–2000	ויליאמס, מגווייר (1976) • אמנסטי אינטרנשיונל (1977) • בגין, סאדאת (1978) • תרזה (1979) • אסקיבל (1980) • נציבות האו"ם לפליטים (1981) • מירדאל, רובלס (1982) • ואלנסה (1983) • טוטו (1984) • האגודה הבין-לאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית (1985) • ויזל (1986) • אריאס (1987) • כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות (1988) • גיאטסו (1989) • גורבצ'וב (1990) • סו צ'י (1991) • מנצ'ו (1992) • מנדלה, דה קלרק (1993) • רבין, פרס, ערפאת (1994) • רוטבלט, קונגרס פגוואש בנושא מדע ועניינים בינלאומיים (1995) • בלו, הורטה (1996) • המאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים, ויליאמס (1997) • יום, טרימבל (1998) • רופאים ללא גבולות (1999) • קים (2000)
2001 ואילך	האומות המאוחדות, אנאן (2001) • קרטר (2002) • עבאדי (2003) • מאטאיי (2004) • הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, אל-בראדעי (2005) • יונוס, גרמין (2006) • גור, הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (2007) • אהטיסארי (2008) • אובמה (2009) • שיאובו (2010) • ג'ונסון-סירליף, בואי, כרמאן (2011) • האיחוד האירופי (2012) • הארגון למניעת הפצת נשק כימי (2013) • יוספזאי, סאטיארת'י (2014) • קוורטט הדיאלוג הלאומי בתוניסיה (2015) • סנטוס (2016) • התנועה הבינלאומית להשמדת נשק גרעיני (2017) • מוראד, מקווגי (2018) • אבי אחמד (2019) • תוכנית המזון העולמית (2020) • מוראטוב, רסה (2021) • ביאליצקי, ממוריאל, המרכז לחירויות אזרחיות (2022) • נרגוס מוחמדי, (2023)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ג'ימי קרטר
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ג'ימי קרטר